בתשובה לדמיטרי לוינסון, 07/12/02 15:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אפשר לומר שבק הוא היוצר האמריקאי החשוב ביותר שאינו עושה ראפ... אני למשל אוהב את REM מימים ימימה, אך לדעתי בק הספיק ליצור מוסיקה חדשה ומעניינת הרבה יותר מזו של REM למרות שהם הוציאו פי 5 יותר אלבומים ממנו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה הפירוש "יוצר חשוב"? את בק איני מכיר מספיק, אך REM עשו ועושים מוזיקה משעממת להפליא, על הגבול האפור (תרתי משמע) בין רוק לפופ. הם לא חידשו דבר בכתיבתם, והם רחוקים מלהלהיב בביצועם. השפעתם על המוזיקה (הן על הרוק והן על פופ) אפסית למדי. מהשוואה בדבריך אני מסיק ש-REM נחשבים בעיניך "יוצרים חשובים". איך ולמה? ובקשר לראפ - טוב, זה אולי מתקשר לדיון "מה היא אמנות", אבל בעיני זה לא מוזיקה. אם בעיניך זה כן, אז אני לא רואה איך אתה מצליח שלא לרוקן מתוכן את המילה "מוזיקה". זו צורת בידור אחרת כלשהי, שגם אני נהנה לצרוך מפעם לפעם - אבל מוזיקה, זה לא. (כל זה רלוונטי אם בכותבך "היוצר האמריקאי" התייחסת ל"מוזיקאי אמריקאי". אם לא, אז יש לי הרבה יותר תהיות משהעליתי כאן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אין לי כח להגן על REM אבל היו להם כמה וכמה יציאות מוצלחות שלא נופלות למשבצת הפופ-רוק הסטנדרטית. לעניין הראפ - טוב, אתה לא חייב לאהוב ראפ, אבל אני לא מבין למה אתה אומר שזו לא מוסיקה. אני מניח שמעולם לא האזנת לאלבום של וו-טאנג קלאן או לטופאק, אבל הם יוצרים מוסיקה משובחת דרבנן. הם אמנם גאוניים ביצירתיות הנשפכת להם מהשפתיים (הטקסטים לא כ"כ אינטליגנטיים אבל המוסיקה כן), אך זו עדיין חדשנות שנופלת יפה מאד בתוך המובן המערבי למוזיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
י אתה לגמרה צודק REM אם כול הכבוד לא חדשו שום דבר JETHRO TULL חדשו גון קולטרין ומילס דיויס חדשו אני מפנה אותך לדיון בנושא שהיה באיל במדור מוסיקה על הראפר ההוא אמיאם מאמר של דובי גידי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בעיני ראפ זה בהחלט מוזיקה, ואפילו מוזיקה שהדרכים שבהן היא גורמת הנאה אינן חורגות מאלו של הרוק. אני נהנה, במידה שאני נהנה, מהביטוי המוזיקלי של זעם (כמו ברוק), מהקצב, ומהדמיון שיש (עד כמה שיש) בעיטורים המוזיקליים (במובן המסורתי יותר של מוזיקה). יש לציין שהמדגם שלי של ראפ כולל רק שלושה אלבומים, וכולם נחשבים בולטים: הראשון של הוו-טאנג, הכרוניק של ד"ר דרה, וג'אזמאטז של גורו (ראפ עם ג'אז). את שלושתם אני די אוהב, אבל אם זה המיטב שיש לז'אנר להציע אז אין בו בשורה גדולה עבורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
REM התחילו כלהקת אינדי מוצלחת, בועטת ודוקרת (יש לי דז'ה-וו עכשיו, משהו עם אוראנג' קראנץ'). רק אחרי מספר שנים ואלבומים הם פרצו לתודעת הקהל הרחב, ובד בבד התמסחרו. או לפחות עברו למין אמצע הדרך אינטליגנטי, מה שקוראים Adult contemporary. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
orange crush, לא crunch. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני גרועה בפרטים. אולי אתה יכול להצדיק את הדז'ה-וו שאני חווה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 72192 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה לי דז'ה-וו, אלא חזיתי שאטעה שוב בשם השיר! תגובה 72232 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
_______ ערן, חוזה עתידות מתחיל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי a. רק Man on the moon. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז איך הם אומרים שם: if you believe אוthey've fond a man on the moon the man on the moon? (מצטער שאני מביא משמיעה בלבד, לא ניסיתי להסתכל בטקסט כתוב של השיר).
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשיר אומרים a. אבל השם שלו הוא man on the moon. כמו הסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא Do you believe ולא, זה לא משמיעה. יש לי זיכרון עמום של דף עם מילים.they put a man on the moon ? מצד שני, אני לא בטוחה כמה אפשר לסמוך על הזיכרון שלי בדברים כאלה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
If you believed they put a man on the moon
man on the moon http://www.lyricscafe.com/r/rem/automatic_10.htm |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה שיר של כחול העיניים הטיס זוגות נאהבים - כמו ג'יימס ופוסי(אאל"ט) או המצוירת מיפן - לירח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתחיל. כחול העיניים זה סינטרה, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן old blue eyes | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי בונד נראה לי שאתה טועה. השיר Fly me to the Moon לא מופיע (עד כמה שאני זוכר) ב"גולדפינגר" (My name is Pussy Galore. - I must be dreaming) אלא ב"יהלומים הם לנצח". (Hi, I'm Plenty. - But of course you are. - Plenty O'Toole. - Named after your father perhaps) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב, תודה. השיר נכתב במיוחד לפרנק סינטרה וזכרתי שהוא הופיע באיזה בונד. נשאר רק למצוא מיהם המצוירים מיפן ש''שרו'' אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Fly Me to the Moon מופיע גם בסדרה היפנים המצוירת ניאון ג'נסיס אבנגליון (ואת זה שמעתי ממקורות יודעי דבר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המפף. (דובי, פרץ פטריוטיות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהההה....REM, תקליטים מוקדמים, document. סרטים. ברקת, את לא עובדת, את בעצם באייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התפתח פה דיונון (לא החיה) נחמד על אר אי אם, וכולם אמרו "מוקדמים, מוקדמים" ואורנג' קראנצ'ים למיניהם (ואף אחד לא מזכיר את Fables of the reconstruction או Lifes rich pageant שהם הרבה יותר מיוחדים מדוקיומנט, שכבר מתחיל להכיל להיטים) אבל מתעלמים מהאלבום המושמץ שלהם, New adventures in hi fi שכשמו כן הוא, היה משהו די שונה אחרי אלבומי הפופ עמוסי האנשים שמאבדים את דתם והולכים לירח. מה חשוב באר אי אם? ללא ספק, העובדה שהם לא מהססים לעשות מה שהם רוצים, תכונה שאני מניח שגם יש לבק. אם הם רוצים לעשות פופ, הם יעשו פופ. אני לא חושב שהאלבום האחרון (והלא רע) שלהם בא מתוך תאווה בלתי מתפשרת להתפרסם, ממש כפי שהיי פיי (שנכשל חרוצות) לא היה ניסיון להגיע אל לבבות חדשים. אר אי אם מהווים פרוטוטייפ מסוג מסויים של להקת הרוק הכל אמריקאית, שמתחילה מהופעות קאברים בפני כמה סטודנטים משועממים והופכת לחבורת סופרסטארים שכולם יורדים על אלבום הפופ האחרון שלהם. פורצי דרך? חדשניים? יאללה יאללה, הם לחם וחמאה, לא ארוחת גורמה. בלי להקות כמוהן בכלל לא הייתי מתחיל לשמוע מוסיקה. מה זה קשור לבק? זה לא. עם נועה הסליחה. ואגב, מי אמר ג'טרו טאל? מה אתה מערב פרוג בעניין בכלל? צריך לפתוח על זה דיון נפרד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהמ... גם אני חושב ש Fables הוא האלבום הטוב ביותר של הרביעיה, למרות ש document הרבה יותר מגובש לעניות דעתי, ותפסת אותי במקרה מקשיב ל New adventures in Hi Fi בדיוק עכשיו, והוא מהיותר-חביבים עלי, על כל הטרקים שבו, חוץ מאולי e-bow the letter. את UP למשל, אני חושב שבכלל נתתי לחבר. לא היה בו שיר אחד לרפואה שאהבתי, ומ reveal כבר התרחקתי כמו מאש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל עניין של טעם, כמובן, לדעתי באפ יש כמה שירים נפלאים, לצד כמה שירים שהם חרטא מוחלט. ריוויל נחמד מאוד, אבל כמובן לא חדשני ולא כלום. השאלה הייתה, אבל, מה החשיבות של אר אי אם. בעצם, יש כאן שאלה טיפה יותר כללית: האם אמן הוא "חשוב" רק אם הוא "משפיע" או "מחדש" או "ממציא"? ג'נטל ג'יאנט למשל אמרו שהם בסה"כ עושים מה שהם רוצים לעשות, ופרוג נחשב מאוד "חשוב" ו"חדשני" (נניח). בנוסף, נשאלת השאלה, עד כמה ה"חדשנות" באה יחד עם איכות? דיברו כאן על רדיוהד. אישית, עניין של טעם, אני מאוד אוהב את ימי דה בנדס ואוקיי, ומתעב את ההמשך. אני בהחלט לא חושב שרדיוהד הם מהלהקות הטובות ששמעתי. בינוניים לכל היותר. מצד שני, אני לא חש מסוגל בכלל להתעמת עם הקביעות המחרידות בדבר "חשיבותם". דומה שנהיה מאוד פופולרי לזרוק את השם שלהם בכל דיון על להקות "חשובות" לאחרונה. אותו הדבר בדיוק, ואפילו יותר, עושים עם בק. רק מה? את בק אני לא מכיר, ולא יכול לחרוץ עליו דעה של ממש. למען האמת, לרוב, כשאני שומע משהו שהוא "חשוב" אני אומר "חשוב חשוב, אבל אני לא ממש נהנה לשמוע את זה". אז מה צריך? לשמוע דברים כי הם מועילים להשכלה? מהצד השני של המטבע יש את בריטני ספירס, כמובן, ואני מודע לזה טוב. לא על זה אני מדבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רדיוהד חשובים גם אם אתה לא אוהב אותם 1, כיוון שהם משפיעים על המון אמנים צעירים שלקחו גיטרה ליד בערך בתקופה שבין "או.קיי קומפיוטר" ו"קיד איי". אבל באמת, "אמן חשוב" יכול להיות כזה מפני שהוא משפיע על אמנים אחרים (גם אם הוא לא מפורסם בציבור). כנגזרת מזה, יש אומרים שאיגי פופ הוא אמן חשוב יותר מדיוויד בואי, למרות שבואי תמיד היה יותר פופולרי. מקרה אחר: וודי גאת'רי הוא חשוב, כיוון שהשפיע על בוב דילן ושורה ארוכה של יוצרי פולק ופולק-רוק. אבל הוא חשוב גם בפני עצמו, כי הוא היה חלוץ - הוא נחשב לאמן הפולק הראשון. ויש גם אמנים שיהיו "חשובים" כיוון שהם לקחו אלמנטים של שוליים והכניסו אותם לתוך הזרם המרכזי. הייתי מציינת את מדונה כדוגמה קלאסית, אבל היא יותר בקטגוריה של פופ מאשר רוק. אז אולי, למשל, אמנית כמו לורי אנדרסון, שהכניסה אלקטרוניקה ומוזיקה מסונתזת לזרם המרכזי. די לזכור ש"או סופרמן" שלה צעד כמה שבועות בראש המצעד האמריקני. ויש אמנים שהם חשובים כי הם מסמלים תקופה, הלך רוח - נירוונה למשל, סימלו את חזרתו של הרוק הבסיסי, אחרי עידן של שליטת הדאנס והטראנס. הם היו ציר מרכזי בסצינה של סיאטל (בחורים עם חולצות משובצות, שיער פרוע ודיסטורשן בגיטרה), והעיתוי שבו הופיעו ייזכר להם לא פחות מאשר יכולת כתיבת השירים של קורט קוביין. בזמן אחר הם יכלו להיות להקה קטנה מצוינת :-) כמובן שאתה לא צריך לשמוע דברים רק מפני שהם חשובים, אבל כדאי לדעת שהם קיימים, ולזהות את ההשפעות שלהם. זו למשל הסיבה שיש לי בבית את "הצד האפל של הירח" (והאמת היא שהייתי שמחה להיפטר ממנו. משעמם ופומפוזי). 1 אני מאוד אוהבת את שני האלבומים האלקטרוניים שלהם, וגם את הקודמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רדיוהד הם להקה משפיעה ביותר, אבל על מי, בעצם? ומה זה טוב? מאחר שאני לא ממש שומע מוסיקה בת זמננו, מיוז (הנחמדים) הם הלהקה היחידה שאני שומע שמושפעים איכשהו מרדיוהד, עד כדי כך שכל ביקורת ממהרת להקיע אותם בתור "חקייני רדיוהד" ולפסול אותם על הסף, מה גם שאני, בבורותי כי רבה היא, לא ממש רואה הרבה קשר בין שתי הלהקות. אבל אם פוסלים אותם בתור "חקיינים", מה עניין "השפעה" לכאן? אותו עיקרון: ניק דרייק הוא אמן חשוב בצורה בל תתואר. אני מאוד אוהב את הסמית'ס, ולכן ראיתי חובה לשמוע את ניק דרייק. כמעט נרדמתי. כמובן שזה עניין של טעם, אבל אם הטעם שלי והטעם של מוריסי הם לא אותו דבר, מה בעצם החשיבות של ניק דרייק ה"חשוב" בשבילי? מה גם שמוריסי הושפע מכל מני דברים מוזיקליים מאוד מסריחים. ככלל, כשאני אוהב להקה, ובודק מה ההשפעות המוזיקליות שלה, אני לרוב מגלה חבורות מאוד אנונימיות, או סתם כאלו שאני לא אוהב. היכן חשיבות ה"השפעה", אם כך? יותר מכך, להכיר את הלהקות ה"משפיעות" לא גורם לי לאוהב יותר את ה"מושפעים". כלומר, אני לא רואה שום טעם בבדיקת מקורות ה"השפעה". האם "חשיבות" ו"השפעה" הם מושגים שאולי יש להם ערך עבור יוצרים מוזיקליים, אבל לא עבור קהל המאזינים, שבסה"כ רוצה לשמוע מוסיקה טובה (לטעמו)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה בתוך השאלה - "חשיבות" ו"השפעה" הם מושגים שאולי יש להם ערך עבור אנשים ששואלים את עצמם מהם המושגים האלה. עובדה שמוריסי מעניין אותך מספיק, כדי לטרוח ולהשיג את ניק דרייק, ולדעת מה העניין. אם תזרוק אותו אחרי השמעה אחת או לא, זה כבר תלוי בך. רוב הקהל לא יעשה זאת. אה, וניק דרייק לא אמור להיות חשוב *עבורך*. אבל אתה יודע, ישנה ההנאה הביזארית הזו בלדעת איזה שיר מצטט איזה שיר ומה ריי צ'ארלס שמע כשהיה ילד. זו אותה הנאה שממנה נגזר העצב כשחושבים שלעולם לא נצליח לשמוע את כל המוזיקה הטובה בעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(רוב הקהל לא יעשה זאת = לא יטרח להשיג את ניק דרייק בגלל אהבתו למוריסי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נירוונה למיטב ידיעתי לא באו "להחליף" את מוזיקת הדאנס אלא להתמודד עם ז'אנר הפופ/הייר/גלאם מטאל ששלט בגלי האוויר בשנות ה-80 (מוטלי קרו, פוייסן...). המבקרים התלהבו (ועדיין מתלהבים ככל הנראה) מהחבורה הדכאונית וה"אמיתית" שבאה להחליף את להקות ה-cock rock חסרות התוכן הממשי (צחוק הוא שבתקופה הזו הופיעו מי שנחשבות לשתיים מהלהקות האיכותיות יותר בתחום- אקסטרים וסקיד רואו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. ועם זאת, הרוק הנפוח אכן היה בירידה אצל הקהל הרחב, בגלל נפיחותו, ועל רקע זה צליל הדאנס הפך דומיננטי יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קוק-רוק? אה..בוא ותקשיב,קידו; מה שהיה ויהיה,למוזיקה הקוריה "גלאם מטאל" ,זה בעיקר השקעה. השקעה?אתה בטח מגחך לעצמך.."איזה השקעה יכולה להיות בשיר עם ליריקה כו צפויה"? אז ככה,תיקח כל להקת גלאם,אפילו את המגוחכת ביותר,למשל פויזן;היא משדרת השקעה,אין מה לומר. השקעה בלבוש,השקעה בסולואים,השקעה במעריצים(ובמעריצות).. ומה היה לנירוונה להציע! חולצות פלנל מתפוררות?שניים וחצי אקורדים?ליריקה דכואנית? עזוב אותך!העולם מסריח גם בלי הגרנג',לא צריך עוד דכאון! ROCK N ROLL
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהצלחה בהמשך הוויכוח הנוקב עם עצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חרא להקה. ברצינות. אני, עם הילד הקטן שלי לא הייתי הולך למכולת לקנות דיסק שלהם. איזה מלים הם משתמשין! תועבה לעיניים שכך שומעות! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי פצעים בפונטים או משהו? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |