בתשובה לאלון לוי, 11/12/99 17:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה משוכנע שהחיה סובלת בשבי הרבה יותר מבטבע. כהוכחה, אתה שואל אותי איך אני הייתי מרגיש אילו היו מצמצמים את חיי לאוכל וניקוי קקי. אבל אני לא דומה לחיות הללו: אני לא רואה את החיות בטבע מתדפקות על שערי האוניברסיטאות לקבל השכלה גבוהה; אני לא רואה אותן מתענגות על מוזיקה, ואפילו לא מפתחות תרבות קולינרית ראויה לשמה. נהפוך הוא: נראה לי שכל מה שמעסיק את החיות בטבע הוא... אוכל, ו(אולי) ניקוי קקי. טוב, גם רבייה - אבל אצל רובן לא ברור שזה כרוך באושר גדול, ועוד יותר לא ברור אם כששוללים זאת מהן הן מרגישות שחסר להן משהו (אם כי בהחלט *יתכן* שכן, וזו נקודה למחשבה ולבדיקה). נכון, בסרטי טבע אנו רואים לעתים קרובות גורים מתוקים משחקים, והם שיא האושר והעליצות. אבל שים לב: אלו *תמיד* גורים של טורפים. את הצאצאים של אוכלי עשב, לעומתם , אנו רואים בסרטי הטבע חייבים לעמוד על רגליהם בתוך דקות מההמלטה; כעבור עוד כמה דקות הם כבר צריכים להיות מסוגלים לרוץ, אחרת ייטרפו. מכאן ועד יום מותם זה מה שהם הולכים לעשות כל הזמן: לרוץ, פן ייטרפו. יום מותם, אגב, בא כשהם כבר לא יכולים לרוץ מספיק מהר, ונטרפים. בלי ספק, יש חיות בשבי שסובלות מהגבלת התנועה. "כן לציפור" עסק בעיקרו בבעיית התרנגולות לביצים הכלואות בשטח קטן מדי. אבל זאת, דומני, כל הבעיה: שטח קטן. ייתכן מאוד שחיות מסוימות, שהטבע הרגיל אותן לשטח מסוים לנוע בו (כדי לרדוף או לברוח, נאמר), יחושו מצוקה אינסטינקטיבית כאשר הן מוגבלות. קשה לי להשוות זאת ל"כמיהה לחופש ולטבע" שאנו בני האדם (בחלקנו) מכירים, לדעתי אגב רק במאות האחרונות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה עולה פה על נקודה יותר מורכבת : האם אתה צריך לתת יחס הזהה לצורך הקיומי של החיה, או על פי מידות האמונה שלך לחופש אליו זכאי כל בעל חיים. כדוגמא, קח אנשים בעלי פיגור שכלי. להם, יש בהכרח דרישות חיים "צנועות" יותר משלך. הם לא יתדפקו על דלתות האוניברסיטה גם כן, גם סביר להניח שלא ישתתפו עימנו בדיון. לכן, אולי יהיה "הכי טוב מבחינתם" לתת להם אוכל, לנקות להם את הקקי, ולבנות להם חצר גדולה יותר ב"בית המפגרים". אתה מבין את הבעיה כאן ? אתה לא תתייחס למפגרים בצורה כזאת, משום שאתה יודע שבאם תתן בידם חופש, תתן בידם הזדמנות, הם יהיו מאושרים יותר. ואתה גם מכיר בכך שקיימת להם הזכות לאושר הזה. במידה דומה ניתן להתייחס לחיות : האם הן שוות לנו מבחינת צרכים ? בוודאי שלא, אין טעם לקנות לכל פרה ולבו. אבל, האם הן זכאיות לאותה זכות בסיסית של חופש, וחיים לפי טבען ? (שהוא לצוד ולהנצד, לרוץ ולפול). כדי להבהיר לך את ההבדל, די שתדע, שיש הבדל משמעותי ביכולתן השכלית של הפרות ברפתות בארץ, לבין לדוגמא, בגידולי אחו ברמת הגולן, או להבדיל - בחופש המוחלט בהודו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר למפגרים: יש כמובן דרגות שונות של פיגור. יש בהחלט כאלו במצב קשה, שעבורם החופש אינו רלוונטי: הם אינם מודעים לו, או אינם יכולים לנצל אותו, או שהחופש מסוכן להם. הטיפול שהם זוכים לו מצד החברה הוא...לתת להם אוכל, לנקות להם את הקקי ולבנות להם חצר גדולה יותר ב"בית המפגרים", וזהו לכל הדעות (או לא?) הדבר המוסרי ביותר לעשותו. למפגרים ברמה חמורה פחות, אלו שיהיו מאושרים יותר ב"חופש", אני כמובן תומך במתן חופש. דומני שתנאי הכרחי לכך שהם יוגדרו ככאלה, הוא שיהיו להם כישורי שפה. לאף אחת מחיות המשק אין כישורי שפה; לכן איננו יכולים לשאול אותן אם הן מעדיפות חופש, ועלינו לנסות לנחש. אני בהחלט לא משוכנע שכולן מעדיפות חופש, או מודעות לאפשרות כזו. אתה אומר "הזכות לחיים על פי טבען" - מה שניסיתי לטעון בתגובה הקודמת הוא, שהחיים על פי טבען אינם נראים מי-יודע-איזו זכות. בוודאי שאני מפקפק בכך שחיות מעריכות את הזכות להנצד וליפול. גם אם כן עדיף להן חופש, הרי, כפי שטענתי במאמר הראשי: עבור הפרות והתרנגולות במשקינו, החופש בעצם אינו אופציה: אנו גרמנו להן לחיות, והאלטרנטיבה לחיים בשבי היא לא לחיות מלכתחילה. הנקודה האחרונה שלך מסקרנת, ואף חשובה לדעתי. ניתן להסביר הבדל כזה בכך שהפרות באחו ובהודו נחשפות להרבה יותר גירויים ואתגרים. האם אתה יכול לפרט בעניין? והערת פרגון כללית: כפי שניתן, אני מניח, לראות בתגובות שלי כאן, אני רציונליסט די קיצוני, כמו רוב הכותבים ב"האייל". צורת המחשבה שלך שונה לחלוטין - אבל אתה מנסח אותה באופן נפלא ומעורר הזדהות, ומהווה משב רוח מרענן כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה בהודעתך, אומנם אנושית למהדרין, נעוצה בתפיסה שלך את "האני". ההנחה הבסיסית שעומדת למרגלותי היא שמצבן הבסיסי של החיות - הוא הוא, הטבע האמיתי שלהן. לחיה אין טוב או רע. נמר שאוכל זברה, אינו רע בשם העשיה הזאת - זהו טבעו הבסיסי. ואין לו כלל בחירה באם לעשות זאת או לא. אני מאמין שעל האדם, לעתים רחוקות בלבד, להתערב במצבם הטבעי של הדברים. נכון הדבר שלגבי עצמו - עיסוק הזה הוא הטבע שלנו. החיפוש המתמיד. השאלה. אבל אין אנו מבינים או יודעים מספיק בכדי לקבוע את גורל החיות. לומר על חיה ש"טוב לה יותר בשבי", זה כמו לחייב אותי לעבוד במפעל לייצור תעשייתי כי שמה :"התנאים הכלכליים שלי יהיו יותר נוחים, ומישהו ינגב לי את התחת". אני מקווה שהבנת את ההקבלה פה - יכול להיות שלחיה אכן יותר נוח במכלאה מאשר בטבע, אבל זה לא משנה את העובדה שזאת מכלאה. "הבחירה של החיות זה בין חיים במכלאות לבין לא לחיות בכלל" זאת בדיוק הנקודה עליה אני מדבר. האדם יועד לדברים רבים, לא לאלוהות. לא להחלטת מי יחיה ומי ימות, מי יוולד ומי לאו. התפיסה המוסרית הזאת היא בעייתית נורא - באותה מידה אתה יכול ללדת ילדים ולהתעלל בהם כל חייהם, ולטעון לחפותך - שכן "ברור" שזה "טוב יותר" לאנוס ולהתעלל בילד מידי לילה לבין אי קיומו כלל. --- ועכשיו הפירוט. בוא תסתכל קודם ברמה הביתית. כלב רחוב, ש"נאלץ" להסתדר לבדו, לרוב יש לו חוכמת חיים גדולה יותר מאשר כלב מבוית שאוכל בונזו כל היום. באותה מידה, נמר הנמצא בכלוב ומקבל אוכל היישר לצלחת, מאבד משהו מה"חיות" שבו. הוא הופך לרפיסה, חסרת כל תכלית. הוא מאבד את תכליתו כבעל חיים. לקיומו כבעל חיים ישנה מטרה. אולי מטרה זו גבוהה להבין מהישג ידנו, אבל ברגע שבו מאבד הנמר, או הפרה, או הכלב, את תכלית חייו הוא מאבד את משמעות קיומו, הוא מאבד אף את צלם החיה שבו. הפרות בהודו מסתובבות חופשי ברחוב. למעשה, בודות המקוריות, ישנם דברים מעטים ש"שוה" להלחם עבורם : נשים וילדים, נזקקים ורעבים, פצועים ו-פרות. אילו, בעלות אינטלגנציה יוצאת דופן, ומסוגלות להראות חיבה באופן שאנו רגילים לייחס היום רק לחיות "חכמות" יותר כמו הכלב והקוף. אני אספר לך סיפור אמיתי, מתאילנד. במשחטה בתאילנד, החלו הפרות להתנגד להעלתן למשאיות המובילות למשחטה. מה עשו התאילנדים ? הביאו שוקר חשמלי, ועל ידי בזז קצר, גרמו לכל פרה לקפץ על המשאית. כשהגיעו לפר אחד והפעילו עליו את השוקר, הוא לא זז ונד. הוא החל משמיע אנקות כאב, כמו שפרה יודעת לעשות. הם חשבו שאולי הוא נפגע, אבל הם בדקו - ודבר בעורו לא הראה על כל פגיעה. אז הם ניסו שוב ושוב, אך דבר לא הועיל. אם אני אהפוך את הסיפור לציורי יותר - אני אספר לך שלפחות על פי דבריהם, הם ראו את השתקפות העצב בעיני הפר. אבל איני רוצה להתנתק מהמקור המוכח והלא רגשי, אז אני אצמד לפרקטיקה. לבסוף, כאב כל-כך ליבם של העובדים, עד שהם אספו כסף ופדו את הפר, ונתנו אותו לחסות מנזר בודהיסטי. אולי לא ראית במו עיניך את עיניו של הפר, ואת המלחמה שלו בשוקר. וגם אני איני ראיתי זאת. אבל ראיתי את פרצופם של הפרות, בכניסה למשחטה. הן יודעות. אתה יכול להגיד שאני מדבר מהבטן, ושאני רגשן וסנטימנטלי, אבל הן יודעות. הרבה יותר ממה שאתה חושב. הן רק צריכות את החופש להראות את זה. בכל אחד מאיתנו, בעל תודעה גבוהה יותר או פחות, בעל יכולת הסתגננות כזאת או אחרת, יש משהו שהוא מעבר לאינטלקט, מעבר לפרקטיקה. זאת הברכה הגדולה של הצמחונות - היא מפתחת בנו את הרגישות, ונותנת לנו לראות. מה שבעיניך נראה כרשתית וגבה, נראה בעיני בעל הרגישות כדמעתו של הפר, כחמלה. --- תודה לך, על שהעלית את הנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתוצאה משיוך "טבע" מסויים ליישות, נעשית הכללת אותו טבע בהגדרתה - ומכך - אם ישנה חריגה מהטבע, הרי שמדובר בישות אחרת. כלומר? האדם אינו יכול לחרוג מ"טבעו האמיתי", ואם אנו מתערבים במהלך הטבע, הרי שזה משום שזהו טבענו. ממש אותה סיבה שגרמה לנמר הקדוש לטרוף את הזברה. אם נזניח, כפי שאני מקפיד לעשות, תיאולוגיות למינהן, הרי שאין האדם אחראי לשמירת הסדר בטבע ואין אנו שונים מהותית משאר החיות במאום. "האדם יועד לדברים רבים, לא לאלוהות" אתה אומר, וסותר את עצמך שוב ושוב. כל התפיסה שלך נובעת מאמונה, אין צורך לומר "לא מבוססת", כי אתה טוב יותר, מוסרי יותר וכי מוטלת עליך, אישית, האחריות להרגשתן הטובה של הפרות. הסיבה האמיתית היחידה שמונעת ממנו לאנוס את ילדיו על בסיס יומי, היא החברה שתמנע זאת ממנו, מסיבות שפורטו במאות-אלפי (לפחות!) הודעות קודמות (עדיף כמובן שהדבר ימנע מראש באמצעות חינוך. להרגיעכם, עלי נעשתה עבודה לא רעה, ואיני חושב שאהיה מסוגל לרצוח, ובד"כ גם לאנוס, גם אילו תובטח לי חסינות). בנוגע לשאר הודעתך, נכשלתי לראות את הקשר בין חוכמת החיים של החיות והקולות אותן הן משמיעות בתגובה לפגיעה פיזית (גם שוקר חשמלי הוא פגיעה פיזית! הפר לא נאנק מכיוון שבני האדם איכזבו אותו בחוסר מוסריותם!), לבין שאלת הצמחונות. רגישות, חסרת ערך פונקציונלי, היא חסרת ערך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |