רותה קופפר, מבקרת הטלוויזיה של "הארץ", כתבה על "הסמויה" - כהערת אגב לכתבה על תוכנית אחרת - שהיא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר אי־פעם. קראתי זאת לאחר צפייה בעונה השנייה של הסדרה, וההכתרה הזו נראתה לי מופרזת מעט. כמה שבועות לאחר סיום הצפייה בעונה החמישית והאחרונה, וכשהמשקע הרגשי שהסדרה הותירה מסרב להתפוגג, אני מוצא את עצמי מסכים.
בולטימור (באדיבות MorgueFile)
הסדרה התמקדה בעולם סחר הסמים של בולטימור, העיר הידועה כאלימה ביותר בארה"ב. גיבוריה היו, במידה שווה, סוחרי הסמים בכל הדרגים, המשטרה הרודפת אותם על כל דרגיה, וגם כמה מכורים ו"אזרחים קטנים" של גטאות העוני. מעונה לעונה נוספו "קבוצות מיקוד": בעונה השנייה היו אלה עובדי הנמל, ובעונה השלישית - הפוליטיקה העירונית, דרך דמותו של מתמודד על ראשות העיר. ברביעית, ילדי בית ספר, ובחמישית - העיתונות, בדמותן של נפשות הפועלות במערכת היומון "בולטימור סאן". היוצרים ביקשו וקיבלו מחברת השידור HBO הסכמה מראש שהעונה החמישית תהיה האחרונה; כך הם חמקו מגורלן של סדרות טובות רבות, שצריכות להידרדר לפני שיירדו מהמסך.
יוצרה הראשי של הסדרה הוא דיוויד סיימון, שלפני כן היה כתב פלילי ב"בולטימור סאן". הוא שיתף פעולה עם אד ברנז, לשעבר בלש ואחר־כך מורה. ברור, אם כן, שהם כותבים על מה שהם מכירים היטב. ניכר שהסדרה חותרת לייצוג אמין מאוד של המציאות.
הסדרה ניחנה בעלילות מהודקות ומותחות, כאשר הציר של כל עונה הוא סיפור חקירה גדול אחד, על קשייו, עליותיו ומורדותיו. בסוף כל עונה נסגרים רוב הקצוות, וכמה חוטים נשארים פתוחים וממשיכים בעונה הבאה. העונה האחרונה, כמובן, סגרה יותר קצוות. אבל עיקר כוחה של הסדרה לא בעלילות, וגם לא בהמצאות היפות של השוטרים בתחום שיטות החקירה. מה שבלט בסדרה מהפרק הראשון הוא שבמרכזה נמצאים האנשים שבה: אלו מוצגים באופן עשיר ומעורר הזדהות, והצופה מוצא עצמו מחבב אותם, ונקשר להם, אפילו ל"רעים".
כן או לא לשים מרכאות סביב "רעים"? זו כמובן לא היצירה הראשונה (בספרות, בקולנוע וגם בטלוויזיה) שמציגה פושעים ורוצחים באופן שמעורר הזדהות. לעתים מבקרים יצירות כאלו על כך שהן מטשטשות את המצפן המוסרי של הצופה, ששוכח שהפושעים הם רעים. אחד מהשגיה של הסדרה הזו הוא שהיא עומדת בכבוד, כך נדמה לי, באתגר המוסרי: היא לא מאדירה את הפושעים, וגם לא מציגה אותם כקורבנות גרידא (לפחות לא את רובם). הם לא נמצאים על אותו מישור מוסרי עם האנשים הנורמטיביים: הרוע שבמעשיהם והאומללות שהם גורמים ברורים וחד־משמעיים, ואנו רואים את האלטרנטיבות לחיי הפשע שהם בחרו לדחות, הגם שאלו לא תמיד קוסמות. אז כן, רעים, בלי מרכאות. ועם זאת, הם בני־אדם. אנו רואים היטב גם את כוחם וגם את חולשותיהם, את שאיפותיהם ומצוקותיהם, וכמעט על כורחנו אנו לומדים לחבב, לפחות את חלקם (איש איש לפי טעמו בבני־אדם). ואני חושב שיש בכך כדי דווקא לחדד את המצפן המוסרי.
סדרה שעיקרה המבט בבני־אדם חייבת להישען על בימוי ומשחק אמינים ללא רבב. בעשור האחרון כבר התרגלנו לצפות לכך מסדרות עילית אמריקאיות. ובכל זאת, החלטתם של היוצרים להיכנס בעונה הרביעית לעולמם של ילדים בחטיבת הביניים היתה צעד נועז, כמעט התאבדות: ככלל, ילדים ומתבגרים אינם שחקנים טובים. על כל היילי ג'ואל אוסמנט אחד יש מאה מקולי קאלקינים - חמודים אולי, גונבי הצגה כידוע, אבל לרוב נקודות־תורפה של סדרות וסרטים במה שנוגע לאמינות המשחק. לא עוזר אם הם צריכים "לשחק את דמותם במציאות" - אנשים (בכל גיל) לאו־דווקא טובים בלשחק את עצמם במודע. וכאן הם נדרשו לגייס ארבעה מתבגרים לתפקידים ראשיים, ועוד כמה לתפקידי משנה לא זניחים. איני יודע איך קרה הנס, אבל הם הצליחו. ג'וליטו מקאלם, טריסטאן וויילדס, מאסטרו הארל וג'רמיין קרופורד שיחקו ללא גרם של זיוף, ולמעשה היו אמינים אפילו יותר מעמיתיהם המבוגרים. אגב, מערוץ ההערות בתקליטור אפשר ללמוד פרט טריוויה שבוודאי ישעשע את מי שצפה בסדרה בשידור טלוויזיה: מי שהדריך את השחקנים הצעירים היה רוברט צ'וּ, מנחה קבוצות דרמה ומי שבסדרה עצמה גילם את סוחר הסמים רב־הקסם ועב־הבשר "פרופוזישן ג'ו". ההימור הצליח. ייתכן שהסדרה היתה יצירת מופת גם ללא הנערים, אבל שילובם הביא לשיא את ייחודיותה של הסדרה, על־פני שפע סדרות השוטרים־וגנבים, כמו גם את ערכה המוסרי והרגשי.
היבט אחר שהסדרה חקרה לעומק הוא פוליטיקה - מעט בקרב סוחרי הסמים (שם העניינים פשוטים וכוחניים יותר, לפחות כך נראה בסדרה), ויותר בבניין העירייה, במערכת החינוך, במערכת העיתון, ויותר מכל במשטרה (כי בכל זאת שם היה עיקר הסדרה). חלק מהנפשות הפועלות חדורות אמביציה ורצון להתקדם, אחרות רק רוצות לשרוד ולהגיע לפנסיה בשלום, ועוד אחרות לא מעטות רוצות להועיל ולעשות טוב. יש גם כמה מושחתים סתם. וכולם צריכים לתמרן בין אילוצים: דעת הקהל, תקציב מדולדל, סדרי עדיפויות של הממונים, נאמנות לחברים ולמשפחה, ושיקולי גזע. לא רק המושחתים והאמביציוזיים מעגלים פינות ומטשטשים את גבולות המנהל התקין והיושר; גם אלו שרוצים לעשות טוב מוצאים עצמם נזקקים לאמצעים מפוקפקים. ההבט הזה מיוצג בסדרה יותר מכל בדמותו של הבלש ג'ימי מקנולטי, היצירתי ומלא ההמצאה בשיטות עבודתו. הוא אכן מצליח יותר מעמיתיו, אלא שלשם כך הוא מפנה את עורמתו לא רק נגד הפושעים, אלא גם נגד הדרגים שמעליו. גם את חיי המשפחה שלו הוא מקריב, וכשתיין כבד - גם את בריאותו הפיזית והנפשית. ואולי ההפך? אולי חוסר הרצון או היכולת לייצב את חייו, להיות בעל ואב טוב, הם המביאים אותו להיות בלש שנותן הכל? איזו מהאפשרויות עצובה יותר?
בשלב מסוים בסדרה מקנולטי "מתברגן", מקיים משפחה יציבה ומפסיק לשתות - זאת במקביל להפסקה כמעט מוחלטת של פעילותו המשמעותית בלחימה בפשע. האם היוצרים התכוונו שנשמח או שנצטער? אני חושב שהם מאוד נזהרו להישאר נייטרליים, ולהשאיר לצופה להרגיש מה שירגיש בהתאם לערכיו (אני, אגב, שמחתי). בעצם הסדרה אומרת: הנה מה שצריך לעשות ולהיות כדי להצליח במלחמה בפשע. האם זה מה שאתם רוצים?
ממילא גם כשהוא מצליח, זו הצלחה חלקית. שוב ושוב מציגים לנו שוטרים (וגם כמה מורים, עיתונאים ואחרים) שעושים מאמצים כבירים, מגייסים את כל תושייתם, ויוצאים מהקופסה כדי לעשות את תפקידם באופן שיועיל; לפעמים המאמצים מצליחים, לפעמים נכשלים, לרוב מצליחים חלקית. העלילות השונות בסדרה נגמרות לעתים טוב, לעתים רע - ולרוב בפשרה; הדמויות, ואיתן הצופה, יוצאות וחצי תאוותן בידן.
נדמה לי שיש בכוחה של הסדרה לשפר את ערנותו של הצופה כצרכן תקשורת, ולהראות לו עוד דרכים (חוץ מאלו שהוא כבר מכיר) שבהם הדברים אינם כפי שהם מוצגים. למשל, מסיבת עיתונאים שבה המשטרה מודיעה בחגיגיות על פשיטה נרחבת על ארגון פשע שבה נתפס שלל רב של סמים ונשק; ייתכן שזה בעצם לאחר פיצוץ מוקדם מדי שהונחת מלמעלה על חקירה שהיתה יכולה להוביל לנזק גדול בהרבה לארגון הפשע, ושהבלשים המחייכים שם בעצם אכולי תסכול.
שקיעתן ונפילתן של אימפריות
החברה שאנו רואים בסדרה היא חברה חולה. מצד אחד אוכלוסיה שכמעט כולה משפחות מפורקות, שהמוכשרים שבבניה ובנותיה פונים לפשע, שכולה יאוש והזנחה. מהצד השני ממסד שמתפקד רק בקושי, שלמרות שרוב אנשיו רוצים להועיל ומתכוונים לטוב, אין לו מספיק משאבים לנצח את הרע; במקרה הטוב, הקרבות נגמרים בתיקו, ובטווח הארוך כנראה הרע מנצח. הצופה עשוי להתפלא לרגעים כיצד החברה הזו עדיין מתקיימת בכלל, וצריך להיזכר שהאוכלוסיה שמוצגת שם אינה חתך מייצג של החברה האמריקאית, שגם בבולטימור יש שכונות מבוססות וקהילות מתפקדות. בעצם כמחצית מדמויות הסדרה, אנשי הממסד, שייכים לקהילות שכאלה, והסדרה כן מראה רבים מהם בבתיהם ועם משפחתם. אבל כשהיא עושה זאת, היא נשארת בדלת אמותיהם, ובוחרת לא להראות באופן משמעותי את השכונה - בעוד שנופיהם הפיזיים והאנושיים של גטאות העוני מוצגים בנדיבות, ומהווים את חותמה החזותי של הסדרה. עבורנו הצופים הלא־אמריקאים, זו ארץ אחרת, אקזוטית. אבל גם קהל היעד של הסדרה בארה"ב הוא מן־הסתם בורגנים מבוססים, שרובם לא יעזו אפילו להתקרב לאותן שכונות. אולי גם עבורם היוצרים מבקשים להציג את הארץ האחרת שבתוך ארצם.
תמונות בולטימוראיות (באדיבות MorgueFile)
אפילו עולם הפשע המוצג בסדרה נתון לתהליכי התפוררות. אין שם משפחות פשע ותיקות ובעלות מסורת ועוצמה ארוכת־טווח, כפי שראינו ב"סופרנוס". הגדולים והחזקים שבסוחרי הסמים הם בסך הכל ראשי כנופיות לא גדולות. הם שומרים על עוצמה למשך שנה־שנתיים, ואז נכלאים או נרצחים ומפנים מקום לכנופייה הבאה. זה אפילו לא בא להם בהפתעה; שני ראשי הכנופיות שבמרכז הסדרה, אייבון ברקסדייל ומארלו סטנפילד, מוצגים ככאלו שמעולם לא שאפו ליותר מחמש־עשרה דקות של תהילה, שבהן יזכו לכבוד והערכה באיזשהו חלק של העיר. וה"חיילים" שלהם? אפילו שאיפה כזו אין להם. לא רק חייהם של אחרים שווים בעיניהם כקליפת השום, גם חייהם עצמם לא שווים להם הרבה יותר. נראה שרובם יודעים שחייהם יהיו קצרים, מסתפקים בלחיות את ההווה, ומקבלים את מותם (או מאסר עולם) בשלווה מקוממת ממש.
בלי כחל וסרק
הזכרנו את "הסופרנוס", וזה מחזיר אותנו להכתרתה של "הסמויה" כסדרה כטובה ביותר אי־פעם - שהרי הראשונה היא המועמדת ה"קלאסית" לתואר, והוכתרה ככזו על־ידי רבים. מה גם שההשוואה ביניהן מתבקשת, ולו בגלל הנושא הדומה. במבט ראשון, ברור שאין בכלל תחרות, שכן ל"סופרנוס" יש מלכתחילה שאיפות אמנותיות גדולות יותר. היא מלאה רבדים, סמליות, דיונים נסתרים בתרבות ובהיסטוריה האמריקאית והכללית. מה שמוצג בה הוא רק מפתח לדברים אחרים. ואילו ב"הסמויה" אין שום דבר סמוי. היא לא מנסה להיות יותר מתיעוד של המציאות - העלילות והדמויות מומצאות, אבל ממש זועקות "כך זה באמת". אין כוונה לפנות לצופה ברובד הסמלי - מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל.
דירוגים הם כמובן עניין טפשי קצת, בוודאי כשמדובר בשתי יצירות שכאמור הן כה שונות ביעדיהן. אבל אפילו מבלי לנסות לדרג, העוצמה שבה מציגה "הסמויה" את המציאות נותנת לסדרה ערך ומשקל - סוג אחר מהערך והמשקל מאלו של "הסופרנוס", אבל לא נופלים מהם. הסדרה כאילו אומרת - הנה, יש מציאות כזו, והיא מספיק מעניינת ומספיק חשובה כדי שנתבונן בה כשלעצמה. אם היה ספק, הערות היוצרים בתקליטור מבהירות: הם פועלים גם מתוך תחושת שליחות. הם הציגו לנו מציאות איומה, גרמו שיהיה לנו אכפת, וכעת הם מצפים שנקום ונעשה משהו. הם מספיק ריאליסטיים כדי לדעת שזה כנראה לא יקרה, או יקרה רק באופן שולי - מה גם שהסדרה מציגה עד כמה קשה לעשות משהו ולהועיל. אבל זה מה שלפחות היה ראוי שיקרה, לשיטתם.
ואם היעד הוא להראות במלוא עוצמתה את המציאות, הרי שרבדים נסתרים וסמליות אינם ממין העניין. הם יטשטשו וירככו; הם פינוק שאי־אפשר להרשות לעצמנו. אפילו עלילה רבת־מעוף עלולה לגרוע.
אין זה אומר שהצפייה היא סבל ודיכאון מתמשך, כלל וכלל לא. העולם שבסדרה הוא קשה, אבל האנשים שבו הם בני־אדם, וכדרך בני־אדם רובם מעוררים אהדה. אנחנו צוחקים מההומור שלהם, חוגגים בשמחותיהם הקטנות, ושמחים בהצלחותיהם, גם אם זמניות. באנושיות יש משהו מענג, ו"הסמויה" היא חגיגה של אנושיות, גם בסביבה קשה כל כך.
אין זו היצירה הראשונה שאלו יעדיה וזו דרכה. על הדעת עולים סרטיו של קן לואץ', ולפני־כן הניאו־ריאליזם האיטלקי, ולפני־כן ספריו של דיקנס. בטלוויזיה זה כנראה חדש יותר, וייתכן שהיא מדיום שמתאים לכך יותר מהקולנוע. רוחב היריעה (בניגוד לקוטן המסך) מאפשר היכרות עמוקה עם הדמויות, ופיתוח הזדהות ארוכת־טווח איתן, כמו גם חקירה נרחבת של המציאות בה הן פועלות.
אנו, הצופים הלא־אמריקאיים, נמצאים בעמדה נוחה יותר מהאמריקאיים. האמריקאי הממוצע יוצא לאחר הצפייה, יש לקוות, בתחושה של "המצב רע. צריך לעשות משהו", יודע שהוא כנראה לא יעשה הרבה (בעיקר, כי מה כבר הוא יכול לעשות), ומרגיש אשם. אנחנו הלא־אמריקאיים כנראה גם לא נעשה כלום, אבל לנו ממילא ברור שזו לא הבעיה שלנו, ואין לנו מה לעשות. מן הסתם גם אצלנו לא חסר עוני ופשע, ובין כל צדדיו של העולם שבסדרה יש בוודאי גם כאלו שדומים למה שאצלנו. אבל הצלחתה של הסדרה בהצגת העולם ההוא, על כל פרטיו ודקדוקיו - וכאמור, ההימנעות שלה מלהפוך אותו למטאפורה למשהו אחר - גורמת לכך שההשלכה משם לכאן אינה טבעית במיוחד.
בין אם במצפון שקט יותר או מיוסר יותר, אנו נשארים עם התחושה המזככת שבמפגש המרגש וההכרות עם אנשים אחרים - בדיוניים, אבל כל כך אמיתיים. הסדרה הזיזה בנו משהו. אמנם לא במידה שיוצריה, ואולי אנחנו בעצמנו, היינו רוצים - אבל יותר מזה כנראה אי־אפשר לבקש מיצירה.
|
קישורים
מצב השחורים בארה"ב - מאמרו של יזהר מזרחי
|