בתשובה לטלי, 19/07/02 7:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מי מה"בנים" כאן חשב ש"נשים קטנות" הוא ספר נהדר? נא להרים יד, תודה. מי מה"בנות" כאן חשבה ש"קראטה קיד" הוא סרט נהדר? נא להרים יד, תודה. קייס קלוזד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גידי גוב ראיין בשבוע שעבר את יעל שטרנהל לאור עזיבתה את "שבע וחצי" ועזיבתה הצפויה את הארץ למען שדות זרים. מכיוון שיעלי הולכת ללמוד היסטוריה אמריקאית, גוב נאחז במעט שהוא יודע בנושא, והם ניהלו שיחה קצרה על "נשים קטנות" ("איזה דמות הכי אהבת?" "ג'ו" "כן, היא מעין טום-בוי כזאת, נכון?"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. יש בעיה עם הדוגמאות שנתת: 1. נשים קטנות - דובי כבר נתן את ההסבר. ג'ו ולורי למעשה איפשרו את הספר גם לבנים (ההבנייה החברתית היא זו שגרמה להם לקרוא אותו בהחבא, אבל אני מכירה די הרבה בנים שקראו). 2. קרטה קיד? נו באמת. ראלף מאצ'יו היה שם. אני לא רואה לפיכך שום סיבה שבנות לא יאהבו את הסרט. אז היו שם מכות פה ושם. הוא רק הפך ליפה יותר עם כל פנס. לפיכך הדוגמאות האלטרנטיביות הן: "ספורט הדמים" לבנים ו"יפה בוורוד" לבנות. תודה על שיתוף הפעולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שאפילו לא *שמעתי* על אף אחד משתי היצירות הנ"ל, אני נאלץ להבין שאני לא זה ולא זה. הממ, זה מסביר לא מעט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה גם לא מכיר את זוארץזו ואת שלל הספרים של קובי ניב ודודו גבע. מכאן שאתה לא מדד לשום דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספורט הדמים זה לא סרט של ואן-דם או משהו? הייתי תקופה שצפיתי בכל הסרטים שלו... אין לי מושג מה זה "יפה בוורוד", אבל משום מה יש לי הרגשה שזה לא משהו שאוהב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא אחד מסרטי הנעורים של מולי רינגוולד בשנות ה80: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מעריץ של השחקנית הג'ינג'ית עם הראש הגדול (ההיא ממעודון ארוחת הבוקר) אני ממליץ בחום על יפה בורוד, סרט שהבהיר לי בנעורי שאין צדק בעולם, יש כאלו שהם יפים עשירים וזוכים בבחורה ויש את אילו שהם מכוערים עניים ואין להם סיכוי איתה בחיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא להוסיף לשאלות: מי מהבנות חשבה שנשים קטנות זה ספר נהדר? מי מהבנים חשב שקארטה קיד זה סרט נהדר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שקארטה קיד זה סרט נהדר. אבל נדמה לי שאיילת כבר פירטה את הסיבות. קייס אופנד אגיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ו''נשים קטנות'' היה אחד הדברים המשמימים שקראתי. הסיבה שקראתי אותו בכלל היה שהיתה לי דלקת אוזניים, ולא יכולתי ללכת לספרייה להחליף למשהו אחר. אז נתקעתי איתו. מאז זה האסוציאציה שיש לי כשאני שומעת על ''נשים קטנות''. וזה היה בכיתה ח'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה היה בכיתה ח' - אז את חייבת לתת לנשים קטנות עוד צ'אנס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי פעמיים, פעם אחת כמובוגרת, בשביל להבין למה אימי מעריצה את הספר, ועדיין לא הבנתי. דווקא גברים קטנים היה נחמד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת מה יש בנשים קטנות? הספר הזה מבוסס במוסר נוצרי, אם כי בצד ה"טוב" של המוסר הנוצרי, זה של צדקה ועשיית חן וחסד. סיפור עם סממני טלנובלה, שאין בו אנשים רעים באמת והקונפליקטים קלושים למדי. ובכל זאת, יש בו משהו - מובא בו עולם נשי, של משפחה מטריארכלית ללא אב (אם כי האב המת, שהיה כומר נדמה לי, משמש כמקור השראה לבנות המשפחה). אם המשפחה היא הדמות הנערצת ביותר, והיא מעודדת את הבנות לפעול לפי ערכים כמו כבוד עצמי וכבוד לזולת, ענווה, יצירתיות אמנותית ואפשרות לביטוי אישי בתוך המסגרת החברתית. האחות הבכורה ג'ו היא "טום בוי" שמורדת בתפקיד הנשי המסורתי, מקפידה לרכוש השכלה ושמה את הייעוד המשפחתי שלה בעדיפות אחרונה (לפחות עד גיל שבו נחשבה במושגים של אז לבתולה זקנה). התנהלות יוצאת דופן לאותם ימים. וכשהיא כן בוחרת להתחתן, היא הולכת אחרי הלב ולא אחרי הציפיות החברתיות. ומהצד ה"רגשי", יש שם יופי של דרמות משפחתיות, קתרזיס של מוות ממחלה קשה (שמצריך הרבה טישואים), מעט מתח אירוטי בין ג'ו ולורי החתיך, חיכוכים של נשים צעירות שצריכות להשתלב בחברה הנוקשה ובגינונים שלה (היה איזה קטע נהדר, במסיבה, שאחת האחיות הולכת אליה בשמלה לא אופנתית, בגלל מחסור בכסף). בסופו של דבר, מעבר למוסרניות, הספר הזה מציג מודל נעים להזדהות לנערות מתבגרות. אחוות נשים, אמונה בטוב שבאדם, והצצה קטנה למנהגיו של עולם שלא קיים עוד, נותנים יחד נוסחה מנצחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו! תגידי, את בכלל קראת את הספר? האבא התנדב לצאת למלחמה בתור כומר צבאי, כי הוא כבר עבר את גיל הגיוס. בכלל, כל החצי הראשון של הספר הוא בצל מלחמת האזרחים. הוא בהחלט לא מת (למה להגיד דברים כאלה, למה?!), אם כי חוטף איזה טיפוס או משהו, והאמא צריכה לנסוע לוושינגטון לטפל בו, דבר שגם מהווה שלב במערכת היחסים של מרגריט וברוק, המחנך של הבן של השכנים. ג'ו לא מוותרת על משפחה כדי לרכוש השכלה. כבר בתחילת הספר, והיא בת שש עשרה, היא אינה לומדת אלא עובדת כבת לויה ומטפלת לדודתה הנכה העשירה. היא לא מתחתנת עם הבחור הראשון שמציע לה נישואין, פשוט כי היא אוהבת אותו אהבת אחות. היא כן מתחתנת עם הבחור השני שמציע לה נישואין, וזה ממש לא אשמתה שזה לוקח כמה שנים. את השנים באמצע היא כן מקדישה לעשית כסף(כמיטב יכולתה) - לעזור בכלכלת המשפחה בהתחלה, ולהציע פינוקים לאחות נכה בהמשך. רק אחר כך היא מגיעה להכיר בערכה של עבודה שנעשתה היטב בזעות עצמה, ולא בזכות התשלום עליה. זהו, אגב, אחד המסרים האהובים עלי בספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, והשמלה היתה פשוט חרוכה מאחור, כי לג'ו השלוכית היה מנהג לעמוד קרובה מדי לאח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם הכפפות היו מוכתמות. אבל על שימלתה של מג צחקו (וריחמו עליה שלא בפניה) משום שיצאה מהאופנה. כתוצאה מכך מג השתכרה ולורי גרר אותה הביתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צחקו וריחמו ולמסיבה הבאה הלבישו אותה באיזו שמלה שהיתה להן, משהו ממשי כולל איפור, נעליים ותכשיטים ואז היא השתכרה, לורי (שהוזמן למסיבה כדי שהבנות יראו אם יש בין שניהם משהו) גער בה ולמחרת היא חזרה הביתה (כמתוכנן) וסיפרה לאמא שלה. מג תמיד היתה המעצבנת, למרות שסצינות חיי הנישואין שלה הן מהאהובות עלי בספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת עד כמה היא עצבנה. היא התנשאה ושמרה על דיסטנס בעיני. בנוגע ל"לספר לאמא" - זה היה המוטו של הספר. ילדים, ספרו לאמא עד כמה התנהגתם איכסה וה-כ-ל יהיה בסדר. גם אם תקבלו ריתוק לשבועיים, אתם תשמחו בו כי לא שיקרתם לאמא... אתה צודק בתיאור סצינת המסיבה. ובנוגע לסצינות חיי הנישואין - היא הצטיינה בהקדחת תבשילים, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אחרת לא ברור לי למה הוא נשאר איתה. היא בישלה גרוע, היתה עצבנית, מפונקת ואנוכית, בזבזנית וקוטרית. לזכותה יאמר ששוב, אחרי שסיפרה לאמא וקיבלה הטפת מוסר, היא השתפרה וכנראה שבאיזשהו שלב הכל הסתדר שם. אולי גם הבישול שלה השתפר. עוד לזכותה, גם היום קשה לגדל תאומים, מייאש לחשוב במה זה היה כרוך לפני המצאת החיתולים החד פעמיים והאוכל המוכן. ולגבי ג'ו, תמיד הנחתי שההורים היו כל כך מאושרים שסופסוף היא מצאה מישהו, שלא נאמרה שם מילה על זה שהוא היה, בערך, בגילם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראו לו ''בר'' והוא גם נראה כך, על פי התיאור. ואם נלך לניתוחים מעמיקים יותר של בניית דמויות, הדברים נראים הגיוניים יותר. בראשית - איימי, יפיפיה קלת דעת שחולמת על עושר ותהילה ונישאת ללורי שקרוב מאוד לצלחת. מג - הבת הבכורה, נישאת ''כי צריך'' ונתקלת בכל הבעיות האפשריות בחיי נישואין. ואילו ג'ו - שמהווה את קול ההגיון כמעט לכל אורך הסיפור, נישאת לגבר מיושב שיודע מה הוא רוצה מהחיים ולאן פניו מועדות. גם אם זה לקח לה יותר זמן, ע''פ המחברת היא זו שעושה את הדבר הנכון (ולכן היא זו שזוכה לספר המשך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלושתן לא התפשרו ונישאו נישואין של אהבה (כן, יש בעיה עם זה שמג התחתנה עם הראשן שהציע לה ואיימי וג'ו עם השני, אבל נתעלם מזוטות כאלה) הרי לאיימי היתה הצעה קודמת, ממישהו עשיר מלורי, והיא דחתה אותו. יש שם גם אין ספור הצהרות שלה שהיא מתחתנת איתו לא בגלל הכסף. לדעתי בניית העלילה (ונדמה לי שלא במרומזות, אלא בצורה ברורה) היא בהקבלה לאותו ספר של מסע הצליינים שהבנות קוראות כשהן צעירות- כולן עוברות דרך כלשהי, חוויות שונות מעצבות אותן ובסוף הן זוכות לאושר העילאי (לפי הספר)- נישואים של אהבה וצאצאים. למרות המסר המעצבן למדי של נישואים+ילדים=אושר, יש שם הרבה חיפוש והגשמה אישית וכנות, שלפחות אלי מדברים עד היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חברה שלי תמיד טוענת, שג'ו הצטערה שלא נשאה ללורי, ושיש כאן אהבת נעורים מפוספסת, ושהמחברת ניסתה להעביר את זה בכך שג'ו נשאה למישהו מבוגר. לדעתי זה שטויות, אבל זה משהו שלקח לי הרבה זמן ''להתגבר'' עליו. תמיד רציתי שלורי וגו' יהיו ביחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו נזכרתי. ויש גם איזה עניין עם נעל זכוכית1 שלא מתאימה לרגל, עד שהצייד בא והורג את הסבתא כי היא אכלה תפוח ונרדמה. יופי של ספר. ------------------------------- 1 חידת טריויה: ממה היתה הנעל עשויה במקור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו 3 זוגות (אחד לכל ערב בנשף). הזוג השלישי והמדובר - זה שחצי ממנו הגיע לידי הנסיך, היה עשוי זהב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קראתי אי פעם שהנעל היתה מפרווה, ובגלל טעות תרגום מגרמנית זה הפך לזכוכית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי האחים גרים, היו שלושה ערבים לנשף ולכן שלושה זוגות סנדלים: כסף ומשי, פרווה וזהב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה עוד פיסת טריויה שלמדתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז שיחיה :-) בעצם, אני זוכרת עכשיו את הקטעים שבהם "מגיע מכתב מאבא" וכולן מתיישבות מייד לקרוא אותו. אבל עדיין יש כאן משפחה מטריארכלית שמתנהלת בהשראתו של אב שאינו נמצא בתמונה. וג'ו היא קודם כל יוצרת כשרונית שמנסה לא לעשות לעצמה הנחות, ומתחבטת הרבה בשאלות של מוסר והתנהלות נכונה (למשל, הקונפליקט שלה אחרי שהיא מקבלת תשלום על כתיבת ספר אימים זול). היא מתחתנת עם גבר מבוגר על בסיס משיכה אינטלקטואלית, וחוזה הנישואים ביניהם בנוי על הכסף שלה (ירושה מהדודה) והסיוע שלו בפרוייקט שהיא הגתה - הקמת בית ספר. זה מודל נשי שרחוק מאוד מהמודל של האשה הקטנה (אירוניה?). וצריך לזכור שבאותם ימים המסר הזה היה עוד יותר בולט, על רקע גיל הנישואין הצעיר והמסגרות החברתיות הנוקשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יש לי חבר שמעביר ביקורת *רק* על ספרים שלא קרא וסרטים שלא ראה, בטענה שרק כך הוא יכול לשמור על אובייקטיביות (לא, לא מנחם בן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אתה רומז שלא קראתי? אתה רוצה שאזמין אותך לדוקרב? :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. טוב, לא תמיד צריך סיבה. 2. בחר נשק. בהינתן סעיף 1 , זה יהיה דוקרב של ניסיון אחד בלבד, ולא כזה שבו נלחמים עד שאחד הצדדים נופל ולא קם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, וגו' היא גם לא הבכורה. מג היא הבכורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא לקרוא את הפרק על ''נשים קטנות'' ב-''מרובינזון עד אמיל'' מבית היוצר של אריאל אופק. שם החיבה של הסופרת היה ג'ו אמרו עליה שהיא מיטיבה לשחק גברים. הבחירה של ג'ו תמוהה עם כל הכבוד. היא ראתה את האיש רק פעם אחת אבל כאשר היה עליה לשאת מישהו(זה היה אחד מתנאי הצוואה של הדודה אם אני לא טועה), היא בחרה בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראתה את האיש פעם אחת? מה פתאום. היא הכירה אותו במשך שנה שלמה, וזה בכלל לא היה מתנאי הצוואה של דודה מארץ'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר כנראה שונה במקצת. מעניין למה לא תרגמו את ספרי ההמשך?(בלי ספק הגיעו למסקנה שבגלל המכירות הנמוכות של "נשים קטנות", לא כדאי לתרגם את ההמשכים או שלא ידעו עליהם בזמנו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבתי מקודם זה לפי הספר, לא הסדרה. אני יכולה לצוטט לך את הספר... ויש ספרי המשך? כי אני יודעת רק על "גברים קטנים", ואותו דווקא יש מתורגם, אבל אי אפשר להשיג אותו בחנויות, לצערי הרב, רק בספריה, וגם זה בתרגום ישן ומיושן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, מדובר בספויללר לא קטן, אם המונח הזה רלוונטי גם לספרים. אצם זוכרים את הפרק שבו אמא של הנשים הקטנות מנסה להראות להןמה זו אחריות, אז היא מפסיקה לעשות עבודות בית? והילדות מגלות שפתאום בכלל לא נוח להן להסתובב בבית שהוא לא נקי ואין בו מה לאכול? ואז בת' מגלה שבגלל שהיא לא האכילה את הציפור שלה, הציפור מתה?!!!! אתם מבינים, האמא פשוט עמדה שם ונתנה לציפור למות, כדי ללמד את הילדות מה זה אחריות! אני חיכיתי כל הספר שיגלו שהציפור לא מתה. אבל כמו נמצ'יק הקטן ושרה גיבורת נילי, גם את הציפור הזו הייתי צריכה להחזיר לחיים בכח הדמיון שלי בלבד. מאז, אני מאד מאד אוהבת את ההורים שלי, שנותנו לי להתדרדר אבל לא עד הקצה. וגם חיות הבית שלי מאד מרוצות מכך שקראתי את הספר הזה בגיל המתאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את נשים קטנות קראתי בגיל שמונה, והתמוגגתי מכל רגע. את גברים קטנים קראתי שלוש שנים אחר כך, וממש לא זכור לי מה הייתה דעתי עליו. אבל אם כבר מדברים על המשכים מזוויעים- ספרים 4 ו5 של סדרת האסופית- קטסטורפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך שלטעמי היה קשה להתדרדר יותר. מצד שני, את ''אבא ארך רגליים'' דווקא אהבתי בזמנו, אם כי רוב הקריאה שלי בגיל ההוא היה תרגומים של ג'ול ורן ואסימוב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מממ... אבא-ארך-רגליים וג'ול ורן... מצויין. ואיך אפשר לשכוח את "כופר נפשו של הצ'יף האדום" של או הנרי? אבא נתן לי לקרוא את זה (בערך באותו הזמן של נשים קטנות) אחרי נסיעה שהייתי בה נודניקית במיוחד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שהם היו כל כך נוראים בכלל. קודם כל, בעברית לא תרגמו את הספר הרביעי (עד היום לא הבנתי למה), לכן ''בית החלומות של אן'' אמור להיות הספר החמישי, ו''אן מהעמק הירוק'' הוא השישי. והם לא כל כך קטסטרופלים כמו שהם פשוט לא מדברים על אן יותר. את ''אן מהעמק הירוק'' אני דווקא ממש אוהבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שהם היו החמישי והשישי. טוב, הם לא היו קטסטרופלים. יש דברים קטסטרופלים יותר. כשהכלב שלי מת, או לגור בתוך דירה נטולת מזגן כשבחוץ (ובפנים) יש 85% לחות וכאלה. אבל הם היו גרועים. ובטח שהם מדברים על אן! הם פשוט הפכו אותה מילדה/נערה/בחורה בעלת דמיון, ניצוצות פמיניזם ואסרטיביות לרכיכה. כשעושים דברים כאלו לדמויות שאני אוהבת- מבחינתי זה גרוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיזבי ''מדברים'', הם לא ''מתמקדים'' באן - לדעתי לפחות. לא כמו שאר הספרים. היא כאילו ירדה מגדולתה איפושהו. אני לא חושבת שהפכו אותה לרכיכה, אבל את צודקת אם את מתכוונת לזה שבתור מישהי עם כל-כך הרבה חלומות ושאיפות, לא הוציאו הרבה מהדמות שלה בכלל (עם כל הכבוד לגילברט ולמשפחתה המקסימה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הוציאו הרבה מהדמות שלה?! הרי כל מה שהיא עושה זה לטפל באנשים אחרים! לא שאני חושבת שזה דבר שלילי, אבל להפוך את הדמות שלה לחסרת עמוד שידרה ורצונות, נו, אם לך זה לא מפריע, אני האחרונה שארצה להרוס לך את ההנאה מהספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, חמודה!! את לא הבנת אותי ב-כ-ל-ל!! לא הוציאו הרבה מהדמות שלה - הכוונה במילה הוציאו היא "הפיקו", "הגשימו", התכוונתי שלא יצא ממנה הרבה, שהיא לא הגשימה את עצמה בכלל. בדיוק מה שאת התכוונת. עכשיו הבנו? :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי בדיוק למה שאת התכוונת. רק אחרי קריאת התגובה שלך ראיתי את המשמעות השנייה של דבריי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת לא דגובה אבל מה הספר הראשון של ז'ול ורן | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מומחה, אבל דומני שהספר הראשון שלו שפורסם היה ''חמישה שבועות בכדור פורח''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי מאוד את 'נשים קטנות'. בעיקר את ג'ו ואיימי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |