בתשובה לerez, 21/06/04 18:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא הבנתי כיצד דוגמתך מפריכה את הטענה. היא אמנם מצביעה על כשל סמנטי מסוים (אם מדובר בתפיסות מוסר סובייקטיביות, אז יקשה לקרוא להן בשם אחד ''מוסר''), אך אני לא חושב שמישהו יחלוק עליך שהייתה למשטר הנאצי השקפה מוסרית מסוימת. אני מניח שמוטעית, לדעת רובנו, אך השקפה. והדיון על ויטגנשטיין לא נראה לי (ואני מבקר פה פעם שניה בערך) כמו הצגה. הרי אם ארצה להסביר לך עמדה שלי בנוגע למשהו, ואני אדע שבחור אחד, נכנה אותו ו', כתב ספר ששנינו קראנו בעניין, והוא מסביר את הכשל שבעמדות מסוג אלו שאתה מחזיק בהן - עדיף כי לא אשוויץ ביכולתי לטעון ואפליג במלים, אלא אומר לך שנפלת לאותו קושי. זו הסיבה שאנשים אומרים בדיונים כאלו ''יש בדבריך כשל נטורליסטי'' ולא מסבירים על פני עמוד מהו כשל כזה. פשוט צורת התבטאות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שלום יונתן, להלן עקרי תגובתי: 1. "לא הבנתי כיצד דוגמתך מפריכה את הטענה. היא אמנם מצביעה על כשל סמנטי מסוים...אני לא חושב שמישהו יחלוק עליך שהייתה למשטר הנאצי השקפה מוסרית..." - אומנם, אם נבחר להגדיר "מוסר" כשיטה, אזי אם היו הנאצים מעוניינים בבסיס פילוסופי איתן לאידיאולוגיה שלהם. כך למשל, הפילוסופיות של קאנט והיגל היו יכולות להתאים להם כאילו נתפרו על פי הזמנה. אמנם לא נמצאו בכיתביהם של הנאצים האידיאולוגים זכר לרלטיביזם וניהיליזם, אך איננו מוצאים כאלו הכרזות גם אצל קאנט והיגל. איננו עוסקים בהכרזות אלא במה שמובלע בהם לוגית. הגזע אצל רוזנברג, למשל, הוא יצור סימבולי-מיתי והסימבולי הוא תוצר סינטיזה מובהק. שלוש שנים לאחר מות היגל פירסם היינריך היינה את ספרו "דת ופילוסופיה בגרמניה" (1834).בספרו זה הזהיר את העולם מפני השלכותיו המבהילות של האידיאליזם הגרמני. היינה הסביר ש"כתוצאה מקאנט נסחפה גרמניה לתוך המעגל הפילוסופי והפילוסופיה נעשתה עניין לאומי" (251). מרגע זה , התחברה לכך תכונתו המיוחדת של העם הגרמני אשר "אינו נע ממקומו בקלות, אך מן הרגע שנותב למסילה מסוימת הוא ימשיך ויילך בתוכה בסבלנות מתמידה עד סופה" (שם). הפילוסופיה האידיאליסטית של קאנט וממשיכיו הביאה "להתפתחות כוחות מהפכניים המייחלים ליום שיוכלו לפרוץ ולמלא את העולם בפחד ופליאה. אז יקומו קאנטיאנים אשר לא יסכימו להכיר בכבוד כלשהו אפילו בעולם התופעות וללא רחמים, בחרב וגרזן, יהפכו את כל קרקע חיינו האירופיים, כדי לעקור אף את האחרון משורשי העבר.. נוראים מכל יהיו פילוסופי הטבע שיתנו יד למהפכה הגרמנית..כשהוא בא בברית עם איתני הטבע יכול [פילוסוף הטבע הקאנטיאני] להעלות את הכוחות הדימוניים של הפנתאיזם הגרמני הקדום ושמתעורר בו יצר קרב כזה שאנו מוצאים אצל הגרמנים הקדומים, יצר קרב לא לשם הרס ולא לשם ניצחון אלא לשם קרב בלבד..תשוקת קרב בהמית גרמנית..מחזה יוצג בגרמניה אשר לעומתו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה תמימה" (282). היטלר טען שהאידיאלי הוא עובדה רק בתנאי שהוא מתממש כאן ועכשיו. הכח הוא הדרך היחידה להוכיח את עובדתיותו של האידיאלי וכך של הרציונלי. הגל היה מסכים , כיוון שגרס כי התבונה המתממשת בהיסטוריה אינה "שכל" אנליטי של הלוגיקה הפורמלית, אלא כח יצרני הפועל באופן עיוור ובלתי מודע בתוך אנשים ועמים. היטלר זיהה את הרציונלי עם "הביטוי הפרימיטיבי ביותר של הטבע". ביטוי זה הוא האינסטינקט, הרגש, הדם, הגזע אשר כולם שמות שונים לדבר אחד, "כח החיים". על כן הכריז היטלר כי יש "לטפח רק את הטבעי, משום שהטבעי הוא רצון האל". היטלר סיפר כי הטקסט אותו קרא במשך שנות שירותו במלה"ע הראשונה היה "העולם כרצון וכייצוג" של שופנהאור ("נשאתי עלי את כתבי שופנהאור במשך כל ימי מלחמת העולם הראשונה" (טרבור-רופר 584). מחציתו הראשונה של הספר עוסקת בניתוח שיטתי של הגותו של קאנט, אליה נתוודע היטלר. שופנהואר , אשר ראה עצמו כממשיכו של קאנט , הוסיף למשנתו בדבר התופעה ("ייצוג") פרשנות לגבי הדבר שלעצמו, בו ראה כח קוסמי, לו קרא "רצון". המסקנה הברוטליסטית היא שהממשות היא אך ורק מה שהאדם בורא על ידי כוחו. אכן רופר טוען כי "עבור היטלר הממשות לא היתה עובדה אלא מעשה בנייה. היא נבנית על ידי רוח האדם , על ידי רצון האדם". בטקסט הנאצי הפילוסופי ביותר, "המיתוס של המאה ה-20" פורס רוזנברג את האידיאולוגיה הגזענית: האומה הגרמנית זקוקה למיתוס חדש שיעיר אותה מתרדמתה ודכאונה. רק בעזרת מיתוס זה היא מסוגלת להיוולד מחדש כאומה בעלת חיות ולממש את יעודה בעולם: "זהו תפקידה של המאה שלנו. לברוא טיפוס אדם חדש מתוך השקפת חיים חדשה". בריאה זו דורשת אומץ "לשרוף את הגשרים מאחור", לעזוב "רכוש ובתים מאחור", "ולכל הספקות והשאלות האדם החדש של הרייך הגרמני הבא מכיר רק תשובה אחת: אני אנצח, לבדי!". האדם החדש זקוק לערך עליון חדש שיהווה את מקור האנרגיה להיוולדות מחדש זו. ערך עליון זה הוא המיתוס שבא סיפרו להציג. מיתוס זה הוא תורת הגזע ובמרכזה רעיון עליונותו המוחלטת של הגזע הארי שהעם הגרמני מייצגו. בשימוש במושג "מיתוס" הדגיש רוזנברג כי האמת המוצגת היא אינסטרומנטלית (בכך ניתן לראות בו פרגמטיסט?) , שמהותה הוא תפקידה. לא התאמתה לעובדות מדעיות נפרדות, אלא תכליתה היא העיקר. למיתוס תפקיד "רגולטיבי" בלשונו של קאנט. הוא אידיאה של התבונה הטהורה, כמו נצחיות הנפש, חופש הבחירה ואלוהים. מושגים אלה אינם מורים על שום דבר בעולם התופעות, אך האדם אינו יכול לנהל את חייו המוסריים והמעשיים בלי שיניח את קיומם. על כן אינם רציונלים, אלא מיתוס. המיתוס אינו חלק מהשכל ואינו עוסק במושגים והפשטות, אלא מבטא את החיים עצמם. המיתוס הוא ממשות משום שהאדם הופך אותו לממשות: "רק המיתוס וצורותיו הינם חיים באמת. זהו הדבר שעבורו אנשים מוכנים למות". (עמ 448). בפתחו של הפרק שכותרתו "הגזע ונשמת הגזע" מכריז רוזנברג על העיקרון: אנו חיים בתקופת מהפכה שבה "נמחקו התמונות הישנות של העבר האנושי". במקומן נמצא "כח חיים חדש..נדחף לעבר צורה חדשה. אידיאולוגיה, השקפת עולם נולדה". והוא ממשיך: "סימן זה של זמננו נשקף בדחיית ערכים מוחלטים, כלומר בדחייה של ערכים הנחשבים כנפרדים מכל ניסיון אורגני, ערכים שאיזה אגו מבודד תיכנן פעם ליצור בעזרתם, באמצעים אלימים או שקטים, חברה רוחנית אוניברסלית". (ע"מ 3. הכוונה ב"אגו מבודד" היא לישו). חלום הומניסטי זה הוא מיתוס אשר נקבר בין חפירות מלחמת העולם הראשונה, טוען רוזנברג. "האנושות, הכנסייה האוניברסלית, או השליט היחיד, כשהם מנותקים מקשרי הדם, אינם יותר ערכים מוחלטים עבורנו". הרעיון שיכולים להיות ערכים אוניברסליים הוא רעיון הבל, "דוגמות מתות ונטולות כיוון המייצגות את סילוק הטבע לטובת ההפשטה". הגזע הוא בבואת הנשמה והערכים הנוצרים על ידה הם ביטויו. מעתה, טוען רוזנברג, יש להכיר בפילוסופיית היסטוריה חדשה: "ההיסטוריה של הגזע היא בה בעת היסטוריית הטבע ומיסטיקת הנפש. ההיסטוריה של דת הדם היא, לעומת זאת, סיפור העולם הגדול, עלייתם ונפילתם של עמים, גיבוריהם ואנשי הרוח שלהם, ממציאיהם ואמניהם". רוחותיהם של קאנט והיגל שורות על כל אחת מהשורות הללו. אמנם אין רוזנברג מזכיר את היגל, אך הוא בהחלט מונה את קאנט בין 4 הגאונים הגדולים בהיסטוריה, יחד עם באך גיתה ושופנהאור. את הגניוס הגרמני מאפיינת דחייה עמוקה "לכל הסוגים של מוניזם". הגרמני הוא פלורליסט מטבעו, בניגוד לגזעי הים התיכון. אצל הגזע הנורדי "התבל כולה הפכה לסימבוליזם..ולכן הוא אינו דורש אמונה בסיפורי האגדות שלו..כארועים אקטואלים. עבורו הם הופכים לאמיתיים עד כמה שאנו מאמינים בהם" (ע"מ 76). ע"י העיקרון הרגולטיבי הופך קאנט לפילוסוף המאפיין את הגזע הגרמני. "הדת הגרמנית" דוחה את מיתוס הבריאה הסטאטי ורואה בעולם "מצב תמידי של היווצרות כמאבק על ההוויה". במהלך משפטו בירושלים הסביר אייכמן כי חי כל חייו על פי האתיקה של קאנט ובעיקר על פי הגדרתו של קאנט את החובה. כשחקר אותו השופט רווה בעיניין זה , אמר אייכמן: "התכוונתי בדברי על קאנט לעיקרון שרצוני חייב תמיד להיות כזה שהוא יכול להיות עיקרון לחוקים כלליים" (ארנדט 136). הוא פסק לחיות כך , טען, מהרגע שהוטל עליו תפקידו במסגרות הפיתרון הסופי. ארנדט גורסת כי הוא שינה את נוסחו של הכלל, לפי נוסח פרנק "פעל כך שהפירר, לו היה יודע על פעולתך, היה משבח אותה". ארנדט הסבירה כי ניתן לתלות את השיטתיות והדיוק המצמררים בביצוע "הפתרון הסופי" "ברעיון המוזר, אשר היה נפוץ מאד בגרמניה, שלהיות שומר חוק פירושו לא רק לציית לחוקים אלא לפעול כאילו היית בעצמך מחוקק החוקים להם אתה מציית". (שם 137). קשה לראות את ההבדל בין הציווי הקטיגורי של קאנט לבין הניסוח הזה של ארנדט. יחסו של הנאציזם אל עדויות עובדתיות נגזר מתוך תפיסת עקרון המיתוס. יחס זה משתקף בדיברי איש ס.ס שהסביר ליהודי במחנה השמדה שהאמת נקבעת ע"י המנצח (זה אגב טיעון מרכזי בפי בכירי השלטון שנשפט בנירנברג): "לא משנה איך תסתיים המלחמה הזו, במלחמה נגדכם אנו ניצחנו: אף אחד מכם לא ישרוד כעדות ואפילו אם ישרוד, העולם לא יאמין לו. יהיו אלה חשדות, ויכוחים, מחקר ע"י היסטוריונים, אך לא יהיו ודאויות, מכיוון שאנו נשמיד את כל העדויות יחד אתכם" (לוי, ע"מ 1). העיבוד הסופי של האקטואליזם הוטמע עמוק בתודעה הנאצית: האמת היא וודאות, זו נקבעת ע"י עדויות והעדויות נקבעות ע"י המנצח. פרופסורים גרמנים שהתנגדו לזיופים ארכיאולוגים שביצעו הנאצים כדי לאושש טענותיהם כאילו הגרמנים הם העם העתיק שיישב את אירופה מלכתחילה, נאלצו להפגש עם הימלר אשר "הכניס בהם פחד אלוהים" כשהסביר להם כי "השקפותיהם המדעיות אינן מעניינות אף אחד, הן פשוט דעותיהם הפרטיות". לעומת זאת "כאשר המדינה או המפלגה הכריזה שהשקפה מסויימת היא נקודת ההתחלה הרצויה למחקר המדעי, ההשקפה חייבת להתקבל פשוט כאקסיומה מדעית ולא ייתכן שיהיו פיקפוקים והיסוסים בקשר אליה ובוודאי שלא ביקורת עויינת" (ראושנינג ע"מ 224). האמת המדעית היא האמת שבונה וקובע המנצח: "לחלוטין לא מעניין אותנו האם זה או ההוא היא האמת הממשית בדבר הפרההיסטוריה של השבטים הגרמניים. המדע נבנה על היפוטזות המשתנות מדי שנה או שנתיים. לכן אין סיבה בעולם לכך שהמפלגה לא תחליט על היפותיזה מסויימת, אפילו אם היא מנוגדת לדעה המדעית השלטת. הדבר האחד והיחיד החשוב לנו, והוא גם הדבר שעבורו משלמת הממשלה משכורות לאנשים אלה, הוא שיהיו לנו מושגים של היסטוריה המחזקים את עמנו בגאוותו הלאומית ההכרחית" (שם 225). 2. רוצה לומר, מי שהולך בלילה לישון אם הגדרה של מוסר כ"שיטה" התלויה בחברה. ואין זה משנה אם השיטה תכונה ליברליזם, כזו שהפלורליזם ניגר ממנה. אמירה כזו אינה יותר מאשר צידוק הדין לא רק לכל "מדע" אפשרי, אלא גם לכל תרבות אפשרית ולכל זוועות ההיסטוריה שהיו ויהיו. בברכה, ארז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני חולק על כך שהנחה כי המוסר הוא יחסי וקיום קודם למהות, מובילה לסכנות גדולות, שאת האיומה בהן המחשת בתגובתך - תפיסת מוסר מעוותת המכשירה את עצמה בכח הטוטאליות של היותה שיטת מוסר, על ידי סילוף העובדות, כאמת עבור בני האדם. אגב, אם מוסר הוא יחסי, באמת אין מקום שאומר מלים בעלות שיפוט ערכי, כגון איום, מעוות וכו', שכן אין מוסר אחד טוב על פני השני במדידתו אם אינך רואה תכלית אחת. זו הסיבה שמאמר זה אינו יכול לתאר את הOught אלא רק את הIs. וכל נסיון לבצע שיפוט ערכי בכלי המאמר הזה נידון לכשלון. עם זאת, יש לי מחלוקות מסוימות לגבי הקישור בין קאנט לבין רוזנברג, לפחות בדבר הצו הקטגורי. יש לשים לב היטב להבדל - קאנט אך ורק מנסח עקרונות כלליים לבחינתה של פעולה כפעולה מוסרית, כשהוא נותן לאדם את תפקיד המחוקק הכללי, או כלשון ניטשה (שטוען בכלל את הרעיון ההפוך) "האדם הוא המחוקק, השופט והמוציא לפועל של עצמו". הוא אינו אומר לאדם שדם או גזע הם מנחים לתפקיד זה (ולטעמי גם הגל לא, אך אין זה קשור לדיון ולכן נוותר על הדיון הזה לבינתיים). הוא אינו נותן עקרון מנחה אחד, מלבד היותנו בתפקיד זה. ההדרדרות מעמדתו, שמדגישה את האחריות, לעמדות מאוחרות יותר, אשר מדגישות אך ורק את הטוטאליות של המוסר, נובעת מייחוס לאדם יכולת להבין כיצד עקרונות כלליים צריכים לפעול. אמנם לא קראתי את כל כתבי קאנט, אך לא מצאתי בספריו נימה המשווה לאדם יכולת מוחלטת, אשר באמת תאפשר לו 'לחוקק' מוסר נאות שיהא מוחלט וגמור. אני אישית מתקשה לפסול את טענתו בדבר הצו הקטגורי. הרי אם המוסר הוא אוניברסלי, משתמע כי עליו לחול על כל מה שיש. ולכן - הנחיה מוסרית חייבת לצייד אותנו באחריות לכל מעשה המשתמע מהעקרון שמאחורי מעשנו המקורי. ועל כך נאמר שהאדם בבחירתו בוחר עבור האנושות כולה. נראה לי כי דווקא קשיים כמו אלה מקלים על אנשים כיום להחזיק בהשקפות רלטיביסטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראוי לציין, שלדעתי יש לפרש את המונח "כבוד האדם" כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתביו של קאנט בזהירות. אומנם, קאנט החליף את האל החיצוני באדם האנושי והוסיף בכך תוכן לצורה: "עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך והן שבכל אחד אחר, תשמש לך לעולם, גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד". ובכך הוסיף נופך הומניסטי לתורתו המוסרית. אולם, ממשות ערך כלשהו מותנית בממשות החוק הקובע אותו. החוק מותנה באדם ויחסי לו. מכאן שכל תכלית מן ההכרח שתיהיה יחסית. כך למשל , אם הכלל הוא "העבדות מותרת בישראל, כל עוד העבדים אינם יהודים" נהפך לבעל תוכן מוסרי מוחלט מהרגע שמוכרז כחוק אוניברסלי וממלכת התכליות שלו תהיה ישראל. מכאן שלדידו של קאנט גם ערך כבוד האדם, הוא ערך יחסי, התלוי בכלל המערכת המגדירה אותו עצמו – כשלון לוגי זה טמון בשורשי תורתו של קאנט. אומר על כך חוקר קאנט רוזנקרנץ: "כל מסקנות המטפיסיקה הישנה שכרעו ונפלו בביקורת התבונה הטהורה תחת מכות החרב הדיאלקטיות..קמות לחיים חדשים בביקורת התבונה המעשית..מתוך הכרת הכבוד שרוכש לעצמו האני המוסרי חוזרת ונוצרת האמונה בהישארות הנפש ובמציאות אלוהי הצדק והטוב" . מסקנה : הסתמכות על הצו הקטיגורי של קאנט, כנותנת תוקף מוסרי לכלל נורמטיבי המתיר הפליה פסולה, סופה להסתבך בסתירה פנימית. צא ולמד, המרחק בין רוזנברג וקאנט הוא מרחק של כוונה בלבד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחוץ מזה, 7 זייתים זה ביצה. ושבע ביצים זה זיתה. כמה זה יוצא חמש זתים ושלושה זיתות בשטרות של שקל שישים ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרשים מאוד. אני רק חושב שצריך לותר על התואר של "השיטתיות והדיוק המצמררים בביצוע הפתרון הסופי". הכשל של אידיאולוגיות נחשף לעתים כאשר המציאות חודרת אליהן (המרקסיזם בבריה"מ וכו'). אפשר להניח שהפיתרון הסופי היה מאורגן כמו שאר הדברים ברייך. בניגוד למה שנוטות מורות בתיכון לתאר בהערצה סמוייה כדיוק ושיטתיות טבטונית, הרי המשטר הנאצי התנהל בכאוס של רשויות, פרקציות מפלגתיות ושליטים מקומיים המתנגשים זה בזה. די להזכיר כי החל מ-1941 היטלר הכריז על עצמו כמצביא במלחמה ולא עסק יותר בעניינים אזרחיים (הותיר אותם בצורה אקראית ולא הרארכית למזכירים, שרים ובוסים מפלגתיים מקומיים). דוקא שלושת יריביו היו אנשים שהמנהל היה בראש מעיניהם (הכאוס הרוסי היה למעשה הכשל של המוח הבירוקרטי הסטליניסטי). די לדפדף בספר של צ'רציל כדי להבין מה היתה החשיבות שהלה ייחס למנהל ולקביעת סדרי עדיפות ניהוליים. אחת הסיבות המועלות לתבוסת הגרמנים היא התוהו ובוהו המנהלי שם שגרם לפיגור בתפוקה. (בריה"מ ייצרה הרבה יותר טנקים מאשר גרמניה הטכנולוגית). אפשר להתיחס בהערכה לתאוריה הנאצית כחשובה ומסוכנת, אבל אין לקשור לה כתרים מזוייפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נוטים לכנות את שיטת המשטר הנאצי 'אנרכיה דיקטטורית' ולא בכדי. אולם, דווקא מי שמצביע על חוסר האירגון של מערכות השלטון הנאצי, מתקשה להסביר את "יעילותה" )ראה לעניין ה'יעילות' את המאמר שבכותרת( של מערכת ההשמדה. ההשמדה והזוועה הנאצית לא הייתה "פקודה" מוכנה וערוכה שהתגלגלה מפסגת שלטון טוטאלי. לא היה זה דאוס-אקס-מכינה אשר הניע את גלגלי המערכת )טיעון של 'בנאליות של רוע'(. הם הסתובבו מעצמם, מכח רצונם הפנימי הנובע משיכנוע עמוק וראיית עולם דוגמטית שנבעה בין היתר. כאשר הסתמנה סכנה בה יחדלו הגלגלים להסתובב הופנה מוקד תשומת הלב והיצירתיות כדי להשיב את פעולתם על תיקונה. תכליתה של המערכת וצורתה נגזרו, על כן, מתוך סה"כ התנופה של חלקיה ולא מתוך צו עליון שרירותי. תנופה שכזאת, יכול היה שנבעה מתפיסת עולם מוסרית יחסית. תפיסת עולם ששמה את החברה, במוקד הדיון המוסרי ולא את היחיד. שבשרירות הוציאה מקרבה קבוצות שלמות על מנת לאפשר "למוכשרים ביותר\ראויים ביותר" חיים בסביבה "בריאה יותר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיאור יפה לכוונה שהובילה לשש מיליון תוצאות לא כ''כ יפות. עד כאן למוסריות של ''להוציא מקרבה קבוצות שלמות ע''מ לאפשר וגו'''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מה לתרום בויכוח על הקונסיסטנטיות וההגיון הפנימי של ההשקפה הנאצית. אני חולק על אחת העובדות שהצגת והיא היעילות המפליגה של מכונת ההשמדה. עובדתית פול פוט והחמרים בקמבודיה, ההוטו ברואנדה הצליחו ''יפה למדי'' בתקופת זמן קצרה יותר, ללא הצטיינות יתרה ביעילות וארגון. להערכתי את הסדר והארגון בחיי הציבור ירשו הנאצים מגרמניה של ביסמרק (אם לא לפני כן בית הבסבורג וההוהנשטופן, ערי ההאנזה) ולא מן האידיאולוגיה ה''הגיונית'' שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן הוא אשר מנסה לבסס את המערכת האתית שלו (כלומר פורמליזם של כללי פעולה) על הבסיס האמפירי (תורת אוולוציה למשל) שוגה באופן לא פחות חמור מזה המנסה לבסס אותה על הכלל הרציונלי (למשל זו של קאנט). הדיון בנושא מהו ה"מוסר" (אשר הפך בחצי המאה האחרונה לדיון בנושא "למה אני מתכוון כאשר אני טוען כי דבר הוא מוסרי") הוא מורכב ועדין ובוודאי שלא ניתן להציגו באופן הפשטני וההנדסי כפי שנראה לעיל. מטרידות עוד יותר התגובות המחוכמות בסגנון "ספרו של ו' לא עימי כרגע אך..". כפי שמדגישים זאת נכונה הוגים רבים במהלך הדורות, מערכת הכללים להתנהגותו של אדם אל לה להגזר מתוך מערכת חברתית חיצונית אך גם לא ממערכת מושגים מופשטת. תנופתה של ההסטוריה דווקא מניעה את החברה החוצה מתוך סגירותה וחזרה אל האדם הפרטי ובמרכזה של מערכת העקרונות לפעולה מוצבת שאלת ה"ערך" . אחריותו הגדולה ביותר של הפרט היא לחנך עצמו , לתקן את מידותיו, לבקר את פעולותיו ולגלות רגישות לחיים הסובבים אותו ולעצמו. גילוי הרגישות לניואנסים אל סביבתו בכלל ואל החיים בפרט מעדנים את גישתו ומעצבים את מערכת מושגיו וערכיו. מערכת המושגים, הנוצקת בתהליך הדיאלקטי בין ה"קשב" ל"עצם" הופכת עשירה יותר ומעדכנת את מגוון המצבים הרגשיים האפשריים של הסובייקט. מעמדה של ה"כוונה" נקבעת מתוך שאלת ה"ערך" ומכוננת על ידו. מקורה של כל פעולה (ובכלל זה מחשבה) הוא אותה כוונה (לפחות על פי התפיסה הפינומנולוגית) ומכאן שהגברת הקשב היא המהלך המוסרי הראשון, אם תרצה "צו קטיגורי". וברוח דיברי קאנט שאמר כי אין טוב זולת הרצון הטוב אומר: אין הרצון הטוב אלא גילוי הרגישות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי לא הכרתי את הכשל הנטוראליסטי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |