התאום הרזה של ג'ויס 426
''האלף'' מאת חורחה לואיס בורחס.
ספרים • עידו הרטוגזון • יום ו', 16/2/2001, 23:12
"במהלך השנים מאכלס אדם חלל בתמונות של פרובינציות, ממלכות, הרים, מפרצים, ספינות, איים, דגים, חדרים, כלים, כוכבים, סוסים ואנשים. מעט לפני מותו הוא מגלה שמבוך הקווים הסבלני מתווה את מתאר פניו שלו."

- חורחה לואיס בורחס


חורחה לואיס בורחס (1899-1986) הוא סופר ארגנטינאי הנמנה כנראה על הסופרים החשובים ביותר של המאה הקודמת. בימי חייו כתב סיפורים קצרים, מאמרים, שירים ואף לא רומן אחד. ספריו הידועים ביותר הם "בדיונות" (הספריה החדשה, 1998), "גן השבילים המתפצלים" (הקיבוץ המאוחד, 1976), שחלק ממנו נמצא גם בהוצאה העברית של בדיונות, ו"האלף" (הספריה החדשה, 2000).

בסיפוריו רוקח בורחס עולמות פנטסטיים, לעיתים פסאודו־מציאותיים, המורכבים ממבוכים ענפים של היגיון עקלקל, חוקים פנימיים ורפראנטים תרבותיים - עלומי שם או מסולפים במקרה הטוב, ומזוייפים לחלוטין במקרה הטוב יותר. כל זה עלול להשמע מייגע ואקדמי אולי, אבל למרבה המזל בורחס טווה את העולמות הפיקטיביים שלו בצורה משעשעת, מאתגרת ומעוררת חשיבה כל־כך, עד כי קריאה בבורחס היא בוודאי אחת החוויות המרעננות, המלהיבות והמעוררות ביותר שצפויות לקורא עם ראש פתוח.

בתור פנטזיונר מושבע שחיי את חייו בבדידות עם הספרות כמציאות יחידה ("אני צריך ספרים, הם הכל בשבילי" אמר פעם), וכמעט מחציתם בראיה מדורדרת ועיוורון, היה לבורחס עולם פנימי מדהים בעושרו. את עולמו הפנימי כופה בורחס על הקורא באופן שיכול להיות מעט מבהיל ומבלבל בתחילה. נדמה שבורחס מהתל בקורא, שולח אותו לספריה ולאינציקלופדיות לחינם ומשקר לו בלי להניד פסיק. ההארה מגיעה בדרך כלל עם הקריאה בהערות המתרגם, שחושף בפנינו את רשת השקרים הבורחסית. בורחס עבד עליך שוב! רוב הקוראים שבים ונכווים מספר פעמים, עד שלבסוף הם מתחילים להזהר או, טוב יותר, מפסיקים לייחס חשיבות מכרעת לאמיתות הפרטים.

כי אם הסיפורים של בורחס הם אלו שמוטטו את המחיצה המזוייפת בין סיפורת למחקר הרי השקרים של בורחס, מלבד לפעולה הבידורית הנפלאה שלהם, הם גם אלה שמוטטו את ההבדלות בין אמת לשקר, לא רק בספרות אלא גם במחקר, והשפעתם הרחיקה עד למחוזות הפוסטמודרניזם. זאת מעבר, כמובן, למשמעות החינוכית שבשקרים הקטנים הללו שמלמדים את הקוראים הצייתנים והכנועים לקח כואב שלא ליפול מהר כל־כך לרשתו המצפה של המספר הכל־יודע.

האלף

"האלף" הוא קובץ של 17 סיפורים שחלקם פורסם לראשונה ב-‏1949, וחלקם האחר נוסף ב-‏1952, במהדורה השניה. אף כי הם מרהיבים פחות מהסיפורים שהתפרסמו ב"בדיונות", הסיפורים ב"אלף" הם עדיין יצירות מופת אחד אחד. החל מ"הזאהיר" המזהיר, המשך ב"התיאולוגים" המרתק והמשעשע, ב"כתב האל" המהפנט, ב"ההמתנה" היומיומי עד אימה, ב"'אלף" המצחיק לתדהמה, ובעוד סיפורים מרובים ונפלאים.

Deutsches Requiem (שמה של יצירה של בראהמס), אחד הסיפורים המרשימים בקובץ, הוא סיפור מהפנט בתובנותיו החודרניות, המסופר מנקודת מבטו של מפקד מחנה ריכוז וחובב בראהמס, שופנהאואר וגרמני נוסף בשם ויליאם שייקספיר (לבורחס עצמו היו שורשים יהודיים ושופנהאואר היה הפילוסוף האהוב עליו). אותו מפקד עומד לקראת הוצאה להורג בגין עינויים ורצח. הסיפור הזה, שנראה חריג בין שאר סיפוריו של בורחס, מפתיע בתפיסה הפסיכולוגיסטית והתרבותית המדוייקת להפליא שלו. בורחס, שהיה לו בחייו קשר חזק עם התרבות הגרמנית, מתאר כאן את הגבול הדק שבין אוטופיה לדיסטופיה ואת התגלגלות הרוח הגרמנית לרוח הנאצית.

מעבר לעוצמה הפילוסופית והפסיכולוגית של הסיפור, הוא מכיל את אחד המשפטים המרטיטים ומעוררי החלחלה ביותר בספרותו של בורחס. לאחר שמרצח ההמונים שלנו מספר על אהבותיו התרבותיות הוא אומר: "יידע נא כל העומד נפעם, רוטט מעדנה והכרת טובה, נוכח קטע כלשהו ביצירתם של אותם בני מעלה, שגם אנוכי עמדתי כך, אנוכי המשוקץ."

בין בורחס לג'ויס

סיפור אחר ומופלג בהשלכותיו הוא "בן האלמוות", בו מתאר בורחס את קורותיו של אדם בן־אלמוות. אותה בריה מתגלגלת באודיסאה הבורחסית דרך מסעות ומדבריות של זמן מהומרוס היווני לקורא סר טעם, שקרא בהנאה את התרגום הקלוקל של אלכסנדר פופ לאודיסאה (במעין תגובת נגד מאזנת לכתיבת האודיסאה, בהתאם לרוח הפילוסופית של הסיפור המדברת על איזון מוחלט ביקום בין טוב לרע, יפה ומכוער וכו').

כ- 50 שנה קודם לסיפור זה, בהיותו של ג'יימס ג'ויס נער צעיר, היה צוחק על אחיו סטניסלאוס שהוא קורא את ספריו הקלוקלים של פופ.

המצחיק מכל, הוא שסיפור זה הוא בעצם פרפראזה של בורחס על יוליסס המפורסם. אם ג'ויס בחר לתאר את ליאופולד בלום, האירי היהודי פשוט הלב אליו התגלגל אודיסאוס, הרי בורחס, שיוצא מגבולות הספרות לבדיחות ספרותיות משלו, בחר את הומרוס למלא את תפקיד אודיסאוס ולהפוך לגיבור ספרותי היוצא לאודיסאה בזמן ומתגלגל לזמן המודרני. בורחס עוד מגדיל לעשות ונותן לדמות הספרותית של הומרוס לכתוב את סיפור המעשה ולהקרע בסופו לעשרות דמויות בצורה המזכירה את הדיון המפורסם לגבי קיומו או חוסר קיומו של הומרוס, והטענה לגבי היותו, למעשה, קבוצת פייטנים יוונים. בורחס משתמש בדמותו הקרועה של הומרוס כעוד הוכחה לרעיונו שכל אדם הוא כל אדם.

ג'ויס ובורחס?! אם נשווה בין שני המלומדים העיוורים (שהרי ידוע הוא שהעיוורון ניתן לגדולים שבסופרים, והוא נתן אף להומרוס), שהיו אבות המודרניזם המאוחר (וחלק אף יגידו הפוסטמודרניזם), ניתן להגיד שבורחס הוא הגרסה הדרום־אמריקאית הקלילה לאירי הנפוח והטרחן במקצת. שניהם מלומדים עד אימה, מלאים באיזכורים תרבותיים והיסטוריים איזוטריים (רק שאצל בורחס אי אפשר לדעת אם הם קיימים או לא), מלומדים בתיאולוגיה ובדתות השונות (ודוברי עברית), אירוניים ושנונים.

אלא שג'ויס שגה בדבר אחד. הוא תפס ברצינות את המעשיות שבורחס סיפר 20 שנה אחריו. ג'ויס הקדיש שבע שנים לכתיבת יוליסס ו-‏17 שנה לכתיבת Finnegans Wake. בורחס, שאמר שאינו מוצא טעם בכתיבה של רומן שלם בן 400 עמודים כשאפשר למסור את הרעיון בארבע עמודים, היה כותב את הסיפור על יוליסס ב- 8 דפים, וכך אכן עשה (ואף הכה לאחר מכן על חטא, באומרו שהאריך מדי בתיאורים בסגנון שלמבו של פלובר). בדרך הספיק בורחס לכתוב עשרות יוליססים קטנים משלו, בורא בכל אחד מהם עולם חדש ומופלא. אם ג'ויס היה הולך בדרכו, לא היה צריך רק לחלום על היצירה הספרותית־מוזיקלית הנפלאה שתכנן לכתוב על רחש הגלים (בזמן שבורחס פרסם את "גן השבילים המתפצלים" הנפלא).

60 שנה לאחר מותו של ג'ויס ו-‏15 לאחר מותו של בורחס, קשה לקבוע דרכו הספרותית של מי צלחה יותר. שניהם יצרו יצירות ספרותיות קאנוניות, מופלאות ומרתקות. ניתן רק לומר דרכו של מי זכתה באהדת הקוראים ובהמשכיות בדורות הבאים (אקו, קאלווינו, מרקס, סאראמאגו ויוסה לדוגמה). של בורחס, כמובן.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

בורחס וגו'יס 17113
אלי שבת, 17/2/2001, 7:26
נחמד. אבל ההשוואה שעשית בין בורחס וג'ויס אינה דווקא הטובה ביותר שניתן היה לתת. יכולת באותה המידה להשוות בין בורחס וסופרים אחרים כמו פאסוא ,או אף רוברט גרייבס והדמיון היה אז אף בולט עוד יותר.
בעיני בורחס הוא אולי האינטליגנטי והמסובך שבכל סופרי המאה ה-‏20 . הוא מכניס את הקוראים שלו למעין "מבוך " שמתפתל בכיוונים שונים ונותן לקורא את הבחירה באיזה כיוון לבחור . במידה מסויימת הסיפורים שלו יצרו בצורה ספרותית את ההיפר טקסט של האינטרנט.
בורחס וגו'יס 17130
עידו הרטוגזון • בתשובה לאלי שבת, 17/2/2001, 14:18
אני עדיין חושב שההשוואה עם ג'ויס חשובה, דווקא בגלל ששניהם עומדים כמייצגים מובהקים של מקומות שונים למדי, ובכל זאת מספר נקודות הדימיון שניתן למצוא ביניהם מדהימה. כמו גם, כמובן, הפרפראזה שבורחס עשה על ג'ויס אותה ציינתי ואליה לא התייחסת. גם עצם השימוש בפראפראזה הזאת ובהתייחסות הזאת לג'ויס מעיד על כוונה מעניינת שאיני בטוח שירדתי לסופה.

מלבד זאת, איני בטוח שהבנתי לחלוטין את טענתך על בורחס. באיזו צורה הוא מניח לקורא בחירה היפר-טקסטואלית? האם תהיה מוכן לפרט?

בברכה,
ע. הרטוגזון
השבילים המתפתלים של בורחס 17142
אלי • בתשובה לעידו הרטוגזון שבת, 17/2/2001, 16:18
בורחס יצר כמה סיפורים כמו ''גן השבילים המתפתלים '' שמציגים זה לצד זה את הבחירות השונות שיכולה הדמות בסיפור לבחור כתוצאה ממצב נתון, וזה מזכיר לי קצת את סיפורי '' אתה הוא הבוחר '' שבו הקורא יכול לבחור בעצמו מה יקרה בסיפור וגם את הקישוריות של האינטרנט.
חוץ מזה היקום שבורחס יוצר בכל אחד מסיפוריו , יקום של מראי מקומות מסובכים ולא קיימים אבל שעדיין מושך את הקורא להאמין כי מה שהוא מתאר הוא יצירה ''תיעודית '' וןכך מגביר את תחושת האמינות והשיכנוע בבידיון . זה מזכיר לי מאוד אתרים שונים באינטרנט .
איפה ימי מגנוליה? דבר ה"עמך" 17124
נילי שבת, 17/2/2001, 12:21
אחרי שקראתי את הביקורת שלך על הסרט, החלטתי לממש את החלטתי המקורית (בעת שהוא עוד כיכב בקולנועים) ולצפות בו. ונהניתי מאוד. מאוד מאוד.
אבל אני חייבת לציין שהכתבה הזאת לא השאירה אותי עם רצון לקרוא את הספר! קשה מאוד לאתר בין כל הסופרלטיבים והמילים הלועזיות מה באמת אפשר למצוא בספר של בורחס ולמה אתה ממליץ עליו (נראה לי שאתה ממליץ עליו, או שאני טועה?). גם ההשוואה לג'ויס (שאני, בעוונותי, לא קראתי דבר מספריו) - הקשתה עלי, כי מה עושה מי שאין לו למה להשוות?
קצר מדי ולא ממצה.
מחאה של סופר מת 17371
גילית יום ב', 19/2/2001, 0:46
ג'יימס ג'ויס היה אקזיצטנציאליסט וממש לא פוסט מודרני, גם על ה"נפוח" אני מוחה. את יוליסס הוא כתב כהקבלה ל24 שעות עם אהובה, לגיטימי שייקח את זה ברצינות,לא?
מחאה של כותב חי 17400
עידו הרטוגזון • בתשובה לגילית יום ב', 19/2/2001, 12:39
גילית היקרה,

לטעמי אדם שביסס את יצירתו הגדולה ביותר על חזרתה הנצחית של ההיסטוריה לא יכול באמת להקרא אקזיסנטציאליסט אם כבר פאטאליסט. ואכן לא שמעתי תואר זה מופנה מעולם לג'ויס ידידנו. (למרות שניתן למצוא אצלו אלמנטים אקסיזטנציאליסטים מסויימים).

לגבי פוסטמודרניזם - מספיק לקרוא את ההוכחה האלגברתית המטורפת של סטפן דדלוס ביוליסס על איך המלט הוא בעצם הסבא של סבו ובאותו הזמן גם רוח אביו. (או משהו דומה, סלחי לי אם שכחתי) כדי למצוא את שורשי דהקונסטרוקטיבים חזקים מאוד ביצירתו.

ויוליסס כהקבלה ל- 24 שעות עם אהובה? למה התכוונת? ככל הידוע לי, יוליסס מתפרש על 16 השעות שבין 8:00 בבוקר של בוקר ה- 4 ליוני 1904 עד שעה 2:00 בבוקר של היום הבא. הפרקים שם מוקבלים לאודיסיאה והטלמכיה של אודיסאוס (שאוחדו באודיסיאה), ומספרים את סיפורי מסעות אודיסאוס אחרי מלחמת טרויה, ומסעות טלמכוס בנו למוצאו. האהובה היחידה שמופיעה שם היא מולי בלום והבילויים איתה מועטים ובלתי-רומנטיים בעליל.

ולבסוף, אם חששת שקראתי לג'ויס נפוח בגלל חוסר נטיה אליו, עלי להרגיעך. ג'ויס הוא אחד הסופרים האהובים עלי. הוא פשוט נפוח מאוד. את זה אי אפשר לשלול ממנו. זו גם יכולה להיות סיבה לחבב אותו עוד יותר.

בברכה,
ע. הרטוגזון
סופר נפוח? 17483
גילית • בתשובה לעידו הרטוגזון יום ב', 19/2/2001, 19:00
לא זוכרת איפה שמעתי, שלגוי'ס היה רומן קצר (פרשיה בעצם) בת 24 שעות, וכהקבלה הוא כתב רומן (מייגע) המתעד כל רגע ב24 שעות. (כמובן שהם גם ישנו קצת, אולי כאן 8 השעות החסרות...).
לא יודעת, מצאתי את גוי'ס ב'דיוקן האמן' דוקא רגיש וצנוע. עכשיו הרסת הכל...
סופר נפוח? 17488
דובי קננגיסר • בתשובה לגילית יום ב', 19/2/2001, 19:14
לא יודע. אני אישית מעולם לא הצלחתי לעבור את הקטע הזה עם ה-moo cow. שני עמודים קראתי, לא הבנתי כלום, וויתרתי. יום אחד אני אחזור לספר הזה.
סופר נפוח? 17517
עידו הרטוגזון • בתשובה לדובי קננגיסר יום ב', 19/2/2001, 21:41
דובי היקר,

על מנת לנחם אותך אחשוף בפניך חלק מתוכנו של מאמר המופיע, למיטב זכרוני, בסיום המהדורה העברית של 'דיוקן האומן כאיש צעיר'.

כותב המאמר טוען טענה מוכרת כי תמצית הספר 'דיוקן האומן כאיש צעיר' מופיעה בכללותה בעמוד וחצי הראשונים שלו אשר מקבילים ל- 5 הפרקים ברומן כמו גם לחמשת החושים. (ניתן למצוא על התזה גם מאמרים באינטרנט).

בלי קשר לעובדה שאותה תזה טוענת גם שסיכום יוליסס נמצא ב- 3 המשפטים הראשונים בו, וסיכום Finnegans Wake במשפט הראשון (משעשע למדי), אני חושב שתוכל למצוא נחמה ואף נקמה בעובדה שעקרונית אפשר לומר שאם קראת את החלק הראשון של הפרק הראשון, קראת את הספר כולו.

ולכל חובבי קפנדריות, הייתי ממליץ, אולי, לשגר את הדפדפנים לדפים הראשונים של יוליסס ברשת לקרוא את 3 המשפטים הראשונים ולהכריז בפה מלא קבל עם ועדה 'אני קראתי את יוליסס ונשארתי בחיים'. (-;

בברכה,
ע. הרטוגזון
נפוח אך צנוע 17515
עידו הרטוגזון • בתשובה לגילית יום ב', 19/2/2001, 21:35
אכן רבים קראו ליוליסס רב הרומנים, רומן מייגע, אם כי לטעמי הוא מצליח רוב הזמן להיות רומן משעשע ושנון למדי.
ג'ויס אכן מתאר ביוליסס את היום של ה- 4 ביוני 1904 שהוא, למיטב זכרוני, גם יום הכרותו עם נורה בראנקל בת זוגתו הקבועה החל מאותו היום ואילך, אולם הספר עצמו אינו מתעסק בהכרות של ג'ויס עם בראנקל, ככל הידוע לי.

מצאת את ג'ויס כרגיש וצנוע? מי אני שאחלוק?! אני מצטער מאוד אם הרסתי לך חוויה ספרותית, אולם באמת איני מאמין שעליך להניח לאנשים זרים לנתץ את ארונות הקדושה הספרותיים של ליבך ברשמים משלהם. חוץ מזה, האם אי אפשר להיות נפוח ורגיש? בוודאי שאפשר! ואני מאמין גם שאפשר להיות צנוע ונפוח בו זמנית. למה לא?! ג'ויס אומנם רחש חוסר סבלנות לבינוניים ורפי המוחין אולם איני זוכר אותו (על פי קריאה בביוגרפיה של ג'ויס) כטיפוס גאוותן במיוחד.
מלבד זאת, יש לעשות הפרדה בין גאווה באומנות עצמה וגאווה כאדם. מה מביניהם מפריע לך?
לפי דעתי ג'ויס היה אולי נפוח מטבעו ביחסו לשניהם, אולם אף פעם לא גאוותן. חוץ מזה, מה רע בלהיות נפוח? אני מקווה מאוד שאין הרבה רע, מאחר ואני עצמי חש עצמי פעמים רבות נפוח למדי, ואם הייתי מאמין שזו תכונה שלילית בלבד הייתי בוודאי חש עצמי ברע. אלא שאין רע (לטעמי) במעט נפיחות המלווה במודעות עצמית משועשעת, ולג'ויס ללא ספק, הייתה כזו.

בברכה,
עידו הרטוגזון
טעות בהצבת התשובה 17557
עידו הרטוגזון • בתשובה לגילית יום ג', 20/2/2001, 1:51
גילית,
לצערי התגובה שכתבתי לך התפרסמה משום מה מאחורי תגובתי לדובי קננגיסר. אנא חפשי אותה שם.

בברכה,
ע. הרטוגזון
סופר נפוח? 59452
איתמר שאלתיאל • בתשובה לגילית יום ג', 5/3/2002, 6:40
אין לי מושג אם מישהו עוד מעיין בכתבה הזו, ובתגובות אליה, אבל רק רציתי לציין כי יום ההתרחשות של יוליסס הוא יום פגישתו של ג'ויס בנורה, מי שתהיה לימים אשתו.

אגב, מולי בלום מזכירה לדעת סטן גבלר דיוויס, אחד מהביוגרפים של ג'ויס (לא מדהים), את נורה. כפי שנורה היתה האנטיתזה הבהמית משהו של ג'ויס האינטלקטואל כך גם מולי היא ההפך המוחלט של דמותו של ג'ויס בספר, סטפאן. די לקרוא מעט ממכתביה נטולי סימני הניקוד של נורה על מנת לעמוד על הדמיון.

בורחס, אם אנחנו כבר כאן, אף לגלג על ההקבלה בין מסעו הדבלינאי של בלום לבין האודיסיאה, וטען כי אין לה טעם (טענה מופרכת, ואם תרצו אסביר גם למה), ב"פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה". אני מאמין שהחץ המלגלג הנ"ל עשה בחיבה. יצא לי לראות רשימת סופרים שהושפעו מהאירי העיוור והיקר הזה ושמו של בורחס, כמו גם שמות מכובדים אחרים (אנתוני ברג'ס ובקט, כמובן), לא נפקד מהם.

וג'ויס לא היה נפוח, פשוט לא מובן. :)
עורו פינגאנים! 17423
אסף ברטוב יום ב', 19/2/2001, 14:34
ראשית, נוקדנות: שמו של הספר שכתב ג'ויס הוא Finnegans Wake, ולא כפי שנכתב. ג'ויס ויתר בכוונה על צורת הסמיכות כחלק ממשחק מלים כבר בכותרת הספר, ספר המכיל את הריכוז הגבוה ביותר של משחקי מלים בתולדות הספרות, דומני.

שנית, עוד נוקדנות: שם המחבר המוזכר בסוף הוא קאלוינו, לא קאלאוינו.

שלישית, אם הזכרנו את יוסה, אמליץ בפניכם על "שבחי האם החורגת" (הספריה החדשה). כתיבה מופתית, ותרגום קולח בצורה בלתי-רגילה.
עורו פינגאנים! 17514
עידו הרטוגזון • בתשובה לאסף ברטוב יום ב', 19/2/2001, 21:23
אסף,
תודה על הנוקדנויות שהן תמיד וללא יוצא מן הכלל מעצבנות אך יותר מכך תמיד מבורכות. ראשית עלי להסכים במאת האחוזים להערה הראשונה. אכן Finnegans Wake וג'ויס עצמו התעצבן מהשגיאות הרבות שנעשו בעניין זה כשאנשים הוסיפו את הגרש המיותר. מרגיז במיוחד ששגיתי בעניין זה מכיוון שהייתי מודע לפח היקוש הזה, ונפלתי בו בכל זאת.

לגבי איטאלו. אם כבר נוקדנות עלי לציין ששנינו התרשלנו. עפ"י הכריכה של 'הערים הסמויות מן העיין' שנמצאת כרגע מול עיני שם המשפחה שלו מאוית 'קאלווינו'.

לגבי יוסה, עלי להצטרף להמלצה החמה לגבי הספר הספציפי והמקסים.

בברכה,
ע. הרטוגזון
עורו פינגאנים! 17634
אסף ברטוב • בתשובה לעידו הרטוגזון יום ג', 20/2/2001, 16:46
התנחם, ידידי. רבים וטובים נופלים בפח הזה. לא מזמן יצא לי לתקן אדם שתרגם את המכתב המפורסם שכתב ולאדימיר דיקסון לג'ויס, הכתוב כפארודיה על סגנונו של ג'ויס בפינגנס וייק. המתרגם כתב בהקדמתו את שם הספר בצירוף הגרש, והתחלחל כשגיליתו לו שזו טעות נפוצה. התרגום, אגב, מופתי, ויצא בקרוב לדפוס.

באשר לקאלוינו, אתעקש עד הסוף ואבחין בין ההחלטה אם להשתמש בו"ו אחת או בשתיים, שהיא החלטה טיפוגרפית של עריכה, ואינה משפיעה על הגיית שמו, לבין הוספת אם הקריאה אל"ף לאחר הלמ"ד, אשר מוסיפה *תנועה* שאינה חלק משמו. אין גבול לקטנוניותי, הלא כן?
עורו פינגאנים! 18427
ארביטר אלגנטריום • בתשובה לעידו הרטוגזון שבת, 3/3/2001, 0:34
אם כבר מדברים על פינגאן -

נראה לי שאין תרגום עברי ליצירה הזאת, אולי כי באמת פשוט אי אפשר לתרגם אותה - שהרי כולה מבוססת על משחקי מילים (אם כי תרגומה של רינה ליטוין לג'ברווקי של לואיס קרול מוכיח שגם יצירה שמבוססת על השפה בלבד ניתנת לתרגום).
הבעיה היא שאין אפילו תרגום לשם של היצירה. כלומר, אין הסכמה אפילו על זה. בספרים שונים מצאתי כבר כמה גרסאות לשמו של הספר. הנפוצה ביותר היא "האבל על מות פינגאן", אבל יש גם "סעודת ההבראה של פינגאן", "יקיצתו של פינגאן" ועוד.
מה צריך להיות השם האמיתי?
עורו פינגאנים! 18715
אסף ברטוב • בתשובה לארביטר אלגנטריום יום ד', 7/3/2001, 18:44
אכן אין תרגום של Finnegans Wake לעברית. לו ניחנתי בהרבה יותר היבריס, הייתי שולח ידי במלאכה.

שאלה טובה שאלת. הענין הוא שג'ויס לא ויתר על משחק המלים אפילו בשם היצירה. המקור הפשוט ביותר של השם הוא שיר-שתיה אירי מהמאה הי"ט, על אודות פועל בשם טים פינגאן ששתה מעט יותר מדי, נפל מסולם, נחבל בראשו ונראה כמת. בשיר מתוארת אשכבתו (Wake) של פינגאן, והכל שרים ועולצים, כמקובל באשכבות איריות. במהלך ההילולה, נוגע מעט משקה חריף בשפתיו של פינגאן, אשר מקיץ (שוב Wake) וקם לתחיה. מוטיבים של עלייה ונפילה, ושל מוות וחזרה לחיים, שזורים כחוט השני לאורך הספר. בנוסף למשחק המלים לגבי טים פינגאן, מחסיר ג'ויס את הגרש מהמלה הראשונה בכותרת, וכך מותיר לנו לתהות האם מדובר בפינגאן אחד או שמא בכל הפינגאנים, והאם מדובר באשכבה או שמא בקריאה (ציווי) ליקיצה.

מעבר לכל זה, ברמה אחרת קל למצוא משחק נוסף בכותרת – Finn-again, אשר מרמז על שובו של פין מק'קול, הגיבור האירי האגדי (שמתקשר להיות ליאופולד בלום אודיסאוס מודרני).

נאוקי, שתרגם את היצירה ליפאנית (פורסם בתחילת שנות התשעים), עשה לעצמו הנחה בענין הכותרת, ותרגם "פינגאנצו אוייקו", שזה כמסתבר תעתיק יפאני לשם דנן.
תודה 17555
רון בן-יעקב יום ג', 20/2/2001, 1:41
שמחתי מאד לקרוא מאמר על בורחס, במיוחד על הקשרו לג'ויס. אינני יודע אם אפשר להחיל על בורחס את התואר אהוב משום אופי וסגנון כתיבתו שעליה עמדת, אך בהחלט לטעמי הוא אחד
המושכים והמגרים ביותר.

אכן בורחס היה אמן ''המטאפורות האפיסטמולוגיות'', כפי שמכנה ליאו
קורי את הטכניקה הבורחסית בסיפרו הקטן וגדוש הידע (הוצ' אונ' משודרת). עבור בורחס היווה הקשר כותב-קורא קשר מרתק ובל ינותק אשר הוא הוא הנותן משמעות לכתוב .

ראו למשל את סיפורו, ''פייר מנאר מחברו של דון קיחוטה'' על אחד פייר מנאר שרצה לכתוב דון קישוט מודרני, לא סתם מודרני אלה את ה-דון קישוט ומגלה שלשם כך עליו פשוט לכתוב את דון קישוט.

אגב, בסיפור הזה מקשר בורחס ישירות את עצמו לג'יימס ג'ויס (זה בתשובה לתמיהה של אלי למעלה). היחס שיצר עידו הרטוגזון בין בורחס לג'ויס היה מן הסתם מוצא חן בעיני הראשון, במיוחד אם נקרה את הסיפור ''קפקא ומבשריו'' שבו מראה-מוכיח בורחס שיותר משקפקא המוקדם בישר את זה המאוחר, דווקא יצירתו של בראונינג מבשרת אותו, או אפילו קפקא מבשר את סרוונטס. (מזכיר קצת את ההנחה שאין מוקדם ומאוחר בתורה).

מעניין גם לראות ששם הספר ''אלף'' הופיע כך בעיברית במקור, כשבורחס ייחס חשיבות גדולה ליהדות, טרח ללמוד עברית ותלמוד ואפילו כתב סיפור מתח מופתי המבוסס תלמודית.

אוסיף על האנקדוטה הכל כך בורחסית בקשר לתרגום הקלוקל של פופ את הסיפור הבא. בורחס גודל על ידי סבתו האנגליה ואנגלית היתה שפתו הראשונה שבה קרא לראשונה יצירות מופת, ביניהן את דון קישוט .לימים סיפר שכשלבסוף
קרא את סרוונטס במקור הוא חשב אותו לתרגום קלוקל.

החלק העצוב הוא ששילטון הקולונלים בארגנטינה השפיל אותו תוך ניצול עיוורונו והעביר אותו מאחראי על הספריה העירונית להיות מפקח לולי תרנגולות.

מותר לציין שבורחס הינו חבר גאה במועדון הסופרים הגדולים שלא קיבלו פרס נובל (כמו עמיחי שלנו)

מי שמעוניין בכתיבתו של בורחס וודאי ימצא עניין רב במשורר הפולני זבגנייב הרברט, במיוחד בספר הקטן'' האפוקריפים ההולנדים''
הערונת 20311
ש. פוגל יום ב', 2/4/2001, 15:24
לגבי שורשיו היהודים של בורחס.
ב32 התפרסם בעיתון ארגנטינאי מאמר אנטישמי שבין השאר האשים את בורחס ביהדות. בתגובה פירסם בורחס מאמרון משעשע ביותר שאם לסכם את החלק הרלוונטי לעניין שבו (כיון שהוא הכיל כל מיני פרטים מבדחים נוספים) טען "אין לי שורשים יהודים וחבל שכך".

בורחס אגב הכיר את היהדות היטב ואפילו הייתה לו בקיאות מסוימת בקבלה ותלמוד.
בלומסדיי היום 693313
רון בן-יעקב יום ו', 16/6/2017, 22:43
לפני כמה חודשים החלטתי שהחיים קצרים מדי כדי לעבור אותם בלי לקרא את יוליסס. התחלתי לקרא עותק שלהפתעתי מצאתי בספריה (באנגלית) ונישבתי מייד במילות הפתיחה. בינתיים הזמנתי מהדורה מוארת והיום בחגיגות בלומסדיי אני שמח לבשר שהגעתי בערך לשעה 2:30; הספר איננו מחולק לפרקים אלא לאפיודוזת שכל אחת מכסה שעה ביום.

יש בו קטעים מצחיקים, וצצים בו קטעים שיפתיעו קורא ישראלי כמו איזכור של אגודת נוטעים בכנרת. הוא בעת ובעונה אחת קל וקשה לקריאה. לעיתים רבות קשה להבין מי מדבר ועל מה מדובר, אך הרבה פעמים הוא קולח, למרות הבילבול. ג'ויס לא חוסך מקוראיו את הפרטים הכי קטנים ואינטימיים, כמו האפיזודה הראשונה בה מופיע לאופולד בלום (זאת למעשה האפיזודה הרביעית שבספר), שמתחיל בפיסקה שמתארת את תאוותו לחלקי פנים של תרנגולות וכבשים ומסתיימת בהגיגיו תוך חירבון בשירותים שבחצר. לא פלא שהספר הוחרם במשך שנים, כולל שריפת עותקים ועתירות לבתי משפט.

בהתחלה ניסיתי להעזר בהערות אך זה האט עוד יותר את הקריאה ובעקבות פודקאסט ששמעתי על הספר שהמליץ פשוט לזרום עם הספר ולא להתעקש להבין כל דבר, הפסקתי לקפוץ כל כמה משפטים להערות בסוף. במקום זה אני קורא אותן במרוכז מפעם לפעם. המלצה נוספת היתה להקשיב להקראה של הספר במקביל לקריאה. מצאתי הקראה/המחזה של הספר שעשה הרדיו האירי. אמנם היא ממש מוסיפה להנאה מהספר, כששמועים את הדוברים השונים שבספר בקולות שונים, במבטאים שונים, אך גם פה החלטתי שעדיף להיתקדם בקריאה לפני שמוסיפים חווית שמיעה.
חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות