בתשובה לewilde, 27/07/01 10:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הסבר לי נא את הראציונל בפנייה למחצית האוכלוסיה בלבד, באופן שבאופן אקטיבי גורם לדחייתו של החצי השני (זה לא שזו פרסומת שמתעלמת מנשים - זו פרסומת שצריכה לגרום לנשים שלא לרצות לעלות על הרכבת מפחד הקטורזות). אגב, ע"פ Ynet את הפרסומת כתבה אישה. מה שמסביר את היחס המעליב הזה לבינה הגברית. אני לא אופתע אם דורית לוין, מיודעתנו, חושבת שהפרסומת מציגה מציאות... אגב, אני אישית לא הייתי סומך על "מדע הפרסום". אחזור שוב על נתון שכבר הזכרתי באייל בעבר - 75% ממסעות הפרסום מביאים לשיפור *קל עד בלתי-קיים* במכירות המוצר המפורסם. התעשייה נעה על ה-25% האחרים, ועל האמונה בכך שללא מסעות פרסום, המכירות ירדו. ולעזאזל - אתה ראית איזה פרסומות זוועתיות יש בטלוויזיה? אני אפילו לא מדבר על ג. יפית, אבל מתי לאחרונה פרסומת לאבקת כביסה (עם הנוסחא המדעית החדשה!) גרמה לך לקנות משהו? משרדי פרסום, מה לעשות, יש כמו זבל, וגם קופירייטרים יש כמו זבל. חלקם גם עובדים בהתאם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש כיף לנסוע ולהסתכל על כולם מלמעלה! רכבת קומתיים - רעיון גאוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשעולים (אהה!) לקרון דו-קומתי נחשפת האמת במערומיה: זה לא שיש קומת-קרקע וקומה ראשונה, אלא קומת-מרתף וקומה 0.5, מה שעושה את הקומה השנייה לגבוהה אך במעט מהקומה היחידה בקרונוע חד-קומתי (שהיא גבוהה למדי ומאפשרת להתסכל על כולם מלמעלה גם כך). השוס הגדול בקרונות הדו-קומתיים הוא מערכת הכריזה האוטומטית, המחליפה את פקחי הרכבת העילגים-אם-כי-משתדלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם תכולת המקומות בקרון קומתיים היא כפולה מזו שבקרון רגיל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שטויות במיץ פטל! רק לפני שבוע עליתי על רכבת דו קומתית, ועצרנו בתחנת רכבת מרכז ליד רכבות מהדור הישן. תחושת עליונות אדירה הציפה אותי כשהבטתי מלמעלה בגאון על נוסעי הרכבת מהדור הישן. ישנו הבדל ברור בגובה. עם זאת, אני בהחלט מסכים שישנו קסם רב במערכת הכריזה החדשה של הרכבת. המעבר מהפקח הרוסי שקורע לי את עור התוף רק כדי להודיע לי שעוד 10 דקות נגיע לתחנה כלשהי, לכורז (?!) סינתטי המקפיד על הגיית הרצליה כאילו היה מורה לתלמוד (עם שווא בצ) הינו מרנין ומרגיע ביותר! שלא לדבר על זה שיש עכשיו יותר מקומות ברכבת, ויותר דלתות להכנס מהם, מה שמונע הידחקויות בעת ניסיון לתפוס מקום...בקומה השנייה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלונות הקומה העליונה ברכבת הם מעין מישור, שבחלקו העליון מתעקם ברדיוס לא קבוע. מה שזה אומר, זה שלמרות שבנסיעת בוקר אתה יכול להנות מהנוף מפרספקטיבה אחרת, בלילה, כשמיעוט האור מבחוץ הופך את החלונות למראות כמעט, אתה נאלץ (יכול להיות שחלק מהקוראים יבחרו במילה אחרת) לראות *שתי* השתקפויות שלך במראה, ואם זה לא מספיק - אחת מעוותת לחלוטין, שכל תנועה מיניאטורית שלך מנייעת אותה בסנטימטרים שלמים. אותי זה כל כך עצבן, עד שעברתי לקומה למטה. זה מה שנקרא הנדסת אנוש מחורבנת. בקשר לקריין, דעתי הפוכה לחלוטין משלך. אני לא זוכר את הטקסט המדויק של הודעות ההגעה הקרובה לרכבת, אבל הן ארוכות מאוד. האינטונציה המלוקקת וקולו הסכריני של הקריין גורמים לי לנעוץ ציפורניים בבד הריפוד עד תחלופנה השניות הרבות בהן הוא מרצה את משנתו (וכל פעם אותו דבר! וכל פעם זו חצי דקה שכל ההבדל בינה לבין חצאי הדקות האחרות היא שם התחנה!). אני הרבה יותר אהבתי לשמוע את קולו העייף והעצבני של הכרטיסן באומרו "התחנה הקרובה הרצליה הנוסעים מתבקשים לא לשכוח תיקים וחפצים ברכבת תודה". לדעתי הקריינות הזו עשויה להצדיק נסיעת אקספרס לתל אביב, ומשם חזרה צפונה לתחנת הרצליה. זה חוסך איזה ארבע חמש דקות של ייסורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נסעתי בערב כך שאיני יודע אם אתה צודק...בכל מקרה קומה שנייה זה כיף לא נורמלי. ובכל מקרה, אני מעדיף את הכרוז הרגוע והמרגיע עם קולו המונוטוני והסכריני מהפקח עם המבטא הרוסי (לא שיש לי משהו נגד רוסים כמובן!) שצורח לי באוזן:"תחנה קרובה...פששששט......טשטשטשט....תחנת.....הרצליה!!....הנוסעים מתבקשים לשכוח (מי שבאמת מקשיב יודע שהם אומרים את זה פעמים א.צ.) תיקים וחפצים אישיים ברכבת....טשטשטשטשששששש.....". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם התקליט (דיסק, כנראה) שמושמע שם בלופ?! בלי להתעקב רגע על האיכות של הדיסק, הוא מושמע חזק מדי - ואז אני לא יכול לקרוא. אם אי אפשר לקרוא ספר ברכבת מה אני אמור לעשות? להסתכל על דמויותי המעוותות והרוטטות מחזירות לי מבטי שטנה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאור, נראה לי אני ואתה לא נוסעים באותה רכבת. ברכבת שאני נוסע בה יש מוזיקה מרגיע הונינוחה, ששמתי לב אליה בכלל רק אחרי 7 נסיעות בערך. ואפשר בהחל לדבר כמו בנאדם. נראה לי הלימודים הלחוצים משפיעים עליך יותר מדי - מדמיין דמויות מראה שטניות, כל רעש הכי קטן מפריע לך...אני מציע לך לקבל עזרה מאור. יש לך עכשיו זמן לדאוג גם קצת לעצמך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי בחוויה שעברתי לפני מספר שנים. כשהגיעו הקרונועים החדשים, יצא לי לנסוע פעם ראשונה באחד מהם מתל אביב לחיפה. באמת מצאתי שנעים להיכנס לרכבת כזאת יחסית למה שהייתי רגיל, מבחינת השקט והעיצוב. היה באמת שינוי לטובה. כשישבתי בתחנה בתל אביל לפני היציאה, חשתי בנועם היצור החדש וניסיתי להתמכר בעינים חצי עצומות לנוחות הכיסא ולאווירה הכללית. ואז נשמע קול פעמונים ענוג ממערכת הקריזה שבמבשר על הודעה שתבוא בעקבותיו. צפיתי לקול ערב של דיילת שיבוא בהמשך שיעמיק את חווית העונג, ועצמתי כמעט לחלוטין את עייני. אבל אז כמעט קפצתי ממקומי למשמע קול גבר במבטא מזרחי כבד: "פקח רכבת. פקח רכבת. מה קורה ?" עברו כמה שניות. השלווה שוב חזרה אליי, ושוב נשמע קול הפעמונים הערב ממערכת הקריזה ובעקבותיו במקום קולה של הדיילת (הרי יש להם שם בחורות "או או הו" ברכבת הזאת. לא ?) שוב קולו של גבר אחר, הפעם במבטא רומני כבד: "אני פה מאחור. הכל בסדר. תוציא אותה מלפנים. . ." כל כך ישראלי. . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה גם המצב גם באוטובוסים הזו-קומתיים (שגם שם הגובה הוא לא ממש כזה של שתי קומות) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הייתי פירסומאי הייתי יודע לספר לך יותר, אבל תחשוב על זה שהתחום הזה מגלגל כל כך הרבה כסף, והחברות המפרסמות הן חברות פרטיות בעולם קפיטליסטי שמעוניינות להרוויח מכל דולר שהן משקיעות. אני נוטה להאמין שהושקעו משאבים רבים במחקר. למשל, לפני זמן מה עניתי לסקר טלפוני ששאל שאלות על פרסומות בטלויזיה, מה אני זוכר, וכדומה, אני חושב שהסקר הזה היה חלק ממחקר בפרסום, לפי מה ששאלתי והצלחתי להוציא מהמתשאל. שום דבר אינו מקרי בקליפ פרסומות, הצבעים, הקול של הקריין, המוזיקה. הכל משפיע עליך באופן מודע, ובאופן בלתי מודע(לכן אין טעם בשאלה מה אני קניתי כתוצאה מצפייה בפרסומת). מוזיקה מזרחית למשל, נועדה לשדר עממיות, קרי מחיר שווה לכל נפש. כשמראים בפרסומת לקפה, אנשים צעירים לבושים על פי צו האופנה, זה בא לשדר הצלחה וכדומה. כשאתה שומע בפרסומת את קולו של אדם מוכר, שאתה מעריך את דעתו (יעל דן או ירון לונדון למשל), את משתכנע ביתר קלות מהפרסומת, אפילו אם אתה לא מודע לכך. תהיה בטוח שנערך סקר שקבע שדווקא הקריין הזה ולא אחר הוא הפופולרי ביותר בקהל היעד של הפרסומת. בקורס סוציולוגיה חברתית שלמדתי, נאמר שאדם הנמצא במצב מאושר או מבודח, ניתן לשכנוע ביתר קלות. אין דבר ש"מרכך" אותך מהר יותר מסקס, ואין דבר שמרכך ליבן של נשים מהר יותר מתינוק תחול עיניים מחייך, ולכן מכניסים אותם לפרסומת של מרכך כביסה. תהיה בטוח שנערך מחקר שהעלה שרוב האנשים שקונים אבקות כביסה הם נשים, או שהן רושמות לך את זה בפתק לסופר-מרקט ומדגישות את המותג הנדרש(דוגמא מהחיים). כמעט את כל הפרסומות אפשר לסוות תחת אחת הקטגוריות: סקס,הומור,שמלץ(עם ילדים בדר"כ). לסיכום, אני לא יודע מה הרציונל, אני מאמין שזה נבדק. ולגבי התועלת שבפרסום, כמעט כל המותגים הנמכרים בסופר-מרקטים למניהם, מפוררסמים בטלויזיה. ייתכן שאם הם לא היו מתפרסמים הם לא היו שם. דוגמא ספציפית: הגבינות החדשות יחסית בקופסאות הסגולות של "מחלבון דן", הן בעצם כלל לא חדשות, הן עברו בחודשים האחרונים קמפיין פירסום וכך הגיעו למדפים. אגב, אני לא באמת יודע אבל לא יפתיע אותי אם הם ניקנו על ידי תנובה או משהו כזה, כמו שקרה ל"טרה". אני גולש פה לנושא חדש: האם מדע הפרסום מוריד את המוטיבציה של היצרנים להתחרות על איכות ומחיר המוצר? האם זה מונופול של מי שיש לו כסף לפרסם, ולכן מרשה לעצמו כמויות גדולות של סיליקון בחלב עמיד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היות שהמדיה נותנת למפרסמים אשליה שתמורת כספם היא משכירה להם חלקים במוחותיהם של הקוראים/מאזינים/צופים, מקובל לערוך סקרי "זכירה" הבודקים את ה""אפקטיביות"" של הפרסום. סקרים גם בודקים "עמדות" ביחס למותגים ולמוצרים (ממצא אופייני: "סלקום" נתפסת כזולה, "אורנג"' נתפסת כחדשנית, היאח הידד!). מה שקשה - קשה מאד - להראות או אפילו לבדוק הוא את ההשפעה של פרסום על התנהגותם של צרכנים, ובסופו של דבר על מכירות. פרסום הוא רק אחד המרכיבים בשיווק. מהלך כמו צביעה-מחדש של הקופסאות הוא מהלך שיווקי, שבהחלט מתקבל על דעתי שהוא תורם תרומה משמעותית למכירות (רמז: הוא מתרחש בנקודת-המכירה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם תחום האינטרנט גלגל הרבה מאוד כסף, והיה מדובר בחברות פרטיות בעולם קפיטליסטי. רק שבפרסום הרבה יותר קשה לחשוף את הבלוף, משום שתמיד קיימת הסכנה שאם תפסיק לפרסם, תהיה בעמדת נחיתות לכל שאר היצרנים, ותפסיד לקוחות. למעשה, הרעיון שפרסום אינו משפיע ישירות על המכירות (של מוצרים קיימים, להבדיל ממוצרים חדשים) הוא כל-כך נפוץ, עד כי תאוריות ביקורתיות רבות עושות שמיניות באוויר כדי להסביר איך הפרסום פוגע בנו - לא בכך שהוא גורם לנו לקנות את המוצר הספציפי, אלא בכך שהוא הופך אותנו לחברה צרכנית באופן כללי. המוח הביולוגיסטי שלי, כמובן, העלה מייד את השאלה כיצד קרה שלא התפתחו מיני מותגים-טפילים, שאינם מפרסמים, ומסתכמים על החברה הצרכנית שיוצרים אחרים, כדי להרוויח יותר. האמת היא, שהם קיימים, אז אולי יש בזה משהו... זה ששום דבר אינו מקרי בפרסומת זה אולי נכון, אבל זה נכון גם לגבי קליפ בMTV, וזה נכון גם לגבי הרבה סרטים - זה לא מוכיח שאתה תלך לקנות את מה שמפורסם שם. על השפעות תת-מודעות אני בכלל לא סומך. אני יכול לקבל את זה שבמוצרים קטנים - יהיה לזה השפעה. אם אני מחפש איזה משהו מתוק להחזיק במקרר, ואני זוכר את הפרסומת של מילקי, יתכן ואעדיף לקחת מילקי על פני מותג אחר כלשהו. אבל קח לדוגמא פרסומת למזגן - אפילו אם הייתי זוכר את השם של המזגן מהפרסומת עם אלי ומריאנו, האם זה היה משפיע עלי? האם הייתי קונה מזגן (הוצאה כלכלית מכובדה) בלי לבדוק אותו בעצמי, בלי להשוות בעצמי למזגנים אחרים? בלי להתייעץ בחברים ובאנשים שאני סומך עליהם? קשה לי להאמין שאנשים יקנו מזגן רק כי הם חשבו שהפרסומת מצחיקה. קשה לי להאמין שאנשים יקנו מיטה בגלל שהם מאמינים שבאה איתה בילט-אין כוסית בלונדינית. קשה לי להאמין שאנשים שותים קולה בגלל שהם מאמינים שבזכות זה הם יתחילו להיות קלאברים מאגניבים, וקשה לי להאמין שבחורות קונות טמפון מסוג מסויים כי הן באמת מאמינות שאיתו הן יתחילו לרכב על סוסים בזמן המחזור במקום למרר לחבריהן את החיים. אצלך זה אחרת? אני יודע מה הקודים שמשמשים את המפרסמים. כולם יודעים. יש פה מרוץ חימוש - ולמפרסמים די נגמרו כלי הנשק. הציבור נעשה מאוד ציני. זה כמו שנות ה-50 שאנשים ראו בטלוויזיה ורצו לקנות כי זה מה-זה מדהים. ואם נתעלם לרגע מהאחוז המסויים שקונה בערוץ הקניות (נושא למחקר בפני עצמו, כמובן), אזי אנשים נורמלים לא ממש מושפעים מפרסומות למוצרים מוכרים. במקרה של מוצרים חדשים, אז יש לפרסומת מקום - היא נועדה לחשוף את הצרכן הפוטנציאלי למוצר חדש שעשוי לעניין אותו, אבל גם כאן העסק נהיה די פאתטי כשכל יומיים יוצאת אבקת כביסה חדשה (עם הנוסחא שנבדקה מדעית!) ומבטיחה לעשות את כל הדברים שכל אבקות הכביסה האחרות (ברנד X, שגם הן הבטיחו בדיוק אותו דבר) לא עושות. אז גם לזה לא מי יודע מה מתייחסים. ובכל מקרה - במקרה יש רכישה רב-פעמים מתמשכת, הרי אין לצרכן בעיה לגלות בעצמו שהמוצר לא מקיים מה שהפרסומת מבטיחה, ולהחליף מותג בפעם הבאה. עם כל הכבוד לכוחו של ילדון תכול עיניים לרכך את ליבה של אישה, אני נוטה להאמין שאפילו(!) נשים אינן מטומטמות גמורות, והן יכולות להבין בעצמן איזה טריקים מנסים להפעיל עליהן. לסיכום, אני ממליץ לך לא להפעיל את השיטה של בילינסקי גם על מפרסמים (אם זה לא היה פועל לא היו עושים את זה). זה לא תמיד תופס. מדע הפרסום לא מוריד שום מוטיביציה. זאת, כמובן, להבדיל ממדע השיווק, שביל גייטס כבר הראה לנו מה הוא יכול לעשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק שאתה לא זוכר את השם של המזגן, אתה גם לא זוכר את שמות כוכבי הפרסומת - לא אלי ומריאנו, אלא אסי וגורי (והיית מקבל נקודות גם על ''דוד ותקווה''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוד ותקווה דווקא זכרתי. מה ההבדל בין כל צמדי הקומיקאים האלה, בכל מקרה? ממשה עד משה לא היה כעלילות משה בעיר הגדולה. טוב, אולי ילדים סורגים לאלוהים, אבל זהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נתמקד לרגע בפרסומות בטלוויזיה, אני מרגיש בתחילתו של טרנד מאד מדאיג בתחום הזה. הפרסום בטלוויזיה התבצע בחלונות זמן מוגדרים מראש ("הפסקת פרסומות") כבר כמה עשרות שנים, אך המצאות טכנולוגיות מסוימות (בהתחלה השלט רחוק, ולפני כשלוש שנים גם הטלוויזיות עם ההארד-דיסק הצמוד של Tivo ו-ReplayTV) גורמות בהדרגה לירידת האפקטיביות של הפרסום במתכונת הזאת. אולי אני לא מייצג ציבור גדול, אבל למרות שאני צופה בערוץ 2 אין ביכולתי להביא דוגמא אפילו לפרסומת אחת שרצה שם בימים אלה. השתקת הטלוויזיה ו/או זפזופ לערוץ אחר מתבצעים אצלי כבר כמעט באופן בלתי מודע בשניה הראשונה של הפסקת הפרסומות, ולמעשה במקרה שלי כל הכסף של המפרסמים הולך לטמיון. הפתרון - החלקי בינתיים - שהמפרסמים מצאו לבעיה הזאת הוא מעין קאמבק ל"שקופיות החסות" של פעם, שאמנם אין בהן יכולת לפרסם עם דוגמניות בביקיני או בעזרת סרטי אנימציה מושקעים, אבל מצד שני לי כצופה אין יכולת להמלט מהן כי הן מופיעות כחלק אינטגרלי מהתוכניות בהן שובצו. בהתחלה היו כללים קשוחים למדי לחסויות שלמעשה הגבילו את הטקסט לשם החברה המפרסמת ותו לא ("הפרס בסך 64000 שקלים ניתן באדיבות חברת שטראוס"), אך אט אט התגנבו לשם גם הסלוגנים של החברות ("מיליון שקל ניתנים בחסות חברת הטלוויזיה בלווין - יס, החופש ללכת עד הסוף עם הבחירה שלך" וכו') ולא חסר הרבה כדי שזה ילווה במוסיקת רקע קליטה ולמעשה יהפוך למיקרו-קליפ פרסומי לכל דבר. בנוסף, רוב צופי הטלוויזיה כבר מכירים את הבאנר האינטרנטי שמציץ אליהם מדי פעם מתחתית המסך ועליו הלוגו והסיסמה של נותנת החסות, כך שהמסרים מועברים באמצעים ויזואליים הרבה יותר מעניינים משקופיות החסות האפרפרות של ערוץ 1. העתיד, כך מספרים לנו כבר איזה עשר שנים, הוא בטלוויזיה האינטראקטיבית. שם נוכל בלחיצת כפתור להזמין לנו את הג'ינס שסיינפלד לובש כרגע או את הפיצה שבולסים מולנו ב"חברים". העתיד הזה מתמהמה מסיבות שונות, אבל המגמה של העברת תקציבים מפרסום "סטנדרטי" באמצעות קליפ שמשודר בזמן שרוב הציבור לא צופה אל עבר החדרת מסרים פרסומיים אל תוך התוכן עצמו, קיימת. אני מאמין שבעוד מספר שנים יוכל כל מקלט טלוויזיה ביתי לסנן החוצה את הפרסומות מהפסקת הפרסומות באופן אוטומטי ולהציג משהו אחר במקומן, וזה יהיה למעשה הסוף של הפרסום במודל הזה. במקומו, נקבל תוכניות שבהן משובצים אלמנטים פרסומיים מתחילתן ועד סופן בלי שום הפרדה ברורה, ויהיה קשה מאד לדעת אם הבירה ששותה הומר סימפסון, למשל, היתה שם בתסריט המקורי או שגורמים בעלי עניין הוסיפו אותה בשלב ה"הכנה לשידור מסחרי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר ל*תוכן* פרסומי המשובץ בעלילה (הבירה ששותה הומר סימפסון) יש על כך פיקוח, לפחות להלכה. לפני מספר שנים ראיתי "תשדיר שירות" (בסדר, פרסומת) בערוץ Sky News, שבו ניתנה בדיוק דוגמת הבירה בסרט עלילתי כדי להסביר מדוע אנו זקוקים לרשות לפיקוח על שידורי הטלויזיה, או משהו דומה (רואה? גם אני לא מפנים את שם המפרסם). בקשר לתוספות חיצוניות (דקות פרסום, באנרים) - כל זה נעשה כדי להוזיל את התוכן שאתה מעוניין לראות. המודל הנכון הוא זה שיאפשר לך לצפות בחינם בליווי פרסומת, או בתשלום ללא פרסומת. נראה לי גם שהמודל הזה מתקיים גם כיום (עם נקודות שהייתי משפר) ויהיה נפוץ יותר בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור, הגיע הזמןשיפסיקו אץ הטירוף הזה של פרסומות בכל מקום. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי זה השלטים המזעזעים במסגר בתל אביב, שנותנים לך הרגשה כאילו ניידת משטרה נמצאת מאחוריך כל הזמן. בכלל הגיע הזמן, שיבינו שהון פרטי הוא לא התרופה להכל, ושמתן דריסת רגל להון פרטי בתחום מסויים, פירושו לעיתים קרובות לפחות הזניית התחום, ודרדורו לכדי מסחור מוחלט המתעלם מהשלכות ברורות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הארץ" מפרסם היום (או מחר?) כתבה ארוכה על "פרסום סמוי" בתעשיית הקולנוע הישראלי. מה שמותר בקולנוע - אסור בטלוויזיה המסחרית בישראל. היות שתעשיית הקולנוע בארץ נסמכת על מימון ע"י הטלוויזיה, היא מנועה בד"כ מלמכור "פרסום סמוי". מה חושבים הפרסומאים על התרומה של "פרסום סמוי" בקולנוע הישראלי למוצר ומה חושבים ברשות השנייה על ה"בעיה" במצב הנוכחי - על כך בכתבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתרונות נוספים שקיימים: מפענחי-השידורים הדיגיטליים של AT&T הופכים את השילטוט לחוויה מייגעת, באשר כל החלפת ערוץ כוללת הופעה של כרזת-פרסום ("באנר") על המסך למשך 3 השניות שלאחריה. תקן ה-DVD מאפשר לסמן קטעים ככאלה שלא ניתן לדלג עליהם בצפייה מהירה, ובארץ - הפרסומות מסומנות כך. אני בטוח שגם לעניין מכונות ההקלטה לדיסק יהיה לתעשייה פתרון (מתישהו הם יבטיחו שהמפענח לא יספק וידאו נקי אלא אם הוא זורם למכשיר המציג אותו בזמן אמיתי). בתחום הטכנולוגיה, סביר שימשיך להתקיים מאבק מחיקון-אנטימחיקון תמידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד פרסום "תוך כדי": שטחי פרסום אינטגרליים כחלק מהתוכנית. כבר כיום קיימת הטכנולוגיה להצגת פרסומות על מגרש הדשא במהלך משחק כדורגל; אם אותו משחק מוצג בשתי מדינות שונות, בכל מדינה תראה פרסומת אחרת. כיוונים עתידיים: התמונה על הקיר בחדר של סיינפלד תהיה כרזת פרסומת; דקות של תסריט עם מוזיקה ללא דיבורים (נסיעה ברכב, למשל) כשהמוזיקה תוחלף למעשה בפרסומת; ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באחד האמשים האחרונים צפיתי באיזה קליפ ב"נדודי שירה" ב-33, ולפתע מה עיני רואות? בקבוק עם תווית "מי עדן"! רק לשניה, כמובן, נעלם מהר מאד - אבל, מספיק על-מנת שהמסר יקלט... כחלק אינטגרלי מהקליפ. כעת - בגלל השעה המאוחרת, קרוב לודאי שרוב הצופים לא יהיו ערניים, אולי כלל לא יקלטו זאת במודע... במקרה, אני הייתי ערני יחסית אותו לילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי שוב ושוב אך לא הצלחתי להבין מה תפקידה של המלה "כעת" בהודעה שכתבת. התוכל להסביר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרגום מילולי של Now המופיע ע"פ רוב בתחילת משפטים באנגלית במשלב נמוך, זאת ללא קשר למשמעותה המילולית של המילה. העברות לשוניות כאלו בתרגום הן נפוצות מאוד, ודעתי האישית היא כי במקרים מסוימים הן אף יקלטו בשפת היעד (עברית, במקרה זה) וישתרשו בה בטבעיות עם הזמן. למשל: אני מחבב מאוד את הביטוי "חרא קדוש", וקורא לכל מי שיכול להשתמש בו בתדירות גבוהה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדקדקין אומרין [בפרהסיה] פרה קדושה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד ואין לה כנפיים והמבין יבין |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מה חושבים על הביטוי בני הדת ההינדית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשדתי שבזה מדובר. נתקלתי בשימוש ''עכשיו, מה שמענין בכל העסק...'' אבל ההגבהה הלשונית שבשימוש ב''כעת'' במקום ב''עכשיו'' כשמדובר בעצם בשאילה לא-מוצלחת במיוחד מאנגלית נראתה לי כה אבסורדית, עד שתהיתי אם החמצתי משהו בכוונת הכותב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק במשלב נמוך. זה בהחלט גם מקובל בסוג מסויים של הצגת טיעונים, כשהתרגום המקובל לעברית הוא ''עתה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקובל עליי, אך הדבר נפוץ בעיקר במשלב נמוך יותר (המקרים המשעשעים ביותר הם במעבר ממשלב נמוך לגבוה). ולמי שהעניין צורם, את "עכשיו" ניתן להמיר ב-"ולהמשך הרעיון או פיתוחו, אציג כעת את הטיעון הבא:" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שהוא, כמובן, התרגום של Jolts and bolts. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין הוכחות להשפעת תמונות מהירות על הצופה. אתה יכול לישון בשקט :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, מה שמדובר עליו בד''כ הוא תמונות כ''כ מהירות, שאי אפשר לראות אותן באמת (פריים אחד), ובטח לא להבחין בצורה מודעת בשם המותג. המקרה המפורסם ביותר הוא סרט שבו שולבו פריימים בודדים של שמש, מדבר ושאר מסרים של חום וצמא. במהלך ההפסקה דיווח הקיוסק בקולנוע על דרישה מופרזת לשתייה (קוקה-קולה, למעשה). אבל זה מזכרון, אז אני לא יכול להפנות למראה מקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשנה מאוחר יותר התברר שלא ניתן לשחזר את הניסוי. יש שני הסברים נפוצים לכך: 1) בעקבות החשיפה התקשורתית של הניסוי הציבור פיתח מודעות ולכן מעין חסינות לתופעה 2) המחקר הראשון נערך ברשלנות ולכן נפל קורבן לשגיאה סטטיסטית (אולי המיזוג באולם לא פעל במקרה?) בכל מקרה, התופעה לא שוחזרה מאז. אך עובדה זו לא הופיעה בכותרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על הכותרת הבוטה, אבל יש לה פואנטה. פרסום, כמו הרבה דברים אחרים, הם מרוץ חימוש בין הצופה לבין המפרסם. יש סלוטים ברורים של פרסומות, שפחות מפריעים לצפייה מאשר פרסומות שתקועות לך באמצע התוכנית? אז נעביר ערוץ! המפרסמים, בתגובה, מבינים את המסר, ומחפשים דרכים אחרים להכניס את המוצרים שלהם למוח שלנו, בדרכים יותר ויותר מתוחכמות ופחות ופחות ניתנות לסינון - לא רק סינון פיזי (להעביר ערוץ), אלא גם סינון מנטלי (צ'נדלר שותה את הבירה הזאת. זה בגלל שהוא אוהב אותה, או בגלל ששילמו לתוכנית על זה?). דעתי האישית היא שמירוצים כאלה צריך לעצור שהם קטנים. מה זה אומר? זה אומר שאני צופה בפרסומות. אני מעדיף "לשלם" את המחיר הזה (כשהחלופה היא גם לא משמעותית - מה עוזר לי לראות שלוש דקות של תוכנית בערוץ אחר?) על פני המחיר שאדרש לשלם כשהמפרסמים יבינו שאף אחד לא צופה. בגלל זה אני מתנגד לטלוויזיות עם מנגנון סינון, בדיוק כמו שאני מתנגד לאד-באסטרז ברשת. בסופו של דבר, אנחנו אלו שנפגעים. אז אם הפרסומות ישתלטו לך פתאום על התוכן, דע שזו אשמתך, ואשמת הדומים לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. לפני שמוציאים מהבוידעם את האבנים לסקילה, יש לי כמה דברים להגיד להגנתי: ראשית, הבהרה. העובדה שאני אינני צופה בפרסומות היא, כפי שכבר כתבתי, אקט שהפך לרפלקס מותנה. אני לא מתלבט כל פעם מחדש אם להישאר ולצפות בפרסומות או לא (ואני גם לא ממש מבין את האקט המזוכיסטי של צפייה בהן מתוך אידיאל), אלא משתיק אותן באופן מיידי בלי לחשוב ורק אז מחליט אם להעביר ערוץ או לעשות משהו אחר בזמן הזה. אגב, לא מדובר בשלוש דקות אלא בחמש או שש דקות אם כוללים בזה גם את הפרומואים שאחרי הפרסומות. אם החלטתי בזמן הזה להעביר ערוץ, אגב, אין כל בעיה לתפוס בזמן הפרסומות איזה קליפ או שניים בערוץ M2 או כמה דקות של נשיונל ג'יאוגרפיק ולחזור אחרי חמש דקות לערוץ המקורי. ברוב הפעמים אני פשוט מוצא משהו אחר לעשות בבית בזמן הפרסומות (המושתקות) וזהו. שנית, אני מקבל ברצון ובהבנה את המודל של "תוכן בתוספת פרסומת בחינם, או תוכן בתשלום". מה שאני לא מקבל הוא את העובדה שאין לי אפשרות בחירה. כפי שאני משלם היום סכום כסף מסוים עבור ערוצי טלוויזיה שאני מקבל מחברת "יס" (או מהכבלים, לא משנה) שרובם משודר ללא פרסומות, הייתי מסכים מן הסתם לשלם עוד כמה שקלים ולקבל גם את ערוץ 2 ללא פרסומות, רק שאף אחד לא מציע לי את האלטרנטיבה הזאת ולכן זו חוצפה לבוא אלי בטענות. אבל שיא החוצפה, לדעתי, הוא מה שקורה כשהולכים לקולנוע. שם קודם קונים כרטיס במחיר הנקוב, אח"כ יושבים כמו בני-ערובה מול רצף של פרסומות שיכולות להימשך גם רבע שעה ויותר, ורק אז מקבלים את התוכן שהזכות לצפות בו נרכשה במחיר מלא. לא סביר לפטור את זה בטענה שמחיר הכרטיס בעצם מסובסד ע"י הפרסומות, שכן במדינות אחרות (למשל בארה"ב) נמוך מחיר כרטיס קולנוע ממחירו בישראל ואין שם פרסומות בכלל. זו אחת הסיבות ש(למעט הזדמנויות נדירות כמו פסטיבלים והקרנות מאד מיוחדות) אני לא הולך לקולנוע כבר הרבה שנים וגם לא מתכנן לעשות זאת בקרוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כנ"ל? איזה כנ"ל? נראה לך שהמחיר שאתה משלם על העיתון מכסה משהו? הוא אפילו לא מכסה על הנייר, שלא לדבר על משכורות לכתבים, עורכים וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא ממלא מצוין את כיסם של מו"ליו. ואם לא היה רווח (ישיר, בכסף; ועקיף, בהשפעה), היה סמוך ובטוח שהם היו מוצאים תחום עיסוק אחר, רווחי יותר. סחר בנשק, למשל. הטענה שלי היא נגד המודל המשולב של פרסומות + דמי מנוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וודאי שיש רווח בסופו של דבר, לא טענתי אחרת. רק טענתי שהאפשרות שתממן את העיתון אך ורק מהתשלום על העיתון היומי היא קצת מופרכת, אלא אם יש לך כמה מאות דולרים מיותרים ליום. ראית פעם עיתון שמחולק חינם? קראת אותו? אני לא. יש סיבה למחירו של העיתון. הסיבה היא שהוא מבטיח שאנשים באמת יקראו אותו. אם תבוא למפרסם ותגיד - חילקנו שני מיליון עותקים של המקומון "עין עפולה התחתית", הוא לא ממש יתרשם. אם תגיד לו ש*מכרת* את הכמות הזאת, הוא יתחיל לזרוק עליך כסף ולהבטיח לך בתולות בגן-עדן אם רק תתן לו לפרסם אצלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנקודה מסויימת, זה כל מה שאתם הגברים חושבים עליו. ''בתולות בגן-עדן''... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אישית דווקא מעדיף אותן בעולם הזה, ואם אפשר במהרה בימינו אמן סלה. אגב, היום במקרה נודע לי שהרעיון של "לסביאניזם פמיניסטי" (הבחירה מרצון בדרך חיים לסבית רק כדי להתרחק מגברים... מה ההפך ממיזוגניה?) הוא זרם מוכר בפמיניזם הראדיקלי. ואני חשבתי שאת מיוחדת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל המלה כבר מקושרת עם שנאת *כל* המין האנושי, בגלל ההסטוריה הפאלוצנטרית הבוטה של המין האנושי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי מיזופאליה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה בתולות? אחרי שכל השהידים כבר עברו עליהן? רובן כבר פרשו לגן העדן שלהן אחרי האינתיפאדה הראשונה. ואלה שנשארו כבר לא צעירות - מ72 נשארו רק 9 פעילות וגם הן כבר לא נותנות שירות מלא. מה יעשה גבר מצוי אחרי שגם הן מתעייפות? בעייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמיין עיתון שרווחיו אינם הולכים לכיסו של המוציא לאור (הבעלים בפועל) אלא ליוצריו, באופן ישיר ויחסי לתרומתם ליצירתו. כלומר, הפנה את כל המשאבים הכספיים הנקראים רווח לתשלום עצם קיום העיתון (נייר, משכורות וכן הלאה), האם גם אז יעלה מחירו מאות דולרים ביום? בהנחה שזה עיתון נפוץ, יחסית? אשמח אם תשתף אותי בנתונים כספיים בעניין, אשמח מאוד לקרוא אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה מצויינת. כמה אתה רוצה לשלם לכתבי-עורכי-ושאר-עובדי העיתון הזה? אגב, ראוי לציין, מבדיקה חוזרת, שחלק גדול מאוד מהוצאותיו של עיתון מוקדש לנייר, מה שאומר שהתשלום שאתה משלם אפילו לא מתיימר לשלם עבור תשומות היצור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאוד. אם כך, הוסף למודל שהצעתי את המונח: "אינטרנט". משהו בסגנון האתר של הארץ (+) גישה מלאה לארכיונים (-) הפרסומות (-) הגרסה המודפסת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. תלוי בכמה אתה משלם לעובדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם כמה עיתונים אינטרנטיים שבחרו בגישה של פרסומות או דמי מנוי. כלומר, אם אתה לא רוצה להיות מנוי, תצטרך לסבול פרסומות (banners). אם כן, אז לא יהיו פרסומות. יש גם אתרים, הנותנים שירותים נוספים למשלמים. למשל, בכל הקומיקסי-אינטרנט של Keenspot, אם אני לא טועה, יש את האפשרות הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרסומת לצבע שבה הבעל מנחה בטלפון את אישתו חסרת האונים איך לצבוע הרגיזה אותי הרבה יותר מהפרסומת המדוברת של הרכבת. פרסומת הרכבת הייתה לפחות הומריסטית (הומור גרוע, אבל הומור בכל זאת). הפרסומת לצבע לא ניסתה אפילו את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנישואין, במקרה שלך, הם בעין המתבוננת. מה שאני ראיתי הוא בעל-מקצוע (צבע) ולקוחה שלו. שימי לב שלבעל-המקצוע יש עוזר (עוזר צבע), כנהוג. יותר משהלקוחה היא חסרת-אונים, היא המומה מהחוצפה (הסטריאוטיפית) של בעל-המקצוע הדורש ממנה לבצע את עבודתו. פרסומת דבילית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה דעתך(ם) על הפרסומת למים מינרליים, בה הלקוחה מקפיאה את מובילי-המים הערומים-למחצה? היש אובייקטיפיקציה בוטה מזו? (אני משער שצריך להמתין לפרסומת של "כריות" של "תלמה" כדי לדעת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרסומת למים מינרליים עוררה בי בחילה עזה. האירוטיקה שבה היתה בוטה והרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמר מיץ פטל, האובייקטיבציה היא הדבר המייחד את הפרסומת הזו. אירוטיקה בוטה יש ביותר מדי פרסומות ישראליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז באמת צפיתי בפרסומת של "כריות" של "תלמה", וקשה לי להכריע. בפרסומת נראית בחורה במין מרכול, שעל מדפיו מסודרים גברים (מי לבוש, מי עירום-למחצה) בתוך קופסאות, והיא אמורה לבחור מביניהם (נדמה לי שיש לה עגלת-קניות). בסוף היא מוצאת את השלמות דווקא בקופסת דגנים, ללמדך שההיא מהפרסומת של המים המינרליים בכלל טועה בכך שהיא מקפיאה גברים ולא קורנפלייקס. בשני המקרים, התרגיל המחשבתי של החלפת המיגדרים (למי שלא ניסה - מומלץ!!!) מוביל למשהו שאני נוטה לחשוב שארגוני-נשים (ואף הסופרת והעתונאית שלי יחימוביץ') היו מגנים בתוקף ואף מקדישים זמן רב לדיון בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו באמת שאלה קשה - האם לקנות מקפיא גדול, כדי לאחסן את נשות-המכירות היפות שמבקרות את ביתי (אותן עד לאחרונה, מן הסתם, הייתי אונס ורוצח, וקובר בחצר האחורית), או לחפש את מרכול הנשים הגדול, אי שם בקניון חיפה? החלטות, החלטות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, באמת. וגם לכולם ברור שהם לא באמת מקבלים את הבלונדינית החצי ערומה כשהם קונים כורסא. אז מה? הבעייה היא עם ההחפצה של בני אדם. אם אסור להחפיץ נשים, למה מותר להחפיץ גברים? בגלל שזה הפוך על הפוך משעשע? בלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי הייתה להדגיש ולחזק את דבריו של ארנבנו היקר, מיץ פטל, על עד כמה כל זה היה נראה מבעית ומכוער, לו היו הופכים את המינים בפרסומות הללו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה. ואני חשבתי שלעגת לו. אנא קבל התנצלותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחשוב שארצה ללעוג לישות אשר אין צורך להציגה בפני כל קהל שהוא, מלך מלכי המכרסמים, ארנב כלבבי, המסתורי והנעלה, רב החוכמה ורב הפעלים, נסיך הטוהר, אהוב הכל, בר-הלבב, כליל הארנבים, או, אני מרגיש נבוך להעלות על שפתי היבשות את שמו, נכלם על שאני מזכיר את תארו, נבעת פן אחלל את קדושת זהותו: מיץ פטל?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, שתוק כבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קוראים לו איזבלה מדינה-שטרסברג, והשם הזה אומר יותר מהכל עם מי יש לנו עסק, ואיפה הוא מיסתובב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטובת הקוראים התמימים אזכיר כי האמור בתגובה לעיל הוא שקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שקר או לא שקר, אתה השתמשת בשם הזה גם בפורומים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם האמור בהודעה לעיל הוא שקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אומר השם הזה? לי הוא לא אומר כלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה למה אתה קורא אסור. מותר להחפיץ נשים. אין כל חוק האוסר על כך. העניין בעייתי מבחינת הציבור הנרחב שעלול להיפגע. לכן הציבור הנרחב שנפגע מוזמן לדרוש התחשבות ברגשותיו. אירגוני הנשים נוהגים לדרוש התחשבות בם ציבור הנשים. אין כל מניעה שארגון גברי כלשהו ידרוש התחשבות גם כן. למעשה, לדעתי יש צורך בארגוני גברים בכל מקרה. בעבר השיח הציבורי היה בעיקר גברי, ולכן היה צורך בארגוני נשים שידונו בנושאי נשים. היום השיח הציבורי הוא מעורב, ואף נוטה לכיוון הנשי, ולכן יפה יעשו הגברים ויתאגדו על מנת להחזיר את האיזון ולתת לגטימציה מחדש לשיח הגברי שקצת ירד מהבמה הציבורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, לדעתי יש צורך בפחות ארגונים סקטוריאליים. מה רע בארגון אנושי הדורש התחשבות באנשים באשר הם, ולאו דווקא במגזר מסויים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאלה. קוראים להם ארגונים לזכויות אדם. הבעיה העיקרית עם ארגוני נשים (או יותר נכון - עם הפמיניזם) הוא שהשיח הפמיניסטי מעודד פיצול, מכיוון שהוא מבוסס על תחושת הקורבן ועל רעיון הניצול. לכן, נשים מזרחיות רואות בנשים אשכנזיות כמי שמנצל אותן, ואינן משתפות עימן פעולה. אישה ערביה תתקשה לשתף פעולה עם אישה יהודיה, שכן הראשונה רואה עצמה קורבן של האחרונה, וכן הלאה. כשהשיח הפמיניסטי יפסיק לדבר על ניצול ועל תחושת הקורבן, ויתחיל להיות קונסטרוקטיבי במקום דה-קונסטרוקטיבי (שלא לומר דסקרוקטיבי) - יפסיקו להתקיים ארגוני נשים, והם יתאחדו עם תנועות כלליות יותר לזכויות האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהם. דסטרוקטיבי, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיח הפמיניסטי הוא עדיין שיח שולי של קבוצת אינטרסים ספציפית (אחד מלקחי הפוסט-פמיניזם הוא שפמיניזם מיצג רק פמיניסטיות, לא את כלל הנשים). הפמיניזם אומנם מדגיש ניצול, קיפוח והפרדה. הוא מדגיש נושאים כמו מוקדי כוח ותקרת זכוכית. אבל לא זו הבעיה העיקרית לטעמי. אני מדברת על שיח נשי, ההתמקדות התקשורתית ב''סיפור האנושי'', באינטואיציה, ביחסי אנוש, בתחושות בטן, באמהות וכדומה. המילה ''נשי'' שהוצמדה לשיח זה קשורה בעיקר לאסציאציות הרכות, פשרניות ואימהיות שהמילה ''אישה'' מעוררת. אחת הבעיות היא שהיום זהו השיח העיקרי שנחשב ללגיטימי. מודעות לרגשות ושיחת הבהרה נחשבת לדרך היחידה לתקשורת בין בני אדם, תחרותיות נהייתה כמעט מילה גסה. הבעיה היא שמהרגע שלשיח זה הוצמד התואר ''נשי'', לא ניתן לתקוף אותו בלי שיראה כאילו עצם התקיפה מהווה דלגטימציה לנשים, ולכן למעשה לא ניתן לדון בו שלעצמו. העניין הולך ומחמיר ומקבל צורות קיצוניות של ''רפואה נשית'' בניגוד ל ''מדע גברי אובייקטיבי ומטריאליסטי'', כאשר הרפואה הנשית מתייחסת לאדם בשלמותו, באינטואיציה ורגישות. גם התבטאויות אלו, שנראות קיצוניות ביותר, מוצאות את דרכן למיין-סטרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעלה תהיה - עד כמה ההתרשמות הסובייקטיבית שלי, שאומרת שמרבית העוסקים והצורכים רפואה אלטרנטיבית ושאר הבלי ניו אייג' הן נשים, היא מוצדקת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מוכר לי סקר בנושא. אבל נראה כי מאמצי השיווק שלהם מכוונים בעיקר כלפי נשים, לכן כנראה יש משהו בתחושה שלך. סובייקטיבית, נראה שהחברה שלנו מצפה מנשים להיות רוחניות ובעלות אינטואיציה (נשית), בעוד מגברים מצפים למעשיות ורציונליות. לכן סביר שיותר נשים יתקרבו לנושאי הניו-אייג'. הפמיניסטיות ציפו שעם התקרבות הנשים לחברה הכללית יווצר תהליך בו הנשים יקבלו לגיטימציה להיות רציונליות, מעשיות ותחרותיות. מסתבר שההפך קרה. מה שמראה שוב, שאנחנו יודעים רק איך להתחיל מהפכה, לסיים אותה זה כבר עניין לתורת הכאוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי גברים ונשים באמת נולדים שונים (סטטיסטית)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן. אבל בהקשר שהזכרתי, שימי לב כי אני מתלוננת שהחשיבה שפעם ציפו לה רק מנשים (חשיבה רגשנית) כיום היא גם צורת המחשבה של הגברים (למרות שתרבותית היא עדיין מסווגת כחשיבה נשית). לכן אני מניחה שבני האדם הם ביולוגית יותר גמישים מהתרבות שיצרנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולהיפך, לא חסרות נשים בעלות חשיבה רציונלית ומעשית העולה על זו של סביבתן הגברית. למשל, אני לא יודע אם זה מייצג, אך רבים מחבריי טוענים שזמן קצר לאחר החתונה נשותיהם הרכות והמתפנקות הפכו עורן והשתלטו על חייהם והן שמכריעות בהחלטות החשובות. כמו בבדיחה הידועה: איך הופכים חתולה לכלבה? מתחתנים איתה. ואולם, רובם מודים כי בפרספקטיבה של מספר חודשים, כמעט תמיד מתברר שהחלטות הנשים היו טובות ומפוקחות יותר. נראה לי כי חרגתי מן המנדט שהוקצא לי, אך התחלתי ולכן אסיים... עכשיו כשאני חושב על זה, יש לי בכל זאת שתי בעיות עם החשיבה הנשית. לפחות בעבודה, חשיבתן נוטה להיות יותר מדי socially oriented - כלומר יש דגש גדול מדי לטעמי על איך זה ישמע ומה יגידו וכן נטולת סיכונים ככל האפשר - למשל באימוץ טכנולוגיות חדשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידיעה מהיום ב"קול ישראל": מחקר חדש מראה שרוב הציבור מתעלם מהפרסומות בטלוויזיה. שליש מהצופים עוברים לערוץ אחר מרגע שמתחילות פרסומות, השאר בוהים ואינם קולטים ורק %20 מהצופים ערים לפרסומות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרסום ברדיו *עובד*. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוצא שדוקא פרסומות בסגנון ג. יפית הן הכי אפקטיביות. בין חברי המועטים נפוצות בדיחות שמבוססות על פרסומות מהסוג הגרוע למשל כשלידידי איצ'ו טרבלסי שהיה בעבר קולגה במלצרות נשפך רוטב של חריימי על החולצה אמרתי לו ''לא נורא איצ'ו אני יביא לך אבקת כביסה פרסיל עם כדוריות נקיון הכחולות שחודרות לתוך הסיבים ומסירות כתמים קשים...'' מיותר לציין שהצחוקים היו רמים והם נבעו בעיקר מרחמים (רחמים ג'אן אח של בעל המסעדה שהוא קצת משוגע וצוחק מכל שטות אבל זה לא קשור). בכל אופן מה שרציתי להגיד זה, שחלק מהפרסומות טובות בעיקר בתור בדיחות אבל הפרסומות של ג' יפית, שהיא אומרת מה המוצר עושה וכמה שהוא טוב, בלי לנסוע לתאילנד בשביל לצלם איזו תמונה קיטשית של חוף או דולפינים או משפחה מאושרת עד כדי גועל, דוקא הן עושות לי משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעקבות (עוד) מסע פרסום שמנסה לצחוק על זה שהוא מסע פרסום (טריפ, עם אדיר מילר), אני מציע לעבור לשלב הבא של הפרסום האולטרא-קולי המודע לעצמו: (מסך שחור. המילים מופיעות בלבן, נעלמות לשניה, ואחר כך מופיעה השורה הבאה:) שלום. זאת פרסומת. אנחנו נורא רוצים שתקנו את [שם המוצר]. אנחנו רוצים שתקנו את [שם המוצר] כי אנחנו רוצים להרוויח כסף. הרבה כסף. אנחנו גם חושבים שאולי תהנו מ[שם המוצר]. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי סברה שבכלל מדובר בהסוואה לפרסומת אחרת. מישהו ראה את המשקה המדובר בחנויות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא משהו מיוחד, חוץ מהטרופי, שהוא מדהים, ומומלץ לכל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |