בתשובה לרון בן-יעקב, 01/07/01 22:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ממה שאני רואה בזמן האחרון - יותר ויותר אנשים מקשיבים ונקשרים לתרבות המוסיקה הקלאסית. אולי אצל צעירים המוסיקה הקלאסית לא תופסת, אין לי מושג למה, אבל ככל שאלו מתבגרים עם השנים, כך יש מעבר של יותר ויותר אנשים להאזנה של מוסיקה קלאסית. אני הוא דוגמה חיה לכך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שהרתיעה ממוסיקה קלאסית דומה לרתיעה ממתמטיקה או מספרות. היחס השלילי אל שתי האחרונות מעוצב בבתי הספר ולוקח שנים להגמל ולהכיר באיכויות הסגוליות שלהן (טוב, אולי לא כל אחד נהפך למתמטיקאי בבגרותו אך לפחות דעתו עליה משתנה, במיוחד אם יש ילדים שצריך לשכנע אותם, אההם, ללמוד מתמטיקה) כך גם היחס האדיש עד מתנגד למוסיקה קלאסית מעוצב מסביבת הגידול. אמנם הקשבה למרבית מוסיקת הפופ לא דורשת מאמץ נוסף, אבל אפילו בפופ וברוק ישנם אמנים שדורשים יותר מהמאזינים. אבל, גם למוסיקה הקלאסית יש את הפופ שלה. כמו כל דבר, עניין של תדמית מצד אחד ומצד שני אולי ישנה פה קונספירציה של חובבי המוסיקה הקלאסית שרוצים לשמור על יחודה ותדמיתה האליטיסטית למען פיאור שמם שלהם . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רתיעה" ממוסיקה קלאסית היא מיתוס. מובן שקיים זלזול בכל דבר רציני ומושקע מצד רוב האנשים (ככלל) בשכבת גיל מסוימת, אנשים שלרוב אינם מצטיינים בעודף אינטליגנציה, לא טוענים לה, ולא רואים כל הבדל בין קיומה או היעדרה של אחת. זלזול שכזה נובע משילוב בין קלות דעת אופיינית למרדנות הורמונלית, אשר דוחה באופן אמוציונלי אוטומטי ורפלקסיבי כל דבר שמתפרש כ"רציני" או "כבד", מן הסתם בעיקר נושאים ותחומים שהמוסד האנכרוניסטי המתכנה כמערכת השכלה תיכונית עובד שעות נוספות על מנת ליצור אנטגוניזם כלפיהם בקרב כל הבאים בעל כורחם בשעריו. מנסיון אישי וכן של רבים וטובים (ואף מתוך הסתכלות מפוכחת וביקורתית על המציאות כהווייתה), עוברות מספר שנים עד שניתן להיגמל חלקית או לחלוטין מאנטגוניזם לנושאים כנ"ל, כגון ספרות או מתמטיקה כפי שציינת. בין היתר אשמה במצב צורת הלימוד הנפוצה, השטוחה, שמבוססת על שינון לשמו. שינון שמעקר את הטעם וההנאה מספרות, לדוגמא, על ידי יצירת אסוציאציה (שתהפוך עד מהרה להקשר היחידי שבו מרבית התלמידים ילמדו לזהות את הנושא, ולו משום שהמערכת אינה בנויה או מסוגלת ליצור הקשרים אחרים) חד ערכית בין טורח משעבד, שינון עיוור שמטרתו אינה ברורה או ממילא בעלת הקשר שלילי א-פריורי, וכפייה, לבין ספרות. למרבה השמחה, מוסיקה נלמדת לרוב רק כמגמה, הווה אומר, רק מתוך בחירה אישית של התלמידים אשר מעוניינים בכך ומעדיפים את התחום על פני מספר חלופות אחרות. תלמיד הלומד במגמה מוסיקלית במסגרת תיכונית לא יהיה לרוב מאזין (?) של בריטני ספירס, אלא אדם שמתעניין במהות, בביצוע, במוסיקה לשמה. אדם כזה לרוב ילמד נגינה, פיתוח קול, או כל מיומנות מוסיקלית שמראש דורשת ענין ולכן גם מאפשרת לו להתייחס למוסיקה כמהות אחידה, ולכן להעריך מוסיקה קלאסית ורוק איכותי, כאשר הוא מסנן את הסגנונות והחומרים האהובים עליו על פי איכותם, אשר יש לו בהכרח כלים לעמוד עליה, ולא על פי היעדרה, כלומר לפסול מראש כל יצירה או סגנון שדורש מעט אינטלקט, ריכוז, הבנה או עומק רגשי, כתוצאה מהיעדר מוחלט או חלקי של כולם - או לחילופין כמובן, וכדי לרכך את הנימה האנטגוניסטית כלפי חתך האוכלוסיה הנ"ל, מעולם לא נחשף לאיכות ולכן אינו מודע לקיומה ולא קנה את הכלים לזהותה לא כל שכן להנות ממנה, למשל מחובר ל-eMpTyV בתור מקור יחיד להיכרות עם מוסיקה, כל מוסיקה שהיא. לכן מובנת ההתקרבות למוסיקה קלאסית, ג'אז, רוק מתקדם ואיכות מוסיקלית מהותית בשכבות גיל מאוחרות יותר. הורמונים נרגעים ומפנים בהדרגה את מקום האמוציונלית הבלתי מנומקת ובלתי נשלטת לבחינה והערכה מהותית, והאינטלקט המתפתח פשוט דורש יותר. בין היתר הדבר מתבטא בהתעוררות של דרישות גבוהות יותר ממוסיקה מאשר חזרה מונוטונית על מספר אקורדים בסיסיים ומלודיות קצרות, קלות ובלתי מסובכות להבנה, החוזרות על עצמן מספר מסוים של פעמים באופן מונוטוני (היינו, פופ). למרבה הצער, הנסיון מלמד שאמירות לכאורה כה בנאליות וטריוויאליות מסוג זה דורשות דיסקליימר מפני האשמות מופרכות באליטיזם. איכות מוסיקלית מהותית קיימת ביצירה מוסיקלית אשר מטרתה המוגדרת והמתוכננת היא עצם היצירה עצמה והאמירה המוסיקלית נטו, ולא ההתבייתות המהירה והיעילה על רגעי חסד חמקמקים ונדירים של יכולת ריכוז והבנה של בני נוער מסוימים, ודברים אלה נאמרים בעדינות ובאנדרסטייטמנט דיפלומטי. ולנושא אחר, כמובן שעצם העובדה שמוסיקה נכתבה בתקופה מסוימת אין בה לבדה בשום פנים ואופן כדי להעיד או לרמז על איכויותיה. הרבה מהמוסיקה שנהוג לכנות כקלאסית היא למעשה פופ, כפי שאתה הגדרת את זה. בידור זול (אם כי יקר) להמונים במסווה של תרבות. זה גם המקרה עם רוב היצירות האופראיות ועם הרבה מיוצריהן. לא פחות גרוע מכך, רבים הם פוקדי אולמות הקונצרטים אשר כל ענין מצידם במוסיקה הוא מקרי ותו לא, אינם מאזינים למוסיקה, ואינם מייחסים כל ערך למה שבעבורו שילמו, כי אם רוצים "לראות ולהיראות", היינו, להיות "תרבותיים". מוסיקה היא אמנות במהותה, ויכולה גם להיות מוגדרת כתרבות, בפרשנויות מסוימות שהן לחלוטין סובייקטיביות כיוון שהן בסך הכל מציעות רובד נוסף למהות המוסיקלית הגרעינית, המטאפיזית, כשלעצמה. ברגע שהרובד הנוסף דוחק את המהות או אף מחליף אותה, ערכה האמיתי, האמנותי של המוסיקה למעשה נשכח ומתרוקן מתוכן באותו קונטקסט חברתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שתופעת האנשים שבאים לקונצרטים כדי ''לראות ולהיראות'' היא מבורכת, כי היא מהווה מקור הכנסה נוסף לגופים המוזיקליים, האנשים האלה נוטים לקנות כרטיסים במקומות הטובים והיקרים (קשה ''להיראות'' ביציע הימני העליון), הם גם קונים מנויים וכך מאפשרים לתזמורת להיערך לשנה מראש. אם כל המבקרים בקונצרטים היו, חלילה, נוהגים כמוני, דהיינו קונים כרטיס בקופה לפני הקונצרט ובאים רק אם מעניין אותם הקונצרט הספציפי, התזמורות היו נקלעות למצוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין עוררין כי תופעה זו של ראוותנות וטווסיות סוציו-אקונומית צופנת בחובה פוטנציאל כלכלי בלתי מבוטל למוסדות אשר אלמלא היא, היה מצבם מורע בצורה ניכרת. הבעיה כפי שהצגתי אותה בוודאי אינה שאנשים אלו קיימים, אלא הסיבות לנטייתם לרכוש כרטיסים ומנויים. מעבר לכך, ישנה הבעיה שעם התגברות מגמה שכזו במעגל חברתי מסוים, עשוי להיווצר אקלים חברתי שמעודד באופן אקטיבי ביקור בקונצרטים מהסיבות הבלתי נכונות, ועל כך עשויה להיות השפעה תיאורטית על מאזינים פוטנציאליים אשר כלל לא יעלו בדעתם את הסיבות האמיתיות לביקור שכזה, וכלל לא יפנימו את ערכה של המוסיקה כאמנות וכרוח, מבלי להצר ולצמצם אותה בעיני רוחם למהות הקלושה והמעוותת של הרהב האקסהיביציוניטי. הנאה מקרית מחלקים מהקונצרט עצמו תיחשב אז כלא יותר מאשר ערך מוסף, במקום כמהות החוויה. על כן גם ענין במוסיקה עצמה (רכישת דיסקים, למשל, שלעניות דעתי חשובה מן הקונצרטים החיים) אינו נלקח כאן כמובן מאליו, והאקלים התרבותי שנוצר אינו נוקט בכל צעד ממשי על מנת לעודד אותו. מצב כזה הוא רע למוסיקה לא רק מהסיבות הפשוטות והמובנות מאליהן, אלא גם מאחר שאינו מונע את המשיכה למוסיקה זולה ומחורבנת (משתעל "eMpTyV") שהיא הענין האמיתי שייווצר אצל אנשים כנ"ל במוסיקה, לעומת הביקור בקונצרטים אשר יישאר ריטואל ריק מתוכן. והאיום הגדול ביותר על המוסיקה כאמנות הוא הקרתנות. הפיכתה לקרקס, וניתוק ההקשר הטבעי ומובן מאליו לכאורה (למי?!) בין מוסיקה ורוח, רגשות אנושיים, עומק אמוציונלי וארכיטקטוני-אמנותי, ומעל הכל, יופי אסתטי (סובייקטיבי ככל שיהיה) טהור, שאינו מסתפק בבידור השטחי והמובן מאליו, ולעולם אינו חולם להתפשר על הרוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליצירה איכותית יש סיכוי רב יותר לשרוד את מחסום הזמן. נער צעיר ממכרי התלונן באזני לא מזמן שבשנות השישים המוזיקה היתה נפלאה בעוד שבמוזיקה העכשויות יש רק מעט פנינים בערימות הזבל. צינתי באזניו כי מן הסתם אנו מכירים היום פחות מ10-20% מהמוזיקה שיוצרה אז - ובתהליך הסינון נשרה, איך לאמר, כל הבררה. או לפחות רובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. זו מהות הנקודה. הסיבה שמוסיקה מן הבארוק, התקופה הקלאסית והרומנטית מגלה יכולת שרידה טובה בהרבה מזו של התקופות שקדמו לה ומשל אלה שלאחריה, היא אכן ערכים אסתטיים וצורניים מחמירים יותר, שממילא מציבים ליוצר סף גבוה של איכות והשקעה על מנת לעמוד בהם ולהגשימם. זו הסיבה שאני חוזר וטוען שהקרתנות, הרידוד המכוון של היצירה המוסיקלית, הוא האויב הגרוע ביותר של המוסיקה ככלל, של זו שנוצרה בעבר ושל זו שעוד תיווצר. יוצר אשר כלל לא יוולד ויגדל אל אקלים תרבותי ועולם ערכים אסתטי שיציבו לו סף יצירה אתגרי, כלל לא יעלה בדעתו שניתן להפיק מהכלים שהמוסיקה נותנת בידיו יותר מאשר רגעים בודדים, מונוטוניים ממילא, של ג'סטות טריוויאליות. היה זה המנצח לורין מאזל, כמדומני, אשר דיבר על ''הרס הסביבה הקולית'', אשר ממנה בהכרח נובע, או לכל הפחות מושפע בצורה קריטית, מעין ההשראה האנווירומנטלית והערכים האסתטיים, על ידי החיים בכרך העשן וההרס האקולוגי, זה אשר נגרם ממנו ישירות וזה שקיים ממילא, בעשורים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור ש"יותר סכוי" זה לא "100% סכוי". בויולדי אבד הענין כליל לאחר שהתחלפה האפנה המוזיקלית בימיו, ולמזלו החל בו ענין מחודש במאה ה-20. כמה פעמים דבר כזה קורה? מלבד זאת: אם תקרא את השיר "An die Freude" (דהינו, "אודה לשמחה") מאת פרידריך שילר, תגלה שמלותיו נואלות וחסרות כל משמעות, והן אפילו גרועות ממלותיהם של חלק משירי הפופ (בין היתר בגלל אריכותן), ועם זאת, השיר הפך להמנון של האחוד האירופי. ואגב, הנער האמור צדק במדה מסוימת: המוזיקה היום כוללת גם שירי הלל עצמיים, דבר שלא היה קים בעבר (או לפחות לא בסקאלה כזו). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |