הפרידה מהסנטימנטליות 65
שיר פלד ממשיך להעמיק בשירתו של נתן זך, ומוצא רגש אמיתי במילים המעוקרות.

במאמר הקודם ניסיתי לתמצת את המאבק של נתן זך, האנלוגי במובן זה לכל ה"שירה הצעירה", ביסודות המוצקים של הליריקה העברית, אותם ייצג באנלוגיה הנ"ל - נתן אלתרמן.

כדאי אולי להוסיף, לפני שאמשיך, שמאבקו של זך לא התמצה אך ורק בכתיבה פואטית, אלא גם, ואולי בעיקר, בביקורת ספרותית. ביקורתו של זך על התהליכים העוברים על כותבים במדינת ישראל (בעיקר סביב שנות השישים־שבעים) תרמה רבות לעיצוב המגמות שהנחו, משך שנים אחר־כך, את כיוונה של השירה העברית החדשה.

כל זאת בא ללמדנו, אולי, שמבקרים הם לא יצור כל כך נחות, ופובליציסטיקה עושה את שלה, באם נעשית בשום לב ושכל.

כעת, לענייננו - במאמר זה אנסה לרדת מעט יותר לעומק שירתו של נתן זך ולעסוק באלמנט הדה־סנטימנטליזציה ודחיית הפאתטי.

דה־סנטימנטליזציה, חזרו אחרי... נו, אתם רואים שאתם יכולים?

לי לקח בערך שבועיים ללמוד לבטא את זה, לא כל שכן לכתוב, אף על פי שהמשמעות יחסית פשוטה, ואני מניח שכולכם עכשיו מכים על מצחכם בכף יד פתוחה ומכריזים "אה! למדנו את זה בתיכון". אז כן, לומדים את זה בתיכון.
דה־סנטימנטליזציה משמעותה "עיקור" במובן של עיקור הרגש, ניתוק.
בהקשר הפואטי, דה־סנטימנטליזציה היא עיקור השיר ממוטיבים ליריים (משתפכים), והרחקת יסודות פאתטיים. לסיכום הסיבוך - הקשר בין דה־סנטימנטליזציה והרחקת יסודות פאתטיים הוא מלהיפך - הסנטימנטליות היא הבאת הפאתטי לידי ביטוי, ולפיכך דה־סנטימנטליזציה היא עיקור הטקסט מאופני ביטוי רגשניים, ואילו הרחקת יסודות פאתטיים, היא הרחקה של נושאים רגשניים.

ברור? מסובך? שניה, קחו שלוק מהקפה, בואו נרגע רגע.

טוב, אני חושב שכולנו נסכים שעדיף להדגים מאשר להסתבך עם כל מיני מילים שאין בעברית, ולמען האמת גם אינני רואה שום צידוק לתרגמן.

אז הנה דוגמה - תמצות, למעשה, של דוגמה - שניתן למצוא בספרה של מירי ברוך "הרומנטיקן המר". ספר נהדר אגב, אבל היא לא נחמדה כמוני, או לפחות לא כותבת כך.

ניקח את השיר "נגד פרידה", מתוך "כל החלב והדבש":

החייט שלי הוא נגד פרידה
לכן, כך אמר, לא יסע עוד, אינו
רוצה להפרד מבתו היחידה, הוא בהחלט
נגד פרידה

פעם נפרד מאשתו ואותה
שוב לא ראה (אושויץ). נפרד
משלוש אחיותיו ואף אותן
לא ראה (בוכנוואלד). פעם
נפרד מאמו (אביו מת בשיבה
טובה). עכשיו הוא
נגד פרידה.

בברלין הוא היה
מודעו וידידו של אבי. הם בילו בנעימים
בברלין ההיא. אותה תקופה
חלפה, ארורה. מעתה
לעולם לא יסע. הוא
בהחלט
(אבי מת בינתיים)
נגד פרידה.

אז מה היה לנו כאן? חייטו של המשורר הוא ניצול שואה שאיבד חלק נכבד ממשפחתו במחנות המוות. אז יש לנו כאן יסוד פתטי מאד מאד חזק: העיסוק בשואה, שלמעשה נוגע באחד המיתרים הרגישים ביותר בחברה היודו־ישראלית.

הנושא הזה, להבדיל משירים אחרים ("קונם אם נשכח עד דור עשירי", "כאן, בקרון הזה" ועוד), העוסקים בנושא ומאפשרים לרגשות להתפרץ ולהתנחשל להם מעל גבי הדף, הרי שזך מתחיל את העיקור שלו כבר מהנושא.

נושא השיר הוא החייט של הדובר, כלומר אדם ממכריו, שאפילו אינו ידידו, והקשר העיקרי ביניהם הוא הקשר בין החייט לאביו של הדובר. למעשה, כל תחילתו של השיר נשמעת כתיאור שיחת חולין.

"החייט שלי הוא נגד פרידה..."

זה נשמע כמו תיאור של מצב בו הדובר יושב אצל החייט (אז כנראה לא שמעו על קונפקציה), או החייט נוטל מידות לבגד והם משוחחים. והחייט, כבעלי מלאכה מימים ימימה מפתח שיחה: "אתה יודע, אני נגד פרידה" .

אם להתחסד קצת, ניתן לומר שמר זך אינו מתייחס ברצינות הראויה לנושא השואה. או משהו כזה.

למה החייט שלו "נגד פרידה"? כי הוא נפרד מאחיותיו, אשתו ואמו - וכולן מתו. כל הנשים מתו בחייו כתוצאה מפרידתן ממנו, או כך נדמה שהוא מאמין. בסוגריים זך מסביר לנו את הסיבה האמיתית למותן של הנשים, זו באושוויץ, אלו בבוכנוואלד ומתוך האמור שאביו מת בשיבה טובה ניתן להבין שאמו לא מתה בשיבה טובה אלא נרצחה גם היא בדרך זו או אחרת.

בואו ונעיף מבט בשדה הסמנטי, או יותר טוב - באוצר המילים שזך משתמש בהן בשיר זה. אם נחפש מילים בעלות משמעות עוצמתית שיעידו על עיסוק בנושאים "נוראים", נגיעה למילה "ארורה", שהיא אולי המילה החזקה ביותר המתארת דבר מה בשיר זה. ומה מצחיק? שמילה זו אינה מתארת דווקא את תקופת השואה, אלא את זו שקדמה לה, שבה החייט ואביו של הדובר בילו בנעימים.

אפילו את ההסבר לסיבת המוות של משפחתו של החייט מציג לנו זך בתורת רמזים (עבים אמנם) וזורק שמות של מחנות.

אילו לא היה נעשה כאן עיקור היה נאמר - "כי נרצחה באושוויץ... כי נרצחו בבוכנוואלד" או משהו מן המין הזה. העיקור למעשה מצמצם את הצורך של המשורר "להתאמץ" ולדבר גבוהה גבוהה כדי להשפיע על הקוראים. דה־סנטימנטליזציה היא בעצם מתן קרדיט לרגישותו של הקורא.

השיר "נגד פרידה" מתאר לנו למעשה סיפור נורא על אדם שתודעתו נעוצה בעבר ומאמין אמונת שווא שפרידתו מקרובותיו היא היא המביאה עליהן את סופן. דומה הדבר לילד המאמין שקריאת התרנגול מביאה לזריחת השמש, וביום בו התרנגול לא יקרא - תשרור עלטה.

כך, במילים פשוטות, מבלי להזדקק לנבוט בראשו של הקורא, מכה זך על משולש מתכת בעדינות, ומרעיד את המיתרים העמוקים ביותר.

זו מהותה של הדה־סנטימנטליזציה, המתאימה לאדם המודרני (ואף הפוסט־מודרני) שראה הכל ושמע הכל והוא שבע גירויים באופן כללי. השיבה לגירוי העדין, אנינות החיך. היכולת לקרוא שיר קצר ולקוני ולהתרגש ממנו כפי שלא מתרגשים משיר בומבסטי וארוך.

גם כאן ניתן בקלות להבחין במרידה במסורת האלתרמנית. מול "כוכבים בחוץ" מלא הסערות הירוקות, הפונדקאית, הרחובות הסואנים והדרך - מציב זך אלטרנטיבה של שקט רועם ומילים אחדות הנאמרות בקול מונוטוני.

בסיכום קריאתו והבנתו של השיר, התעוררה (לפחות בי) חמלה אדירה כלפי החייט, כלפי האדם הקטן הנתון במעגל הקסמים הזה, כשהמציאות מוכיחה לו באופן הכי אמפירי שיכול להיות שבלעדיו אין חיים לנשים שבחייו, והוא נותר כבול למשבצת בה הוא חי, מבלי יכולת לזוז, מבלי רצון לנסוע, שאם יסע...

וזה בעצם טעמה של הדה־סנטימנטליזציה והדחקתם של אלמנטים פאתטיים וטראגיים: היכולת לעורר מתחת לקשיון שבע הגירויים של הקורא המשכיל - את הרגש האמיתי, העמוק. היכולת לעורר חמלה, רחמים ועצבות.

ובקשר לחיינו אנו - במקום שבו הכל בהפוך־על־הפוך־על־הפוך, דה סנטימנטליזציה היא מצרך הכרחי כדי להיזכר איך מרגישים באמת. אולי, אני לא יודע.

בפעם הבא - על הקשר בין "כלבלב הו בידי בם בם" בהלחנת מתי כספי לשירי ילדים גרמנים, רוסיים ולשירים חסידיים. על הקשר בין "שיר באמצע הלילה" בהלחנת מתי כספי ל"לילה" של שלום חנוך.

ובכלל - עיון בלחנים לשיריו של נתן זך ומציאת טעויות פאטאליות והברקות גאוניות.

קישורים
כל החלב והדבש - נתן זך
בלי שמאלץ ובלי ביחד - המאמר הראשון בסדרה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

יופי והערה 802
קודם כל אני חייב לשבח את המאמר., נימוס בסיסימה גם שהוא אכן טוב.
אני מעוניין לרמוז על נסיון לפתח כיוון שונה. האם העמימות של זך שהיא עמימות מוסוויתׁ( הקורא חושב שהוא מבין ורק אח"כ עולה על כך שהוא לא מבין) מתאימה לדור הזה יותר או פחות מהעמימות של משוררים צעירים כיום? כסוג העמימות של זך אני כולל גם את עמיחי ויזלטיר ועוד משוררים מדורם.
אולי העמימות של המשוררים החדשים מושפעת יותר מאלתרמן מאשר מהשירה החדשה? לפחות בתחום זה.
אולי דווקא בגלל האטימות יכולים נוקטי האסכולה האלתרמנית לגעת עמוק יותר, דווקא בגלל שלמען האמת מהאטימות, הציניות והשובע. נשארה רק פוזה של כאלו?
אולי, ואולי לא.
הבעת דעה. 804
קראתי את המאמר והוא מאוד יפה וראוי להערכה. רציתי לשאול שאלה קטנה בנוגע לשיר, את באינטרפטציה שלך לשיר של זך את לא התייחסת לדמות ''חייט'', ז''א למה חייט, באותה מידה יכל לבחור נתן את החלבני, ועוד דמויות מחיי היום יום שלו, אני הקדשתי לכך מחשבה ואני חושב שנתן בחר חייט בכוונה ברורה, מאחר ועצם ההליכה לחייט היא פרידה מהחליפות הישנות ועיצוב חלפיה חדשה, נתן מראה לנו ממה הוא נפרד, לעומת אביב שכול פעם שהוא כאילו נפרד בעצם קרתה מלחמה, או שזה היה בעצם באמצע מלחמה, ואילו נתן נפרד מחליפותו. במידה מסויימת אפשר ללמוד מעצם ההליכה לחייט שגם נתן למד מאביו להיות נגד ''פרידות'' והוא הולך לחייט על מנת שלא להיפרד מהחליפות הישנות. וכמובן אפשר להעמיס המון על המטאפורה העצומה שיש בחליפה וכול מה שמשתמע מכך.

מעניין אם זה נראה לך נכון או בכיוון. תודה מראש על המאמרים הבאים וגם הקודמים
למה לא ולמה כן 806
או - למה לא פרטתי בנושא למרות שאנחנו חולקים מספר נקודות של הסכמה.

אני מסכים איתך שדמותו של החייט היא רלבנטית בשיוך המקצועי שלה, כמו דמויותיהם של המורה לידיעת הארץ, הרופא והשופט ב''אני שומע משהו נופל''. אלא מאי - המאמר עוסק בדה-סנטימנטליזציה, וכיוון שכך בחרתי שלא להעמיס על הקורא פירושים רבים מדי של השיר.
הרי באמת - אפשר לכתוב על השיר הזה הרבה יותר עמודים ממה שכתבתי, עם התייחסויות מבניות וכן הלאה, אלא שהבטחתי במאמר הראשון שאמנע מהן וכן הדגמתי יסוד מסויים שהיה לי עניין להדגיש את העיסוק בו.

אם להתייחס לנקודה הספציפית שלך - אני רואה בשימוש בדמות החייט משהו שהוא גם סימבולי לעולם הולך ונעלם, שהרי גם בתקופה שהשיר נכתב (שנות השישים) - חייטים התחילו להכחד. קונפקציות היו גם שנים קודם לכן.
ואולי זה מה שמדגיש את דמותו של החייט כאדם ששקוע בעבר ואינו מסוגל להבין את המציאות לאשורה ולהשתנות לפי דרכיה.
תמה אחת 805
כאשר קראתי את מאמרך, נזכרתי בוילנל יפה מאת אליזבת בישופ. הוא אמנם באנגלית, אולם הערכתי שיהיה מי שיהנה ממנו כאן:

(ניתן למצוא את השיר, סדור טוב יותר, ב:
http://www.forum2.org/gaal/oneart.html )

One Art
Elizabeth Bishop

The art of losing isn't hard to master;
so many things seem filled with the intent
to belost that their loss is no disaster.

Lose something every day. Accept the fluster
of lost door keys, the hour badly spent.
The art of losing isn't hard to master.

Then practice losing farther, losing faster:
places, and names, and where it was you meant
to travel. None of these will bring disaster.

I lost my mother's watch. And look! my last, or
next-to-last, of three loved houses went.
The art of losing isn't hard to master.

I lost two cities once. And, vaster,
some realms I owned, two rivers, a continent.
I miss them, but it wasn't a disaster.

- Even losing you (the joking voice, a gesture
I love) I shan't have lied. It's evident
the art of losing's not hard to master
though it may look like (/Write/ it!) like disaster.

1976

לא ולא 807
אחד העניינים הבסיסיים ביותר, שלא התייחסתי אליהם במאמר מחשש ייגוע - הוא הריתמוס, החריזה והגלישה, או בקיצור - אמצעים מבניים.
חלק מהמסר של ''נגד'' פרידה טמון בשבירות שלו, בחוסר האחידות, דבר שהופך כל השוואה שלו לשיר בעל ריתמוס מוחלט וחריזה כמעט-קבועה - לבעייתית.

ועוד משהו ששכחתי לומר לאדם שהציע את רעיון החליפות - אין זה מקובל בעולם הספרות להתייחס לדובר בשיר כאל ''נתן זך'', שכן לפעמים עשוי המשורר לכתוב בלשון נקבה, ובכלל - ההפרדה בין היוצר ליצירה היא קריטית בכל סוג של אמנות.
אמור מעתה ''הדובר בשיר''.
ובכל זאת 809
נכון שבישופ בחרה במבנה סגור וקבוע - אולם לא שיקרתי כשאמרתי שזך הזכירלי אותה. אם נתעלם רגע מן המטריקה, נמצא בשני השירים מתח בין הדברים הקטנים והיום יומיים, לבין הגדול ומזעזע. מה, אתה מנסה לטעון שזך יכול 'סתם כך' להזכיר את מחנות הריכוז בלי להפעיל את האסוציציות הקשורות לכך?
מתוך המפתחות האבודים אנו מגיעים ללא-אסון: מתוך האיסור על הפרדה אנו מגיעים לנורא.

ברור שהמטריקה שם אצל בשופ, אבל בוא נשכח רגע שלימדו אותנו מה זה וילנל. זה הרי לא העיקר פה!
קצת באיחור אומנם 47929
אבל עדיף מאשר אף פעם. המאמר אכן נפלא ומעיד על מקצועיות. אני מניח שהוא עיבוד של מחקר גדול יותר שנעשה בנושא.

במאמר הזה טוען הכותב כי דה-סנט' בשירת זך מתבטאת גם באופני הכתיבה ולא רק בתכנים. אולם כיצד זה מתבטא בריתמוס שהוא אחד מסלעי המאבק שבין זך לאלתרמן?
הרי סביר כי שיר דה-סנט' דווקא הוא יהיה בעל ריתמוס נוקשה, חסר פשרות ולא כך היא. הרי שירת זך מתאפיינת בריתמוס רגיש מאוד, במוסיקליות עדינה.
הייתי שמח אם מישהו יוכל להסביר לי עניין זה.

בעניין הריתמוס של אלתרמן. טענותיו של זך בנידון כבר הוחלשו אם לא הופרכו לגמרי. אני אישית מעדיף ריתמוס כזה ולכן פשוט לא מסוגל לקרוא את זך. אבל זה כבר עניין אחר.
גם אני באיחור אבל ..... 87248
אני מסכימה בהחלט!!!!!!!!!
ממש ממש באיחור 67683
המאמר מעניין ומעורר, במיוחד אנשים כמוני, שניגשים בצעדים קטנ-טנים, מפוחדים, לקריאת שירים.

בכל זאת, הערה סגנונית קטנה - תוכל לצמצם בהערות הביניים המתנצלות, המסבירות והמבארות את ההסברים המתנצלים. אתה כותב ברור ומעניין גם בלעדיהן.

ותודה, בעצם. שמחתי לגלות את הפינה הזו.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים