בתשובה לערן בילינסקי, 24/01/02 16:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם יתכן שהיו פיגועי תופת בלב אוכלוסיה אזרחית, בלונדון למשל? אולי אני הוזה, אני לא בטוח. אני לא מומחה לסכסוך באירלנד, אבל אני בטוח שגם בו היה (ועדיין יש) את הכיעור שלו, גם אם הניואנסים שונים. בנוסף, באירלנד, למיטב הבנתי, המאבק הוא בין פרוטסטנטים שרצו לפחות בשלבים מסויימים בהישארות אנגליה ובין הקאתולים ברצו בסילוקה. לא זה המצב אצלנו. האם נשים שנאלצות ללדת במחסומים תינוקות מתים, או חולי דיאליזה שעוברים שלש פעמים בשבוע, בדרכם לבית החולים - חלושים גם כך - מסכת ייסורים במחסומים ובדרכים עוקפות, אינם נכללים אצלך תחת הקטגוריה זוועות? כנראה שאנחנו באמת מגדירים את המושג באורח שונה. אני מניח, וסלח לי מראש אם זה לא מנומס, שלא באמת הסרת את מסך הבערות. לא חייתי מעולם תחת כיבוש, ואני יודע שכמה שאנסה לדמיין את זה, לא אדע באמת עד כמה זה נורא. עם זאת, אני חושב שאם אתה לא מבין את סבלם של הפלסטינים מהכיבוש שלנו (את סבלנו אנו מהכיבוש אתה וודאי מכיר), משהו בך חייב להיות מנוכר. יכול להיות שגם אם אמך היתה יולדת לך אח מת במחסום - ולא משנה אם היה איזה צידוק או התראה חמה על יולדת מתחזה שבטנה היא בעצם חגורת נפץ ענקית - לא היית טורח לכנות זאת זוועה; אבל זאת מכיוון שהיית פשוט הולך אל תא ה"טרור" הקרוב למקום מגוריך, ומבקש להצטרף לפיגוע הנקם הבא עוד באותו הלילה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הטרור החל בטרם ה"כיבוש". גם בשנות ה-50 היה טרור כנגד אזרחים קשה מנשוא. הגמביט התעמולתי של הצד השני הוא שהוא מראה מעין חתכים של מחזות לא אסטטיים (כגון היולדת הנעצרת במחסום), דבר המסיח את הדעת מכך שהמחסום הוצב כתגובה לטבח אזרחים במטרה למזערו, ולא כפרית שרירות של כובש דמים מטורף. אין סימטריה בין הפורע ובין המתגונן בפני הפריעה. הנחתך שאילו הייתי בצד השני, הייתי עוסק בהסברת עמדות הג'נוסייד שלו בשילוב להתממות המקובלת הינה מופרכת. מעצר רווח ודיכוי כבד של עיתונאים ואינטלקטואלים מצד הרשות לא היו מעודדים אותי להשאר. כך גם לגבי השחיתות והעריצות הקשות מנשוא, כמו גם אווירת האנרכייה, המיליציות והצבאות הפרטיים השונים, ושיסוי המון קשה יום וסובל כנגד מטרה חיצונית. דומני שאף אישתו של אבו-עמאר ברחה ממנו לפריז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת, גם ישראל היא לא המדינה הנוחה ביותר לבנות בה חיים. האם אנחנו בורחים? רובנו נשארים, כי זה הבית. אני מניח שיש גם פלסטינים שיכולים להרשות לעצמם לעזוב אבל נשארים מאותה סיבה פשוטה- זה גם הבית שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, מדובר בפרוטסטנטים שרוצים להשאר חלק מאמא-בריטניה לבין הקתולים שרוצים להתאחד עם הרפובליקה של אירלנד. הזהרתי שכדרכן של אנלוגיות הן תמיד יהיו ''סיפורים משעשעים'' כיוון שאין שני דברים זהים. עם זאת, כפי שציינתי, אופי ההתנגדות שבחרו הקתולים כנגד השלטון הבריטי הוא כזה שלא ערב את האזרחים. אסף עמית, שם למטה, יטען שזהו סתם תירוץ כדי להצדיק את הפעולות הישראליות. אולם לא זאת כוונתי. כוונתי היא בכלל אחרת - להניח את כל הזוועות מאחורינו ולהתקדם קדימה. אם רוצים - אפשר להקים כמו בדרא''פ את ''ועדת הפיוס והאמת'' כפורקן לסבל שהצטבר, אבל ההתעסקות בשאלה ''מי התחיל'' לא תוביל לפיתרון, כמו שלא הפחד לחוסן המוסרי הוא שיוביל לפיתרון. אבל אני לא רוצה להיכנס לנקודה זו כרגע. אתה מתעקש על המוחלט ואני מדבר על היחסי. אני עדיין רחוק מלהשתכנע שיחסית למדינות אחרות במצבים דומים מדינת ישראל היא ''מדינת זוועות''. אני חוזר ומדגיש שלא מצאתי עדיין ''זוועות מאורגנות'' אלא בעיקר יוזמות של חיילים, משועממים, מתוסכלים או באמת בני-עוולה. ולמסך הבערות. חזרתי השכם והערב ואמרתי שאכן קורות זוועות לפעמים, ודוגמת היולדת הוא אכן מצערת. אני טוען שמספרן אינו כה גבוה ואני חוזר ואומר שהן אינן תוצאה של מדיניות מאורגנת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |