בתשובה לבועז, 21/02/01 18:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בועז, יש לזכור שבכל זאת "יום הארבה" הוא רומן ספרותי ולא ספר סוציולוגיה או תחזית מדעית של תהליכים חברתיים. יצירת האמנות נוטה מטבעה להקצנה, הגזמה דרמטיזציה וכו'. לא בכדי בחר וסט למקם את עלילת הרומן בהוליווד, לוס אנג'לס, שכן היא מסמלת באופן קיצוני את הפער בין המציאות הממשית לבין המציאות האשלייתית שמייצרים העיתונים והקולנוע (המקור לתסכולם של ההמונים לפי וסט). וסט מתמקד אך ורק בנושאו ומקצין את תיאורו באופן דרמטי ככל שהוא יכול - בדם, אש ותמרות עשן אפוקליפטיים. לו היה סוציולוג היה מביא בחשבון גם גורמים שבכוחם לרסן את ההמונים בארה"ב ולביית אותם, הדת, למשל. בזיכרוננו שמורים בדרך כלל מלחמות הדת, מסעי הצלב וכו', הדת נתפסת אצלנו כמקור לסכסוכים אלימים (בפרט באזורנו); אולם יש גם לזכור שהדתות, מרגע שמתקבלת טענתן לאוניברסליות, מרגע שהן כבשו מספר מאמינים רב, הן פונות לריסון המאמינים. מה שהדתות רוצות הוא עדר נכנע וצייתני של מאמינים, ואין זה מקרה שנהוג לדמות את המאמינים לצאן ולשבח אותם על נכנעותם. הדת מאוד מתוחכמת בדרכיה לריסון ההמונים: היא מקבצת אותם במקומות ובזמנים קבועים (ימי תפילה, חגים), ובאמצעות פולחנים שהם תמיד זהים וחוזרים על עצמם היא יוצרת מצב מתון של התכנסות המונים; המאמינים זוכים לתחושת ההמון שהם זקוקים לה, אולם במנות קצובות, מדודות, במינון שלכנסייה יש עליה שליטה (דוגמה מופתית איך מבצעת זאת הכנסייה הנוצרית המנוסה ניתן היה לראות בעת כינוס ההמונים שערך האפיפיור בביקורו בארץ בשנה שעברה). ובכן, הדת היתה בזמנו של וסט, ועודה גם בימינו, מרכיב חשוב מאוד בתרבות האמריקנית ובריסון המוניה. 90% מאזרחי ארה"ב מצהירים על עצמם כאנשים דתיים ואחוז ניכר מהם פוקד את הכנסיות. והדת באמריקה אינה הגורם היחיד המרסן את ההמונים; בתשובתי זו איני יכול להאריך, אולם כדאי לשים לב שבשנות השפל הכלכלי, התקופה שבה כתב וסט, היו אמנם מספר תנועות מחאה בארה"ב אבל לא היו התפרצויות המונים ולא קמו תנועות אלימות שמוטטו את השיטה האמריקנית דוגמת מה שחוללו התנועות הפשיסטיות למשטרים באירופה. במובנים מסוימים וסט הוא סופר אירופי, שנתיים מחייו הקצרים בילה בפאריס (1924-1926) וספג שם את הלכי הרוחות האירופיים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ועוד ראוי לציין בהקשר זה ש"יום הארבה" זכה תחילה להצלחה בצרפת ורק מאוחר יותר "יובא" הרומן לארה"ב, כלומר, יש לנו כאן במידת מה דוגמה לאמרה 'אין נביא בעירו'. שנתיים לאחר פרסום "יום הארבה" פרצה מלחמת העולם השניה. באירופה, עם ירידת כוחה של הדת ועליית תרבות ההמונים, גויסה האנרגיה של ההמון לטובת האידיאולוגיות, הקומוניסטית והפשיסטית. אידיאולוגיות אלה ריסנו אמנם את ההמונים מצד אחד (וליתר דיוק דכאו אותם), אולם מצד שני גייסו את ההרסנות הטבועה בהמונים למלחמת ההרס הגדולה בהיסטוריה. הדימוי של ארבה הפושט על שדותיו שלו ומכלה את זעמו בעצמו אכן הולם את מה שהתחולל באותה תקופה באירופה, בפרט, אם מסתכלים על אירופה כצוויליזציה אחת ועל המלחמה כמלחמת אזרחים. "מלחמת התרבות" בסין בשנות השישים היא דוגמא פנטסטית נוספת לאלימות של ההמונים המופנית כלפי עצמם. נ.ב. נביא בעירו היה ההיסטוריון הספרדי אורטגה אי גאסט, שספרו "מרד ההמונים" (1932) הוא אכן ספר נבואי. ספר זה מנתח את תופעת ההמון המודרני ואת הפסיכולוגיה שלו, ומנקודת מבט זו חוזה בדיוק רב את מה שהתחולל באירופה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יופי של ניתוח ישנו גם הספר של אליאס קנטי ההמון והכח |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |