|
||||
|
||||
א. בכלל לא דיבורים בעלמא- עשרות אלפי אנשים הלכו להתישב ביו"ש מתוך אידאולוגיה. אלפים אחרים מתנדבים או תורמים לאירגוני שמירה על זכויות אדם. וגם כל השאר שמים פתק בקלפי פעם בכמה שנים בעיקר על בסיס הצד שהם לוקחים בויכוח הזה. ב. אני לא מרגיש שהמדינה נמצאת בסכנה קיומית, והיא גם לא מתנהגת כך. מיעוט קטן אמנם הרגיש סכנה קיומית למדינה בעקבות הסכמי אוסלו, ויש תרנגולות שתמיד צועקות שהשמיים נופלים, אבל עם כל הצער בכך שמנהיגי המדינה הופכים לדמויות פחות ופחות ראויות לחיקוי1, אני עדיין לא רואה בכך סכנה קיומית של ממש. ג. מה שאני טוען לאורך כל הפתיל הוא שהמדינה חיה היטב על להב הסכין בין "יהודית" ו "דמוקרטית". משיכת החבל קיימת כל הזמן כאשר הקיצוניים רוצים רק "יהודית" או רק "דמוקרטית". כשאתה טוען שהבעיה היא בהעדר הזכויות הפוליטיות וחושש ממדינה דתית קלריקלית אתה כמובן מאמץ סיפור אחד ודוחה את השני. ד. בסופו של דבר לא ענית לשאלה הראשונית שלי מדוע יש כל כך הרבה להט וכיתתיות בויכוח הזה. מדוע אתה כל כך חרד מפני מוטציות בדמותה של המדינה (או בטרמינולוגיה שלי שהצד השני ינצח במשיכת החבל)? מה השתנה בשנים האחרונות? ___________ 1 שלא לומר מגונות מוסרית, וזו לדעתי הבעיה הגדולה ביותר של המדינה היום. |
|
||||
|
||||
ג. כאן אני נאלץ לחלוק עליך. להב הסכין חוצה בין "יהודית ולא דמוקרטית" לבין "יהודית-דמוקרטית" ולא כפי שאתה כתבת. הדרך היחידה בה מדינה יהודית יכולה להיות דמוקרטית הוא אם לפחות 80% יהודים או משהו כזה. עצם הזיהוי העצמי של רוב מכריע של אזרחי המדינה כבני האתנוס היהודי הוא המאפשר למדינה להיות יהודית אע"פ שהדמוקרטיה דורשת זכויות אזרחיות שוות בלי קשר ללאום. זהו בדיוק ההבדל שבין "מדינה יהודית" לבין "מדינת היהודים". הרוב הישראלי שהוא חרדי-דתי-מסורתי מעדיף את העקרון היהודי הדתי-לאומי ע"פ העיקרון הדמוקרטי. לשון אחר, אם העקרונות הדמוקרטיים אינם מאפשרים את קיום הזהות הדתית של המדינה אז ביי ביי דמוקרטיה. אתה כותב ש"המדינה חיה היטב על להב הסכין" הזה. לדעתי צד הסכין היהודי-דמוקרטי הוא כבר עניין היסטורי ואינו קיים יותר. יש לנו כאן מדינה "יהודית". נקודה. אלמלא הקימה ישראל בנטוסטן לערביי עזה ואלמלא השעתה את זכויותיהם הדמוקרטיות של 2-2.5 מיליון פלשתינאים בגדה, היו כמעט מחצית מאזרחיה נטולי זכויות דמוקרטיות. ערביי ישראל הישנה אומנם נהנים לכאורה מזכויות דמוקרטיות מלאות, אבל העובדה שהם משוכנעים שזכויותיהם נשללו או הופחתו והזרות החלקית או המוחלטת שהם חשים כלפי הזהות הישראלית, הופכת את ההבדל בינם לבין ערביי 67 לצורך עניין זה לשולי. מהי הסיבה המהותית ל"מותה" בטרם עת של המדינה היהודית-דמוקרטית. אני חושב שזה נעוץ בהחלטה של רוב בני העם היהודי שאינם דתיים לא להצטרף לאופצייה הציונית. חלקם "החליטו" כך מפני שההתבוללות והשואה הקדימו ומנעו מהם את יכולת הבחירה וחלקם הצביעו ברגליים לטובת אופציות לא ציוניות. המיעוט היהודי הקטן שבחר באופציה הציונית-דמוקרטית נקשר בברית של חוסר ברירה עם מיעוט קטן אחר של היהודים הדתיים-לאומיים (שאצלם כאמור העניין היהודי קודם לדמוקרטי). ללא הברית הזאת לא היתה נוצרת מסה קריטית שאיפשרה לישוב לעמוד על נפשו מול הערבים. אולם ברגע שהברית הזאת השיגה את מטרתה, הקמת בית לאומי לעם היהודי, התברר לקבוצה היהודית-דמוקרטית שהמחיר של ברית החיים הזו היה ויתורים בחצי הדמוקרטי של האידיאולוגיה שלהם. תוכניות החלוקה למיניהן (כולל החומה וההתנתקות) היו ניסיונות נואשים לשמור על האופי היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל. היות והצד הערבי הכשיל את כל התוכניות האלו (ויש שיאמרו שהתוכניות הללו היו בלתי מציאותיות מלכתחילה) ובהינתן יחסי הריבוי הטבעי, נמצא כעת המיעוט (היהודי-דמוקרטי) בתוך הרוב הישראלי בתהליך של הצטמקות מתמדת וסופו שיעלם לחלוטין או שיהפוך למיעוט שולי (כמו השומרונים או הפרנקיסטים) בתוך החברה היהודית. אותה מדינה שאתה סובר שחיה היטב היא המדינה היהודית שהחליפה את מדינת היהודים הישנה והטובה. האם אותה מדינת יהודים היתה באמת "טובה", זה כבר עניין לחוקרי ההיסטוריה והנוסטלגיה. הגוף היהודי של מדינת ישראל עדיין קיים, אבל נשמתה כבר נמצאת בשלבים מתקדמים של החלפה. |
|
||||
|
||||
אמנם דפוסי ההצבעה של המרכז הלכו והימינו בכמה מערכות הבחירות האחרונות אך לדעתי המצב רחוק מאוד מהתאור שלך. ראשית אין דבר כזה "יהודית-דמוקרטית" כי היהדות כמו שאמרנו אינה דמוקרטית. יש רק "יהודית ודמוקרטית" שמקיים את שני הנרטיבים הסותרים. ואני מסכים שהתאורים "מדינת היהודים" מול "מדינה יהודית" מבטאים גם הם סתירה דומה, אלא שהם אינם ממש חופפים ל"יהודית ודמוקרטית", משום שהם נזילים יותר. במהלך התשובה לעיקר תגובתך נתקלתי במאמר של רות גביזון שאני רוצה להתעמק בו ואבקש את סבלנותך בטרם אשלים את תגובתי. |
|
||||
|
||||
נקודה עקרונית במה שכתבתי היא שמדינה יהודית-דמוקרטית היא פשוט מדינה דמוקרטית שרוב מכריע של תושביה הם בני הלאום היהודי. המדינה היא יהודית בתוקף הרוב המכריע של תושביה ולא מכוחם של חוקים או הסדרים פוליטיים (אוטונומיות ובנטוסטנים) המפלים לטובה את בני הלאום הזה. מתוקף זה מדינה עם רוב ערבי אינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. כמובן שהגדרה זו היא תאורטית ואוטופית במקצת. חוק השבות הוא החריג היחיד שעולה בדעתי וגם הוא אינו יחידני בדמוקרטיה הישראלית. כללית, החלטת הרוב מכריע להעדיף מסיבות אתניות מהגרים כאלו ואחרים אינה פסולה עקרונית. יש הבדל בין זכויות האזרחים הותיקים לבין זכויות מתאזרחים חדשים. |
|
||||
|
||||
אתה כותב מה צריך להיות אבל לא מה קיים. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |