 |
|
 |
||
|
||||
 |
רוֹדֵף וְנִרְדַּף יוֹם זִכָּרוֹן פּוֹצֵעַ לִי אֶת הַשְּׁכוֹל מְנַתֵּץ כְּאֵבַי לִרְסִיסִים מְפַזֵּר אוֹתָם לְכָל דִּכְפִין עִם הַמִּלִּים וְהַשִּׁירִים עִם הַפְּרַחִים. בְּאֶרֶץ זְרוּעָה וְזוֹרַעַת יִזְכּוֹר עַם מְדַמֵּם, שׁוֹתֵת דֶּמַע הַשְּׁכוֹל שֶׁלִּי. שׁוּב וָשׁוּב הוּא אִתִּי, אֲנִי אִתּוֹ לְבַדִּי. תחושה חזקה של שכול פרטי, שמתייחס באנטגוניזם לשכול ה"לאומי". השכול הלאומי הוא מיתוס שנוצר רק אצל מי שהתמזל מזלו לא להכיר את השכול מקרוב. מי שאיתרע מזלו לאבד בן משפחה או חבר-נפש - אין בו כבר מקום להכיל את כאבי הכלל. נראה לי שעל כך מדבר השיר. סיום השיר מתכנס לאבל הפרטי: שׁוּב וָשׁוּב הוּא אִתִּי, אֲנִי אִתּוֹ לְבַדִּי. שורות אלה מקבלות עוצמה כשהן מהדהדות מול ה'כלליות' של שתי השורות הראשונות: רוֹדֵף וְנִרְדַּף יוֹם זִכָּרוֹן מול שיר זה, צפה ועולה השורה הראשונה ב"אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות, אומללות הן כל אחת על פי דרכה". יהי זכרו ברוך. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |