 |
|
''קיוטו'' - מסעדה יפנית וסושי בר.
|
|
| אוכל ותיירות • יסמין אדר • יום ג', 8/8/2000, 12:32 |
|
 |
|
| (צילום אילוסטרציה: מיכאל קונורס) |
|
בכל עיתון וספרון שיוצא כיום על מסעדות, מוזכר הטרנד החדש - האוכל היפני. אז נכון שהגל הזה לא באמת חדש, אבל בארצנו הקטנטונת (והמתפתחת להפליא בנוגע לתחום המסעדנות) הוא תפס את תשומת ליבם של האנשים הקטנים (אני למשל) לא כל־כך מזמן. טוב, אז לי אולי לקח קצת יותר זמן להבין שלדגים לא מבושלים יש טעם נהדר, אבל בסופו של דבר אפילו מוחי הקט קיבל את העובדה שאוכל טרי כמעט תמיד יותר טוב מאוכל לא טרי, ושהכלל הזה מתאים במיוחד לסגנון היפני.
כמעט בכל ביקורת שתקראו על מסעדה יפנית כזו או אחרת, תמיד יאמרו כמה מילים על המחירים השערוריתיים שמודבקים לכל פיסת דג, אורז ואיטריות - אני מסכימה. אבל, מה לעשות, אני פשוט אוהבת סושי. אני אוהבת כמעט כל דבר שקשור בזה: את מקלות האכילה, את הקעריות המעוטרות בקישקושים שנראים כמו יפנית (לעיני הבלתי מאומנת), את צורת ההגשה, את הצלוחיות הקטנות לסויה, אפילו את ערימות הג'ינג'ר הקטנות כשלידן גוש הווסאבי הירוק והחריף.
בחרתי לכתוב על מסעדה שהפכה חביבה עלי בזמן האחרון - "קיוטו". המסעדה ממוקמת ברחוב מונטיפיורי 32 בתל־אביב, ומוגדרת כמסעדה יפנית וסושי בר. ביקרתי שם מספר פעמים ונהניתי בכל ביקורי שם.
בפעם הראשונה ישבתי על הבר, שכן המסעדה היתה, כרגיל, מלאה. לראות את הסושימן עובד, זו חויה מאלפת: מול עיני המשתאות הוא קצץ, הוא גלגל, הוא סידר עשרות רולים, ניגירי, קונוסים וסשימי. בפעמים הבאות העדפתי את האינטימיות (היחסית) של שולחן.
להמלצת המלצרית (והמלצר) התחלקנו במנות, למנה ראשונה הזמנו קלמארי על הגריל, המשכנו במרק דגים (אוסויומונו) ומרק מיסו. הזמנו גם שני קונוסים - אחד עם סלמון סקין (קריספי!), והשני עם אונאגי (צלופח, לאלו מבינכם שלא מבינים או רואים יותר מידי פרקים של "חברים"). מתפריט הרולים בחרנו קליפורניה מאקי (שרימפס, סרטן, ירקות וטאביקו), קטרפילר רול (שוב צלופח, אבוקדו ורוטב טריאקי), אס רול - צלופח, סלמון, איקורה (ביצי דגים) וג'ינג'ר, והאמצ'י חריף עם טונה, מיונז ובצל ירוק. וכמובן, לא לשכוח - תה ירוק כדי להוריד את האוכל.
מרק הדגים היה נהדר, אך מרק המיסו (שבין כה וכה לא חביב עלי) היה מתקתק בצורה לא מובנת. שני הקונוסים היה טובים, כשהאחד פריך והשני עסיסי, הם יצרו ניגוד מעניין. לקחנו לגימה מהתה והמשכנו הלאה. אז הגיעה פלטת הרולים. האס־רול היה מזעזע - ללא ספק האכזבה של הארוחה - המנה היתה יכולה להיות נהדרת לולא האיקורה המפוזרות על הרול, שהיו מלוחות להפליא ובעלות הטעם האופייני לביצי דגים. את החוויה הנוראית הזו איזן הקליפוניה מאקי המשובח: הצלופח העסיסי, מלווה בסלמון החביב עלי וירקות שהחמיאו לכל הקונסטרוקציה.
כמו כן, הקטרפילר־רול היה טוב, ואילולא היה עליו רוטב הטריאקי, היה יכול להיות מוצלח באמת; ואני (האמיצה ואוהבת החריף) נהניתי להפליא גם מההמאצ'י החריף.
ובוודאי אתם שואלים את עצמכם מה באשר למנת הקלמרי על הגריל. ובכן, גם אנחנו שאלנו. נענינו בהתנצלות מופתעת, ולאחר בירור קצר הובאה המנה כלאחר כבוד מלווה בהסבר כי "המנה שלכם ניתנה לשולחן אחר". במבט לאחור, אולי היה עדיף לו לא היינו נזכרים, או לפחות אם המנה היתה נשארת בשולחן האחר - אוי, הטעם התפל, אוי, הטעם הצמיגי... כמה חבל לסיים כך ארוחה.
לפיצוי נפשנו הרגישה לקחנו סופלה שוקולד. שהיה מחריד. המלצרית חזרה בהתנצלות "כיוון שהחזרתם את מנת הקלמארי אני לא יכולה לזכותכם גם על המנה הזו, אז אולי תחליפו אותה במנה אחרת?" שאלה. בלית ברירה, הסכמנו. "גלידה", אמרתי בשיכנוע עצמי, "עם גלידה אי אפשר לטעות", הפור נפל על גלידת אננס.
עד מרה הגיעה תיבה קטנה מלאה עד מחציתה בקרח, ובה פרי האננס, קפוא, ובתוכו גלידת האננס המשובחת ביותר שטעמתי מימי. המנה היתה ללא כל ספק הטובה ביותר בארוחה - אל נא תיפול רוחכם, האוכל היה טעים מאוד - הגלידה, פשוט, היתה טעימה עוד יותר.
השירות היה אדיב, אך לא התמודד עם לחץ האנשים, השירותים לא היו מוקפדים כפי שניתן לצפות, המוזיקה היתה חזקה (יש הטוענים מדי), ואם אתם מתכננים לשבת סביב לשולחן, מומלץ מאוד להזמין מקומות מראש.
בסופו של דבר - נהניתי מהאוכל, מהאוירה ומהחברה. יש, אמנם, מקום לשיפור, אך המסעדה מענגת, מעניינת ומומלצת.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש