הפרידה מהסנטימנטליות | 65 | ||||||||||
|
הפרידה מהסנטימנטליות | 65 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
קודם כל אני חייב לשבח את המאמר., נימוס בסיסימה גם שהוא אכן טוב. אני מעוניין לרמוז על נסיון לפתח כיוון שונה. האם העמימות של זך שהיא עמימות מוסוויתׁ( הקורא חושב שהוא מבין ורק אח"כ עולה על כך שהוא לא מבין) מתאימה לדור הזה יותר או פחות מהעמימות של משוררים צעירים כיום? כסוג העמימות של זך אני כולל גם את עמיחי ויזלטיר ועוד משוררים מדורם. אולי העמימות של המשוררים החדשים מושפעת יותר מאלתרמן מאשר מהשירה החדשה? לפחות בתחום זה. אולי דווקא בגלל האטימות יכולים נוקטי האסכולה האלתרמנית לגעת עמוק יותר, דווקא בגלל שלמען האמת מהאטימות, הציניות והשובע. נשארה רק פוזה של כאלו? אולי, ואולי לא. |
|
||||
|
||||
קראתי את המאמר והוא מאוד יפה וראוי להערכה. רציתי לשאול שאלה קטנה בנוגע לשיר, את באינטרפטציה שלך לשיר של זך את לא התייחסת לדמות ''חייט'', ז''א למה חייט, באותה מידה יכל לבחור נתן את החלבני, ועוד דמויות מחיי היום יום שלו, אני הקדשתי לכך מחשבה ואני חושב שנתן בחר חייט בכוונה ברורה, מאחר ועצם ההליכה לחייט היא פרידה מהחליפות הישנות ועיצוב חלפיה חדשה, נתן מראה לנו ממה הוא נפרד, לעומת אביב שכול פעם שהוא כאילו נפרד בעצם קרתה מלחמה, או שזה היה בעצם באמצע מלחמה, ואילו נתן נפרד מחליפותו. במידה מסויימת אפשר ללמוד מעצם ההליכה לחייט שגם נתן למד מאביו להיות נגד ''פרידות'' והוא הולך לחייט על מנת שלא להיפרד מהחליפות הישנות. וכמובן אפשר להעמיס המון על המטאפורה העצומה שיש בחליפה וכול מה שמשתמע מכך. מעניין אם זה נראה לך נכון או בכיוון. תודה מראש על המאמרים הבאים וגם הקודמים |
|
||||
|
||||
או - למה לא פרטתי בנושא למרות שאנחנו חולקים מספר נקודות של הסכמה. אני מסכים איתך שדמותו של החייט היא רלבנטית בשיוך המקצועי שלה, כמו דמויותיהם של המורה לידיעת הארץ, הרופא והשופט ב''אני שומע משהו נופל''. אלא מאי - המאמר עוסק בדה-סנטימנטליזציה, וכיוון שכך בחרתי שלא להעמיס על הקורא פירושים רבים מדי של השיר. הרי באמת - אפשר לכתוב על השיר הזה הרבה יותר עמודים ממה שכתבתי, עם התייחסויות מבניות וכן הלאה, אלא שהבטחתי במאמר הראשון שאמנע מהן וכן הדגמתי יסוד מסויים שהיה לי עניין להדגיש את העיסוק בו. אם להתייחס לנקודה הספציפית שלך - אני רואה בשימוש בדמות החייט משהו שהוא גם סימבולי לעולם הולך ונעלם, שהרי גם בתקופה שהשיר נכתב (שנות השישים) - חייטים התחילו להכחד. קונפקציות היו גם שנים קודם לכן. ואולי זה מה שמדגיש את דמותו של החייט כאדם ששקוע בעבר ואינו מסוגל להבין את המציאות לאשורה ולהשתנות לפי דרכיה. |
|
||||
|
||||
כאשר קראתי את מאמרך, נזכרתי בוילנל יפה מאת אליזבת בישופ. הוא אמנם באנגלית, אולם הערכתי שיהיה מי שיהנה ממנו כאן: (ניתן למצוא את השיר, סדור טוב יותר, ב: http://www.forum2.org/gaal/oneart.html )
One Art Elizabeth Bishop The art of losing isn't hard to master; so many things seem filled with the intent to belost that their loss is no disaster. Lose something every day. Accept the fluster of lost door keys, the hour badly spent. The art of losing isn't hard to master. Then practice losing farther, losing faster: places, and names, and where it was you meant to travel. None of these will bring disaster. I lost my mother's watch. And look! my last, or next-to-last, of three loved houses went. The art of losing isn't hard to master. I lost two cities once. And, vaster, some realms I owned, two rivers, a continent. I miss them, but it wasn't a disaster. - Even losing you (the joking voice, a gesture I love) I shan't have lied. It's evident the art of losing's not hard to master though it may look like (/Write/ it!) like disaster. 1976 |
|
||||
|
||||
אחד העניינים הבסיסיים ביותר, שלא התייחסתי אליהם במאמר מחשש ייגוע - הוא הריתמוס, החריזה והגלישה, או בקיצור - אמצעים מבניים. חלק מהמסר של ''נגד'' פרידה טמון בשבירות שלו, בחוסר האחידות, דבר שהופך כל השוואה שלו לשיר בעל ריתמוס מוחלט וחריזה כמעט-קבועה - לבעייתית. ועוד משהו ששכחתי לומר לאדם שהציע את רעיון החליפות - אין זה מקובל בעולם הספרות להתייחס לדובר בשיר כאל ''נתן זך'', שכן לפעמים עשוי המשורר לכתוב בלשון נקבה, ובכלל - ההפרדה בין היוצר ליצירה היא קריטית בכל סוג של אמנות. אמור מעתה ''הדובר בשיר''. |
|
||||
|
||||
נכון שבישופ בחרה במבנה סגור וקבוע - אולם לא שיקרתי כשאמרתי שזך הזכירלי אותה. אם נתעלם רגע מן המטריקה, נמצא בשני השירים מתח בין הדברים הקטנים והיום יומיים, לבין הגדול ומזעזע. מה, אתה מנסה לטעון שזך יכול 'סתם כך' להזכיר את מחנות הריכוז בלי להפעיל את האסוציציות הקשורות לכך? מתוך המפתחות האבודים אנו מגיעים ללא-אסון: מתוך האיסור על הפרדה אנו מגיעים לנורא. ברור שהמטריקה שם אצל בשופ, אבל בוא נשכח רגע שלימדו אותנו מה זה וילנל. זה הרי לא העיקר פה! |
|
||||
|
||||
אבל עדיף מאשר אף פעם. המאמר אכן נפלא ומעיד על מקצועיות. אני מניח שהוא עיבוד של מחקר גדול יותר שנעשה בנושא. במאמר הזה טוען הכותב כי דה-סנט' בשירת זך מתבטאת גם באופני הכתיבה ולא רק בתכנים. אולם כיצד זה מתבטא בריתמוס שהוא אחד מסלעי המאבק שבין זך לאלתרמן? הרי סביר כי שיר דה-סנט' דווקא הוא יהיה בעל ריתמוס נוקשה, חסר פשרות ולא כך היא. הרי שירת זך מתאפיינת בריתמוס רגיש מאוד, במוסיקליות עדינה. הייתי שמח אם מישהו יוכל להסביר לי עניין זה. בעניין הריתמוס של אלתרמן. טענותיו של זך בנידון כבר הוחלשו אם לא הופרכו לגמרי. אני אישית מעדיף ריתמוס כזה ולכן פשוט לא מסוגל לקרוא את זך. אבל זה כבר עניין אחר. |
|
||||
|
||||
המאמר מעניין ומעורר, במיוחד אנשים כמוני, שניגשים בצעדים קטנ-טנים, מפוחדים, לקריאת שירים. בכל זאת, הערה סגנונית קטנה - תוכל לצמצם בהערות הביניים המתנצלות, המסבירות והמבארות את ההסברים המתנצלים. אתה כותב ברור ומעניין גם בלעדיהן. ותודה, בעצם. שמחתי לגלות את הפינה הזו. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |