|
||||
|
||||
אלי, אשר, ברצוני להתייחס לוויכוח ביניכם כנציגים של שתי תפיסות תרבותיות מתנגשות. זהו ויכוח בין שני "אנשי קצוות". דבריי שלהלן אינם מתייחסים לאישיותכם הפרטית אלא לפרסונות שלכם כפי שאני מכיר אותן בפרסומיכם ברשת. את אשר אני מזהה כנציג האידיאולוגיה האמנותית של "המודרניזם העילי", אמנות אליטיסטית הדוגלת באינדיבידואליזם ייחודי, ואת אלי כנציגה של ה"תרבות הפוסטמודרנית" שבה היטשטשו הגבולות בין התרבות הגבוהה ותרבות ההמונים, שבה הקיטש והתרבות הפופולארית השתלבו בצורות של התרבות הגבוהה והם יוצרים תרבות המונים אחת, גדולה ומגוונת. (ראו דיון 1176 בפרק "הייצור התרבותי משתלב בייצור הסחורות"). אשר מייצג את הצורך באינטימיות של היחיד, צורך חריף עד כדי כך שהוא מוכן לוותר על קומוניקטיביות ותקשורת יומיומית הנראית לו כמרדדת את הרגשות ומקהה את התחושות. אלי, לעומת זאת, רואה במה שאישי מדי, ואינו קשור באופן מובהק לחברתי, התחפרות במאורה הנפשית עד כדי כך שאולי אף אין בה יכולת ליצור תרבות, שממהותה היא קיבוצית, או כלשונו: "התזה של שכטר עם היותה מעניינת כשלעצמה היא אנטי קומיוניקטיבית מעצם מהותה וקבלתה רק תוודא שהשירה תיעלם ככלי תקשורת שיכול לעניין את הקהל הרחב מהר אף יותר אף משהיא נעלמת היום." ואכן האמנות העילית מציבה בעיה לכלל החברה, רק למעטים יש הפנאי, היכולת, הידע הנצבר והכישורים להתעמק בה ולהנות ממנה. ולפיכך נשאלת השאלה מה יהיה על כל השאר? ומנגד נשאלת השאלה: האם התרבות הפופולארית המודרנית (או ליתר דיוק "התרבות הפוסטמודרנית") יכולה באמת לתרבת את המוניה? את השאלה הזאת כבר הצגתי באייל בסקירת ספרו של נתניאל וסט "יום הארבה" דיון 437. וסט, סופר מודרניסטי מובהק, סבר שתרבות ההמונים אינה יכולה להוות את חישוקי החברה ותוביל לשואה חברתית (התייחסות לחיזוי הזה בתגובה 17894). יש כאן אפוא לפנינו שתי קצוות ושאלות שנראות לי אמיתיות. דומני שגם לא יכולה ליפול הכרעה ממשית לכאן או לכאן, וכל אחד צריך למצוא את מקומו על סקלת האפשרויות שבין הקצוות הללו, ואחרי כן ללמוד לנוע על גבי הסקאלה הזאת, בשני הכיוונים. |
|
||||
|
||||
ברור שלא נסתרה ממך הסתירה בין ויתור על קומוניקטיביות לבין פרסום שירים, מניפסטים והודעות באייל. משמע, הויתור הוא לא על קומוניקטיביות בכלל אלא על חלק מהקהל. אין לי דבר וחצי דבר נגד הבחירה הזאת, אבל מפריעה לי הגישה המתלווה אליה לפיה מי שבחר אחרת הוא בזוי, נקלה וראוי למוות (אמנותי, אני מקווה). |
|
||||
|
||||
למעט הסתייגויות קטנות אלו או אחרות, אני בהחלט מסכים. אך שוב, איני רואה צורך באותה מערכת התייחסות של מעלה ומטה, אליטיזם ונחיתות. כל בני האדם נחותים באותה מידה, וכמו שאמרתי באחת מתגובותי הקודמות: "את הפסגות שמרו לעצמכם". אין לי רצון בחלומות שווא מסוג זה. את הבעיה באשר לכלל החברה איני רואה כלל צורך לפתור. איני פונה אליה בדברי, בשירתי או במחשבותי. בעצם קיומה בלבד יש די רע. כמו שאמרתי בתגובה זו (תגובה 145627), אני פונה אל אלו שמוצאים אותה, את שירתי, ראויה. הם יידעו מדוע. אלו שלא, לא. איני מוצא טעם להסביר להם דברים שבכל מקרה יבינו יום אחד, ככולנו. ואני רוצה להודות לך על אחת התגובות הראויות היחידות בדיון זה, שמאפשרות, בכוח עצמן בלבד, להעניק לו את הכותרת "דיון". |
|
||||
|
||||
אכן יש כאן דיון שאינו ניתן להכרעה בין שתי השקפות עולם שונות ,שכל אחת בדרכה שלה היא לגיטימית. |
|
||||
|
||||
ומי שלעולם לא יבין, מה יהיה עליו? האם אתה חושב שכל בני האדם, כולם, יבינו לבסוף את האמת, תהיה אשר תהיה? 1 האם אתה מודע לעובדה שיש אנשים שברגעיהם האחרונים עדיין ממלמלים דברים מופרכים, מתוך אמונה שלמה, ומתים כך? 1 וכאן אני לא מתכוונת לשירה שלך. |
|
||||
|
||||
לא אמרתי שיבינו את ''האמת'', אמרתי שיבינו לכשיבוא היום את מה שאינם מבינים היום. שימי לבך לצורת הרבים כאן. ישנה אמת אחת, אמנם, שמקשה על ההתעלמות ממנה. וזו כשחרחורי הגסיסה של עולם, תרבות או אדם מממשים את נבואתם. |
|
||||
|
||||
לבני האדם יש תכונה מרגיזה: הם נוטים להתעלם מהאמת במקרה הרע, ולהמציא לה פרשנויות שונות במקרה הטוב. במקרה הטוב ביותר, כולם מבינים משהו (בהדרגה או ברגע אחד), ומתחילים אט-אט לקבור אותו תחת גיבוב של אמונותיהם הקודמות. או שהם רושמים לעצמם לזכור מה הבינו, ושוכחים בכל זאת. מעטים מגיעים להבנה שלמה של משהו ומשנים את צורת ההסתכלות/פעולה שלהם בעולם על בסיס זה. ההנחה שכולם יתקדמו, בחשיפה של שכבה אחר שכבה, אל הבנה אחת 1, או אל ריבוי הבנות, או אל הבנה הדרגתית של *משהו* - תצטרך, לצערי, למצוא לה חיזוק איתן יותר מאשר אמונתך בה. כפי שהיא נראית לי, זו אמונה מודרניסטית ואידיאליסטית נאה מאוד. 1 וזה מתוך ההנחה האופטימית, שיש "הבנה אחת", או שיש משהו ש"גורם להבין" אותה. ________ ברקת, חזרה מ"המנגליסטים", נהנתה מאוד והצטערה לגלות אולם ריק כמעט לגמרי. |
|
||||
|
||||
אולי לא הסברתי עצמי כראוי, לא הבנת כליל למה כיוונתי בדברי. אין לי שום אמונה, ולו הקטנה ביותר, ביכולת או באפשרות לשנות את מהלך הדברים לטובה. אין בי ולו בדל של ספק בכך, וגם אינני מנסה לשנות את מהלך הדברים. הדבר האחרון שניתן להבין מן התגובה שלה הגבת, לדעתי, הוא אמונה כלשהי ביכולת ההבנה של האדם הממוצע. |
|
||||
|
||||
או.קיי, אבל איך זה מסתדר עם המשפט "יבינו לכשיבוא היום את מה שאינם מבינים היום"? |
|
||||
|
||||
כל נביא חורבן יודע שיבוא יום בו המציאות תטפח על פני הכופרים ובדרכם לגיהנום הם יספיקו רק להתחרט על עיורונם וקהות חושיהם. |
|
||||
|
||||
חוסר קומוניקטיביות כאשר הוא דרוש למשהו, משרת מטרה כלשהי - אני עוד (איכשהו) יכולה להבין. אבל חוסר הקומוניקטיביות שמוצע על ידי אשר שכטר לא מובן לי כלל (וניסיתי). מדוע בכלל לכתוב משהו אם המטרה היא שלא יובן ? מילא אם תגיד שבשירה ראוי לכתוב דברים מקודדים ואפילו בלתי ניתנים לפענוח (אני איני סוברת כך. "אוקפי" ואני כמייצגת של העיתון כאן סוברים כי שירה צריכה לכלול מסר בר-פענוח, גם אם לא באופן מיידי). אבל מה הטעם בלכתוב על שירה או אמנות בצורה בלתי קריאה כאידיאולוגיה ? |
|
||||
|
||||
אם בעיניך שירה צריכה לכלול מסר בר-פענוח אזי לכי לחיל הקשר הצה''לי ועסקי שם בקידוד מסרים ובפענוחם. אם רצונך לעסוק בשירה חדלי מלשחק ''מסירות''. |
|
||||
|
||||
פרט למשחק הלשוני (פתטי אמרנו ?) לא הבנתי את התשובה כלל. כן, בעיני שירה צריכה לכלול (בין היתר) משמעות. שירה הבנויה על סמך אסוציאציות של הכותב, ושאינה מתחשבת כלל בנמען, היא בעייתית (אם להשתמש בהגדרה עדינה). מעבר לזה, שירה צריכה לכלול עוד כמה מרכיבים, ביניהם מרכיבים אסתטיים. אבל אלה לא מספיקים. |
|
||||
|
||||
מסוכנת למשטר? מסוכנת לציבור? מסוכנת בכלל? |
|
||||
|
||||
בעייתית במובן הגרוע ביותר שיש: היא משעממת. |
|
||||
|
||||
ומעניין שיש לחלקיה דעה די זהה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
"משעממת". אולי מה שמשעמם את עוזי ו. לא משעמם את מישהו אחר? יש כאלה שדווקא שירה לא מובנת, היא שמעוררת את סקרנותם. |
|
||||
|
||||
משהו אחר מעורר את סקרנותי - האם שירה "לא מובנת" שמעוררת לדעתך סקרנות היא באמת-ובתמים חסרת פשר (ולכן לא מובנת), או שמדובר דווקא בשירה שאפשר לפענח (ואם כך, האם נדרש לפענוח ידע שאין לקורא משכיל אקראי?) לגבי האפשרות הראשונה, אפשר להעסיק את המחשב שלי בכתיבת שירה במשרה מלאה; עם האותיות, המלים והמשפטים הוא כבר מסתדר, ורק עם המשמעות יש לו קצת בעיה. אם זה לא מפריע לך, אני יכול לשלוח כמה אלפי שירים להנאתך. |
|
||||
|
||||
ישנה קבוצה שנקרא oulipo (בצרפתית: סדנת לספרות פוטנציאלית (בתרגום חופשי מאנגלית) שאליה משתייכים מתמטיקאים, אשר טוענים כי הקשר בין ספרות (שירה ופרוזה) לבין מתמטיקה הוא קשר הדוק ולפיכך אפשר ליצור ספרות על בסיס עקרונות ומבנים מתמטיים. לדוגמא: כתוב שיר. מצא את כל שמות העצם בשיר. עכשיו החלף כל שם עצם בשם עצם אחר הנמצא מרחק של 7 מקומות במילון נתון. דוגמא נוספת: כתיבת סיפור ללא האות "E" (הדוגמא הזו נזכרת בספרו של סינג "סודות ההצפנה") נשמע מופרך? ייתכן, אך העובדה היא כי קיימת וחבריה כותבים ויוצרים. על האיכות כמובן, אפשר להתווכח.. אולי עכשיו הרעיון עם המחשב שלך לא נשמע כל כך דמיוני. דיוידי-ליימר: אינני חסיד של השיטה ומעולם לא ניסיתי אותה. מרבית האתרים הם בצרפתית (שאינני אמון על הבנתה), אז הנה שני אתרים באנגלית: אתר (עם קישורים לשירים על פי השיטה): ועוד אתר: לבריאות |
|
||||
|
||||
אני לא חסיד של תרגילים טכניים בשירה. אגב, מן ההודעה הקודמת שלי ניתן להסיק שהמחשב שלי כותב את מרבית היצירות ב''במה חדשה'' (לאחר השבתת מנגנוני הכתיב והתחביר). ובכן, למיטב ידיעתי הוא לא. |
|
||||
|
||||
כל מי שקרא את Stand on Zanzibar של בראנר מוזמן להזכר במשפט הסיום (שלא יובא כאן מסיבות מובנות). |
|
||||
|
||||
אני הייתי בוחר דווקא בפרשנויות ''מיותרת'', ''משעממת'' או אף ''חסרת ערך'', אבל זה אני. מה שאתה כתבת - נו, היית רוצה. |
|
||||
|
||||
לדעתי, על פי השירים, שהופיעו באייל במסגרת השיתוף עם אוקאפי, את מחפשת רק משמעות ללא שירים. או אם נקרא לילד בשמו, מסר חינוכי. להורות לקורא את דרכיו בעולם. אפילו מחברי התנ''ך שמרו על עמימות מסוימת, שהוא ללא ספק ספר עם משמעות-מסר, כדי שיוכל להיות פתוח לפרשנויות למציאות המשתנה. אוקאפי לא דואגים לפתח הזה כמעט. בכל זאת, הרי בכל טקסט יש אין סוף משמעויות. |
|
||||
|
||||
אתה ער לכך שמתן הוראות כאלה מתאים יותר לאותה מסגרת צה"לית אליה אתה שולח את טלי מאשר לויכוח על ענייני תרבות? |
|
||||
|
||||
שהיא נותנת לך ( אינני יודע למה ) וענה לשאלות וההערות הרציניות שהיא מעלה בפניך תשובות רציניות בהתאם . עד כה לא העלית שום תשובה רצינית לדבריה, מעבר לחידודים לא ברורים , ושאלות בתשובה לשאלות . אם ברצונך שיתיחסו אליך ברצינות עליך לענות ברצינות ובפירוט . |
|
||||
|
||||
יש לי הרגשה שלא התכוונת לענות לי אלא להוא שסבל. |
|
||||
|
||||
צודק בהחלט התשובה היא לאייל שסבל , שסגנונו מזכיר משום מה את זה של מר שכטר. |
|
||||
|
||||
אלי, ה-אד הומינם שלך מגיע לסף משפיל. אינני אשר שכטר. (ההשוואה מגוחכת ואינה מצביעה על דבר. כאילו הייתי טוען ש"טיעוניו של 'אלי' המסתורי מזכירים במידה מסויימת את אגרות נפוליאון שבין 1805-1807". האם נסיק שאתה נפוליאון? אולי נפוליאון של אריק בליר. די, הנח לזה. זה מגוחך). |
|
||||
|
||||
מהטקסט של תשובה 145595 דווקא אפשר להסיק אחרת. אבל בסדר אני מקבל שאתה אינך שכטר הדמיון בין צורת החשיבה של שניכם מפליא. |
|
||||
|
||||
די כבר האלכס מאן הזה בלבל אותך לגמרי עם כל הדמויות שלו ועכשיו אתה מחפש מתחזים בכל מקום. לא מתאים לך. |
|
||||
|
||||
בסדר אמרתי שכנראה אני טועה . בסך הכל הבעתי את תמיהתי על כך ששני אנשים שונים מתבטאים בצורה דומה עד זהה לגבי אותו הנושא . |
|
||||
|
||||
אולי הם נשואים? (יש לנו כאן מקרה כזה...) |
|
||||
|
||||
נראה שהצירוף של קטנוניות, רוע ושעמום הוא קטלני. |
|
||||
|
||||
נראה שהצירוף של חסדנות ופסיכולוגיזם חובבני הוא יותר קטלני. |
|
||||
|
||||
קטע שקראתי אמש, במקרה: "באמצע האולם הסמוך עומדת קופסת-פח על דוכן-עץ. אין זו אלא קופסה פשוטה ביותר, סגורה, שצורתה גלילית, בנושא "קופסת פח". לפני המוצג הזה עומד ילד קטן, לבד, ועיניו מרוכזות בקופסה. "מה אתך ילד?", שואלת האשה בנימה אימהית, "הוריך איבדו אותך פה?" היא מתכופפת אליו ונבהלת קצת, כי לקטן שיער שחור. לאחר שיחה קצרה מתברר, שאין זה אלא מבקר-אמנות ידוע-שם. "זאת," אומר המבקר ומצביע באצבע קטנה על הקופסה, "זאת היא יצירת-מופת!" הבעל אינו רוצה להחמיץ הזדמנות ללמוד משהו ושואל: "לפי איזה קריטריונים אתה שופט יצירה?" "בין השאר," מסביר העבדקן הקטן, "שואל אני את עצמי מה מבקש האמן לומר לנו. ואז אני מחליט, אם האמצעים שבהם השתמש אכן מתאימים למסר. קופסה זו, הסגורה לחלוטין, מבטאה את אי-היכולת הגמורה לקיים כל קשר והתחברות. שום דבר מבפנים אינו פורץ החוצה, ודבר מבחוץ אינו מגיע פנימה. האמן אומר לנו, באופן מרשים ביותר, שאי אפשר למסור לנו דבר. והאמצעי להעברת מסר זה משכנע ביותר." "האין כאן איזו סתירה?", מעז הבעל לשאול בזהירות. "מובן מאליו!", משיב הקטן נרגז, "אם לא – לא היה זה מעשה-אמנות!"" (מתוך הסיפור "בעל ואשה רוצים לבקר בתערוכה", בספר "ראי בתוך ראי: לבירינת" מאת מיכאל אנדה. מגרמנית: שלמה טנאי). |
|
||||
|
||||
האין זאת אינטרפטציה (או לפחות מקור ההשראה) על הרעיון "נחש בריח" ו- "צייר לי כבשה"? |
|
||||
|
||||
ייתכן. לדעתי זו ביקורת על אמנות "סתומה", ו/או על מבקרי אמנות (שמת לב לאופן בו מתואר המבקר?). יש לציין כי הספר כולו הוא אחד הטקסטים המוזרים והסתומים ביותר שקראתי מימי. |
|
||||
|
||||
מאמר של ג'וליאן ספלדינג, מייסד הגלריה לאמנות מודרנית בגלזגו מסביר "מדוע זה בסדר לא לאהוב אמנות מודרנית". בין השאר מתוארים במאמר מוצגים שדומים לאלה בסיפור שהזכרת, ובהם, צואת האמן בקופסה חתומה בחתימתו, וקופסה חתומה ובה גליל נייר ארוך שלאורכו קו - בדופן החיצונית של הקופסה נרשם אורך הקו והיום בו האמן שרטט אותו. ספלדינג מנסה גם להסביר מתי אמנות אינה עבודה בעיניים באמצעות המונח "אור אסתטי" ( “aesthetic light”), ראו שם: |
|
||||
|
||||
מיכאל אנדה, מחבר "הסיפור שאינו נגמר"? |
|
||||
|
||||
הוא ולא אחר. בניגוד לכל הספרים האחרים שלו (שאני מכיר), ''ראי בתוך ראי'' אינו ספר ילדים. |
|
||||
|
||||
מיכאל אנדה וספריו:http://www.sudley.com/nes/htm/nes_stuff/ende.html |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |