בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 14/12/99 1:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעיה בהודעתך, אומנם אנושית למהדרין, נעוצה בתפיסה שלך את "האני". ההנחה הבסיסית שעומדת למרגלותי היא שמצבן הבסיסי של החיות - הוא הוא, הטבע האמיתי שלהן. לחיה אין טוב או רע. נמר שאוכל זברה, אינו רע בשם העשיה הזאת - זהו טבעו הבסיסי. ואין לו כלל בחירה באם לעשות זאת או לא. אני מאמין שעל האדם, לעתים רחוקות בלבד, להתערב במצבם הטבעי של הדברים. נכון הדבר שלגבי עצמו - עיסוק הזה הוא הטבע שלנו. החיפוש המתמיד. השאלה. אבל אין אנו מבינים או יודעים מספיק בכדי לקבוע את גורל החיות. לומר על חיה ש"טוב לה יותר בשבי", זה כמו לחייב אותי לעבוד במפעל לייצור תעשייתי כי שמה :"התנאים הכלכליים שלי יהיו יותר נוחים, ומישהו ינגב לי את התחת". אני מקווה שהבנת את ההקבלה פה - יכול להיות שלחיה אכן יותר נוח במכלאה מאשר בטבע, אבל זה לא משנה את העובדה שזאת מכלאה. "הבחירה של החיות זה בין חיים במכלאות לבין לא לחיות בכלל" זאת בדיוק הנקודה עליה אני מדבר. האדם יועד לדברים רבים, לא לאלוהות. לא להחלטת מי יחיה ומי ימות, מי יוולד ומי לאו. התפיסה המוסרית הזאת היא בעייתית נורא - באותה מידה אתה יכול ללדת ילדים ולהתעלל בהם כל חייהם, ולטעון לחפותך - שכן "ברור" שזה "טוב יותר" לאנוס ולהתעלל בילד מידי לילה לבין אי קיומו כלל. --- ועכשיו הפירוט. בוא תסתכל קודם ברמה הביתית. כלב רחוב, ש"נאלץ" להסתדר לבדו, לרוב יש לו חוכמת חיים גדולה יותר מאשר כלב מבוית שאוכל בונזו כל היום. באותה מידה, נמר הנמצא בכלוב ומקבל אוכל היישר לצלחת, מאבד משהו מה"חיות" שבו. הוא הופך לרפיסה, חסרת כל תכלית. הוא מאבד את תכליתו כבעל חיים. לקיומו כבעל חיים ישנה מטרה. אולי מטרה זו גבוהה להבין מהישג ידנו, אבל ברגע שבו מאבד הנמר, או הפרה, או הכלב, את תכלית חייו הוא מאבד את משמעות קיומו, הוא מאבד אף את צלם החיה שבו. הפרות בהודו מסתובבות חופשי ברחוב. למעשה, בודות המקוריות, ישנם דברים מעטים ש"שוה" להלחם עבורם : נשים וילדים, נזקקים ורעבים, פצועים ו-פרות. אילו, בעלות אינטלגנציה יוצאת דופן, ומסוגלות להראות חיבה באופן שאנו רגילים לייחס היום רק לחיות "חכמות" יותר כמו הכלב והקוף. אני אספר לך סיפור אמיתי, מתאילנד. במשחטה בתאילנד, החלו הפרות להתנגד להעלתן למשאיות המובילות למשחטה. מה עשו התאילנדים ? הביאו שוקר חשמלי, ועל ידי בזז קצר, גרמו לכל פרה לקפץ על המשאית. כשהגיעו לפר אחד והפעילו עליו את השוקר, הוא לא זז ונד. הוא החל משמיע אנקות כאב, כמו שפרה יודעת לעשות. הם חשבו שאולי הוא נפגע, אבל הם בדקו - ודבר בעורו לא הראה על כל פגיעה. אז הם ניסו שוב ושוב, אך דבר לא הועיל. אם אני אהפוך את הסיפור לציורי יותר - אני אספר לך שלפחות על פי דבריהם, הם ראו את השתקפות העצב בעיני הפר. אבל איני רוצה להתנתק מהמקור המוכח והלא רגשי, אז אני אצמד לפרקטיקה. לבסוף, כאב כל-כך ליבם של העובדים, עד שהם אספו כסף ופדו את הפר, ונתנו אותו לחסות מנזר בודהיסטי. אולי לא ראית במו עיניך את עיניו של הפר, ואת המלחמה שלו בשוקר. וגם אני איני ראיתי זאת. אבל ראיתי את פרצופם של הפרות, בכניסה למשחטה. הן יודעות. אתה יכול להגיד שאני מדבר מהבטן, ושאני רגשן וסנטימנטלי, אבל הן יודעות. הרבה יותר ממה שאתה חושב. הן רק צריכות את החופש להראות את זה. בכל אחד מאיתנו, בעל תודעה גבוהה יותר או פחות, בעל יכולת הסתגננות כזאת או אחרת, יש משהו שהוא מעבר לאינטלקט, מעבר לפרקטיקה. זאת הברכה הגדולה של הצמחונות - היא מפתחת בנו את הרגישות, ונותנת לנו לראות. מה שבעיניך נראה כרשתית וגבה, נראה בעיני בעל הרגישות כדמעתו של הפר, כחמלה. --- תודה לך, על שהעלית את הנושא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כתוצאה משיוך "טבע" מסויים ליישות, נעשית הכללת אותו טבע בהגדרתה - ומכך - אם ישנה חריגה מהטבע, הרי שמדובר בישות אחרת. כלומר? האדם אינו יכול לחרוג מ"טבעו האמיתי", ואם אנו מתערבים במהלך הטבע, הרי שזה משום שזהו טבענו. ממש אותה סיבה שגרמה לנמר הקדוש לטרוף את הזברה. אם נזניח, כפי שאני מקפיד לעשות, תיאולוגיות למינהן, הרי שאין האדם אחראי לשמירת הסדר בטבע ואין אנו שונים מהותית משאר החיות במאום. "האדם יועד לדברים רבים, לא לאלוהות" אתה אומר, וסותר את עצמך שוב ושוב. כל התפיסה שלך נובעת מאמונה, אין צורך לומר "לא מבוססת", כי אתה טוב יותר, מוסרי יותר וכי מוטלת עליך, אישית, האחריות להרגשתן הטובה של הפרות. הסיבה האמיתית היחידה שמונעת ממנו לאנוס את ילדיו על בסיס יומי, היא החברה שתמנע זאת ממנו, מסיבות שפורטו במאות-אלפי (לפחות!) הודעות קודמות (עדיף כמובן שהדבר ימנע מראש באמצעות חינוך. להרגיעכם, עלי נעשתה עבודה לא רעה, ואיני חושב שאהיה מסוגל לרצוח, ובד"כ גם לאנוס, גם אילו תובטח לי חסינות). בנוגע לשאר הודעתך, נכשלתי לראות את הקשר בין חוכמת החיים של החיות והקולות אותן הן משמיעות בתגובה לפגיעה פיזית (גם שוקר חשמלי הוא פגיעה פיזית! הפר לא נאנק מכיוון שבני האדם איכזבו אותו בחוסר מוסריותם!), לבין שאלת הצמחונות. רגישות, חסרת ערך פונקציונלי, היא חסרת ערך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |