|
||||
|
||||
האם אתה מתכוון שחישול חרבות הייתה בעבר מלאכה יומיומית נפוצה כמו צחצוח שיניים נניח, וכל ילד וילדה עסקו בה באופן יומיומי מגיל 6 ומעלה? |
|
||||
|
||||
ברור שלא. בתקופה בה היה נהוג חישול חרבות, צחצוח השיניים לא רק שלא היה מלאכה יומיומית נפוצה, הוא אפילו לא היה משימה ביאנלית נדירה. |
|
||||
|
||||
סופסוף אחד שמבין בימי ביניים. ומה דעתך שלך על כך שילדים פטורים יותר ויותר מכל התעסקות מוטורית שאיננה קשורה בלחיצה על מקש או מתג. |
|
||||
|
||||
"ילדים פטורים יותר ויותר מכל התעסקות מוטורית שאיננה קשורה בלחיצה על מקש או מתג"? |
|
||||
|
||||
נתונים מוצקים או תחושת בטן? _______ דיסכלייזמר: אין בשאלה תמימה זו כל אמירה ולו ברמז כנגד תחושות בטן. |
|
||||
|
||||
לאו דווקא חישול חרבות (חרב מוצלחת נשמרת ליותר מיום אחד), אבל הכנת נשק מתכלה (כמו חצים רעילים1 למשל) נראה לי כמו משהו שדי צריך לעסוק בו שוב ושוב. גם נראה לי שלימדו את המלאכה כבר מהגילים הצעירים. (אבל מה הקשר של היומיומיות לכל העניין? למי שאין שרוכים בנעליים, אין צרות יומיומיות עם שרוכים). ________ 1 פינת מצוקות התרגום של אביב: איך אומרים blowgun בעברית? אני מכיר מהילדות את המילה "פופו". יש מילה אחרת? (מורפיקס אומר לי "רובה נשיפה". אם הוא לא יודע, עדיף כבר שהוא לא יענה, כמו שהוא עשה עם ה-SPIRE). |
|
||||
|
||||
___________ בבילון מציע בנוסף את "מרסס" |
|
||||
|
||||
blowgun זהו הכלי המשמש ל blowjob? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
או ''טוטו'' (בשורוק). |
|
||||
|
||||
טוּטוּ (מקורו Two Two) - זהו רובה (או אקדח) זעיר קוטר ("0.22), אבל נשק חם לכל דבר. רובה היורה קליעים בעזרת לחץ אויר נקרא "רובה אויר". אין לי מושג אם זה מה שנקרא באנגלית blow gun |
|
||||
|
||||
אולי, אבל טוּטוּ הוא גם גליל קשיח וחלול בקוטר של כסנטימטר שלתוכו אפשר להכניס מיני כלי משחית כמו נייר (מוטב לעוס קצת), ולשגר את אותם גופים בעזרת נשיפה לעבר המטרה המיועדת. איפה היית כשהיית ילד? |
|
||||
|
||||
אותו גליל קשיח (צינור מרירון בפי החשמלאים) שימש אותנו הן לירי פירות האיזדרכת, והן לירי חיצי ניר. אצלנו זה נקרא פופו. |
|
||||
|
||||
כן, והתחמושת נקראה טילים (במלעיל) במקרה של חיצי הניר, וגולגלך זהו השם היחיד המוכר לי לפרי האיזדרכת. |
|
||||
|
||||
אצלנו זה נקרא טפואינג. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
תגובה 186239 |
|
||||
|
||||
בסדר, אז אצלכם דיברו בשפה מעוותת. אצלכם בטח גם לסִיחִים באופניים קראו "שפיצים", ולבלורות קראו "ג'ולות"(1). (ואתם גם לא יודעים איזה צד של המטבע הוא טוּר ואיזה יָאס). __ (1) או יותר גרוע - גוּלים |
|
||||
|
||||
סיחים באופניים?! מה זה, רכבתם על מנגל? |
|
||||
|
||||
<מביט סביב> מישהו פה מבין את השפה שלו? אוח... מה הייתי נותן עכשיו בשביל איזה דג באוזן. |
|
||||
|
||||
דג באוזן? זה מזכיר לי את הקיבוצניקים שאומרים "דובונים באף". אצלנו זה היה פשוט "מוכתה". קִראו לדברים בשמם! |
|
||||
|
||||
כזה ששמים באוזן ומתרגם את כל מה שאומרים לשפתו של בעל האוזן. (הדג הזה משמש גם כהוכחה שאין אלוהים) מהמדריך לטרפיסט בגלקסיה של דאגלס אדמס. |
|
||||
|
||||
אה, תודה. עוד יצירה מוערכת-ביתר שהפסקתי לקרוא באמצע. (נכנסת לבונקר). |
|
||||
|
||||
אני ממליץ על המדריך לטרמפיסט בגלקסיה, שלא יהיה לך משעמם. |
|
||||
|
||||
או סמיחטה או סמארק או גולגלכים |
|
||||
|
||||
סמארק לנוזל, דובים למוצק. |
|
||||
|
||||
סמארק הוא סתם יריקה מעלה קצף, ואין מקורו במערות האף. |
|
||||
|
||||
הממ... אלו אבחנות קצת מעודנות מדי. אצלנו זה היה הרבה יותר נזיל (תרתי משמע) ובכל זאת, אם אני זוכר נכון, החלוקה הייתה כדלקמן: א. חנונה – לעתים רכה, לעתים קשה, אך תמיד צהבהבה ירוקה. ב. טפו – יריקה, רוק (כן, גם רוק). ג. מוחטה – יריקה עסיסית ביותר, אבל גם נזלת (במצבה הנוזלי). ד. סמיחטה – אותה הבוגרת והעסיסית של המוחטה. ממגדנות גרונם של מעשנים כבדים לעת בוקר. ה. נוזלת – נזלת במצבה הנוזלי. ו. גושים – גושים מוצקים. ז. גולגלכים – גושים מוצקים. |
|
||||
|
||||
אני אני מבין! אפילו לא ידעתי שיש שפה אחרת (טוטו?! טפואינג?! לירות פיסות נייר לעוסות ולא חצים מנייר עשויים היטב1? מזה זה?). ______ 1 אני נהגתי אפילו להוסיף סיכות בקצה של החצים ולירות אותם על מטרות ועצים, אבל אל תנסו את זה בבית וגם נא לדאוג להרחיק ילדים מהתגובות שלי. |
|
||||
|
||||
ירושלמי סיפר לי שהוא קיבל סטירה ממוכר בקיוסק כשהוא ביקש מציצה 1. 1 סוכריה על מקל |
|
||||
|
||||
לעומתו מוכר הפלאפל בקניון אלונים נעזר בשרותי התרגום של הח''מ, כאשר חייזרית שאלה אם יש לו מנה באש תנור. |
|
||||
|
||||
תגובה 186330 אם יש לך דג, תביא גם לי. |
|
||||
|
||||
בלורות -> גולות עג'ואים -> גוגואים אש תנור -> לאפה מציצה -> סוכריה על מקל אבי-יויו -> שק קמח שאשא1 -> פולה בטח יש עוד ששכחתי. 1 נהוג גם במקומות אחרים, אני שמעתי גם על חיפה ונתניה. |
|
||||
|
||||
בלורות זה בחיפאית, בירושלמית זה בנדורות. |
|
||||
|
||||
חידת טריוויה: איפה נקרא המשחק Class בשם המצויין "מַחְלֵק"? |
|
||||
|
||||
ואיפה קונים ליקריץ ? ומי מעדיף במבליק ? והאם שוש הוא גם סוס ? |
|
||||
|
||||
פולה = ? |
|
||||
|
||||
פולה - Fo-La (ש"ע) כשיש לך הרבה ממשהו, ואתה זורק את זה באוויר וכל מי שסביבך יכול לקחת. "אתמול ישעיהו עשה פולה על כל הקלפים שלו של 'חבורת הזבל'. תפסתי את 'מתי פלגמטי' ואת 'יואל סובל'." |
|
||||
|
||||
"קולולושה"? |
|
||||
|
||||
וואלה, גם על זה שמעתי. |
|
||||
|
||||
בתלמודי התורה של בני-ברק קוראים לזה ''הפקר פטרושקה''. |
|
||||
|
||||
אצלנו קראו לזה גולולולוש... אצלנו = אשדודית. כמו כן, מעניין אם גם אחרים כינו את: משחקי הגוגואים הנפוצים ביותר: בור יהודי ובור ערבי (בור יהודי זה הפושט, בור ערבי זה הקשה). משחקי ג'ולות: גצ', מור. סוגי ג'ולות: קובואית, אינדיאנית, פרפרית, חלבית, נחשית, בומבילית, קטנה (במילעיל), צלפית, חרסינית, ברזלית וכמובן (עיקר מניינו ובניינו של האוסף שלי) פושטית. |
|
||||
|
||||
מעניין שרוב המילים כאן הן גם חלק מן הדיאלקט האשקלוני. נעים להזכר. |
|
||||
|
||||
? אני מכיר את המילה - ששה (SHA-SHA). זה היה מצחיק במיוחד ליד זירות גוגואים (ששה בגוגו). |
|
||||
|
||||
אתה מתקטנן איתי על איות? תגובה 186351 |
|
||||
|
||||
חלילה! סתם פספסתי את התגובה. |
|
||||
|
||||
שאשא של גוגים תפס גם בקריות בשנות השיבעים |
|
||||
|
||||
המקום (והזמן) בו אני שמעתי את זה, היה בקריות בשנות השמונים. |
|
||||
|
||||
וגם בהרצליה, בי''ס ברנר וחט''ב הנגיד. |
|
||||
|
||||
ובמילים אחרות - ביטוי גנרי חסר ייחוד. |
|
||||
|
||||
"עוּפי עוּפי", גורסים ילידי שכונות הכרמל של חיפה הגרים איתי בבית. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
בזבזת עלי דוגמה. אצלנו היו עושים קולולוש (=פולה) במפיות נייר (או בזהבים 1 ). 1 עטיפות של ממתקי בונבוניירות. |
|
||||
|
||||
כי אני זוכר שקראו לזה ''קולולולו'' (ע''ש הסוכריות שזורקים בברמצוות וכאלה). |
|
||||
|
||||
מאשר: בנתניה, "שאשא". |
|
||||
|
||||
סיחים? אולי סילקים? |
|
||||
|
||||
סילקים? למה מה, אני ירושלמי? סיחים, בהחלט - שיפודים. אגב, ובלי קשר, סבתא שלי כינתה מסרגות בשם "שיפודים". בשבילי שיפודים היו מה שמשתמשים בו על מנת ליצור עיניים, בדרך לסוודר, וסיחים, כאמור, מה שמחבר את החישוק של גלגל האופניים לציר. הרעיון להשחיל בשר (על אלו או על אלו) בא בשלב הרבה יותר מאוחר (בצבא היינו משפדים בשר על החוטר של העוזי - נסו ותהנו). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |