בתשובה לאילן מעוז, 12/11/00 13:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה. להגיד את האמת, הייתי מופתע כשחזרתי לארץ וגיליתי שאנשים פה בכלל שמעו עליהם. שמועות מספרות שאפשר אפילו למצוא דיסקים שלהם בטאוור רקורדס. שמועות מרושעות מאנשים מהצד הלא נכון של החוק אומרות שאפשר למצוא שירים שלהם בנאפסטר, כדי לראות אם כדאי ללכת להופעה. אבל דונט טריי ת'יס אט הום, זה לא חוקי (איך זה בתור אי-הסתה לפשע, דובי?). לא, ברצינות, הם לא להקת-על כמו מטאליקה שמתבכיינים על מליון יותר או פחות. במקרה שלהם זה בהחלט מחייב, מוסרית, לקנות את הדיסקים. ואגב - אני בהחלט לא מסכים עם ההשגות שלך ושל עדיגי לגבי הלהקה שטסתי ללונדון כדי לראות, אבל על טעם ועל ריח... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
dream theater אמנם יודעים לנגן, אבל כל השירים שלהם נשמעים לי כמו שואו-אוף של טכניקה בלי טיפת רגש. 20 דקות של "היי, איזה מגניבים אנחנו, אפילו למדנו בברקלי!". אבל שוב - על טעם ועל ריח... עדיגי, שנסעה גם היא ללונדון, אבל בשביל פסטיבל רוק שלם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שקראתי את ההודעה הזו פעם, בקבוצת דיון לפני שנתיים, באנגלית. פשוט תירגמת אותה, או שאפילו טרחת להקשיב להם ולגבש דיעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי. הקשבתי לאלבום שלהם שאמור להיות יצירת מופת, משהו עם season בשם (השם המלא פרח מזכרוני), וזה הרושם שקיבלתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יודע מהי בשבילך הגדרה של "רגש", כשמדובר במוסיקה, אבל ז'אנר הפרוגרסיב מטאל - ודרים ת'יאטר בפרט - היא הצורה המושלמת של עירוב טכניקה (כן, יש להם סיבה להשוויץ, זה נשמע ממש טוב), עירוב קמצוצי סגנונות שונים ומשונים כגון קלאסי, פיוז'ן-ג'אז, קלאסיק רוק ושאר ירקות, וכן, אכן, הרבה מאוד רגש. וכן, הם *אפילו* למדו בברקלי. קוראים לעצמם מוסיקאים, השוויצרים האלו. אני לא יכול לאמר שלא שמעת דוגמה מייגת, כי כמו שטענת "A Change Of Seasons" היא אכן אחת מהיצירות, ורגש - אז איי סי איט - לא חסר שם. נכון, יש שיאמרו שהטכניקה השופעת, הקטעים עמוסי שבירות הקצב והמכניות של המוסיקה הפרוגרסיבית מאפילים על המוסיקליות של העניין. ישנן גם להקות כאלה, המתיימרות להתפרגרסב (משקל התפעל) ופשוט הורסות את הז'אנר. החברה מברקלי, הם ממטווי הסגנון, ובמיוחד בצורה המודרנית שלו, והם מהווים מודל לחיקוי, בכל האספקטים של כתיבה וביצוע סגנון מוסיקה עילאי זה. אמליץ לך על היצירה האחרונה מבית היוצר של דרים ת'יאטר, Sceans from a Memory. פשוט , מאסטרפיס. המון רגש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה? בלי רגש? ג'ון פטרוצ'י הרטיט את ליבנו בהופעה האחרונה כשהוא פצח בסולו גיטרה עדין-אך-עוצמתי ע"פ שיר הפתיחה של הסימפסונז. שלא לדבר על גרסת הפסנתר הקלאסי שג'ורדן רודס ניגן לטווינקל טווינקל ליטל סטאר, שכללה את המחזה הנדיר של גיטריסט ומתופף ארוכי שיער וקשוחים למראה מפזזים (כשאחד מהם לובש חלוק אמבטיה) על הבמה במה שנראה כנסיון לא מוצלח להתקבל לריברדאנס. חוש הומור הוא דבר נדיר בימינו. יותר מדי פרפורמרים לוקחים את עצמם ברצינות לאחרונה. אבל אל דאגה - גם פורקיופיין טרי (שהם, אגב, היו נושא המאמר. מישהו שם לב?) לא יצאו פראיירים מבחינה זו. כשווילסון הפיל את המשקפיים שלו, הוא הסתובב בצורה עטלפית משהו על הבמה (בזמן ששאר חברי הלהקה עמדו וגיחכו ואנשי הצוות הפכו את הבמה בפאניקה) ושיעשע את הקהל במונולוג שלא היה מבייש את גידי גוב בימיו הטובים. הוא גם לא היסס להסביר לקהל את מוסר ההשכל, למקרה שמישהו לא הבין - "ראיתם אותי עם משקפי שמש וישר חשבתם שזה חלק מהפוזה. אני מקווה שזה לימד אותכם לקח". איך אפשר שלא להעריך בן אדם שהופך פאדיחה מול חמשת אלפים איש להפוגה קומית (וגם מצטט את סקובי דו)? צחי, שבאופן כללי מוכן לגחת ללונדון מתי שרק אפשר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |