בתשובה להפונז, 22/06/21 10:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נניח שהמחקרים הללו מצליחים להראות את מה שאתה אומר שהם מראים, אי אפשר באמת להסיק מזה שום דבר על ״טבע האדם״. יכול להיות שזה פשוט תלוי תרבות ומבנה חברתי. אם אדם גדל בתוך מבנה חברתי שבו אין לו ערך עצמי אלא אם הוא קם כל בוקר כדי לטחון את מכסת המים היומית, אז זה לא מפתיע אם האדם הזה לא מוצא את עצמו ונמק כאשר אתה פתאום סוגר בפניו את שערי המטחנה בתקופת הפנסיה. האינטואיציה שלי אומרת שבמבנה חברתי אחר בו האדם חוברת לתת ערך לשעות פנאי, תחביבים ו״בטלה״, תעלם הקורלציה שאתה מתאר (או אפילו תתהפך). הרעיון שעולם העבודה המודרני (commute, צפיפות, שיגרה, שעמום, שעות עבודה ארוכות, היררכיה, אינטריגות, מרפקים, תפקידים סופר ממוקדי מטרה, מציאות שחוזרת על עצמה כאילו אתה חי ב-Groundhog day) הוא בסה״כ טוב לנפש האדם, נשמע לי כמו רעיון מופרך מן היסוד. בכוונה אני משתמש במושג הנשמע כל כך קיצוני ״פסיכוזה המונית״. מבט חטוף אחד בעיניים הכבויות ובפני האנשים האפורים, הצפופים, הנדחקים והשפופים שעומדים בשעות ה-Rush Hours בכל בוקר על רציפה של The Sunset Limited וכאילו קראת את המחזה כולו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבין השחור והלבן שאתה מציג יש גווני אפור לא פחות חשובים. בין בטלה גמורה לבין לעבוד 9 או עשר שעות כל יום יש קשת רחבה. ולכן הטענה שלך ש"עולם העבודה המודרני ... הוא טוב לנפש האדם" הוא איש קש שלא אני העליתי. אבל עבודה כלשהי, כולל סדר יום מוגדר, שגרתי, כן, שנותנת לך משימות ומטרות קטנות בחיי היום יום, קל לי לראות למה היא יכולה לשפר את רווחתם של אנשים רבים למול ימים חסרי מסגרת ונזילים שדוקא הם יוצרים שגרה מונוטונית שממסמסת כל תחושה של זמן. ולמי שלא מאמין - ראה שנת הקורונה האחרונה והשפעותיה הנפשיות הקשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם יכול להשיג את הערך העצמי על ידי התנדבות או סתם קשרים חברתיים. ראה את האנומליה של החרדים שלא עובדים, אוכלים גרוע (מי אמר קריסטל ירוק?) אבל נהנים מתוחלת חיים גבוהה ובריאות יחסית טובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פה נגמר הדמיון שלך? התנדבות וקשרים חברתיים? אלוהי הבטלה האדירים הושענו! :-) התנדבות, קשרים חברתיים, תרבות, קריאת ספרים, אמנות, יצירה, משפחה, נגינה, כתיבת שירה, כתיבת ספרים, כתיבה למגירה, עיסוק בספורט, אהדת קבוצות ספורט, ספורט אתגרי, שייט, בידור, משחקי מחשב, משחקי לוח, משחקי תפקידים, מדיטציה, רוחניות, פילוסופיה, תכנות, ציור, פיסול, הומור, גינון, בעלי חיים, תיאטרון, קולנוע, צילום, שמיעת מוזיקה, פוליטיקה, מתמטיקה, מדעים, למידת שפות, היסטוריה, חיפוש אהבה, פלירטוט, אומנויות לחימה, אוכל, בישול, טקסי תה, מסורת, קריאה בקלפים, קריאה בקפה, קריאה באייל הקורא, להטוטנות, אינטרנט, איסוף (מבולים וחוברות קומיקס ועד טרולים ועתיקות), דת, טבע, חקירת העולם, ארכיטקטורה, טיולים, סתם לנמנם בקשט ולשמוע את הציפורים מצייצות ולהביט ביופי שיש לעולם הזה להציע לנו... ועוד רשימה ארוכה ארוכה של קניות של דברים איתם האדם יכול למצוא ערך לעצמו, לעולמו, לסביבתו ולאלו שהוא אוהב בלי שום קשר לקיומו של אותו טקס אידיוטי של להתעורר בבוקר כדי לדפוק כרטיס באיזה משרד או מפעל או חרישת השדה או העברת מוצרים אינסופית בקופה בעודו חייב את נשמתו ל-Company Store המטאפורית. אם יש משהו שמגדיר את הטבע האנושי אז הוא למצוא משמעות *בכל* עולם בו הוא מוצא את עצמו. זה שיש אנשים שמצליחים למצוא משמעות רק או בעיקר בעבודה שלהם זה רק בגלל שאו שהם שייכים לאנשים הנדירים שעובדים בדבר שהוא ה-Life Passion שלהם והם לא מסוגלים לדמיין את עצמם רוצים לעשות כמעט שום דבר אחר עם חייהם (עבור רובנו זה לא המצב) או אנשים שלא יודעים שיש בכלל אפשרויות אחרות למציאת משמעות משום שהם נולדו לתוך המטריקס הזה. רובנו? רובנו, גם אם אנחנו מוצאים אספקטים חיוביים במקום העבודה שלנו וגם אם אנחנו מסתובבים בעולם עם הפסאד של ״אני אוהב את מקום העבודה שלי!״, מקללים את סופו של הסופ״ש ומרביצים קללה חרישית ביננו לבין עצמו כשהעיניים נפקחות ביום ראשון בבוקר. שיט. הנה מתחילים עוד סיבוב של הקרוסלה הזאת... העמל והעבודה הם מרכז הכובד של הערכה העצמית של רובנו רק בגלל שנולדנו לתוך מבנה חברתי מאוד מסוים שמגביל את הדמיון שלנו לגבי מה הם חיים בעלי ערך. האם בני אצולה ברנסאנס חיו חיים חסרי ערך כי הם לא היו חייבים להגיע כל בוקר בזמן לשערי המפעל שלהם? אני בספק. מחקרים שמראים שאנשים שמגיעים לגיל פנסיה ונהיים אומללים אם לא מוצאים להם תעסוקה קבועה וסדר יום קבוע עם מטלות או מחקרים שמראים שאנשים רבים התחרפנו בתקופת הקורונה ולא הצליחו למצוא את עצמם *לא* מצליחה לסתור את הטענה הזאת בשום צורה או אופן. יכול להיות שהמחקרים האלה אומרים משהו על החברה הספציפית בה אנו חיים ולא משהו אוניברסלי על נפש האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בעקרון. הערות אגב: - אני לא משוכנע עד כמה האנשים שעובדים בתשוקה למקצוע הם נדירים. רוב בעלי המקצוע שאני פוגש הם כאלה. אם אתה מדבר על פקידים במשרד זו אכן בעיה, אבל גם האינסטלטור, גם הגנן וגם העוזרת בית "שלי" עובדים עם תשוקה למקצוע. בכל מקצוע יש סיפוק של "העבודה נעשתה כהלכה", אפילו בהנהח"ש, אפילו במחסני אמזון. אני מתאר לעצמי שאלו שמתחילים עוד סיבוב של הקרוסלה ביום ראשון הם פשוט כאלה שבחרו בעבודה שלהם לא מתוך תשוקה, ויכול להיות שבעבודה אחרת היתה להם יותר תשוקה. - מאידך, אני מסכים שההגדרה העצמית של אנשים דרך העבודה שלהם (אופייני לאמריקאים, וכנראה ייצאו את זה למדינות נוספות בהן המדינה ה 51) היא בעייתית. - אני מכיר את 16 טון בביצוע הזה מ 1955, שהבנתי עכשיו מויקי שגם הוא לא הביצוע המקורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
״רוב בעלי המקצוע שאני פוגש הם כאלה״ זה לא הניסיון שלי עם רוב האנשים בשוק העבודה. הסנטימנט עליו אני מדבר הוא מן המפורסמות ולא אני המצאתי אותו. יש פער עצום בין החזות המקצועית, השירותית והשמחה לעזור של בעל המקצוע, לבין איך שהוא מרגיש באמת בבוקר יום העבודה הראשון בשבוע1. יש גם פער גדול בין אהבה למקצוע (Vocation או Craft) לבין מטחנת הבשר האנושי שהוא שוק העבודה המודרני (The office / the workplace / the factory). ברור שלאנשים יש תשוקות ותחומי עניין וברור שיש אנשים שמצליחים למצוא (לפעמים) סיפוק במקום העבודה. השאלה היא שאלה של כמויות ואיזונים. אני טוען שרוב האנשים בשוק העבודה מרגישים כלואים במקום העבודה, רוב הזמן, במהלך רוב חייהם הבוגרים. זמנים מודרנים. ______________ 1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיפק היי לפיקסר שידעו לתת ביטוי בצורה קולעת לדברים שאמרתי בתגובות למעלה. סרט עם נשמה. I heard this story about a fish.
He swims up to an older fish and says, “I’m trying to find this thing they call ‘the ocean.'” “The ocean? the older fish says, “That’s what you’re in right now.” “This?” says the young fish. “This is water. What I want is the ocean!” |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והתגובה שקלעה למחשבותי ביוטיוב: "Nothing like giving an existential crisis to 8 year olds"
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי עם בת 9 ודיברתי איתה על הסרט. לא משבר והיא מאוד אהבה את הסרט, אבל כן היו הרהורים ומחשבות (וזה דבר טוב). היתה לה הצעת יעול שלגמרי צריך לעבוד על להעניק חיי אלמוות לכולם ושהאנשים הדו-מימדיים בסרט פחות נחמדים ממה שהם יכולים להיות. כשניסיתי להעלות טיעוני נגד על צפיפות אוכלוסין ומשאבים מוגבלים, היא מייד העמידה אותי במקומי, אמרה שאני חושב בקטן מידי ושהיקום מספיק גדול כדי למצוא מקום עבור כולם. ניסיתי, אבל לא היו לי טיעוני נגד מוצלחים אז הרמתי דגל לבן. בשלב הבא של השיחה התחלנו לתכנן את האימפריה הבין-גלקטית של גזע בני האלמוות ולאכול פיצה. אני מתחיל לחשוד שאני מגדל בבית פסיכו-היסטוריונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגיל 10 היא תזרוק עליך את המלון של הילברט ואז תדע שבאמת אכלת אותה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |