בתשובה לדובי קננגיסר, 22/08/02 11:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הצופה לא אמור להסיק שום דבר! הסרט אמור להעניק תחושת מציאות. כל יצירה שמחקה מציאות מחקה פחות ממאית מן המציאות הזו. לעולם לא מביאים את כל הפרטים. צריך לדעת לבחור את הפרטים כך שזה ייראה טבעי, שהחוסרים לא יורגשו, כאילו לא היו מעולם. לא נותנים תקצירים או ראשי פרקים. זה רק מדגיש את הקיצור ואת המלאכותיות של כל העניין. מה שהיו צריכים לעשות הוא לוותר לגמרי על ההליכה בשלג ועל הדיון באיך ללכת אלא ישר לשלוח אותם למכרות. למה שלא יראו איך הם זורקים את הטבעת להר הגעש שנייה אחרי שהתחילה המסיבה של בילבו? הצופה כבר יסיק את כל הטרילוגיה! איפה עובר הקו בין מה שאמור הקורא להסיק לבין מה שצריך להופיע? הקו עובר בהדיקות העלילתית ובהקנייתה של תחושת מציאות. סרט הוא אמנות ואמנות היא הנאה ואשלייה. לא חידון.(אלא אם כן זו מטרתה המיוחדת) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הצופים נהנו והושלו היטב. אתה זה שנטפל לפרטים שמרבית האנשים לא מצאו אותם טורדניים בכלל. אני, כשצפיתי בסצינה, הבנתי טוב מאוד למה הם שינו את החלטתם בשלב הזה. כך גם אנשים אחרים, כולל כאלו שלא קראו את הספר (וכביכול חסרים להם פרטים). אם מישהו לא קרא את הספר והבין את הסרט, הרי שטענותיך מופרכות ושניצקלייניות מעצם מהותן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הצופים, כולל אני, גם נהנו והושלו ב"לחיי האהבה", אז מה? זה אומר שהסדרה חסרת פגמים? בתור ילד מעולם לא נראה לי מוזר שלכל המלכים יש שלושה בנים ותמיד הצעיר מרוויח בסוף, אז מה זה אומר, שבאגדות אין סדרתיות וחזרה שהיום נראות למבוגרים מייגעות ותבניתיות? אם נתחיל ללכת על פי מה הרגיש כל צופה לא נצא מזה. ולמעשה זה יחסל את קיומה של הביקורת כולה כי תמיד יהיו כאלה שהבינו וצחקו ונהנו. חוץ מזה גם פה בדיון היו כאלו שהסכימו עמי, אם כי לא ניסחו את הפגמים שמצאו באופן שאני חשבתי שמן הראוי לנסחם. גם אני הבנתי היטב את הסרט אבל זה לא אומר שאני לא מוצא בו פגמים. לקריאת הספר אין בכלל קשר לעניין. ביקורת או מחקר נבנים על יישום של כללים לוגיים שמתבססים על קונבנציות. אי אפשר ללכת לכל צופה ולשאול אותו מה הרגשתו. אני גם לא מבין על סמך מה אתה קובע "רוב הצופים" נהנו. הביקורות על הסרט בעיתונות היו די רעות ובהחלט מן הסיבות שציינתי אם כי זה לא נוסח כך. מבקרים לא הבינו על מה ולמה ומה קורה שם והכול נראה להם שרירותי וחסר קשר. ביקורת לא נשענת רק על מה שמבוקר אלא גם על חדות וביקורתיות של המבקר וכמובן, גם על טעם אישי. אולם תחושתי היא שאתה מרגיש כאילו העלבתי אותך אישית בזה שאני מבקר סרט שאהבת. אתה לא הראשון שאני רואה אצלו את התופעה הזו והיא לא מפסיקה להתמיה אותי. פעם מישהו נעלב כשאמרתי ש"הבשורה על פי ישו" היא ספר מזווע וגם הסברתי כמה גרוע הוא מחקה מציאות. מה שכן, בהחלט ישנן נורמות שונות שכל צופה או קורא מביא עימו. אפשר לא להסכים לגביהן וזה קורא לא פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו לו דווקא ביקורות מצויינות, בהתחשב בעובדה שהוא סרט פנטזיה גדול-תקציב. לדוגמא, ראה כאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני התכוונתי לכמה ביקורות שהופיע בעתונים בישראל. בכל מקרה, ממה שראיתי בקישור שהבאת (והצצתי רק בכותרות) הם מתפעלים מאוד מההחייאה וההמחשה של הספר. אלו באמת היו מרשימות במיוחד אולם הכשל שעליו הצבעתי אינו מתבטל בשלן. מה דעתך בעניין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא שאמרתי - שניצקליין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה בדיוק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה חיבור של שניצר+קליין. (שני מבקרי קולנוע נפוחים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, באמת יצירתי. על שניצר שמעתי (זה לא ההוא שחטף אגרוף מדודו טופז?) אבל על קליין לא. אני לא קורא ביקורות קולנוע. הן בדרך כלל על סרטים שלא ראיתי אז אני לא מבין כלום בביקורת. בכל מקה, מי שלא מקבל את דעתי שיבושם לו. הוא המרוויח: הוא נהנה יותר מהסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הכשל שעליו הצבעת'' איננו כשל כלל, מעצם העובדה שכמעט אף אחד (כולל מי שפחות התלהב מהסרט) לא מצא לנכון לטעון שיש לו בעייה עם הדרך שבה הם הגיעו למכרות מוריה. והטענה כאילו ביקורת מתבססת על 'קונבנציות וחוקים לוגיים' היא, תסלח לי על הביטוי, הבל ורעות רוח. ביקורת היא נקודת התצפית האישית של המתבונן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה, "נקודת התצפית האישית של המתבונן" נטולת "קונבנציות וחוקים לוגיים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני התכוונתי לכך שאין קונבנציות מוסכמות. חוקים לוגיים? ודאי שלא. אם נקודת המבט שלך מבוסס על חוקים לוגיים, הרי שאתה מחשב. תודה שהסכמת לחשוף את עצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קונבנציות חייבות להיות כי כל שיפוט נשען על חוקים. אחרת על סמך מה אתה שופט? גם אם תגיד שאתה לא שופט אלא "נחשף בפני היצירה", כלומר בודק את תגובתך הספונטנית אליה בלי לחשוב יותר מדי אתה בהחלט עושה את זה על סמך נורמות שאימצת לעצמך. אם אני נהניתי מסרט מצחיק ואתה לא אף ששנינו אוהבים סרטים מצחיקים או שהומור הוא נורמה כלל אנושית הרי שיש לנו נורמות שונות לגבי מה מצחיק ומה לא. לילדים למשל יש נורמות שונות מאשר למבוגרים ולכן גם הטעם השונה. המחקר המקצועי מנסה ללכת צעד אחד קדימה: לנסח את הנורמות האלה ואז באמצעות לוגיקה לראות איך הם מתיישמים ברמה גבוהה יותר. לצאת מתוך ההרגשה האישית הבלתי אמצעית ולנסח חוקים. ויש חוקים כאלה בהחלט. למשל, קוהרנטיות ואחידות. הקורא/צופה תמיד שואף לאתר קוהרנטיות או, לפחות, הוא מניח קוהרנטיות כמשהו שיש להתבסס עליו גם אם אינו שואף למצוא אותה בטקסט/סרט. כך למשל אחדות עלילתית היא סוג של קוהרנטיות. השאלה "אבל למה הוא רצח אותה?" או כל שאלה אחרת היא חיפוש אחר קוהרנטיות סיבתית. "אבל איך זה שהיא קודם מתה ואז רק הורידה לו אגרטל על הראש?" היא חיפוש אחר קוהרנטיות גם טמפורלית. "אה, היא קמה לתחייה", יישבנו את אי הקוהרנטיות באמצעות אמוץ חוקי הפעולה המיוחדים של העולם בסרט. כולנו פועלים על פי קונ', אולי טבעיות ואולי נרכשות, אבל הן תמיד קיימות. מה שנקרא "כשירות פואטית": היכולת להבין ולייצר מבנים פואטיים שמעולם לא ראינו, כפי שאנו מסוגלים לייצר ולהבין משפטים שמעולם לא שמענו: "כשירות לשונית". רק מה, כשלוקחים את הלאה לפעמים זה מתנגש בטעם המיידי שלנו והתאוריה לא עומדת במבחן המציאות. זה נוצר כתוצאה ממידת נכונות הקורא ויכולתו לקחת את הדברים קדימה יותר וגם בשל גורמים אחרים שמשפיעים. וגם את אלו אפשר לנסח: בין הפרקים השונים של "אי.אר" בדרך כלל אין רצף עלילתי אולם השמירה על אותם גיבורים ועל אותו מקום יוצרים אובייקט מאוחד שמפצה על היעדר עלילה ומקנה קוהרנטיות. ועוד ועוד. תמיד ישנן קונ' וישנה התבססות עליהן. לא ניתן להתעלם מהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שהשיפוט שלי (ושל כל אחד אחר) אינו מבוסס על קונבנציות. טענתי שאין קונבנציות מוסכמות (ודאי שלא על כולם) והשיפוט איננו מבוסס על לוגיקה. לגבי לוגיקה אענה מאוחר יותר לשוטה הכפר, ולכן אתמקד ברשותך בעניין הקונבנציות המוסכמות. הטענה שלך, שבעיני היא בעייתית, היא שמחקר הספרות הוא בעצם הכללה אמפירית של התגובות הפסיכולוגיות של בני אדם. להגיד "קוהרנטיות היא תכונה רצויה ספרות" פירושו להגיד "רוב בני האדם מחפשים בספרות קוהרנטיות." האם זה נכון? במונח המספרי כנראה שכן. אבל ברור שלא כולם מחפשים קוהרנטיות תמיד. אני, למשל, נהנה מאוד מסרטים של דיוויד לינץ', שאין בהם 'אחדות עלילה' כלל. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאתה לא עומד מאחורי הטיעון הזה במקרה שלפנינו. ננסח לנסח את זה באופן מדעי. הבסיס התיאורטי שלך [טענה מס' 1] הוא: "רוב בני האדם מחפשים קוהרנטיות." טענה מס' 2 היא ספציפית יותר:קוהרנטיות פירושה הסבר סיפורי מספק לשינויים בעלילה. טענה מס' 3 היא המקרה הפרטי: החלטה ללכת דרך מוריה אינה מקבלת בסרט הסבר סיפורי מספק. השאלה היא האם גם טענות מס' 2 ו- 3 הן הכללות אמפיריות או שמא דעתו האישית של אור? טענות אלו אינן נגזרות בהכרח מטענה מס' 1. יתר על כן, כשמצרפים את טענות 1, 2, ו-3 מקבלים כמסקנה ש"רוב בני האדם לא יהיו מרוצים מההסבר הסיפורי שניתן בסרט לשינוי המסלול". מסקנה זו, לפחות עפ"י תגובות האיילים, התבדתה. עפ"י השיטה המדעית, אחת מהטענות שעליהן מתבססת המסקנה אינה נכונה או אינה מבוססת מספיק. ההתבוננות ביצירה מסוימת דרך משקפי 'תורת הספרות' חייבת להכניס את דעתו האישית של המתבונן על היצירה. זאת מכיוון שתורת הספרות מבוססת על הכללות, ויישום ההכללות האלו למקרים פרטיים הוא סובייקטיבי למדי. אין בכך שום רע - אני נהנה מדיון ביקורתי ביצירות - אבל צריך להבין שלא מדובר בניתוח אובייקטיבי המגלה את מה שיש או אין ביצירה אלא באינטרקציה סובייקטיבית של המבקר, מנקודה המבט שלו, עם היצירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כולם, עד האחרון שבהם, מחפשים קוהרנטיות אם ברצונם להבין. קוהרנטיות היא תנאי להבנה אם אינה ההבנה עצמה. לסווג את המידע לתוך קטגוריות מוגדרות ולהגדיר את הקשר ביניהן: רצף זמן, עלילה, דמיון ושוני - זהו התנאי הראשוני לקליטת המידע. כל אחד שקולט מידע ומנסה להבינו מחפש קוהרנטיות מסוג כלשהו. אם אתה רוצה הוכחה, תביא לי כל ניתוח של כל דבר שהוא ואני אראה לך שיש בו חתירה לקוהרנטיות. מתוך ניתוח השיפוטים שלך עצמך אני אוכיח לך שגם אתה שואף לקוהרנטיות. 2. אחדות העלילה, שקיימת או אינה קיימת בסרטיו של לינץ', אינה קוהרנטיות אלא רק סוג של קוהרנטיות. סרט חסר עלילה אחדותית או חסר עלילה בכלל אינו בהכרח חסר קוהרנטיות. ישנם פיצויים אחרים. זה, לפי חלק מן הדעות, ההבדל בין היצירה המודרנית לקודמת לה: רמת האחדות של העלילה, סוג אחר של קוהרנטיות. לא חסרות יצירות בעלות עלילה רופפת. זרם התודעה למשל, אולם יש להם גורמים אחרים המקנים קוהרנטיות. כלומר סוגים אחרים של סיווג לקטגוריות ולמציאת הקשר ביניהן. מכאן שננסח מחדש את הטענות: 1) כל בני האדם שואפים לקוהרנטיות 2) קוהרנטיות תספק הסבר מספק לשינויים בעלילה ותשלים פערים. - עד כאן תחום המחקר הניתן להוכחה. 3) החלפת הדרך אינה מקבלת הסבר סיפורי מספיק - או, זו הנקודה. פה כבר חרגנו מתחום המחקר לתחום הביקורת. לדעתי הסרט אינו מספק הסברים ראויים ולדעת אחרים כן. פה זה כבר יותר עניין של טעם ושל קונבנציות ושל דרישה של הקורא. מה שחשוב מבחינת המחקר הוא ששנינו שותפים לכך שישנו קו עלילתי ושנינו מבחינים בו. חוזק וחולשה של הקו - זה כבר עניין אישי יותר. אני ביססתי את ביקורתי על מחקר. הצעד הנוסף שעשיתי הוא כבר עניין של ביקורת אישית. לי זה די ברור, אני לא מבין איך מישהו יכול לחשוב שאני מבקר בצורה אובייקטיבית - אז זו לא הייתה ביקורת כלל אלא הוכחה. צריך להבין שמחקר הספרות אינו נשען על דעות אלא על הכללות. לוקחים בחשבון דברים שהם משותפים כמו תכונות קוגניטיביות או קונבנציות של ספרות או של קולנוע ועליהם נשענים. הקורא הוא הפשטה של כלל הקוראים ונשפט כאיזה מימוש מקסימלי של הטקסט, מה שנקרא "הקורא האידיאלי". הביקורת היא כבר שונה כי היא לא מדברת על תכונות של הטקסט ושל הקורא אלא על איכותן ופה כמובן ניתן להיחלק. אחת הטענות היא שגם אם אדם לא ראה בטקסט מה שאני ראיתי הוא יהיה מסוגל לקבל את הצעתי משום שאנו חולקים את אותו בסיס של יכולת הבנת טקסטים. זו טענה אשר כאן לא עומדת במבחן בכך שאתם לא מסכימים איתי. גם אני לא ממש מסכים עם הטענה הזו ואני אצטרך לשאול מישהו בעניין בהזדמנות. טענה אחרת היא שכשירות ספרותית - היכולת להפעיל סט של קונבנציות - היא נלמדת ומשתכללת. אז מה זה שווה בעצם? אם זה דבר נלמד אז תמיד נוכל לומר שמי שלא אהב יצירה זה משום שהוא לא מספיק משוכלל או יודע או להפך. זו עוד טענה שאני לא מבין. הפתרון שאני מוצא לכך והוא די דחוק, הוא שהכוונה למחקר מבני ולא לביקורת. בדרך כלל בעניין זיהוי מבנים בטקסט. אין מחלוקת אלא רק בעניין משמעותם או איכותם, כלומר בעניין הפרשנות והביקורת שאליה אין המחקר מתייחס. אני צריך לברר את הענין. דרך אגב, דובר פה על דקונסטרוקציה - אז היא למשל כופרת בקונבנציות וטוענת שהכול פתוח, אין בסיס משותף. טענה שלדעתי אינה נכונה וניתנת להוכחה בקלות. מישהו פה חשב שמה שכתוב כאן למעלה זה תווים של שיר או סיפור אגדה? מישהו חיבר את כל הפערים בין המסמנים למסומנים לכלל כאוס אחד גדול ובלתי מובן? מעניין למה לא. כי... (כולם ביחד): הקורא מחפש קוהרנטיות ולא ברדק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נקודת המבט שלך אינה מבוססת על חוקים לוגיים, איך זה שאתה בכלל מנהל ויכוחים? תגיד "ככה אני מרגיש" וזהו. אפילו הטיעון שלך לפיו אני מחשב היה טיעון לוגי (שגוי) במבנה של "אם... אזי...". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול לעשות שימוש בטיעון לוגי בין אם אני אוהב או לא אוהב יצירה מסוימת. אבל חוקים לוגיים אינם קובעים אם אהנה או לא אהנה מיצירה מסוימת, או מה אגיד עליה. (האם אתה מגיע לסרטים עם תרשים זרימה? אחדות עלילה? אם כן לך ל- A, אם לא - לך ל- B, וכן הלאה, עד שמגיעים לרובריקה סופית בה מופיעה 'דעתך על הסרט'? ואם אתה לא פועל לפי תרשים כזה, איך אתה יכול לטעון שנקודת המבט שלך על יצירה נקבעת על-ידי חוקים לוגיים?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אמת במה שאתה אומר. ביקורת אכן נתונה לנקודת המבט של המתבונן. מכאן שלמעשה אין כל טעם בביקורת: על טעם ועל ריח אין מה להתווכח. אולם בכל זאת, יש הבדל בין מי שאומר "לטעמי כך וכך" לבין מי שמבסס דבריו לוגית על הטקסט. זו גם הסיבה בדרך כלל אני לא עוסק בביקורת אלא במחקר. אבל עדיין, בכל זאת ניתן לשכנע אנשים שהטקסט שבו הם עוסקים הוא טוב או רע יותר ממה שחשבו. ניתן לשנות טעם של אחרים וגם את טעמך שלך. אני למשל אם הייתי צופה בסרט לפני שהתחלתי לעסוק בנושא הזה לא הייתי מעלה את הביקורת הזו כלל. כי לא הייתי מודע לעניין. אולם לאחר שנתקלתי בסוגים רבים של קישורי עלילה וברמות שונות של רופפות פיתחתי טעם עדין ומחודד יותר. העובדה שרוב הצופים לא ראו את הכשל לא אומרת שהוא לא קיים. זה אומר שהוא לא הפריע להם מכל מיני סיבות: היקסמות מדברים אחרים או פשוט אי מודעות לעניין. אבל, במידה רבה, כן מדובר בטעם או בהכרה של קונבנציות אחרות. מי שזה לא הפריע לו, שיבושם לו. הביקורת הזו בעצם היותה ביקורת משקפת בהכרח דעה, אפשר לא להסכים איתי, זה ברור, אבל להגיד שמה שאני ראיתי פחות טוב ממה שאתה ראית, זה קצת פחות מקובל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''להגיד שמה שאני ראיתי פחות טוב ממה שאתה ראית, זה קצת פחות מקובל.'' אתה טוען לכשל בעלילה. אחרים לא ראו אותו. אתה עדיין טוען שהכשל קיים ושאחרים לא ראו אותו כי טעמם פחות מחודד משלך. כלומר, אתה לא רק אומר שמה שראית יותר טוב ממה שאני ראיתי, אלא שזה גם מעיד על כך שטעמי אינו מחודד מספיק. זה עוד פחות מקובל, ואפילו קצת מעליב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התנסחתי בצורה מדוייקת. כיוונתי שאחרים אינם רגישים לאותן נקודות שאני רגיש אליהן, כפי שאני וודאי פיספסתי יתרונות אחרים ואולי גם כשלים אחרים. אולם העיקר אינו רק ברגישות אלא ביכולת לנסח ולהסביר את טענתך וגם לבסס אותה בטקסט. לגבי מה שאנשים רואים או לא רואים - זה לא אינדיקציה. כמה פעמים הצביעו בפניך על דברים שלא הבחנת בהם? בלי סוף. מדובר בקונבנציות. ישנן קונ' שונות מתקופות שונות לגבי אספקטים שונים ביצירה. יש קונ' הטוענות בעד הידוק עלילתי רב יותר ויש כאלו שפחות, יש הטוענות בעד אחדויות נוספות - זמן, מקום, גיבור, נושא - ויש שפחות. תלוי איך אתה מסתכל על זה ותלוי מה הטקסט מכתיב. לפי דבריך, כל מי שיצביע על משהו שלא ראית אז בהכרח הוא מעליב אותך כי הוא טוען שהוא רואה טוב יותר. השאלה היא לא מה האחר רואה אלא אם אתה מסוגל להבין אותו ולהציג טענת נגד. בכל מקרה, אם מישהו נעלב אני מתנצל בפניו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לומד ממך דברים כל הזמן. דובי והאחרים, אין להם שום הסברים, אז הם מלכלכים עליך בשניצקלייניות. אני לא יודע מאיפה יש לך את הסבלנות לענות להם, אבל תמשיך אור תמשיך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסבלנות אינה סבלנות מבחינתי, אלא מאבק נואש להציל נקודה שהקהל שלי מסרב להבין, עד כי אני כבר מתחיל לפקפק בנכונותה. אני נאבק קשות, גם בעצמי ואולי בעיקר בעצמי, כדי למצוא איזה שהוא סדר וחוקיות באינטואיציה. הויכוח אמנם מתנהל כדיון חיצוני אבל הוא בעיקר נגד עצמי. אני מניח שאם אשכנע אחרים אז סביר כי אני צודק. בכל מקרה, תודה על העידוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה להבהיר את עצמי גם. 1. אם שמת לב, גם אחרי שהארת את הנקודה, רוב המגיבים כאן עדיין 'מסרבים לראות'. ואולי יותר נכון לומר שהם פשוט לא מסכימים אתך. אתה יכול כמובן להגיע למסקנה שהם לא מסכימים אתך כי "הוקסמו מדברים אחרים" או כי "פשוט לא הקדישו תשומת לב", אבל זה נותן תחושה לא נעימה של התחמקות. אולי הבעייה אינה במגיבים האחרים אלא בנקודת המבט שלך? תראה, מה שמפריע לי הוא ההנחה המציגה את המסקנות שלך כשיפוט אובייקטיבי. אם אינך מתיימר לשיפוט כזה אלא מבהיר שהכשל קיים *לדעתך*, אני מתנצל ונסוג. 2. תסכים אתי ודאי שקונבנציות לגבי עלילה תלויות גם, במידה מסוימת, במדיום. תחושתי היא שבמדיום הקולנועי סיפקה סצינת השלג הסבר טוב לשינוי הכיוון, למרות היותה קצרה כל-כך, משום שהייתה מרשימה מאוד מבחינה ויזואלית ולכן נחרתת היטב בזיכרון. אני יכול להעיד שזו אחת הסצנות שאני זוכר בצורה הכי מפורטת מהסרט. האם לא תהיה מוכן לקבל 'עוצמה ויזואלית' כהסבר נראטיבי מספק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. אחת הטענות של המחקר הסטרוקטורליסטי של הספרות הוא שאין ''שיפוטים לא נכונים''. במקום לומר נכון ולא נכון צריך להסביר מדוע הקורא אמר את מה שאמר. זה בערך מה שאתה מציע כאן. הסבר אלטרנטיבי. הצופים לא חשים כי החוט העלילתי של הסרט רעוע מסיבות אחרות שמביאות להסבת תשומת הלב מן החוט העלילתי או שמטרתו של החוט הזה - רצף - מושגת בדרכים אחרות. אפשר גם לטעון שפשוט ''סתם'' צופים אחרים לא חשים כי החוט העלילתי רעוע, גם זה כמובן אפשרי. טענתי אינה ''שיפוט אובייקטיבי'' אם כי היא מנסה להסתמך על כלים אובייקטיבים. יש פה במידה רבה עניין של דעה ושל טעם, זה כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרכז את תגובותי כאן כי יש לי תחושה שאנחנו מגיעים לאיזו הסכמה. ראשית אומר שמהנה מאוד לשוחח אתך, שכן אינך דוגמטי ואתה משתדל לתת הזדמנות לטיעונים חדשים. כעת לסיכום הדיון מהצד שלי: 1. בהנחה ש"קוהרנטיות" מוגדרת כ"אופן כלשהו שבו ניתן לארגן את המידע המתקבל ביצירה בתוך סכמות מוכרות או סכמות חדשות הנבנות בתוך היצירה" אני מקבל את הטענה שכולם מחפשים קוהרנטיות. עם זאת, מאחר שהגדרה זו תלויה בזהותו של הקורא/צופה, בסכמות המוכרות לו, בחינוכו, ובנקודת ההתייחסות שלו אל היצירה, ברור שהתשובה לשאלה "באיזו מידה יצירה מסוימת היא קוהרנטית" תהיה תלויה במידה זו או אחרת בזהותו של המתבונן. השאלה היא באיזו מידה עשויה תשובה זו לסטות מהתשובה שייתן 'הקורא האידאלי' או 'הקורא הממוצע' 1 המוכלל. מחקר הספרות מתבסס על ההנחה של סטייה קטנה יחסית; דעתי היא שיש סטיות גדולות מאוד, אפילו במסגרת אותה תרבות (ובוודאי כשמדובר בצופים מתרבויות שונות). 2. בנקודה מסוימת הודית כי בתקופה המודרנית קוהרנטיות איננה בהכרח מתבטאת באחדות העלילה אלא באחדויות אחרות. אני טוען שאחדויות אלו תלויות בין השאר גם במדיום שבו נוצרת היצירה. חלק מטענתי בהקשר של הסרט 'שר הטבעות' הוא שאחדות העלילה מנגנת בקטעים מסוימים כינור שני לאחדויות אחרות, אשר מכסות על פניה. על רקע סעיף 1, עם זאת, אני חושב שזיהוי מידת ה'אחדותיות' של הסרט, מבחינה עלילתית או מבחינות אחרות, תלוי באופן חזק בסכמות המתבונן. אי לכך אני מקבל כלגיטימית את דעתך על כשל עלילתי ונסוג מטענתי כי 'הכשל אינו קיים כלל'. עם זאת, ברצוני להבהיר כי מנקודת המבט הלגיטימית שלי ושל עמיתים באייל, הנגזרת מתוך הציפיות שלנו 2 לקוהרנטיות, אין בנקודה זו כל כשל במבנה העלילתי של הסרט. ייתכן כי הדבר נובע מציפיות שונות בקשר לאחדות העלילה וייתכן כי הוא מתבסס על קיומה של אחדות אחרת, 'ויזואלית' כפי שהצעתי באחת מתגובותיי הקודמות. 1 שני אלו כמובן שונים זה מזה בתכלית, אך אין זו הנקודה. 2 השונות, כמובן, זו מזו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההנאה הדדית. אכן כן. ה"משחק האחדותי" כלומר התחלפויות בין סוגים שונים של אחדות במטרה ליצור קוהרנטיות הן כלי יעיל מאוד לשמירה על אחדות ולריכוז תשומת הלב. אם שמת לב למשל, בפרקים של "סקס בעיר הגדולה" אין אחדות עלילה. אין קשר בין הדמויות ובין קורותיהן בתוך כל פרק למעט פגישות והחלפת דעות. אולם, אם שמת לב, קורות הדמויות הן אנלוגיות זו לזו. בדרך כלל כל אחת מהן עוברת אותו סוג של סיפור עם גבר שונה. פעם זה מין, פעם זה משהו אחר. זה מאוד אופייני לסדרות כאלה. הסיפור מאורגן באחדות מקום, דמויות והתרחשויות אנלוגיות אבל לא על ידי אחדות עלילה. האובייקט המיוצג נותר מאוחד והיצירה נתפסת כקוהרנטית בשל ארגון חליפי. האנלוגיה יוצרת מיקוד על הדמיון בין הסיפורים ולא על הרצף. אכן ישנה קוהרנטיות שתלוייה במדיום. למשל קוהרנטיות לשונית. מהי חריזה אם לא סוג כזה של קוהרנטיות? אם כי איני מבין לגמרי מהי קוהרנטיות ויזואלית שאתה מציע. אולם ברצוני להדגיש כי ביצירות שאינן עושות שימוש רב או בכלל באחדות העלילה כגורם המקנה קוהרנטיות, הדבר מובהק, או לפחות בולט. אך בשר הטבעות ישנה עלילה מובהקת ועליה נשען כל הסרט. כלומר הסרט אינו נשען גם על אחדויות אחרות או לפחות לא נשען עליהן במידה רבה. יש שם רצף עלילתי בולט ולכן פגם ברצף הזה הוא פגם בולט בסרט. אין מדובר ב"קורות החבורה" אלא בתהליך עלילתי ברור. זה לא למשל מצב שבו יש אוסף סיפורים ומאורעות שעברו על גורם כזה או אחר - דמות, אזור, עולם, ואז יש גורמים מאחדים אחרים אלא מדובר בתהליך עלילתי ברור. יש הבדל גדול בין השניים. כאשר הציר העלילתי הוא במופגן הבסיס של היצירה אז כל פגם בו הוא משמעותי. זה שונה ממצב שבו לציר העלילתי בסיסים חליפיים. למשל מצב שבו מספרים את קורות הארץ הזו והזו. פה פחות משנה הרצף ויכולה להיות למשל חלוקה גאוגרפית ולא עלילתית כי מראש לא מתחייבים לרצף עלילתי. זה ההבדל. כך למשל בספר שופטים. לא תמיד יש רצף בין החוליות. יש סיפור על שופט ואז על אחר ואז על איזה מלחמה. כי הנושא הוא קורות הארץ בתקופת השופטים והרצף העלילתי אינו העיקר. הציר העלילתי כגורם מרכזי מאפיין את הפואטיקה הטרום מודרנית. ממנה והלאה יש ירידה מסוימת בכוחו כגורם מארגן לטובת צירים מקבילים, כל מיני סיפורים מתנגשים. אף שהיום כבר יש חזרה לרומן ה"קלאסי". רומן עם רצף עלילתי, דבר גורם לדבר, הכול מסודר כמו שצריך, והקורא לא צריך להתחיל לחפש אנלוגיות כדי להקנות קוהרנטיות לטקסט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, גם כשלמדתי לאהוב את טעמו של הסושי, זה לא גרם לי להפסיק להנות מפלאפל. אם ''חידוד הטעם'' שלך גורם לך שלא להנות מסרטים מהנים, אני חושב שמי שטעמו פגום כאן הוא שלך, לא שלי ושל שאר העולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שציינתי פה לא פעם, אני מאוד נהניתי מן הסרט. לא מן האספקט שאותו ביקרתי אלא מאספקטים אחרים. לגבי הנאה וחידוד טעם - זה בדיוק ההפך! חידוד הטעם גורם לך להינות יותר! - אתה אולי נהנה מפחות סרטים מבחינת הכמות אולם נהנה מכל אחד יותר מבחינת האיכות. מדבריך משתמע שבררנות היא פגם. עדיף להיות בעל טעם רחב ככל האפשר - מה שגובל בחוסר טעם - מאשר לפתח טעם מדויק יותר. ההשוואה לסושי ולפלפל אינה מדויקת. ההשוואה הנכונה תהיה פלפל גרוע לפלפל טוב. לאחר האחרון כבר אי אפשר להינות מהראשון. תגיד לי, אתה נהנה עדיין באותו אופן משידורי פרפר נחמד? ורכבת ההפתעות? וסיפורים לילדים בני שנה? ולמה לא? הרי עדיף לפי גישתך להישאר ברמה הזו ולא להתקדם ולהתחדד ולפתח טען ובררנות כי זה הורס דברים קודמים. פיתוח בררנות וטעם חיוביים מקנים הנאה רבה יותר וסוג חדש של הנאה. לא רק מגע בלתי מובחן עם אובייקט ההנאה - אלא ביקורת, הנאה אסתטית, תחושה שהדברים נעשו היטב. לא להיות פסיבי לגמרי מול הסרט או הספר אלא לדקדק בו ולשאוב מכך הנאה. אני בטוח שהנאה אינטלקטואלית אינה דבר זר לך. "לא להנות מסרטים מהנים" - ומי קבע שהם מהנים? אתה? לפי מה? אני גם לא דיברתי על טעמים פגומים אלא על טעמים שונים ועל רמות שונות של מובחנות. אני לא מבין למה, אבל הדיון הזה נגרר כל הזמן לרמות אישיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אנקדוטה טיפשית מחיי הקטנים) לי יש הנאה מוזרה מלאכול במסעדה משהו לא טעים, שעשוי לא טוב. זו פשוט התחושה האליטיסטית שיש לי טעם טוב מספיק כדי לדעת שזה עשוי לא טוב. אגב, אין לי הנאה מקבילה משום סוג אחר של יצירה גרועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה יפה נורא. רציתי גם אני לכתוב דברים דומים לדובי, כי שאלו אותי במישור אחר דבר דומה (האזנה מרוכזת למוזיקה עוזרת לך להבחין בפרטים קטנים; גם בתקלות הקלטה (clipping) או קידוד mp3 באיכות נמוכה. סיפרתי שזה ממש מפריע לי, וגורם לי לרצות לזרוק את ה CD מהחלון, ונשאלתי: *מדוע* לכן להקשיב בריכוז?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אהרון ברק אוהב מאוד פלאפל. בעיניו נחשב הפלאפל למעדן של ממש.'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והא גם משלם על הפלאפל ?? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |