 |
יִזְכֹּר עַם | 3198 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
לא יודע איך זה אצל משוררים רגישים, אבל כאב השכול הפרטי שלי לא מתנפץ לרסיסים כבר למעלה משתים עשרה שנים. זה כאב עמום ככאב השן, עמום וחודר ולא מרפה לרגע אחד של הפוגה. ועם ישראל יכול מצידי מילים ופרחים ושירים ואחר כך מנגלים, או במקום. זה לא מעלה ולא מוריד. | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
פּוֹצֵעַ לִי אֶת הַשְּׁכוֹל מְנַתֵּץ כְּאֵבַי לִרְסִיסִים מְפַזֵּר אוֹתָם לְכָל דִּכְפִין שורות מאוד קלישאתיות. השכול הוא פצע מדמם, ליבי מנותץ לרסיסים, המילה דכפין בפני עצמה. זה גם לא מסתדר עם ההפיכה של השכול למשהו המוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המילה 'ליבי' (או 'לב', אם תרצה) לא מופיעה. משהו קורה לשכול של הדוברת. ו'לכל דכפין' יש, כנראה, קריאה ופרשנות ותשובה מוכנות מראש. --- |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ליבי" - אני יודע, ניסיתי להבהיר מהיכן לקוח המטבע הלשוני. "ו'לכל דכפין' יש, כנראה, קריאה ופרשנות ותשובה מוכנות מראש." אני מניח שבגלל זה לא אהבתי את השיר. אין הרבה הבדל בינו לבין אמירה פשוטה: אני לא אוהבת שהופכים את האבל הפרטי שלי לאבל של כל המדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהדוברת מחביאה מחט בערֵמה של שחט כדי שלא יוכלו למצוא 'אותה' - וכדי שלא יפגעו בשכול האישי-פרטי שלה: ערמה של מטבעות לשון עם שינויים קטנים ומורגשים בקושי. עד כדי כך קטנים שהקורא 'משלים את החסר', 'מתקן את הטעויות'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוֹדֵף וְנִרְדַּף יוֹם זִכָּרוֹן פּוֹצֵעַ לִי אֶת הַשְּׁכוֹל מְנַתֵּץ כְּאֵבַי לִרְסִיסִים מְפַזֵּר אוֹתָם לְכָל דִּכְפִין עִם הַמִּלִּים וְהַשִּׁירִים עִם הַפְּרַחִים. בְּאֶרֶץ זְרוּעָה וְזוֹרַעַת יִזְכּוֹר עַם מְדַמֵּם, שׁוֹתֵת דֶּמַע הַשְּׁכוֹל שֶׁלִּי. שׁוּב וָשׁוּב הוּא אִתִּי, אֲנִי אִתּוֹ לְבַדִּי. תחושה חזקה של שכול פרטי, שמתייחס באנטגוניזם לשכול ה"לאומי". השכול הלאומי הוא מיתוס שנוצר רק אצל מי שהתמזל מזלו לא להכיר את השכול מקרוב. מי שאיתרע מזלו לאבד בן משפחה או חבר-נפש - אין בו כבר מקום להכיל את כאבי הכלל. נראה לי שעל כך מדבר השיר. סיום השיר מתכנס לאבל הפרטי: שׁוּב וָשׁוּב הוּא אִתִּי, אֲנִי אִתּוֹ לְבַדִּי. שורות אלה מקבלות עוצמה כשהן מהדהדות מול ה'כלליות' של שתי השורות הראשונות: רוֹדֵף וְנִרְדַּף יוֹם זִכָּרוֹן מול שיר זה, צפה ועולה השורה הראשונה ב"אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות, אומללות הן כל אחת על פי דרכה". יהי זכרו ברוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהיה אתך לידך, קצת מאחור לצידך קצת בניסיון להקשיב לכאב לחוֹר. לִזְכֹּר את שיש לו לעַם לִזְכֹּר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא נסיון אמיץ להתמודד עם הפער בין כאב השכול הפרטי לבין הזכרון הלאומי. כפי שאני קראתי זאת, הכותבת לא ממש פוסלת, בבית השני, את המתקפה הקשה של הכלל על כאבה הפרטי, המתוארת בבית הראשון, אבל מתעקשת לשמור את השכול שלה כשהוא מהודק אליה. ראיתי ב"אייל הקורא" ביקורות שפסלו את המלים הגבוהות כקלישאות. אני מסכים שצירופי מלים מסויימים, כמו "יזכור עם", מפריעים. לי, מכל מקום, הפריעו. אבל... אני מניח שזה במכוון, כלומר האמירה בְּאֶרֶץ זְרוּעָה וְזוֹרַעַת יִזְכּוֹר עַם מכוונת להתכתב עם "יזכור עם ישראל... ויתברך בזרעו..." (אם אני מצטט נכון). כיון שכך, ההפרעה שדיברתי עליה לפני רגע, היא הפרעה מכוונת. הקלישאתיות איננה של הכותבת. היא של ההמונים. הכותבת, בעדינות, מבלי לומר זאת במפורש, מסלקת את הנסיון של אנשים זרים, גם אם בעלי כוונות טובות ואוהדות, לשתף עצמם באבלה הפרטי. "דֶּמַע" שלח אותי מיד ל"מגש הכסף", שוב בהקשר הקלישאתי של "האומה". לסיכום, כפי שאפשר לכתוב על שעמום באופן מרתק, אפשר לכתוב על קלישאות באופן שאיננו קלישאתי בעצמו. לדעתי זה הצליח כאן, בגדול אפילו. עדיין, אני תוהה, האם הענין שווה, חשוב מספיק, ואפילו האם הוא "צודק" ? "יום הזכרון" מעצם הגדרתו ומהותו ומטרתו, הוא מועד כללי, לאומי. הוא לא מתיימר להחליף את הכאב הפרטי, ומרירותה של הכותבת בבית הראשון מעוררת בי אי נוחות. אני לא מנסה לשקלל את אי הנוחות הזעירה שלי כנגד כאבה העצום של הכותבת. חלילה. ובכל זאת, האם כ"כל דכפין" אחר, הנסיון שלנו להשתתף, אפילו במעט שבמעט שאנחנו יכולים, צריך להדחות? על כך אני לא יכול להשיב. אנחנו עם של מלים גבוהות. ביום הזכרון באנגליה, אנשים מצמידים פרח אדום לדש הבגד, ושותקים. איש אינו יכול לדעת מי מהם חווה אבל פרטי, ומי "רק" משתתף בצער מבחוץ. שלא תדעי עוד צער, יוכי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא במקרה עולה "מגש הכסף" (גם אצלי). מסכימה אִתךָ - אנחנו עם של מילים גבוהות. --- קראתי בעניין רב את הקריאה שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזדהה עם הניתוח והפרשנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או: "כמו לחפש מחט בערֵמת שחת." כמה וכמה תמונות, שורות, אִזכורים, עלו בו זמנית אצלי תוך כדי קריאת הטקסט "יזכור עַם". עלו בלי סדר, אחד על השני, או בעקבות הקודם: בית I – רודף ונרדף – "המרדף" (מילים: ירון לונדון); השואה; ששת הימים; מלחמת יום כיפור; ועוד; יום זיכרון – כמה יש לנו... אלה דוגמאות מספר ש"יזכור עַם" פתח במעין מצעד הדימויים. אלא שאחרֵי שם הטקסט ושתי שורותיו הראשונות באה סִדרה של דימויים זעופים, כעוסים, רדופים. נוטרֵי טינה: פוצע לי אֶת השכול / מנתץ כאבַי לרסיסים / מפזר אותם לכל דכפין [גם אֶת כאבַי, גם אֶת רסיסיהם: יום הזיכרון מפזר אותם לכל מי שיהיה מעוניין לקחת מהם לעצמו, לפי צרכיו ומידותיו] / עם המילים והשירים / עם הפרחים. רגע: "עם המילים והשירים עם הפרחים." הרי – חג הביכורים. זה הדימוי שעולה אצלי: ילדים עם זרי פרחים על ראשם, מילים, שירים, סלים – והביכורים הם בני ישראל הצעירים. תמונה מצמררת. הכעס והטינה מובָנים מאוד: חובה עלינו להגיש אותם למדינה. "רודף ונרדף" הִנם "מגש הכסף", סלֵי הביכורים בדימוי הקודם שלי. עד מתי? ("מה עוד תבקשי מאִתנו, מכורה / ואין, ואין עדיין?") מסויטת, אמשיך מכאן לבית II, אבל ברור לי שעלַי לקרוא שוב אֶת בית I. בית II – בארץ זרועה וזורעת – "הזורעים בדמעה". חוזרת התחושה של "רגע, רגע: מה בהמשך? 'ברינה יקצורו'? האומנם?" הרי הקציר הוא של ילדינו. של בני הארץ הזאת. נשמע מלודרמתי? כן, נכון. 'קציר דמים' נשמע מלודרמתי. זאת לא התהודה היחידה שעולה מהשורה הראשונה בבית II: אני טעונה באלו של בית I. ובכל זאת, יש שינוי: יזכור עַם – "יזכור עַם ישראל", כך אני משלימה את השורה השנייה. ואני מבינה שבמילים אלה מתחילה תחינה: מדמם, שותת דמע – כי מדובר בקציר דמים השכול שלי. – "השכול שלי" אינו שייך עוד ליום הזיכרון. עלַי להיזהר, כי התחינה מוצנעת מאוד: הנטייה האנושית 'להשלים את החסר' ו/או 'לתקן את הטעויות' במטבעות לשון מוּכּרות מטמינה אֶת 'השכול שלי', אֶת המיוחד בשכול של הדוברת, באשכול עסיסי של קריאות ופרשנויות ידועות מראש. כך קורה גם בהמשך: שוב ושוב / הוא אִתי, אני אִתו / לבדי. עריכה שונה של בית II תחשוף מעט מן המוטמן ותאפשר קריאות נוספות, כגון: בארץ זורעת וזרועה - - - [זורעת דמים וזרועה בילדינו] יזכור עַם - - - [יזכור עַם ישראל] מדמם, - - - [לעיל, שתי השורות הראשונות] השכול שלי - - - [קרי: השכול של הדוברת] שותת דמע. - - - [לא שותת דם כי אם דמע, דמעות.] הוא אִתי שוב ושוב אני אִתוֹ לבדי. כעת, מה שבולט לעין הוא כי מדובר – אוֹ בהדגשת הצורך בפרטיוּת בשכול, אוֹ בשכול שונה מזה הלאומי. בכל אופן, מדובר בתחינה המבקשת הכרה ולגיטימציה להיבט הפרטיקולארי של הדוברת, ומחזיר אותי לבית I: "רודף ונרדף / יום זיכרון / - " מקבל קונוטציה נוספת: זֶה מצבה של הדוברת עם השכול שלה בין/בתוך ים השכול הלאומי, בכל יום זיכרון שלפני יום העצמאות. למרות הקריאה שלי לעיל, עלַי להכיר בכך כי לרוב הקוראים הטקסט נותר מפוענח למחצה: "יזכור עַם" יכול לייצג אמהוֹת השייכות למשפחת השכול הלאומי, בה במידה שיכול לייצג אמהוֹת שאינן שייכות לאותה משפחת שכול. אלו האמהוֹת שבנן/ילדן לא נפל במערכות ישראל אלא נהרג בגיל צעיר (גיל השרות הצבאי ושנות המילואים) ממוות לא-גיבורי. --- גילוי נאות: אני מכירה את הקונטקסט של "יזכור עַם", המופיע בְסִפרה של יוכי פרלמן "בהיותי חסרה" (הוצ' אורלי לוי, תל אביב, 2005; שם, עמ' 11). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המנגינה שזורה בין שורות השיר וסוחפת אותנו לתוך כאבה האישי של יוכי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פי הכותרת חשבתי שזה יהיה דיון על שינוי נוסח ה"יזכור". כפי שחלק מכם יודעים, גם בטכס הממלכתי, תחת תמונתו של חוזה המדינה (ואני לא מתכוון לרבי מגור), תפס אלוהים את מקומו של עם ישראל כמי שיזכור את החללים. ואני שואל: לא הגיע כבר הזמן להחליף את "התקווה" בתהילים פרק כ"ג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי שלא לפגוע ברגשות אז אני לא אצטט את מה שכתבו בלינק אותי זה הרתיח |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |