בתשובה לעע, 04/06/21 16:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ופה בדיוק קבור כלב העבודה עם קולרו הכחול. היציאה לעבודה בחברה שלנו (כולם, כל יום, כל היום) הפכה לערך בפני עצמו. חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי. עד כדי כך שאם הטכנולוגיה אליה התקדמנו, דברים שאנו יוצרים והמוצרים שאנו צורכים מביאים אותנו לרמת חיים מספקת, אנחנו כקולקטיב מיד נבהלים ומחפשים בנרות איך למלא את זמן הבריות בעוד עבודה ועוד עמל (אפילו בצורה לגמרי מאולצת). עבודה לשמה. מכורים שלא מסוגלים לדמיין מבנה חברתי בו אנשים *גם* מוצאים זמן פשוט לחיות את חייהם. העבודה עושה את האדם ואם יש קצת פחות ממנה נפער חלל בלבבות האנשים. זה הדבר שקראתי לו בכמה תגובות קודמות כ״פסיכוזה המונית*. כראיה תומכת מספר 1, בטענה המוזרה הזאת שלי, אשים על השולחן את תופעת ה-Planned obsolescence. אפשר לבחור להבין את התופעה רק כתוצאה של חמדנות תאגידים, אבל הסיבה שזה עובד היא כי זה מתאים למבנה החברתי בו אנחנו חיים וממלא צורך חברתי (ידיים עובדות - אפילו אם זה רק כדי לטחון מים). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר את התופעה שמחקרים על אנשים שיוצאים לפנסיה מראים קורלציה הפוכה בין הבריאות לבטלה - רוצה לומר, מי ששמר על עבודה או מסגרת מטלות מסודרת אחרת חי יותר זמן ובאיכות חיים יותר טובה. רוצה לומר שכנראה שעבודה ברמו כלשהן מניבות תתוצאות חיוביות לרווחת הא/נשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח שהמחקרים הללו מצליחים להראות את מה שאתה אומר שהם מראים, אי אפשר באמת להסיק מזה שום דבר על ״טבע האדם״. יכול להיות שזה פשוט תלוי תרבות ומבנה חברתי. אם אדם גדל בתוך מבנה חברתי שבו אין לו ערך עצמי אלא אם הוא קם כל בוקר כדי לטחון את מכסת המים היומית, אז זה לא מפתיע אם האדם הזה לא מוצא את עצמו ונמק כאשר אתה פתאום סוגר בפניו את שערי המטחנה בתקופת הפנסיה. האינטואיציה שלי אומרת שבמבנה חברתי אחר בו האדם חוברת לתת ערך לשעות פנאי, תחביבים ו״בטלה״, תעלם הקורלציה שאתה מתאר (או אפילו תתהפך). הרעיון שעולם העבודה המודרני (commute, צפיפות, שיגרה, שעמום, שעות עבודה ארוכות, היררכיה, אינטריגות, מרפקים, תפקידים סופר ממוקדי מטרה, מציאות שחוזרת על עצמה כאילו אתה חי ב-Groundhog day) הוא בסה״כ טוב לנפש האדם, נשמע לי כמו רעיון מופרך מן היסוד. בכוונה אני משתמש במושג הנשמע כל כך קיצוני ״פסיכוזה המונית״. מבט חטוף אחד בעיניים הכבויות ובפני האנשים האפורים, הצפופים, הנדחקים והשפופים שעומדים בשעות ה-Rush Hours בכל בוקר על רציפה של The Sunset Limited וכאילו קראת את המחזה כולו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבין השחור והלבן שאתה מציג יש גווני אפור לא פחות חשובים. בין בטלה גמורה לבין לעבוד 9 או עשר שעות כל יום יש קשת רחבה. ולכן הטענה שלך ש"עולם העבודה המודרני ... הוא טוב לנפש האדם" הוא איש קש שלא אני העליתי. אבל עבודה כלשהי, כולל סדר יום מוגדר, שגרתי, כן, שנותנת לך משימות ומטרות קטנות בחיי היום יום, קל לי לראות למה היא יכולה לשפר את רווחתם של אנשים רבים למול ימים חסרי מסגרת ונזילים שדוקא הם יוצרים שגרה מונוטונית שממסמסת כל תחושה של זמן. ולמי שלא מאמין - ראה שנת הקורונה האחרונה והשפעותיה הנפשיות הקשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם יכול להשיג את הערך העצמי על ידי התנדבות או סתם קשרים חברתיים. ראה את האנומליה של החרדים שלא עובדים, אוכלים גרוע (מי אמר קריסטל ירוק?) אבל נהנים מתוחלת חיים גבוהה ובריאות יחסית טובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פה נגמר הדמיון שלך? התנדבות וקשרים חברתיים? אלוהי הבטלה האדירים הושענו! :-) התנדבות, קשרים חברתיים, תרבות, קריאת ספרים, אמנות, יצירה, משפחה, נגינה, כתיבת שירה, כתיבת ספרים, כתיבה למגירה, עיסוק בספורט, אהדת קבוצות ספורט, ספורט אתגרי, שייט, בידור, משחקי מחשב, משחקי לוח, משחקי תפקידים, מדיטציה, רוחניות, פילוסופיה, תכנות, ציור, פיסול, הומור, גינון, בעלי חיים, תיאטרון, קולנוע, צילום, שמיעת מוזיקה, פוליטיקה, מתמטיקה, מדעים, למידת שפות, היסטוריה, חיפוש אהבה, פלירטוט, אומנויות לחימה, אוכל, בישול, טקסי תה, מסורת, קריאה בקלפים, קריאה בקפה, קריאה באייל הקורא, להטוטנות, אינטרנט, איסוף (מבולים וחוברות קומיקס ועד טרולים ועתיקות), דת, טבע, חקירת העולם, ארכיטקטורה, טיולים, סתם לנמנם בקשט ולשמוע את הציפורים מצייצות ולהביט ביופי שיש לעולם הזה להציע לנו... ועוד רשימה ארוכה ארוכה של קניות של דברים איתם האדם יכול למצוא ערך לעצמו, לעולמו, לסביבתו ולאלו שהוא אוהב בלי שום קשר לקיומו של אותו טקס אידיוטי של להתעורר בבוקר כדי לדפוק כרטיס באיזה משרד או מפעל או חרישת השדה או העברת מוצרים אינסופית בקופה בעודו חייב את נשמתו ל-Company Store המטאפורית. אם יש משהו שמגדיר את הטבע האנושי אז הוא למצוא משמעות *בכל* עולם בו הוא מוצא את עצמו. זה שיש אנשים שמצליחים למצוא משמעות רק או בעיקר בעבודה שלהם זה רק בגלל שאו שהם שייכים לאנשים הנדירים שעובדים בדבר שהוא ה-Life Passion שלהם והם לא מסוגלים לדמיין את עצמם רוצים לעשות כמעט שום דבר אחר עם חייהם (עבור רובנו זה לא המצב) או אנשים שלא יודעים שיש בכלל אפשרויות אחרות למציאת משמעות משום שהם נולדו לתוך המטריקס הזה. רובנו? רובנו, גם אם אנחנו מוצאים אספקטים חיוביים במקום העבודה שלנו וגם אם אנחנו מסתובבים בעולם עם הפסאד של ״אני אוהב את מקום העבודה שלי!״, מקללים את סופו של הסופ״ש ומרביצים קללה חרישית ביננו לבין עצמו כשהעיניים נפקחות ביום ראשון בבוקר. שיט. הנה מתחילים עוד סיבוב של הקרוסלה הזאת... העמל והעבודה הם מרכז הכובד של הערכה העצמית של רובנו רק בגלל שנולדנו לתוך מבנה חברתי מאוד מסוים שמגביל את הדמיון שלנו לגבי מה הם חיים בעלי ערך. האם בני אצולה ברנסאנס חיו חיים חסרי ערך כי הם לא היו חייבים להגיע כל בוקר בזמן לשערי המפעל שלהם? אני בספק. מחקרים שמראים שאנשים שמגיעים לגיל פנסיה ונהיים אומללים אם לא מוצאים להם תעסוקה קבועה וסדר יום קבוע עם מטלות או מחקרים שמראים שאנשים רבים התחרפנו בתקופת הקורונה ולא הצליחו למצוא את עצמם *לא* מצליחה לסתור את הטענה הזאת בשום צורה או אופן. יכול להיות שהמחקרים האלה אומרים משהו על החברה הספציפית בה אנו חיים ולא משהו אוניברסלי על נפש האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בעקרון. הערות אגב: - אני לא משוכנע עד כמה האנשים שעובדים בתשוקה למקצוע הם נדירים. רוב בעלי המקצוע שאני פוגש הם כאלה. אם אתה מדבר על פקידים במשרד זו אכן בעיה, אבל גם האינסטלטור, גם הגנן וגם העוזרת בית "שלי" עובדים עם תשוקה למקצוע. בכל מקצוע יש סיפוק של "העבודה נעשתה כהלכה", אפילו בהנהח"ש, אפילו במחסני אמזון. אני מתאר לעצמי שאלו שמתחילים עוד סיבוב של הקרוסלה ביום ראשון הם פשוט כאלה שבחרו בעבודה שלהם לא מתוך תשוקה, ויכול להיות שבעבודה אחרת היתה להם יותר תשוקה. - מאידך, אני מסכים שההגדרה העצמית של אנשים דרך העבודה שלהם (אופייני לאמריקאים, וכנראה ייצאו את זה למדינות נוספות בהן המדינה ה 51) היא בעייתית. - אני מכיר את 16 טון בביצוע הזה מ 1955, שהבנתי עכשיו מויקי שגם הוא לא הביצוע המקורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
״רוב בעלי המקצוע שאני פוגש הם כאלה״ זה לא הניסיון שלי עם רוב האנשים בשוק העבודה. הסנטימנט עליו אני מדבר הוא מן המפורסמות ולא אני המצאתי אותו. יש פער עצום בין החזות המקצועית, השירותית והשמחה לעזור של בעל המקצוע, לבין איך שהוא מרגיש באמת בבוקר יום העבודה הראשון בשבוע1. יש גם פער גדול בין אהבה למקצוע (Vocation או Craft) לבין מטחנת הבשר האנושי שהוא שוק העבודה המודרני (The office / the workplace / the factory). ברור שלאנשים יש תשוקות ותחומי עניין וברור שיש אנשים שמצליחים למצוא (לפעמים) סיפוק במקום העבודה. השאלה היא שאלה של כמויות ואיזונים. אני טוען שרוב האנשים בשוק העבודה מרגישים כלואים במקום העבודה, רוב הזמן, במהלך רוב חייהם הבוגרים. זמנים מודרנים. ______________ 1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיפק היי לפיקסר שידעו לתת ביטוי בצורה קולעת לדברים שאמרתי בתגובות למעלה. סרט עם נשמה. I heard this story about a fish.
He swims up to an older fish and says, “I’m trying to find this thing they call ‘the ocean.'” “The ocean? the older fish says, “That’s what you’re in right now.” “This?” says the young fish. “This is water. What I want is the ocean!” |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והתגובה שקלעה למחשבותי ביוטיוב: "Nothing like giving an existential crisis to 8 year olds"
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי עם בת 9 ודיברתי איתה על הסרט. לא משבר והיא מאוד אהבה את הסרט, אבל כן היו הרהורים ומחשבות (וזה דבר טוב). היתה לה הצעת יעול שלגמרי צריך לעבוד על להעניק חיי אלמוות לכולם ושהאנשים הדו-מימדיים בסרט פחות נחמדים ממה שהם יכולים להיות. כשניסיתי להעלות טיעוני נגד על צפיפות אוכלוסין ומשאבים מוגבלים, היא מייד העמידה אותי במקומי, אמרה שאני חושב בקטן מידי ושהיקום מספיק גדול כדי למצוא מקום עבור כולם. ניסיתי, אבל לא היו לי טיעוני נגד מוצלחים אז הרמתי דגל לבן. בשלב הבא של השיחה התחלנו לתכנן את האימפריה הבין-גלקטית של גזע בני האלמוות ולאכול פיצה. אני מתחיל לחשוד שאני מגדל בבית פסיכו-היסטוריונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגיל 10 היא תזרוק עליך את המלון של הילברט ואז תדע שבאמת אכלת אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז ומתמיד טענתי שתעשיית האופנה אינה אלא "הנדסת תודעה" בקנה מידה מפלצתי. לזרוק חולצה טובה רק בגלל שהצווארון כבר לא באופנה? אף פעם לא הצלחתי להבין את הרעיון. הבעיה היא שהלחץ החברתי מכופף את ההגיון הפשוט הזה, וכאשר מסביבי הכל מתיישרים עפ"י טרנד חדש, אפילו בעיני שלי הסגנון מתחיל להיראות משונה מדי ואין מנוס מכניעה. המזל הוא שבזכות הסינים חולצה חדשה נקנית בפרוטות וממילא נזרקת לפח לאחר שלוש כביסות כך שחוץ מהטירחה והנזק הסביבתי לא נגרם נזק אמיתי לצרכן המתוחכם (כלומר ההוא שגילה את עלי הזריז). החוצפה הכי גדולה שאני מכיר בעניין המדובר היא מדפסת (אולי אפסון? לא זכורים לי הפרטים) שסופרת כמה דפים היא הדפיסה, ומפסיקה לעבוד כשהמונה מגיע לאיזה גודל שנקבע. מזל שהיה מישהו שמצא דרך לאפס את המונה הזה, כך שמי שהכיר את האפליקציה חסך קניה מיותרת של מדפסת. הקישורים, לצערי, אבדו ואינם. ובקשר לסרטון: אני לא יודע איזה נורות led הבחור קונה, אבל לצערי כל אלה שניסיתי רחוקות מאד מלקיים את ההבטחות בעניין שעות הפעולה שלהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בשנים האחרונות הן המדפסות (שהן במחיר לגמרי סביר) עם טנק דיו ענקי שגורם לנס פח השמן להראות כמו קסם חובבני מספר של צ׳יקו ודיקו. מאז שקניתי את המדפסת, נראה כאילו לא יהיה לדיו הזה סוף ובבית שלי מדפיסים דברים בקצב מטורף. די לא אופיני לשוק שהוציאו מוצר כזה במחיר זול כל כך. בכל המדפסות הקודמות שהיו לי לפני המדפסת הזאת, היה צריך לקנות ולהחליף שוב ושוב את הראשים המתכלים. העלות שלהם עלתה בכמה סידרי גודל על זו של המדפסת בזמן מאוד קצר. כנראה חברה אחת הוציאה מוצר כזה ברגע של מצוקת הכנסות ואז כל המתחרות היו חיבות לישר קו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפעם האחרונה שקניתי מדפסת היא הגיעה עם מחסניות דיו שהספיקו לכתוב בערך שלושה תוים. גם מכונית חדשה שקניתי לפני כמה שנים הכילה דלק בכמות שהספיקה להגיע לתחנת הדלק הסמוכה, מרחק של כמה מאות מטרים, ותו לא. אבל אולי בשנים שחלפו משהו השתפר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר מסתם השתפר. מדובר בהבדל של שמים וארץ. הבדל של סדרי גודל. בלי הגזמה - יש היום מדפסות Inkjet די זולות עם טנק דיו שמחזיק מעמד לאורך חודשים ואפילו שנים (תלוי בכמות ההדפסות). גם במקרה שבו הדיו נגמר, אפשר לקנות בזול רק את הדיו ולמלא את המיכלים. כל כך התרגלתי לעולם המדפסות המזעזע כפי שהוא היה בעבר עם הראשים המתכלים שיש בהם שלושים טיפות צבע, שגם עכשיו אחרי חודשים של שימוש אינטנסיבי זה מרגיש לי שמשהו מקולקל / לא תקין / שינו משהו במטריקס כי זה ממשיך להדפיס ולהדפיס ומיכלי הדיו עדיין בסביבות ה-70-80% מלאים. מרגיש כמו איזור הדמדומים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לקבל המלצה? כי אני עדיין בעולם המזעזע כפי שהוא היה בעבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי יש מדפסת Brother MFC J4800W ולא רק שהדיו מחזיק די הרבה זמן, הוא גם לא יקר במיוחד, סביב 100-120 ש״ח לארבע מחסניות (MCYK). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יכול להמליץ על בסיס של איכות הדפסה (כי לא עשיתי סקר שוק והנושא לא עניין אותי) אבל בהקשר שעליו אני מדבר (קנה ושכח), אני מדבר על מדפסות Inkjet שכוללות בשם שלהן ״Ink Tank״. יש כאלה של מספר חברות. אלו מדפסות עם מיכלים די גדולים עבור הדיו והדיו הוא לא בראשי ההזרקה עצמם (אלא מוזרם לשם). ממלאים את המיכלים הגדולים מבקבוקי דיו וזה מספיק להמון (המון) הדפסות. אני אישית שונא התעסקות עם מדפסות ולכן נהנה ממוצר שקונים ופשוט עובד לאורך זמן בלי כל ההתעסקויות של מילוי/החלפה/קניה. לדוגמה הסידרה הזאת של HP: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי בכלל את המושג ecotank אבל עכשיו הבנתי. המדפסות האלה עובדות עם מודל פיננסי אחר: במקום להרוויח על הדיו ולהתמודד עם חיקויים, אפשר לייקר את המוצר המקורי. עכשיו צריך להתחיל לחשב תוך כמה זמן ההשקעה חוזרת - במקרה שלי זה קל כי אני ממעט להדפיס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהדפסת שחור לבן הן יכולות להתחרות בלייזר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, סוף סוף עוד מישהו מעיד על הונאת נורות-הלד הגדולה, שגרמה לנו גם לעבור לתאורה נעימה פחות, גם לשלם יותר על כל נורה, וגם להחליף הרבה יותר נורות בשנה. אני בטוח שאיזה איגוד יצרנים עשה פה בוכטה תחת כנפי החקיקה הדרקונית הזו שהעלימה את נורות הלהט הנעימות מחיינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעבר לנטיה שלהם להפסיק לעבוד, אני לא מצליח למצוא לדים _חלשים_ מספיק. 11 ואט זה כמו פרוז'קטור לאיתור מפציצים ממלחמת העולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט. אם זה עוזר, אני יכול לספר שנורות להט מעוטות-ווטים עדיין לא נאסרו בחוק, אז 40 ואפילו 25 ווט ("אמיתיים", לא כאלה מנופחים של לדים) ניתנים לרכישה בחנויות הסמוכות למקום מגוריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוצא בקלות נורות LED של 7 ושל 9 ואט. מה שאני מתקשה יותר למצוא זה נורות LED עם הברגה E14. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, 8 ואט עם הברגה סטנדרטית. כשל שוק | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אין בטמבוריה הקרובה למקום מגוריך אז יש בזול גם בחנויות הסטוק וגם ברשתות התאורה כמו מחסני תאורה (עשרות סניפים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי התופעה המגונה של ראיית העבודה כערך קשורה ל- Protestant Work Ethic [Wikipedia]. מצד שני, ראיית העבודה כערך בפני עצמו לא חייבת להביא לריבוי שעות עבודה. בגרמניה, למשל, יש מוסר עבודה גבוה במקביל לאיזון סביר בין עבודה ופנאי. שני הבדלים מרכזיים בין גרמניה לארה"ב הם ברמת אי השוויון, ובדומיננטיות של איגודי עובדים, מה שמחזק את הכיוון שאריק כתב עליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שגם מוסר העבודה הפרוטסטנטי הוא תוצאה ולא סיבה (הוא הכלי לחיברות אנשים כדי להתאים למבנה החברתי בו כולם עוסקים בעבודה לשמה ולא הסיבה). כמובן שאני לא באמת יודע. אין לי שמץ / רק מנחש / יורה באפלה. נראה לי שמה שבאמת קורה כאן הוא חוסר היכולת שלנו לעבור את שלב האנומליה החברתית אם / כאשר יש פחות צורך בידים עובדות (או בפחות שעות עבודה). אז אנחנו נבהלים ו״מתקנים״ על ידי יצירה בכוח של צורך מדומה בעבודה. אנחנו בשוונג עם מבנה חברתי ישן שפעם באמת היה בו צורך (כי חוסר תעסוקה היתה באמת מובילה לחוסר ואי סיפוק צרכים / צמיחה) אבל שאנחנו לא מצליחים להתנתק ממנו גם כשאין בו יותר צורך. דומה (עד גבול הגמישות של האנלוגיה) לנטיה שלנו להתנפל על מזון עשיר בקלוריות, גם היום כאשר הנטיה הזאת רק מזיקה לנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |