 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא שזה מקורי הרבה יותר מהקלישאות במאמר, אבל זה לפחות נראה לי נושא מעניין הרבה יותר: הקיטלוג האמיתי, והמזיק בהרבה, הוא הקופסא שלתוכה מכניס אדם את -עצמו-, בעזרתה הנדיבה של החברה. ערכינו ניתנים לנו מן המוכן במקרה הטוב, או נכפים עלינו במקרה הרע. הערך של עצמנו מתקיים בחברה רק כהשוואה לערכם של אחרים, ואנו מודדים את הצלחתנו לפי קריטריונים שניתנו לנו ע"י החברה - שהרי "הצלחה" היא מידת ההתאמה בין מטרותינו למציאות, ומטרותינו מוכתבות לנו ע"י החברה. בעולם ההיי-טקי של ימינו התכונה המוערכת ביותר של האדם הפכה להיות החריצות - שמשמעותה היא פעולה נמרצת של האדם עבור ערכים ומטרות אשר לא הוא קבע אותן, על מנת להתפרנס. העבודה נהפכה מצורך לערך, בהעדר ערכים אשר האדם מסוגל לברוא לעצמו. העצלנות לעומת זאת - אחת התכונות הנעלות והנאצלות ביותר של האדם, אשר משמעותה היא פעולה אשר איננה אמצעי אלא תכלית בפני עצמה, איבדה כל ערך, והחברה מוקיעה אותה כשלילית. לו היה מגיע אזרח המאה ה 21 בדרך פלא אל פוליס יוונית קדומה, הוא היה מחשיב את האריסטוקרטיה כחבורה של עצלנים הולכי-בטל אשר מבזבזים את חייהם. בשנים האחרונות הדבר בולט ביותר, כאשר חברות היי-טק ממציאות דרכים מתוחכמות יותר ויותר על מנת להמציא לאדם את חייו מחדש בתוך החברה, כדי שלא יאלץ חס וחלילה להיטרד או להיזקק לדבר מה מחוץ לחברה (החברה כאן במשמעות של company כמובן, לא במשמעות של society כמו בתחילת הדברים). והגרוע ביותר הוא כמובן, שהעובדים מאושרים מכך. אלא מה? העבדות מרצון מאושרת היא, וקלה. היא נותנת לנו טעם לחיים, חזון, עניין, "אהבת עצמנו" ע"י הסובבים אותנו, -אתגר-. את כל אותם דברים אשר איננו מסוגלים או רוצים ליצור לעצמנו. החברה המודרנית נותנת לנו את ה"אני" שלנו מוכן מן הקופסא, והקונים מרובים, ומאושרים. היא תסביר לנו מדוע קוקה קולה זה טעם החיים, מדוע ההצלחה מחייבת לקנות פורד, כיצד להתלבש מקורי, ואפילו מתי ולכמה זמן עלינו לצאת "לחפש את עצמנו" בהודו. כדי להשתחרר קצת, אתם יודעים, ולהפוך לאזרחים מועילים, חרוצים, ומאושרים בעולם חדש ואמיץ. העצמיות לא נמצאת בתוכנו אמר ניטשה, אלא גבוה גבוה מעלינו. עלינו לברוא את עצמנו, ולכתוב את ספר חיינו בעצמנו. אולם את העלילה המרכזית בספר של רובנו יכתבו אחרים, ואת עצמנו נקבל מן החברה, מקוטלגים יפה יפה וארוזים בקופסת מתנה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציג את הדברים באופן רדוד מידי וחלקי מידי: 1. "אנו מודדים את עצמנו... על פי החברה" נכון. מכיוון שהדברים להם מייחסת החברה משמעות הם קשורים קשר ישיר או עקיף לדברים שהם משמעותיים עבור היחיד. 2. עצלות מהסוג שתיארת שבאה יחד עם ניצול מחפיר של המעמדות האחרות הוא לא דבר שרצוי וכדאי להעלות על נס. בכלל הסימטריה בין עבודה לעצלות היא שגויה. יש מי שעובד כל חייו בגלל שהוא עצלן (מתכנתים מבינים את זה טוב) ויש מי שחריצותו מאפשרת לו מנוחה. הנקודה היא שיש בעולם המעשה נכון להיום הפרדה בין המטרה לבין התכלית, וזה בניגוד לגן העדן בו "פרי עץ הגן- עץ שטעם עצו ופריו שווים", והמציאות היתה כזו בה הכל הוא משחק. השורשים ש-ח-ק וצ-ח-ק בעברית מצביעים על פעולה שתכליתה היא עשייתה היא (ולפי זה יבואר הקשר בין המילה "מצחק" לענייני אישות, שחקים, צחוק ועוד). נכון טרדות החיים וההשתקעות בעבודה שהיא הקללה של "בזעת אפך תאכל לחם" מוציאה את כושר המשחק המאפיין ילדים להם אין טרדות שכאלו, אולם האנושות שעוברת לפחות ופחות ימי עבודה, שהשירותים כובשים את מקומם של המוצרים, בהחלט בדרך חזרה לגן עדן בהקשר זה. כמובן ישנו פער עצום בין היכולת הטכנית המקדימה את ההתפתחות המוסרית הדרושה לגן עדן שכזה והשאיפות הנ"ל מנותבות לתרבות מד"ב ופנטזיה שהיא דמיון של משחק. את השיעבוד מהסוג המאפיין עובדי הי-טק כיום יש לחלק לכמה טיפוסים. האחד הוא שיש מי שנהנה מזה והדברים בשבילו הם משחק אמיתי, זה הסוג שמאפיין לענייות דעתי "פריקים" והוא ספציפי לתכנות, עיצוב וכתיבה. השני הוא הטיפוס הקלאסי המכור לעבודתו הבורח מהזמן הפנוי שאין אפשרות ליצוק לתוכו ערך. ההבחנה בין שני סוגי הטיפוסים הבסיסיים האלו (ומובן שתכונות אלו משמשות בעירבוביה במינון זה או אחר אצל כולם) מובאת אך ורק כדי להציג נקודת מבט על התופעה המשתלבת ברעיון הכללי, אפשרי גם הסברים שונים. 3. "החברה המודרנית נותנת לנו "אני" מוכן". נכון אך לא ברור למה אתה תולה את זה בחברה המודרנית זו נכון במידה רבה הרבה יותר עבור חברה פרימיטיבית. ככה זה בחיים האדם צריך למצוא את האיזון בין מה שהוא סופג וסופח לבין מה שבא ממנו. כל אחד לפי עניינו ותכונתו, מה יש לקונן על כך? לא מתאים לך לסוע להודו, לנהוג בפורד (שיש להחרים מטעמים מובנים), קח ליד ספר טוב שם וודאי תמצא על מה לחשוב. מי שכן חשוף להשפעות האלו אז הוא רוצה בכך וזה ה"אני" שלו. 4. הגינון הנלהב עד עכשיו הוא על חברה מתוקנת. כמובן שהחברה כיום כפי שבא לידי ביטוי בתרבות נגועה קשות בחרדה מהמוות "שטומאתו הוא בשקרו" וכל משאביה מופנים להדחקה של הנושא המביאה להתבוססות יתר, במקום להשתחררות שלמה מטומאה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע בדיוק מה הטעמים בעד או נגד פורד אך יש הטוענים שפירושו הוא Found On Road Dead |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך ביותר כי פן מעניין יותר של הקטלוג הוא הקטלוג העצמי. אינני יודע מדוע בחרת להטפל דווקא לאוכלוסיית אנשי המחשבים אך ניחא. אנשים משייכים עצמם לקבוצה מסוימת עימה הם מזדהים , מתוך הצורך להשתייך. אותו שיוך מתבטא במספר סממנים כמו השכלה , מקצוע , לבוש , תחביבים או סוג האוטו . דבר אחד מתבקש אותו לא עשית הוא חיבור ביניהם. כוונתי היא שמכיוון שאנשים נוהגים באופן מסוים על מנת להשתייך לקבוצה מסויימת הם מחויבים גם לקטלג את הסובבים אותם לפי אותם קריטריונים אחרת המאמץ שלהם להשתייך לאותה קבוצה הוא חסר טעם . או במילים אחרות , לדעתי , אנשים מקטלגים אחרים לאו דווקא על מנת לשפוט את האחר אלא על מנת לשפוט את עצמם, ע''י השוואה לאחר ע''פ אותם קריטריונים שלדעתם מגדירים את עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נאה דרשת, אם כי ידוע לכולנו שהמוסכמה החברתית לפיה יש לעבוד לפרנסתך קדמה לחברות ההיי-טק. כמו כן אינני מסכים לכך שהעבודה נהפכה מצורך לערך *בהעדר ערכים אשר האדם מסוגל לברוא לעצמו*. העבודה נהפכה מצורך לערך משום שהחברה (society) נתקלה במחסור בידיים עובדות - פעם בידיהם של פועלים "שחורים" במפעלי הטקסטיל למשל, ואילו היום בידיהם של עובדים אקדמאים. החברה היא הדוחפת את העבודה כערך, בלי קשר ל"ריקנותו הרוחנית של הפרט", בין אם זו קיימת או לא. באופן מעשי קובע יותר מכל המצב הכלכלי את הכיוון אליו תנווט החברה את הפרט. דוגמא היסטורית לכך ניתן למצוא בקטע שכותרתו ככותרת לעיל בכתובת: גישה זו עומדת כביכול בסתירה לגישתו של ליבוביץ' לפיה הערכים הם פרי הכרעתו של האדם ואינם תלויים במציאות. אני סבור שאין כאן סתירה, אלא אינדיקטור המאפשר להבדיל בין "ערכים אופנתיים" שאינם אלא הנחייה של החברה לשרת את צרכיה הנוכחיים (עבודה, שלום, ערכי צה"ל), לבין "ערכים אסלי", ליבוביצ'יאנים אורגינל - חירות, שוויון, וכו'. ערך אופנתי מקובל היום ו"מנותץ" מחר, בעוד שערך אסלי הוא נצחי ואינו מהווה שירות, גם אם באופן רגעי עשוי לעזור לפרט זה או אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום, גיל. התייחסות לחברות ההי-טק כמחוללות העיקריות של תהליך ה- "אריזה העצמית" אינה לגמרי מדוייקת. ניתן למצוא את התהליך הזה, מבלי לחפש בכלל, עוד הרבה לפני תקופתינו: ביוון, ברומא, באירופה של המאה ה- 19 ובעוד אינספור תקופות ומקומות אחרים. ההבדל היחידי בינם לבינינו הוא שבזמנים ההם הדת או האידיאולוגיה יצרו את המסגרת עליה אתה מדבר, והם אלו שדחפו את האדם "לארוז את עצמו" בהתאם להשקפתם. ב- "כלכלה החדשה", הדגש הוא על כסף. גם האדרת האגו של העובד וגם טיפוח תחושת שייכות אצלו הן חשובות, אך אין ספק כי נוחות חומרית היא המטרה העיקרית. ואולי זה המצב האופטימלי? אולי עדיף שאנשים יעבדו עבור נוחותם האישית, ולא עבור אידיאלים שהושרשו בהם ושהם אינם מסוגלים להבין או לבקר? אני אישית לא מתכוון לעסוק במחשבים, בין היתר בגלל שזה משעמם ובגלל שלא יהיה לי זמן לקרוא ספרים, אבל אין שום דבר רע בכך שלאנשים תהיה את היכולת להתעשר ולצאת לפנסיה בגיל 30. ומאחר ואיני מסוגל, עקרונית, להקדיש יותר משלוש פסקאות לפילוסופיה בגרוש, אסיים כעת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |