רוק מתקדם | 2147 | ||||||||||
|
רוק מתקדם | 2147 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
המארגנים פנו למערכת האייל הקורא והזמינו מבקר מטעמה? |
|
||||
|
||||
המארגנים אכן פנו למערכת ''האייל הקורא'' והזמינו מבקר מטעמנו. עם זאת, מדובר במארגני ההופעות, שאינם מועדון ''הברבי'', למיטב הבנתי. אבי עבודי הסכים, לבקשת המערכת, להענות לאתגר. |
|
||||
|
||||
האם הם פנו רק למערכת האייל, או לכל האתרים בישראל, מתוך תקווה שבאחד מהם ימצא מי שירצה לכתוב על פרוג רוק? |
|
||||
|
||||
איני זוכר את הדואל המקורי מהם, אבל זו שאלה שההגינות מחייבת להפנות אליהם, לא אלינו. |
|
||||
|
||||
חבר המליץ לי על הלהקה הזו, שבהוצאת בארבי. מישהו שמע אותם? |
|
||||
|
||||
כן, ויש גם הקלטה של הופעה שלהם ששודרה בערוץ 24 בחגים, ומשודרת שוב מדי פעם. באתר שלהם אפשר להוריד קטע או שניים: http://www.algir.co.il/ |
|
||||
|
||||
תודה. משעשע לשמוע את set the control to the heart of the sun בקצב מהיר ועם כל כך הרבה חחחח. (אני מתכוון לשיר מנועים קדימה). |
|
||||
|
||||
לי השיר הזכיר מאוד דווקא את ג'יינס אדיקשן (AIN'T NO RIGHT, ובמידה פחותה STOP) |
|
||||
|
||||
מה הכוונה ב"חזון" ברוק המתקדם? אם מדובר בעיקר בהרחבת גבולות הז'אנר (כלים חדשים, צלילים חדשים), זה מן הסתם לא ייחודי לרוק מתקדם. ואם מדובר ב"חזון אינטלקטואלי", מה הביטוי המוזיקלי/צלילי של זה? |
|
||||
|
||||
ברוק המתקדם ההרחבה שנעשתה לרוק במאפייני הלחנה (למשל שילוב של אלמנטים ממוזיקה קלאסית) וצליל (למשל הקלידים של קית אמרסון או ריק וויקמן, לעומת מה שהיה לפניהם) היא דומיננטית הרבה יותר ממה שנעשה בז'אנרים אחרים של רוק. חזון אינטלקטואלי, כשמו כן הוא - לא חייב לקבל ביטוי מוזיקלי/צלילי. מדובר ברעיון. המוזיקה שמתקבלת יכולה להיות מושפעת מהרעיון (למשל 'אלבום קונספט' - אלבום שנסב סביב רעיון תימטי מסוים, עם מוטיבים חוזרים), אבל זה לא הכרחי. דוגמא אחת כזאת שהובאה במאמר היה הנסיון של האמיל לנגן יחד עם רוג'ר אינו במשך שעה - במקביל, כאשר שניהם נמצאים במקומות שונים ואינם שומעים זה את זה - ולנסות לאחד את מה שהתקבל ליצירה אחת. את התוצאה הסופית על גבי התקליט אפשר לבחון בפרמטרים אובייקטיביים לחלוטין (ההנאה מהמוזיקה שהתקבלה) או להתייחס באופן סובייקטיבי למכלול (החדשנות הרעיונית שהוצגה בפרויקט, מה יצא ממנה בפועל, לאן יכול רעיון מסוג זה לקחת מוזיקאים אחרים שינסו ללכת בעקבותיו וכו'). |
|
||||
|
||||
מכאן שאפשר אולי לאבחן את המוזיקאים בתחום כיותר ''חושבים'' או ''אנליטים'' מאשר ז'אנרים אחרים, בהם המוזיקאים היו פחות מודעים בזמן-אמת לחידוש במה שהם עושים, או לכל הפחות יצרו מתוך אינסטינקטים יצירתיים מידיים יותר. הכוונה אינה לכך שהמוזיקאים בפרוג-רוק היו יותר חכמים או חושבים מאחרים, אלא שבצמתים רבים ברוק, אפשר לראות איך מוזיקאים יצרו משהו שהיה ''חכם יותר מהם'' (בפראפראזה על דברי שולמית לפיד בראיון לפני כמה שנים), מה שנתן למוזיקה שלהם רעננות ועוצמה. וממה שאני יודע על פרוג-רוק, השילוב של חזון, נסיונות מודעים וידע קלאסי רחב, מוביל להרחבת גבולות, אך עשוי לגלוש ליומרה ולמוזיקה מעייפת. |
|
||||
|
||||
אתה עושה אבחנה נכונה. כאמור הקשר בין הגישה האנליטית וה''חושבת'' ליצירה הוא במפורש תוצר של התקופה והנסיונות של המוזיקאים מהזרם הזה ''לקחת את עצמם ברצינות''. כמה שנים אחר כך (בתקופת הפאנק) היה הבון-טון דווקא בקודקוד ההפוך - לא לקחת את עצמך ברצינות - וגם זה היה, יותר מהכל, תוצר של תקופה (אופנה אם תרצה). בהחלט נכון גם לומר שבהרבה מקרים מוזיקאים שלא פעלו מתוך כוונה לחדש אלא מתוך האינסטינקטים היצירתיים שלהם, השפיעו הרבה יותר על התפתחות הרוק (ג'ימי הנדריקס כדוגמא בולטת). היבט אחר יכול להיות דומיננטיות וכריזמה של יוצרים מסויימים שהובילה לסחף מסויים אחריהם בכיוון שבו בחרו ללכת (בוב דילן, דיויד בואי). |
|
||||
|
||||
רוק מתקדם תמיד נשמע לי כמו אוננות מוזיקלית. נפיחה רפה של אוויר דליל במסווה של יומרה אינטלקטואלית בשקל שמונים. מעבר למיומנות טכנית, עדיין לא שמעתי אמירה מוזיקלית משמעותית בסוגה הנ"ל (אהבתי ועודני אוהב את קינג קרימזון, זה נחשב ?). צפיה ביובל רון ואזרחי העתיד רק חיזקה את הרושם הנ"ל. מדובר בחבורה של מוזיקאים חובבניים (להוציא את המתופף המוכשר ביכולת טכנית גבוהה אם כי בגרוב לוקה במקצת) אשר מתקשה מאוד לעמוד ברמה הטכנית הדי גבוהה שדורשת הסוגה הנ"ל. לפסוסים לרוב וטוטי אין. בקיצור חברים: אכזבה. |
|
||||
|
||||
כן, קינג קרימזון נחשב - לא סתם נחשב, אלא דוגמה קלאסית לרוק מתקדם. מה שמעמיד בסימן שאלה גדול את ההכללה שבקביעתך הראשונה. |
|
||||
|
||||
אף אחד לא משולם. |
|
||||
|
||||
פינק פלויד נחשב? |
|
||||
|
||||
גם אתה לא עשית שיעורי בית? |
|
||||
|
||||
אהה. להגיד על פינק פלויד שהם עוסקים באוננות מוזיקלית זה כמו להגיד על ואן גוך שהוא היה צייר קריקטורות. |
|
||||
|
||||
מה, להגיד על פינק פלויד שהם לא מושלמים זה כמו להגיד על העולם שהוא נוצר בתור ניסוי של עכברים! |
|
||||
|
||||
לאחר הדוגמא הטובה שלך לנפיחת אוויר דליל (קינג קרימזון, שתמיד נשמעו לי כאילו הם מותחים בכוח שירים קצרים בקטעי אלתור תמוהים, דוגמת Moonchild או Providence), למה שלא תביא עוד דוגמאות, שנבין על מי בדיוק אתה מדבר (וגם רצוי לנמק מה רע באותן דוגמאות). אגב, מה זה הביטוי הזה, "אוננות מוזיקלית"? סלח לי על השפה הגסה, אך אולי תפרט מהו "זיון מוזיקלי"? |
|
||||
|
||||
גדי שלום, במענה לפנייתך הרני משיבך כדלקמן: א. לעניין הדוגמאות: * אמרסון לייק אנד פאלמר - כמה פלצנים אפשר להיות, הם כתבו שיר המתמשך על פני 20 דקות, רק בכדי לנגן אותו בחמישה רבעים; * קינג קרימזון- פוסאידון, עד היום לא הבנתי מה זה בדיוק היה. כמובן שה-10 דקות של רעשים במוןציילד נכנסים גם לקטגוריה הנ"ל). אפשר להמשיך כהנה וכהנה, אולם נראה לי שמאחר ומדובר בלהקות המכוננות של הסוגה, זה די והותר. ב. לעניין הביטוי "אוננות מוזיקלית". הכוונה בביטוי "אוננות מוזיקלית" היא השחטה של זרע לריק. בעיברית של יום יום יצלח לדעתי הביטוי "פול גז בניוטרל". שימת דגש על הטפל (הפוזה האינטלקטואלית, הדגשה של אלמנטים טכניים בנגינה (מקצבים חריגים, סולמות מהגיהנום, נגינה בטוטי עם ברייקים לא סימטריים, סיבוכיות מיותרות ועוד) על פני העיקר- המוזיקה (צליחת התהום המפרידה בין החוויה הפרטית של המוזיקאי לבין היכולת של המאזין לקלוט ולחוות את אותה החוויה). תמיד היתה לי הרגשה שרוק מתקדם זו סוגה מוזיקלית שנועדה בכדי לדבר אודותיה ולא על מנת לשמוע אותה. ג. לסיכום על טעם ועל ריח אין להתווכח. בברכה, ארז |
|
||||
|
||||
במיוחד בגלל כמה דברים שאמרת כאן, שנשמעים כאילו לא ממש האזנת לדברים שנעשו במסגרת הז'אנר 'רוק מתקדם', אלא בעיקר קראת את הדברים שעיתונאים נוהגים להגיד על הז'אנר. במקרה, דווקא מה שכתבת על קינג קרימזון הוא נכון, אבל לא ממש מייצג: 10 הדקות של האילתור החופשי בשיר Moonchild הם בהחלט קטע שאפשר לקרוא לו 'אוננות מוזיקלית', אבל בחרת בקטע שלא מייצג בשום צורה את שאר פועלה של הלהקה או את הז'אנר באופן כללי. מה שמאפיין את הרוק המתקדם באופן כללי זה לאו דווקא ה'נסיוניות' (שלא אופיינית לרוק מתקדם בכלל) שהיום קל מאד ללעוג לחלק ממה שנעשה במסגרת שלה (ולרוב בצדק), אלא דווקא ההלחנה המסודרת והמעמיקה יותר בתוך מסגרת של רוק. הדוגמאות הטובה ביותר למה שנעשה תחת הז'אנר, לדעתי, היא דווקא היצירות הארוכות של להקת 'יס'. מה שבמיוחד הרגיז אותי, הוא מה שכתבת על להקת אמרסון לייק ופאלמר. שלא יהיה ברור משהו אחר: אני לא חושב שאמרסון לייק ופאלמר (להלן אל"פ) הם גדולי המלחינים מבין המוזיקאים שפעלו ברוק המתקדם, והמוזיקה שלהם מלאה לפעמים ברגעים מגוכחים ומלאי קלישאות. כשכתבת "כמה פלצנים אפשר להיות, הם כתבו שיר המתמשך על פני 20 דקות, רק בכדי לנגן אותו בחמישה רבעים" כנראה התכוונת ליצירה Tarkus, שמשך הזמן שלה דומה. האזנה לקטע מגלה כמה דברים שלא כתבת: א. לא כל הקטע כתוב בחמישה רבעים, אלא רק רגעים מאד מסוימים שאמורים להעביר קטע בעל אופי 'מלחמתי'. השימוש בחמישה רבעים לתאר את התחושה הסצפציפית הזאת נפוץ בכל הז'אנרים במוזיקה במאות האחרונות, והוא אפילו נפוץ במיוחד במוזיקה לסרטים (אם תשים לב לקטעי המלחמה ב'שר הטבעות', לדוגמא, תראה שהם כתובים גם בחמישה רבעים). ב. למרות הקטעים ה'פלצניים' בחמישה רבעים, רוב היצירה הוא דווקא שירים פשוטים יחסית במשקל רגיל של ארבעה רבעים, כשביניהם מופיעים סולואי קלידים בלוזיים לחלוטין, שיכלו גם באותה מידה להופיע באלבום של דיפ פרפל מאותה תקופה, לצד סולואים קלאסיים יותר שבאים להעביר רעיון מסוים במבנה היצירה. אורך הקטע לא נובע דווקא מ'פלצנות', אלא מנסיון לתת לשיר רוק נפח גדול יותר ולהפוך אותו לחוויה עמוקה יותר, בדומה ליצירות קלאסיות. לדעתי, אגב, הנסיון לא היה מוצלח לחלוטין למרות הרגעים החינניים שכן מופיעים בו, וחלק מהנסיונות הבאים של הלהקה לכתוב יצירות ארוכות (לדוגמא Karn Evil 9), היו מוצלחים יותר - אם כי עדיין לא מושלמים. כתבת גם: "תמיד היתה לי הרגשה שרוק מתקדם זו סוגה מוזיקלית שנועדה בכדי לדבר אודותיה ולא על מנת לשמוע אותה.". אני מאזין כבר כמה שנים לרוק מתקדם, ואני מרגיש שעברתי תהליך רוחני, רגשי ועמוק בעקבות האזנה למוזיקה הזאת. הרבה מהיצירות הגדולות של הז'אנר גרמו לי אינספור פעמים להנאה עצומה, יותר ממה שאפשר לתאר - ויותר ממה שקרה לי כמעט עם כל ז'אנר אחר - למעט מוזיקה קלאסית. נכון, אני בהחלט יכול להבין את ההרגשה המעט שכלתנית שאפשר לקבל כאשר מאזינים לרוק מתקדם *גרוע* (ויש לא מעט כזה), או כאשר מאזינים לו באופן שטחי, אך בז'אנר כשלעצמו יש הרבה מאד דברים יפים, שלא נעשו כמעט במסגרת הרוק בתקופות אחרות. הייתי ממליץ לך, כאמור, להאזין ליצירות הארוכות של יס, כמו שתי היצירות הראשונות בתקליט Close to the edge. |
|
||||
|
||||
כמובן, מגוחכים ולא מגוכחים, וגם ''הדוגמא הטובה ביותר'' במקום ''הדוגמאות הטובה ביותר''. אני צריך להפסיק לכתוב הודעות כשאני עייף. |
|
||||
|
||||
אני מסכים עם רוב מה שאתה כותב, אבל דווקא בקשר לקרימזון אני לא בטוח: יש להם בכל אלבום לפחות משהו מצויין אחד, שנראה כאילו בנו אותו בצורה מדוקדקת מראש, אבל *המון* קטעים שמרגישים נמתחים/מאולתרים/מחופפים. אם תרצה אלך ואחפש עוד דוגמאות (מה הקטע של הפתיחה של Larks' tongues, למען השם?) וכשאתה מקביל את מה שקרימזון עשו עם מה שיס, לדוגמא, עשו, אתה רק רואה עד כמה מה שמנסים לדחוף לתוך נישה אחת שנקראת "רוק מתקדם" הוא בעצם הרבה דברים שונים לגמרי, שאי אפשר לשפוט בתור מקשה אחת. |
|
||||
|
||||
הקטעים המאולתרים יותר של קרימזון שייכים לנישה מסוימת של מלחיני אוונגארד שפעלה באירופה ובאמריקה החל משנות ה40, פחות או יותר. הרבה מהמלחינים האלו ניסו לתת בהוראות הביצוע שלהם רק חלק מהפרמטרים, ולתת רק הוראות כלליות לגבי חלקים מסוימים ביצירה, או אפילו רק לגבי אלמנטים מסוימים באותם חלקים. הקטעים האלו של קרימזון (החלק הראשון של לארק'ס הוא דוגמא טובה), הוא איזהשהו נסיון לקחת את הקונספט הזה לפורמט של רוק. הסאונד שנוצר בקטע הזה, לדוגמא, הוא מעין תמהיל של אילתורים חופשיים על רעיון מרכזי כלשהו, לבין קטעים כתובים לחלוטין (בלארק'ס - הפתיחה בויברפון, הריף המרכזי וחלק מהפיתוחים שלו, הסיום עם הכינור, ועוד כמה קטעים), ולכן בכל זאת מתממש כאן הרעיון של הרוק המתקדם לדעתי - אם כי בצורה הרבה פחות טובה מאשר בקטעים המולחנים יותר של הלהקה, באלבום Discipline לדוגמא (האהוב עלי שלהם). באופן כללי, אני רואה את זה ככה: כשקרימזון מאלתרים קטע כמעט לחלוטין, זה הרבה פעמים נשמע כמו מעין ג'אז אוונגארד (או פרי-ג'אז, לא בטוח איך מכנים את זה בדיוק), אבל רק כשהם משלבים באילתור קטעים כתובים ומאורגנים, אפשר לכנות את הקטעים 'רוק מתקדם'. |
|
||||
|
||||
נכון מוזיקה טובה מענינת שכיף להאזין לה ואפילו קצת ממכרת אבל עדיין להגיד שעברת תהליך רוחני? צר לי אבל משה לא קבל מהר סיני את הפרוגרסיב אז קצת פרופורציות! תודה! |
|
||||
|
||||
מתי מותר להגיד על משהו שהוא מעביר אותך תהליך רוחני? |
|
||||
|
||||
כאשר הוא מפעיל את המאוורר. |
|
||||
|
||||
א. חבל שאלו שתי הדוגמאות שלך... קלעת בדיוק לשתיים מהלהקות ה"מכוננות" הנדירות שאותן אני לא אוהב. לטעמי, יש בין הלהקות הללו ללהקות "מכוננות" אחרות (יס, ג'נסיס, ג'נטל ג'יאנט, ואן דאר גראף, קאמל, לדוגמא, שאת כולן אני אוהב) הבדל לא קטן, ולכן קשה לטפול את כשליהן על הז'אנר כולו. ב. לטעמי דווקא ברוק מתקדם שמים דגש על העיקר, ולא על הטפל: הנגינה ופיתוח המלודיה. מקצבים חריגים? הם מעשירים את הנגינה, לא פוגעים בה, כמו רוב ה"סיבוכיות" הנוספת. על "פוזה אינטלקטואלית" לא שמעתי, אני מתנצל. זה כי אני לא טורח להקשיב למה שהאמנים אמרו או לא אמרו שלא דרך המוזיקה עצמה. ההרגשה שלי היא שרוק מתקדם הוא מוזיקה שנועדה לשמוע אותה, ורצוי שלא לדבר עליה כי זה תמיד יקפיץ אנשים שצועקים "פלצנות, לפצנות". ג. כנראה, אבל גם בטעם ובריח יש כמה דברים שניתן להגיע עליהם להסכמה כללית. בברכה גם לך. |
|
||||
|
||||
ג'נטל ג'אינט להקה מכוננת? על אף חיבתי אליה לא הייתי חותם על הצהרה כזאת. לגבי חוסר האהבה שלך לקינג קרימזון, הכביכול פלצנות שלהם מרתיעה די הרבה אנשים, אבל אחרי כמה האזנות ל "I talk to the wind" כבר לא תוכל לשמוע שום דבר אחר. |
|
||||
|
||||
צודק. בעקבות הדיון שמתי את קינג קרימזון, ושוב ושוב אני נהנה. |
|
||||
|
||||
אני חושב שההשפעה של ג'נטל ג'יאנט הייתה יחסית רחבה, ואפילו בקרב אנשים שלא אוהבים פרוג באופן כללי אני מוצא כאלו שאוהבים אותם. אני גם חושב שהסגנון שלהם הוא דבר שלא דומה לזה של שאר הלהקות שברשימה, ולכן הם בהחלט זכאים להיכלל בה, בתור מייצגים מובהקים של סגנון שנחשב "מתקדם" אבל לא דומה לאחרים שזוכים לשם זה. אבל כן, ייתכן שקשה לקרוא להם "להקה מכוננת". את קרימזון אני *אוהב* בגלל דברים "כביכול פלצנים" (כמו השירים הארוכים של אין דה קורט). דווקא מ- Talk אני לא מתלהב במיוחד (אבל גם לא סובל כמו במונצ'יילד). ככה זה כשאתה פלצן באישיותך. |
|
||||
|
||||
עם Fallen angel המאד ביטלסי. |
|
||||
|
||||
אני מכיר את Red ואוהב אותו (חוץ מאת Providence), אבל לא הבנתי מה אתה מנסה לומר כאן. אגב, סליחה על הבורות המוזיקלית, אבל מה "ביטלסי" בFallen angel? |
|
||||
|
||||
RED לא רע, אבל הוא לא מתחרה ב IN THE COURT או ב LIZARD. משום מה נשמע כאילו הם התאמצו בו יותר מדי (במיוחד בקטע הראשון) |
|
||||
|
||||
צודק, את I Talk to the wind, אפילו עוכר רוק מתקדם שכמוני מחבב. |
|
||||
|
||||
והמהדרין יגידו שזה בגלל שהשיר הזה הוא לא רוק מתקדם... וממילא לכל להקת רוק מתקדם היו, גם בתקופה ה''מתקדמת'' שלה, שירים שקשה לקרוא להם ''רוק מתקדם''. |
|
||||
|
||||
אמנם לא נכחתי בערב המדובר, אך לא הייתי מכליל ממה שנעשה בערב הספציפי הזה על סצינת הרוק המתקדם בישראל, ועל הסגנון באופן כללי. הערב שנכתב עליו הוא חלק מסדרת ערבים שמאורגנת ע''י להקת 'יובל רון ואזרחי העתיד' (שגם מופיעים בכל הערבים), ולרוב מייצג רק אספקט מאד ספציפי של סצינת המוזיקה בישראל - שלא תמיד קל להגדיר אותו דווקא כרוק מתקדם. לא יצא לי לשמוע עדיין את להקת אוקטובר (ההרכב השלישי שהופיע הוא הרכב ג'אז, ולכן לא אתייחס אליו) אך נכחתי כבר פעם אחת בהופעה של יובל רון ואזרחי העתיד, והאזנתי מספר פעמים רב לשני קטעי האולפן שלהם שמופיעים ב'במה חדשה' - ולדעתי הם הרבה יותר מזכירים פיוז'ן (במסורת של אלן הולדסוורת', כאמור) מאשר רוק מתקדם - פשוט כיוון שהקטעים מבוססים מאד על אילתור ועל טכניקה, יותר מאשר ברוק המתקדם שלרוב מבוסס דווקא על קומפוזיציה ואירגון מראש של חומרים. דווקא נעשה היום לא מעט רוק מתקדם בישראל, והייתי מזכיר במיוחד את להקת 'סימפוזיון' שכבר הופיעה מספר פעמים, השאירה רושם ניכר על חברי הפורומים למוזיקה, ועומדת להוציא בקרוב אלבום בכורה, ואת להקת 'אבק' שהוציאה כבר אלבום בכורה בלייבל בינלאומי (קיוניפורם). |
|
||||
|
||||
עת הגיע לידי בחצרו של מלך הארגמן נחשפתי לראשונה לזאנר. יצאתי לרעות בשדות האוזן השלישית, ולמצוא עוד מאותו הסוג. האדם המבוגר שהעביר אלי את אוסף תקליטי הרוק המתקדם שלו אמר לי שהוא כבר לא כל-כך מקשיב למוזיקה הזו. אז לא הבנתי איך זה יכול להיות?, איך אפשר להפסיק לאהוב את זה, את ג'נסיס, ELP (ביחד ולבד) ,קאמל , גנטל גינטס והחברים?. היום הבנתי. (יחד עם עוד כל מיני דברים אחרים) |
|
||||
|
||||
אוי לא, עוד אחד מאנשי ה''כשתגדלו תבינו''. |
|
||||
|
||||
שמע, לכל אדם יש תקופות בהן הוא מעדיף דברים כאלה או אחרים. כבר היום יש דברים סצפציפיים ברוק המתקדם שהערצתי בגיל 16 והיום נשמעים לי מגלומניים ופשטניים להחריד. בכל מקרה, חוויית האזנה היא דבר שנבנה. הרבה מהדברים שאתה אוהב היום קשורים כמעט בהכרח לדברים שאהבת לפני, וכו'. הגיוני גם להניח שאחת הסיבות שבגללן אתה לא מאזין יותר לרוק מתקדם היא גם השחיקה של האלבומים של הלהקות מהז'אנר הזה עליך. ייתכן גם, כמו שקורה להרבה אנשים, שהגעת לרוק מתקדם דרך הגישה של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" והתלהבת מהצד הטכני והשאפתני (מוזיקלית וחוץ מוזיקלית) של המוזיקה הזאת, ואז יום אחד החלטת שאתה מעדיף לשמוע מוזיקה 'יפה' ו'אמיתית' ו'בלי כל הפוזה', וזנחת את כל מה שמתקשר אצלך באופן אינטואיטיב לפאזה הקודמת, שנראית פתאום מיושנת מאד. זה מקובל לחלוטין, כמובן (וגם קורה כמעט לכל מאזין בהקשרים שונים), אם כי לדעתי גם ברוק המתקדם ניתן למצוא כמות גדולה במיוחד של הדברים ה'יפים' וה'אמיתיים'. |
|
||||
|
||||
כלומר, כן: יש גיל מסוים בו אתה לא מבין איך אפשר להפסיק לאהוב את זה (או יותר נכון: איך אפשר להפסיק להאזין לזה). ואח"כ יש גיל מסוים (כנראה ה"היום" אצלך) שבו אתה כביכול מבין. אבל קח בחשבון שהזמן לא נעצר פה, ולפעמים, בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים, אתה חוזר לדברים מסוימים לאחר הפוגה ממושכת ומגלה אותם מחדש, ונוכח כמה הם מופלאים ומרגשים. דוגמא אחת מני רבות: נסה להאזין שוב ל-Tales from topographic oceans בעוד עשר שנים, ואולי תבין שמה שנדמה לך שהבנת היום נכון רק להיום. (כן, כן - אני יודע שאוהבים לשנוא את היצירה הזו, וליידן, רוטן ופאנקיסטים אחרים אהבו לשנוא את הדינוזארים בגלל יצירות כאלו, אבל זה לא גורע כהוא זה מהעוצמה והיופי שלהן). ולעצם תיוגים והגדרות: זה שגוי בעיני לתייג להקה כלשהי לדורותיה תחת התווית של "רוק מתקדם". להקות עוברות תמורות, הרכבים משתנים והשם נותר, מפיקים מתחלפים, אופנות עולות ויורדות וכו' וכו', מה עוד שאיני בטוח כלל שהאמנים עצמם מתעניינים לאיזו קטגוריה נופלת המוסיקה שלהם. לכן אין דין Close to the edge כדין 90125. לכן אין דין The lamb lies down on Broadway כדין Invisible touch. לכן לא הייתי משווה בין Atom heart mother לבין Division bell, או בין Islands לבין Beat. נראה לי נכון יותר לדון על רוק מתקדם (או כל ז'אנר אחר בכל תחום אמנות אחר) ברמת האלבום (או הספר, או הסרט או כל יצירה מסוימת אחרת) ולא ברמת הלהקה (או הסופר, או הבמאי או...). |
|
||||
|
||||
In my opinion the reason for the "dissapointment syndrom" from prog, which by the way does not apply to many other types of music (for me beatles is still as fun to listen to as it was when I was 15), lies in the characteristics of the music. As the article ointed out much of the excitement in this music is due to the surprise delivered by the un-excpected twists in each musical piece. For me I think this was the main attraction when listening to Genesis, Yes and ELP whenI was younger. Ofcourse the patterns become familiar to our ear and don't surprise us anymore. What remains is the melodies and their emotional capacity. Therefore I still enjoy some pieces (like the lamb lies down) and other less (like some yes pieces).
|
|
||||
|
||||
מהנסיון האישי שלי אני יכול לספר שאני שומע את יס וג'נסיס כבר בערך שנתיים וחצי, והם הרבה פחות משעממים אותי מאשר להקות "רגילות" שאהבתי לפני כן, אפילו שבשני המקרים אני זוכר את השירים בעל פה. אני חושב שה"הפתעה" היא גורם מושך בהתחלה, אבל בהחלט לא הטעם העיקרי - אלא דווקא העושר המלודי, של מספיק פיתוחים ושינויים, בהשוואה לשירים שבנויים מתבנית קצרה שחוזרת על עצמה כל הזמן כמעט ללא וריאציות. אגב, אולי בגלל שאני אף פעם לא הייתי חובב גדול של ה"הפתעה", אני אוהב הרבה פחות להקות ש"מאלתרות" (כמו קינג קרימזון) והרבה יותר להקות שלשירים שלהן יש מבנה מאוד ברור, כמו יס. ואגב, דווקא לכבשה אתה שומר חסד נעורים? לטעמי היא תמיד הייתה הדבר הכי חלש של ג'נסיס בתקופת גבריאל (המכלול בהחלט קטן מסך חלקיו, ורוב החלקים לא כאלו מדהימים מלכתחילה. הרוב שם לא נשמע בכלל כמו פרוג). |
|
||||
|
||||
אני מסכים שמבחינה מוסיקלית האלבומים האחרים של ג'נסיס טובים הרבה יותר, אבל איזו תחושת "סיפוריות" יש לכבשה! שמעתי כמה וכמה אלבומי קונספט, אבל הכבשה מנצח את כולם בהמשכיות בין השירים, בהתאמה בין המוסיקה והמילים ובסיפור המוזר שפיטר קדח במוחו. חוצמזה יש באלבום כמה מלודיות יפהפיות (אכן מיעוט), כמו Carpet Crawlers, Lamia ו-Anyway, וכמה קטעי סולו-סינתסייזר מהטובים של ג'נסיס. מה שבטוח הוא שהאלבום הכפול בהחלט מלא ב-filler, וניתן היה בשקט לדחוס אותו לאלבום אחד. מה דעתך על שני אלבומי הפרוג האחרונים של ג'נסיס, בלי פיטר? |
|
||||
|
||||
אני לא אוהב במיוחד את ה"סיפוריות" של הכבשה. הסיפור של פיטר לא "מוזר", לטעמי, אלא פשוט מבולגן ולא ברור. די מאכזב, כי בד"כ גבריאל כתב מילים קצת יותר קוהרנטיות. גם השירים, בגלל ה-fillers הרבים, לא ממש מתחברים טוב. the snow goose של קאמל הוא דוגמא אחת למקום שבו זה עובד טוב יותר (ובלי נטיות גרנדוזיות מדי שצונחות לקרקע). שני האלבומים האחרונים (trick ו-wind, נכון?) יפים למדי, ויותר קרובים למסורת של האלבומים הראשונים מאשר הכבשה, אבל גם הם לא תופסים יותר מדי גובה. |
|
||||
|
||||
בלילות החורף הקרים הללו אני ממליץ בחום להקשיב ל-TRESPASS אלבומה של ג'נסיס מ-1970,אלבום בכוון הפרוגרסיב הראשון של הלהקה. (בלי פיל קולינס). באופן אישי אני אוהב מאוד מתוכו את השיר stagnation. |
|
||||
|
||||
בלילות החורף הקרים אני ממליץ בחום (משחק המלים במקור) להקשיב ל''בלילות הסתיו'' בביצוע מצוין של שם-טוב לוי ושלמה גרוניך ב''אלבום משפחתי'', ולהיזכר בערגה בלילות ההם בעונה ההיא. |
|
||||
|
||||
בלילות הקיץ החמים אני ממליץ בחום (משחק המילים במקור) להקשיב ל''בלילות הקיץ החמים'' בביצוע המצוין של מלי ברונשטיין וצוות הווי תותחנים, ולהיזכר בערגה בלילות ההם בעונה ההיא. |
|
||||
|
||||
דווקא הביצוע של מלי ברונשטיין וצוות הווי תותחנים, למרות ראשוניותו, לטעמי, הוא הפחות מוצלח. עולה עליו הביצוע של אריק איינשטיין, ועליו זה של מתי כספי. |
|
||||
|
||||
דווקא בביצוע שלהם יש משהו מהרגשת ה''ביחד'' של השיר (לדעתי לפחות) שאין בביצוע על ידי זמר יחיד. |
|
||||
|
||||
אה כן, הרי דברנו על כך בחורף דאשתקד: תגובה 196834 |
|
||||
|
||||
נחרדתי לגלות שחלפה כמעט שנה וטרם נזדמן לי להאזין לביצוע של ששת. האם ידוע לך כיצד אוכל להניח ידיי על הביצוע הנ"ל? |
|
||||
|
||||
הדיסק של ששת נמכר בכל חנות מוזיקה ראויה לשמה ב-39 שקל. |
|
||||
|
||||
יופי. כבר חשבתי לפתוח תיבת דוא''ל שתשלח לי כתובת ואשלח לך קלטת. |
|
||||
|
||||
אמנם כל מה שדומה לביצה וגו', אך אם חשקה נפשך לשמוע מוסיקה חדשה אך ישנה, נסה למצוא את התקליט Vacuum (אין טעות באיות) של הלהקה האיטלקית The Watch. התקליט מושפע מאד מג'נסיס, בעיקר "פשעי ינקות" ו"ריקוד שועלי", וגם קצת מ"השגת גבול" (כל עוד, כמובן, שאתה לא חוטא בהקשבה לתקליט "מבראשית ועד התגלות"). אגב, שנים שלא הקשבתי ל"השגת גבול", אבל אני זוכר לטובה את ההשתתפות של אנתוני פיליפס. נכון שהיה פה שמח לפני (מה?), כשהיו מתרגמים שמות של תקליטים? |
|
||||
|
||||
"ריקוד שועלי"?! אני מוחא בתוקף! אין לנו ריקוד. |
|
||||
|
||||
אל תמחא. אתה רק נותן להם קצב. |
|
||||
|
||||
בגלל זה אני עושה זאת בתוקף ולא בקצב. ואם כבר מעלים את הנושא, אי היחיד שיש לו בעיה עקרונית עם קהלים שמוחאים כפיים "לפי הקצב"? |
|
||||
|
||||
בעיה? יש כאלה שמתפרנסים מזה: (שכ"ג - סליחה על ניכוס האתר, אבל האמת שחיפשתי את המאמר המקורי, אבל גוגל לא רוצה למצוא לי דברים עכשיו, כנראה עומס חג המולד) |
|
||||
|
||||
''בלילות הסתיו'' זה שיר של ששת |
|
||||
|
||||
אני לא יכול להסביר מדוע אני אוהב יצירה כזו או אחרת, אבל יכול להתחייב שגורם הפתעה מעולם לא היווה שיקול או גורם משיכה ליצירה מסוימת. אני מאזין, בין היתר, לאותן יצירות קלאסיות, ג'אז ופרוג כבר שנים רבות, מכיר כל ניואנס בהן, ומתלהב כל פעם מחדש. דווקא "השאריות" שאותן אתה מתאר, ההרמוניות וההשפעה הרגשית של מוסיקה עלי, הן בעלות חשיבות רבה יותר עבורי. אבל כל זה מאד סובייקטיבי. מה שניסיתי לומר הוא, שכמו שלא כדאי לחרוץ דין בגיל העשרה ("פרוג זה הדבר הכי גדול שיש"), כך לא כדאי לחרוץ דין עשר שנים אח"כ ("פרוג? פיכס! נפוח, חלול וריקני"). הלקח הוא שמוסיקה שונה מתאימה בגילאים שונים בהתאם למצבי רוח שונים וכו' וכו'. אותו כותב יכול להיות מופתע לגלות בעוד עשר-עשרים שנה שאותן יצירות שאותן כ"כ אהב פעם, ובהן הוא כ"כ מזלזל כעת, יחזרו ויתגלו פשוט כיופי של מוסיקה. |
|
||||
|
||||
אני אמנם פרוגר לעתיד (זאת אומרת-מעריץ פינק פלויד) שעדיין לא התנסה ביצירות היותר פרוגיות שיש, אבל עדיין. דבר שאני מאוד שונא אצל פוגרים כבדים, זה הזילזול ב"חצי פרוג" כמו פינק פלויד או להקות דומות, משלשבים אלמנטים יותר פשוטים ותבניות של בית פזמון עם שירים אינסטרומנטליים וטקסטים גבוהים. אני לא חושב שמאזיני רוק מתקדם מתחילים לשמוע ג'אנטל ג'יאנט או קינג קרימזון על ההתחלה, רוב הפעמים הם מתחילים מפינק פלויד (wish you were here לדוגמא). |
|
||||
|
||||
אם זה מנחם אותך, אני מזלזל בחצי פרוג, אבל מהכיוון ההפוך. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |