בתשובה להאייל האלמוני, 18/04/10 4:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
פּוֹצֵעַ לִי אֶת הַשְּׁכוֹל מְנַתֵּץ כְּאֵבַי לִרְסִיסִים מְפַזֵּר אוֹתָם לְכָל דִּכְפִין שורות מאוד קלישאתיות. השכול הוא פצע מדמם, ליבי מנותץ לרסיסים, המילה דכפין בפני עצמה. זה גם לא מסתדר עם ההפיכה של השכול למשהו המוני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המילה 'ליבי' (או 'לב', אם תרצה) לא מופיעה. משהו קורה לשכול של הדוברת. ו'לכל דכפין' יש, כנראה, קריאה ופרשנות ותשובה מוכנות מראש. --- |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ליבי" - אני יודע, ניסיתי להבהיר מהיכן לקוח המטבע הלשוני. "ו'לכל דכפין' יש, כנראה, קריאה ופרשנות ותשובה מוכנות מראש." אני מניח שבגלל זה לא אהבתי את השיר. אין הרבה הבדל בינו לבין אמירה פשוטה: אני לא אוהבת שהופכים את האבל הפרטי שלי לאבל של כל המדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהדוברת מחביאה מחט בערֵמה של שחט כדי שלא יוכלו למצוא 'אותה' - וכדי שלא יפגעו בשכול האישי-פרטי שלה: ערמה של מטבעות לשון עם שינויים קטנים ומורגשים בקושי. עד כדי כך קטנים שהקורא 'משלים את החסר', 'מתקן את הטעויות'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |