בתשובה לברקת, 28/12/09 9:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני ממספר את פסקאותייך לפי סדרן ("אתה לא קורא, לא קורא" היא פסקה מספר 0): 1. הדיון מתבדר לכיוונים חסרי חשיבות. הטענה החשובה היא שה-FDA מציב מגבלות ממשיות על פיתוח תרופות, ובין שעומדים בהן ובין שעוקפים אותן יש לכך מחיר (אולי משתלם, אבל זה לא חשוב כרגע. כרגע המחלוקת היא אם בכלל יש בכל מקרה מחיר). 2. פיקוח ספונטני לא חייב לבוא בדמות שיחת טלפון מגב' סמית לגב' ג'ונס. הוא עשוי לבוא למשל גם בדמות חברות פרטיות שיתמחו בלבחון תרופות ולחלק להן ציונים. תרופה חדשה שתרצה לקבל ציון גבוה מחברה מחלקת ציונים מסוימת תצטרך לשלם לה, ויהיה לה כדאי לעשות את זה משום שציון גבוה יהווה נכס, לאור המוניטין של החברה מחלקת הציונים בקרב קהל הצרכנים. 3. את מודה בעצמך שגם לפיקוח ספונטני בעיות משלו וגם לפיקוח ממשלתי בעיות משלו - אבל עוד לפני שאת טורחת להשוות ביניהן את כבר קופצת למסקנה שפיקוח ממשלתי עדיף. 4. צריכים להבדיל בין מחיר *אי*-התערבות ה-FDA, שהוא קל יחסית לחישוב, לבין מחיר התערבות ה-FDA, שהוא קשה יחסית לחישוב. את מדברת על המחיר הראשון. אבל דרוש לדעת את המחיר השני גם כן, כי אחרת לא ניתן לערוך את ההשוואה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה מאוד עם המשפט הראשון בתגובה 1. בעצם לרוב מה שאתה אומר לא ממש מעניין אותי לענות. רק לגבי סעיף 2 - אתה בעצם מציע מין "תו הזהב" שכזה, או "נבחרי השנה 2009" (מהסוג שהעיתונים היומיים מארגנים לפעמים ועושים קופה לא רעה). יש כאן פתח לא מבוטל לאפשרויות שוחד, מתוקף העניין שהחברה הפרטית המדרגת פועלת מתוך כוונת רווח. ולגבי סעיף 4 - מחירי ההתערבות - כאמור, לכל דבר יש מחיר. השאלה היא לא רק מה גובהו אלא מיהו זה אשר משלם אותו. לי לא כל כך איכפת שתאגיד פרמצבטיקה כלשהו יישא בעוד 10% הוצאות פיתוח. מעניין אותי שהבן של דוד שמחה מנתניה לא יקבל אולקוס מהתרופה שלהם לאקנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לסעיף 2, נראה לי שהכוונה למשהו בסגנון "אובייקטיבי" של ז'ורבין. __ אין לי אופי אפילו במיל. הלא הזהרתי כבר מתגובה 531729 ובכל זאת אני מתפתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כמו ג. יפית. כולם יודעים שזה פרסום, אבל זה עובד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גורם יותר משמעותי הוא ענף המדרוג של חברות ותאגידים שמשמש, למשל, משקיעים באג"ח קונצרנים ומונע משברים כלכליים מהסוג שהיה עלול לפקוד אותנו לפני שנה וקצת. תאר לך שאף אחד לא היה מצביע על הסיכונים בחברות כמו פרדי-מק, ר"ל. בטח יגידו שאני סתם מגזים, אבל במקרה כזה לדעתי אפילו חברות כמו ליהמן בראדרס היו עלולות לקרוס, ואיתן שוק ההון כולו (על המשמעות לחברות ביטוח כמו AIG אני פוחד אפילו לחשוב). עכשיו תן לי סיבה אחת טובה למה מנגנון שעובד כל כך טוב בשוק ההון לא יעבוד בשוק התרופות, ואל תשכח: בשוק ההון אפשר להפסיד המון כסף, בשוק התרופות לכל היותר ימותו כמה אלפי אנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שבחרת להביא את הדוגמה הזאת. היא באמת מאלפת. פרדי מק, כמו תאומו פאני מיי, היה גוף ממשלתי דה פקטו ששימש את הממשל האמריקאי להזרמת כסף לציבור לצורך רכישת בתים. שניהם היו מרוגלצים ומפוקחים עד כדי כך שהוקם גוף ממשלתי מיוחד שתפקידו היחיד היה לפקח עליהם! 1 אין הרבה דוגמאות מוצלחות מזו לסכנה שבהתערבות המדינה במשק ולחוסר התוחלת שבפיקוח ממשלתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נוגע לסרקזם שבדברים "תאר לך שאף אחד לא היה מצביע על הסיכונים בחברות כמו פרדי-מק, ר"ל" וגו', שנועדו להגחיך את הטענה שהשוק הפרטי מסוגל לפקח על עצמו טוב לפחות כמו הממשלה. באשר לדירוג אשראי, אני לא חושב שהביצועים של החברות העוסקות בתחום בהקשר של המשבר הנוכחי היו גרועים יחסית, משתי סיבות עיקריות: א. חברות דירוג האשראי כוללות בתוך החישוב את הערכותיהן לגבי מידת הערבות דה פקטו שהמדינה מספקת לגופים המדורגים. במקרה של פאני מיי ופרדי מק - וכן של בנקי ההשקעות הגדולים ליהמן ברדרס, מריל לינץ' מורגן סטנלי וכו' - ההערכות היו שהמדינה ערבה דה פקטו לאג"חים ("too big to fail"), מה שהתברר כנכון בדיעבד, כך שלמעשה הדירוגים שקיבלו אותם גופים היו מוצדקים. ב. השוק הפרטי מסוגל לספק רק מוצרים שאפשר לייצרם מבחינה מטפיזית וכלכלית כאחד. מה שאי אפשר לייצר מבחינה מטפיזית פשוט אי אפשר, ומוצר לא משתלם כלכלית מוביל לפשיטת רגל. לא בטוח שדירוג אשראי איכותי יותר (אם יש בכלל דבר כזה, לאור הסעיף הקודם) הוא מוצר שהשוק הפרטי מסוגל לספק, לפחות לא יותר משהממשלה מסוגלת לספק אותו, וראינו עד כמה כשלה בזיהוי הבועה לפני שהתפוצצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נסתכל על ההערכות שניתנו: מתוך http://en.wikipedia.org/wiki/Freddie_Mac http://en.wikipedia.org/wiki/Moody's האם הם מראש לא ידעו שהמצב של המערכת כ"כ גרוע? אם כן: הם לא ממש מוצלחים. הנתונים הכלכליים היו הרי זמינים לכולם. אולי זה בגלל שהם חלק מהמערכת?gave Freddie Mac's preferred stock an investment grade rating of A1 until August 22, 2008 when Warren Buffett said publicly that both Freddie Mac and Fannie Mae had tried to attract him and others. Moody's changed the credit rating on that day to Baa3, the lowest investment grade credit rating. Freddie's senior debt credit rating remains Aaa/AAA from each of the major ratings agencies Moody's, S&P, and Fitch.6 ואם הם יודעים שהמדינה תיתן ערבות לאותם גופים, למה פפתאום ירד הדירוג? בהמשך הערך מסופר גם על נסיונות סחיטה של אותה חברה מחברת ביטוח מסויימת ע"י הורדת דרוגה: השוק החופשי העניש את החברה הזו על חוסר יכולתה לחזות את המשבר ועל התנהגותה הפלילית והיא פשטה את הרגל. או שלא. ב. אם דרוג אשראי זה לא מוצר שאפשר לספק, למה דרוג תרופות הוא מוצר שאפשר לספק? (המטפיזיקה שלך לא ברורה לי. אני מכיר כמה אנשים שמתפרנסים סתם מזה שהם מקשיבים ומדי פעם שואלים כמה שאלות. הם מוכרים מוצר מטאפיזי?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. הם לא יודעים שהמדינה תציל את הגוף פושט הרגל, וזה לא בינארי. הם מעריכים את הסבירות שכך יקרה, וככל שהסבירות גדולה יותר בעיניהם, הדבר תורם לדירוג גבוה. אבל זה לא הקריטריון היחיד, וגם לא החשוב ביותר. קריטריון נוסף הוא החוסן הפיננסי העצמאי של הגוף. אחרי שהבועה התפוצצה התברר שלפאני מיי ופרדי מק אין שום חוסן פיננסי עצמאי, ולכן הורידו את הדירוג. ב. לא טענתי שדירוג אשראי הוא מוצר שאי אפשר לספק, ובכל מקרה צריכים לזכור שגם כאן זה לא בינארי. דירוג אשראי באיכות מסוימת אפשר לספק, ואילו באיכות אחרת אי אפשר. לגבי תרופות, גם כאן זה לא בינארי, כמובן. מה שכן, אם הממשלה מספקת פיקוח על תרופות באיכות מסוימת, זה מעיד שלפחות מבחינה מטפיזית, גם אם לא כלכלית, את האיכות הזאת לפחות אפשר לספק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. משהו שאתה כן טוען (לפחות ברמיזה) הוא שחברה פרטית שתנסה לספק שירות של דרוג אמין תצליח לספק שירות של דירוג אמין ולא תגרום לתקורה דומה (או אף גבוהה יותר) מזו של ה־FDA. אני לא רואה סיבה אינהרנטית להניח שחברה אחרת תוכל לספק שירות יותר יעיל. אנחנו הרי ראינו שחברות דרוג יכולות לטעות ולהטעות, והן בכל־זאת לא נענשות ע"י השוק החופשי. למה שדווקא חברת דירוג התרופות תענש? די ברור גם שטווח הזמן מהנקודה שבה מתרחשת הטעות עד שמבחינית בה יכול להיות בקלות עניין של כמה שנים טובות. כאן נכנס לפעולה התירוץ הידוע של "היתה שגיאה אך שינינו נהלים וזה לא יישנה". כמוכן אתה מניח שיש תחרות בין מספר גדול מספיק של גופי פיקוח. מכאן שחברת התרופות המסכנה תהיה חייבת לספק נתונים לכל אותם מדרגים. להבדיל מנתונים כלכליים, כאן יש במקרים רבים נתונים שצריכים להשמר כסודיים. אתה מניח שמפתחי התרופות ישתפו פעולה עם כל זב־חוטם שרוצה לספק שרותי דרוג (ועלול להדליף את סודותיהם למתחרים). יש כאן יותר מדי ניגודי אינטרסים מובנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא תוקע גול עצמי, ואתה מריע לו. חביבי, אתם בדרך הבטוחה לרדת ליגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יש כאן פתח לא מבוטל לאפשרויות שוחד, מתוקף העניין שהחברה הפרטית המדרגת פועלת מתוך כוונת רווח." - וכשהגוף המפקח הוא ממשלתי, כמו ה-FDA, אין פתח לשוחד? (ובעצם למה להסתפק בלהגיד שזה יכול לקרות כשיש סימנים שזה ממש קורה בפועל? הנה: דווקא כשמדובר בגוף מסחרי שפועל מתוך כוונת רווח, התחרות מגבילה את מידת הסטייה האפשרית מדרך הישר. ככל שחברת הפיקוח תסטה מדרך הישר, כך ייפתח פער בין הציונים שהיא נותנת וביצועי התרופות בפועל, המוניטין שלה ידעכו, והיא תפשוט את הרגל, או לפחות תפסיד כסף רב. סכנת פשיטת הרגל מהווה תמריץ עז עבור החברה הפרטית לעשות את מלאכתה נאמנה. ואילו לגוף הפיקוח הממשלתי, איזה תמריץ דומה יש לו? אכן, כוונת הרווח היא דבר טוב וחיובי, שמגדיל את הסיכויים לביצועים טובים, ולציבור יש אינטרס מובהק שגופים כאלה ימליצו לו על תרופות, ולא גוף ממשלתי שכמעט לא יוצא כלום מלעשות את העבודה בצורה מוצלחת. לגבי השאלה מי משלם את המחיר, התשובה היא שכולם. במציאות אנשים לא נחלקים קטגורית לעושקים ולעשוקים, או משהו כזה. אם תאגיד פרמצבטיקה צריך לגייס עוד 10% כסף, זה אומר למשל שהוא מוכרח לפטר את דוד שמחה מנתניה, כי לא נשאר לו מספיק בשביל שכרו, והחיים של בנו בכל מקרה בזבל. או ש-10% הנוספים האלה הם ההבדל שבין רווח והפסד, ואז התאגיד פושט את הרגל, ולא רק דוד שמחה מנתניה מאבד את מקום עבודתו, אלא כל העובדים כולם. אגב, זה כמובן מועיל מאוד לעמיר פרץ, שלי יחימוביץ וכו' שערכם בבורסה הפוליטית עולה ככל שיש יותר מובטלים, מה שמסביר את תמיכתם של אותם פוליטיקאים בהגברת ההתערבות הממשלתית שמייקרת באופן מלאכותי את העלות של ביצוע עסקים ובזה מגדילה את האבטלה ותופעות שליליות דומות נוספות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת אם גילו לך, אבל במציאות (אותה מציאות ממש) תאגידי פרמצבטיקה לא צריכים "לגייס" עוד 10% כסף מאף אחד, ואפילו לא מהציבור. יש להם תועפות כסף, עם המון אפסים. זו רק שאלה של חלוקת תקציב. לא קונה את הסיפור שהם "יצטרכו לפטר". אולי הם סתם יצטרכו לקצץ בסעיף גינון והשקיית הדשא בכפר המו"פ המטופח שלהם בבוסטון?1 זה סיפור שהם מספרים לך, ואתה מאמין להם כמו שאתה מאמין שגוף פרטי יהיה אמין או בעל יושרה יותר מגוף ממשלתי בפיקוח על נושאי חיים ומוות. עניין של אמונה בסיסית כנראה. אז נישאר חלוקים בנושא האמונה. כאמור, לא מעניין אותי לדבר על שו"ח, אין לי בעיה שהמחלוקת תישאר בעינה וכל טוב. 1 תאמין לי, ביקרתי שם, ואצל יותר מחברה אחת. יש המון-המון דשא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם הם יצטרכו לקצץ בסעיף גינון והשקיית הדשא בכפר המו"פ המטופח שלהם בבוסטון, הם לא יעשו את זה (גם) באמצעות פיטורי הגנן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי, אולי. מוזר לי שתומכי השו''ח מביאים את העניין הזה (סכנת הפיטורים) כטיעון האמור לתמוך דווקא בפחות רגולציה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סכנת הפיטורים כשלעצמה אינה טיעון נגד רגולציה, אלא נגד ההתעלמות משאלת המחיר של התערבות ממשלתית והטלת מגבלות מלאכותיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כסף לא צומח על העצים, כידוע, גם לא בחצרותיהם האחוריות של תאגידים. לתאגיד, כמו לכל גוף שמקיים פעילות עסקית, יש משאבים מוגבלים, אותם עליו להקצות באופן כלשהו. כאשר מסיבה כזו או אחרת סעיף הוצאות אחד גדל, יש לקצץ בסעיף אחר (או לייצר הכנסות נוספות, כמובן). אנחנו לא חלוקים בנושא האמונה. זה בכלל לא עניין של אמונה. אם רק הייתי מאמין בשוק החופשי, הייתי שומר את הדבר לעצמי, כי אמונתי הסובייקטיבית לא צריכה לעניין איש. זה עניין של הכרה בטבע האובייקטיבי של הדברים. כמובן, אני לא שולל באופן עקרוני שחלה אצלי טעות והגעתי להכרה מסולפת. אם מישהו יציע טיעון תקף שיסתור את דעותיי, לא אהסס לקבל אותו. יכול להיות שאת לא מתעניינת בטבע האובייקטיבי של הדברים ובטיעונים תקפים, ואם כך באמת אין לך מה לחפש בדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה מעליב, אני נדהמת ומזועזעת. *אני* לא מתעניינת בטיעונים תקפים? יצאתי פעם עם מישהו שכל הזמן הטיעונים שלו היו תקפים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד התקיפות שלו אינן טעונות זה לא נחשב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מי את ומה מעניין אותך. כתבתי שאם... אז...; זה לא אומר שאני מניח שהתנאי מתקיים בהכרח. מה שכן, השימוש שלך במונח "אמונה" אכן מעורר תהיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה אצלך היא שאת לא מבינה את עקרון "אם... אז..." (תגובה 532414), התקף בפלנטת ברבוניה. דוגמה: *אם* נעביר את המין האנושי לפלנטת ברבוניה, *אז* מפלצת הספגטי המעופפת תשליט שם חוקים אחרים לגמרי, והחוקים המוכרים לנו כ"אנושיים" (כולל סלי תרופות, FDA, אנשים שלא מסכימים לשתות שיקויי בנזין וכל שאר המעצבנים) - לא יעבדו שם. קאפיש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''... ואם כך באמת אין לך מה לחפש בדיון.'' יש כאן רק איילים ואין כאן שוטרי תנועה. לכל אחד מותר לחפש בכל דיון מה שבא לו ולכתוב כל מה שהוא רוצה, ומה שכותבים ושולחים נועד לעיניהם של כל הקוראים, לא רק לעיניו של הפרטנר לשיחה באותו רגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן ולא. ברור שאני לא רוצה, וגם לא יכול, לקבוע מי ישתתף ומי לא ומה יורשה לומר ומה לא. מצד שני, דיון שואף מטבעו לאובייקטיבי, ויועיל לכולם, לטובתם ולטובת זולתם, לזכור זאת. מכל מקום, כשכתבתי ''ואם כך באמת אין לך מה לחפש בדיון'' התכוונתי לנקודת מבטה שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 לא נורא, בבוסטון אין היטל בצורת. וגם אין בצורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע ספציפית לגבי בוסטון אבל באזור ניו יורק ישנן שנות בצורת והשלטונות הטילו הגבלות חמורות על שימוש במים, כולל קנסות על חריגות ושימושים אסורים. כנראה שאלה של הובלה ואגירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גר באיזור בוסטון. אין פה מגבלות כאלה, ואין בהם צורך. כל סוגי הצמחיה גדלים פה במהירות ובלי השקיה, האתגר הוא להפטר מהם (לגזום, לכסח, לעקור ולפזר מונעי נביטה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, משהו הטריד אותי מאוד בתגובתך, ולא הייתי עולה עליו לולא האזכור של שלי יחימוביץ' - הראייה שלך מקומית בצורה תמוהה. וזה נושא גלובלי מאוד, כדאי שתקרא עליו בשפת המקור. אני לא כזו מתמצאת בשיח הציבורי בארה"ב, אבל גם בשנים שעקבתי באינטנסיביות ממש גדולה אחר התחום, מעולם-מעולם לא ראיתי שתאגידים אמריקאיים התבכיינו ש"אם הממשלה לא תעשה X - ניאלץ לפטר עובדים". ההתבכיינות מסוג זה היא המצאה ישראלית כנראה, מימי פנחס ספיר או משהו. לא שהתאגידים האמריקאיים לא מתבכיינים, יש להם לובי חזק ביותר, אבל הם מתמקדים בחיובי (בסגנון "עזרו לנו לפתח עוד תרופות מצילות חיים") ולא באיומי פיטורים. אולי זה מפני שלממשלת ארה"ב לא מאוד מזיז שיפוטרו 50 או 500 איש, היא לא רואה עצמה אחראית ישירות למצב כזה (פיטורים של 50 אלף איש זה כבר סיפור אחר) כמו ממשלה טיפוסית בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו דנים בעקרונות. אותם עקרונות חלים בישראל ובשאר מדינות העולם כאחד. בפרט, פוליטיקאים שעושים הון פוליטי מעלייה בשיעורי האבטלה יש בכל העולם. תאגידים זרים אולי לא מתבכיינים ולא נוהגים לאיים בפיטורים, אבל המשאבים שלהם מוגבלים, וכשהם נאלצים להפנות יותר משאבים לאפיק אחד, זה בהכרח בא על חשבון אפיק אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בהכרח בא על חשבון אפיק אחר, ואתה ואני לא יודעים איזה אפיק, נכון? ואולי אם המו"פ יעלה 10% יותר בשלבי הניסויים הקליניים שלו, התאגיד דווקא יחליט *להוציא* יותר כסף? למשל, על רכישת חברה או פלטפורמה טכנולוגית שמייעלות שלב אחר של המו"פ ב-20%? שנינו לא יודעים מה התשובה לשאלה זו (אבל אתה מאמין שאתה יודע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לגמרי מפספסת את העניין. לתאגיד יש סל משאבים מסוים - מוגבל, סופי, נתון - בו הוא צריך להחליט מה לעשות. סל המשאבים אמנם עשוי לגדול בעתיד, אם ההכנסות יגדלו, אבל כרגע זה עוד לא קרה, ויש להתחשב בגודלו הנוכחי. יש להחליט כיצד להקצות את המשאבים הנתונים בין כל האפיקים השונים שיכולים להועיל לתאגיד. איזה חלק יוקצה למו"פ לטווח רחוק, איזה חלק יוקצה לשיווק ופרסום, איזה חלק יוקצה לביסוס היציבות הפיננסית... זה משחק סכום אפס! את צודקת שלא כל הדרכים לחלק את סל המשאבים משתלמות באותה המידה, ויש אפשרות שבעקבות מגבלה מלאכותית החלוקה שתיבחר תהיה עדיפה על החלוקה שהייתה נבחרת לולא אותה מגבלה. אבל זה לא אומר שהתוחלת להשגת תוצאות עדיפות בדרך זו של השתת מגבלות מלאכותיות חיובית, או שניתן להסיק מכאן שמגבלה כזו או אחרת אינה מזיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להסיק? אני לא מסיקה שום דבר. אני מסבירה לך שגם במשחק סכום אפס יש סכום 1- וסכום 1+, בלי שום קשר להכנסות. כאמור, כדאי שתתוודע יותר אל אמנות קבלת ההחלטות של בכירי תאגידים (רמז: היא שונה מאוד מזו של שלי יחימוביץ'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתבלבלת, זה מה שאני הסברתי לך, לא את לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד על חשבון הציבור! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שלא הבנת- היא התכוונה שבמשחק סכום אפס התוצאה יכולה להיות לא אפס..... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואללה, יכול להיות. זאת לא הפעם הראשונה שההתערבותיסטים כאן באייל לא מהססים לתקוף את כללי הלוגיקה עצמם בתור מוצא אחרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משחק סכום אפס? אם אתה צודק, יש לך פרס נובל ביד. לא, איש יקר. זה לא משחק סכום אפס. יש מעט מאוד משחקי סכום אפס בחיים, ומקרו כלכלה בוודאי אינה אחד מהם. אפילו במודלים הפשטניים ביותר של סחר חליפין, המשחק אינו סכום אפס. אתה בעצמך אומר זאת במפורש: "...החלוקה תהיה עדיפה על פני...". כסף יכול לעשות עבודה, והוא יכול להתבזבז "סתם". אבל אתה לא באמת מדבר פה על משחקי סכום אפס. אתה מתייחס בעצם למשפט על "תחרות מושלמת" (http://en.wikipedia.org/wiki/Perfect_competition) לפיו "השוק" מגיע לבד לפתרון אופטימלי. זה משפט יפה, יש לו שימושים רבים, ויש לו מגבלות. אחד ההבדלים החשובים בין כלכלנים רציניים לבין חבר'ה מהאינטרנט כמוך הוא שכלכלנים רציניים בדרך כלל מודעים למגבלות של המשפטים בכלכלה שלומדים בספרי הלימוד. דוגמה: חוקי ניוטון נכונים, שימושיים, ובאופן כללי אחלה בחלה. אבל זה דווקא החיכוך, שהוא חריגה גסה מחוקי ניוטון, שהוא הכי חשוב בחיי יום יום. באופן דומה, המשפטים הנחמדים בספר במיקרו כלכלה עובדים לפעמים, ולא עובדים במקרים אחרים. הטענה "אסור לאף ממשלה להתערב בשוק כי זו הפרה של המשפט שלמדנו בספר" היא דוגמה (DOGMA) דתית אבסורדית. יש גם משהו מאוד משעשע בציפיה שלך שהממשלה - שהיא השחקן הגדול והמשמעותי ביותר בשוק - תחליט פתאום שלא להתערב בשום דבר. זה כמו לצפות שלבנק הפועלים לא תהיה השפעה על שוק ההון. רק קצת יותר אבסורדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכלל לא דובר כאן על מקרו כלכלה או על סחר חליפין, אלא על חלוקת עוגת התקציב של חברת תרופות. וזה באמת משחק סכום אפס, באופן הפשוט והמידי ביותר. אבל לפני שאני ממשיך להקדיש לך זמן, אני צריך לברר: אתה כלכלן רציני או סתם אחד "מהאינטרנט" כמוני? מיותר לציין שאם לא זכית בשניים-שלושה פרסי נובל (תגובה 532635) אתה לא כלכלן רציני. אני מציע שתתחיל מלציין באילו שנים זכית בפרס, משם כבר נתקדם הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ווידוי: אני מתמטיקאי שהתעסק בתורת משחקים. קראתי אי אילו דוקטורטים בכלכלה, אבל וועדת הפרס טרם טרחה לקרוא את המאמרים הלא מפורסמים שלי. כאלה נאחסים הם. חלוקת עוגת התקציב של חברת תרופות היא לא משחק סכום אפס, משום שהשקעות שונות יניבו רווחים שונים. לצערם של מנהלי חברות התרופות, קשה מאוד לדעת איזו חלוקת תקציב תניב איזה רווח. למשל: יש לי 10 מליון שקל להשקיע בפרסום ובפיתוח. אם ידעתי כמה יהיה הרווח מפרסום וכמה בדיוק יהיה הרווח מפיתוח, אני יכול לפתור את הבעיה (תרגיל שנה א' בחדוו"א) ולדעת איזו חלוקה היא אופטימלית. בדרך כלל אף אחד לא יודע את פונקציות הרווח הללו (אם כי יש ניחושים מלומדים), ולכן הפוליטיקה הפנימית בתוך חברת התרופות (בין מחלקת הפיתוח לבין מחלקת הפרסום) יכולה להשפיע על התוצאה במידה מסויימת, וכך להשפיע על רווחיות הארגון. אם האיזון שבין הכח הפוליטי הפנים-ארגוני שבין מח הפיתוח לבין מח' השווק "דומה" ליחס ה"אמיתי" שבין הרווחים השוליים מפרסום ופיתוח שבמציאות - או אז החברה תהיה רווחית מאוד. אם מחלקת השיווק חזקה מדי, לא תהיה השקעה מספקת בפיתוח, והחברה תרוויח פחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלוקת עוגת התקציב היא כן משחק סכום אפס. הכנסות עתידיות, שאולי יגדלו בעקבות החלטות עכשוויות מסוימות, ישפיעו על גודל העוגה בסיבוב הבא. אבל בסיבוב הזה גודל העוגה כבר נקבע, ושום גאונות עסקית לא תשנה אותו. זאת נקודה פשוטה ובסיסית מאוד, וחבל בכלל שאנחנו צריכים להתעכב עליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נדהם. האמנם, בחלוקת העוגה התקציבית על ידי מנהלי חברות אין איש שואל את עצמו שאלות לגבי רווחיות החברה ברבעון הבא? אולי זה הסבר למה שקרה באנרון. אני בספק רב אם ארגונים כאלה ישרדו לאורך שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מה זה השטויות האלה?" ===>"האמנם, בחלוקת העוגה התקציבית על ידי מנהלי חברות אין איש שואל את עצמו שאלות לגבי רווחיות החברה ברבעון הבא?" ודאי יש (או צריכים להיות) כאלו השואלים את עצמם איזו חלוקת סכום אפס, בין המחלקות והאגפים, תניב יותר רווחים ברבעון ובשנה הבאה. יש מאות אפשרויות לבצע חלוקת סכום אפס בין המחלקות, בתאגיד תרופות הם בוחרים אחת בכל פעם. (בניגוד לחלוקה "צודקת" בין אזרחי המדינה, מנהלי התאגיד לא מוטרדים מרווחתן של המחלקות אלא רק מהרווח הכללי של התאגיד. חלוקת רווחה - להבדיל מתקציב - היא לא בהכרח סכום אפס) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יורשה לי להתערב אני חושב שבעצם אין מחלוקת ביניכם . חלוקת התקציב היא חלוקת סכום אפס (כלומר יש תקציב קבוע ואותו מחלקים) אבל לא משחק סכום אפס, כשמסתכלים כאילו התשואות ידועות אזי זה משחק מאוד מנוון כי אין לבעל החברה יריבים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
==="זאת נקודה פשוטה ובסיסית מאוד, וחבל בכלל שאנחנו צריכים להתעכב עליה." אתה חדש פה? זו טקטיקה ידועה. כשנגמרים הטיעונים לגופו של עניין מתחילים לעצב מחדש את השפה המדוברת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או לאבחן פסיכולוגית את הדוברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שאתה בוחר את חברייך רק לפי דעות? :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. ולכן אסור שיהיו חברות דרוג תרופות. הן תאלצנה את חברות התרופות להוציא הון תועפות על קבלת אישורים. בסוף לא יישאר להם כסף עבור גננים במרכזי המחקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני נכנס לראש של מנהל התאגיד, אני רואה את התמונה הבאה: אם התאגיד משלם 0% מס, אז כדאי לו לפטר לא מעט עובדים כי כל שקל שייחסך מהוצאות על משכורת ייכנס ישירות לחשבון הבנק של התאגיד. אם הוא משלם 90% מס על הרווחים, אז התאגיד יקבל רק 10 אג' מהמשכורת שנחסכה, ולכן סביר שיהיו יותר עובדים שיהיה כדאי לו להעסיק במצב הזה. לכן שיעורי מס גבוהים תומכים בתעסוקה. הטיעון הוא לא שלי, אלא של Henry C.K. Liu (למיטב ידיעתי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה? ואם היו מסבסדים את משכורות העובדים היה כדאי לו לפטר את כולם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה למיסים על הרווחים ולכן ההמשך האנלוגי הוא: " אם היו מכפילים את רווחיו האם היה לו כדאי לפטר את כל העובדים?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואטאבר. בכל מקרה- מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה מוזר, נכון? אני מציע להתחיל בשאלה הבאה: עבור איזה סכום כסף שווה למנהל חברה להתאמץ (ולבזבז זמן) - עבור שקל אחד? מאה? מיליון? האמת נמצאת היכנשהו באמצע, כלומר כסף כשלעצמו לא תמיד מהווה תמריץ, אלא המוטיבציה להשיג אותו תלויה בגודל הרווח הצפוי. יותר מזה, אני מניח שהתגמול הכספי שייצור מוטיבציה יעילה לנקוט פעולה (למשל, לייעל את תהליכי העבודה) נגזר מכמות הנכסים שכבר יש בידי אותו מנהל (מסיבות פסיכולוגיות של התרגלות, וכו'). בקיצור, לא נכון לומר שמנהל חברה מבצע מיקסום של הרווח בכל תנאי - הרבה תלוי בשיווי המשקל בין רצונו בכסף הנוסף שירוויח לבין הזמן והאנרגיה שיאבד ברדיפה אחריו. במערכת של 90% מס (לחברות וליחידים) מנהל צריך לעבוד פי 10 קשה יותר כדי להרוויח אותו סכום, לעומת מצב של 0% מס. לכן מתאמצים פחות לקצץ בעלויות, ומשלמים לעובדים יותר כדי שיהיו מרוצים ויעבדו היטב (הרי גם החלפת עובד מצריכה השקעת משאבים במיון ובהכשרה). עובדים שמרוויחים היטב יכולים גם לצרוך יותר, ולכן השוק המקומי גדול יותר מאשר בכלכלה מקוטבת, שבה מרבית האנשים משתייכים למעמד הביניים הנמוך ומוגבלים לצריכה בסיסית (למעט כאשר דוחפים להם אשראי ומעודדים אותם לצרוך מעבר ליכולתם, מה שניתן לעשות רק לתקופה מוגבלת). בסך הכל, אוכלוסיה של עובדים משכילים שמתוגמלים היטב ועובדים במשרה מלאה וקבועה, עשויה להצליח בתחרות מול אוכלוסיה אחרת, שבה העובד הממוצע פחות משכיל, פחות אמיד, עובד שעות רבות יותר ונוטה להחליף עבודות בקצב מהיר. מישהו אמר דנמרק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עובד רווחי לחברה - משמעותו עובד שתפוקתו השולית גבוהה מעלות משכורתו. אם העובד משלם תוספת מס, חלק מעלות המס ישולם על ידי המעסיק1 ויוריד את כדאיות העסקתו. אתה בטוח שבמערכת של 90% מס יקצצו *פחות* בעלויות וישלמו לעובדים *יותר*? אם כן, איך בדיוק הגעת למסקנה הזאת? --- 1. בהתאם לגמישויות ההיצע (של העובד) והביקוש (של המעסיק). סביר מאוד ששניהם שונים מאפס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך נייר עבודה של המשרד הלאומי למחקר כלכלי בארה"ב: http://www.nber.org/papers/w15526 המחקר מצביע כמובן על קורלציה, לא על קשר של סיבה ותוצאה." countries with more progressive labor income tax schedules have significantly lower before-tax wage inequality at different points in time." בכל מקרה, המשמעות של פחות אי-שוויון במשכורות (למשל במערב אירופה, לעומת ארה"ב), יחד עם תמ"ג דומה לנפש, היא מעמד ביניים אמיד יותר. במחקר נוסף מועלה ההשערה שבמערכת עם שיעור מס גבוה כדאי להמנע מלפטר עובד שהפך לא יעיל (למשל, בגלל התפתחות טכנולוגית חדשה), ובמקום זאת להשקיע בהכשרתו לשימוש בטכנולוגיה החדשה. באופן כזה נמנעת יצירתה של "קליקה" מוגבלת של עובדים שרק הם למדו להשתמש בחידוש הטכנולוגי ואשר גובים שכר אסטרונומי בעבור שירותיהם, ולכן מבנה השכר נותר שוויוני יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פניו, המחקרים הנ"ל נראים לי קצת מפוקפקים. אבל אני לא מוכן לקנות אותם רק כדי לחפש את הטעות. אם קראת את המחקר השני, אתה יכול להסביר למה תוספת מס תמנע פיטורי עובד לא יעיל, ומה בדיוק טוב במנגנון שכזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפוקפקים? מדובר במכון הלאומי למחקר כלכלי בארה"ב, שהוא לא בדיוק מוסד "מפוקפק". בכל מקרה, קראתי את המחקרים בחינם (אולי כי ניגשתי דרך מוסד אקדמי?) ונראה לי שגם אתה תוכל, אם תרצה. המחקר הראשון חוזר על עובדה ידועה: שיעור המס במערב אירופה גבוה יותר מאשר בארה"ב, ואי השוויון בהכנסות קטן יותר. זה ממצא שאינו שנוי במחלוקת. גם התמ"ג לנפש בשני האזורים דומה (עד כדי תנודות בשער החליפין של הדולר). המחקר השני הוא מודל מתמטי שלא מתבסס על נתונים, ולכן לא ברור עד כמה הוא קשור למציאות. אולי עדיף להשאיר אותו בצד כרגע. בכל אופן, הרעיון במאמר הוא שלפעמים עובד לא יעיל יכול להפוך ליעיל, אם משקיעים בהכשרתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהרעיון במודל (גילוי נאות: גם אני לא קראתי אותו) הוא עקומת לאפר במהופך. רק שעדיין לא הבנתי את נקודה הקצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון שמערב אירופה זהה לחלוטין לארה"ב, פרט לשיעור המס? (הידעת שגובה משפיע על אינטיליגציה? כל רגרסיה על גובה, הבנת הנקרא, ויכולת מתימטית בבתי הספר תוכיח את זה. שנחלק לילדים הורמון גדילה?). כשאמרתי "נראה לי מפוקפק" התכוונתי שאני מפקפק (מטיל ספק) בנכונות המחקר. תמיד קיימת האפשרות שאני טועה, ואפילו יש לזה כמה תקדימים (למה אחד לא נופל מהכיסא?). מודל מתימטי הטוען שהעלאת מס תמנע פיטורים נראה לי מאוד מוזר, אולי תסכים לתאר אותו בכמה מילים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כלכלן, אבל נסיון ראשוני לתאר מכניזם יכול להראות בערך כך: שיעור מס גבוה גורם לעובדים להשקיע פחות אנרגיה בדיוני שכר, מפני שהתוספות שיוכלו להשיג (אחרי מס) הן לא מאד משמעותיות. האמירה הזו מתייחסת בעיקר למנהלים, שלהם יש כוח מיקוח כלשהו, ופחות לעובדים מן השורה, שממילא אין להם כוח מיקוח גדול כפרטים. העדר האינטרס להשקיע הרבה בהתמקחות אישית על השכר מתרגם בד"כ לדיוני שכר קולקטיביים, מה שמחליש את התחרות הפנימית בין עובדים בחברה (למשל, דרישה להעלאת משכורת לאחד על חשבון הורדה לאחר) ויוצר ביניהם יותר זהות אינטרסים. לכן, תמונת המצב הטיפוסית כשיש מס הכנסה פרוגרסיבי וגבוה כוללת יותר עובדים מאוגדים, מצד אחד, אבל שיעור אבטלה "מבני" גבוה יותר, מצד שני. בעתות משבר יש יותר שיתוף פעולה בין ההנהלה לעובדים (דרך האיגוד), ולכן יהיו פחות פיטורים. לעומת זאת, בעתות צמיחה ייכנסו לחברה פחות עובדים חדשים מפני שהאיגוד ינסה להגדיל תחילה את הכנסות העובדים הקיימים. לפעמים (לא תמיד) נוצר בשוליים של שוק העבודה אוסף של חברות קטנות, יזמיות וגמישות שסופגות את הזעזועים הכלכליים ומאפשרות לחברות הגדולות להגיב במהירות על שינויים בשוק, באמצעות שיתופי פעולה לטווח קצר בין חברה גדולה וכבדה לחברות קטנות וזריזות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שבמערכת כזו גם כדאי לא לשכור עובדים חדשים. ז.א., המערכת הדמיונית של מס 90% תוליך מן הסתם לאי-פיטורים, אבל גם לאי-העסקה: מי שנכנס לא ייצא, אבל מי שלא נכנס - יתקשה הרבה יותר להשתנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא לדבר על האפשרות שהיזם ינטוש את המפעל, ויקים משרד מצליח לתכנון מס. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |