|
במיוחד בגלל כמה דברים שאמרת כאן, שנשמעים כאילו לא ממש האזנת לדברים שנעשו במסגרת הז'אנר 'רוק מתקדם', אלא בעיקר קראת את הדברים שעיתונאים נוהגים להגיד על הז'אנר.
במקרה, דווקא מה שכתבת על קינג קרימזון הוא נכון, אבל לא ממש מייצג: 10 הדקות של האילתור החופשי בשיר Moonchild הם בהחלט קטע שאפשר לקרוא לו 'אוננות מוזיקלית', אבל בחרת בקטע שלא מייצג בשום צורה את שאר פועלה של הלהקה או את הז'אנר באופן כללי. מה שמאפיין את הרוק המתקדם באופן כללי זה לאו דווקא ה'נסיוניות' (שלא אופיינית לרוק מתקדם בכלל) שהיום קל מאד ללעוג לחלק ממה שנעשה במסגרת שלה (ולרוב בצדק), אלא דווקא ההלחנה המסודרת והמעמיקה יותר בתוך מסגרת של רוק. הדוגמאות הטובה ביותר למה שנעשה תחת הז'אנר, לדעתי, היא דווקא היצירות הארוכות של להקת 'יס'.
מה שבמיוחד הרגיז אותי, הוא מה שכתבת על להקת אמרסון לייק ופאלמר. שלא יהיה ברור משהו אחר: אני לא חושב שאמרסון לייק ופאלמר (להלן אל"פ) הם גדולי המלחינים מבין המוזיקאים שפעלו ברוק המתקדם, והמוזיקה שלהם מלאה לפעמים ברגעים מגוכחים ומלאי קלישאות.
כשכתבת "כמה פלצנים אפשר להיות, הם כתבו שיר המתמשך על פני 20 דקות, רק בכדי לנגן אותו בחמישה רבעים" כנראה התכוונת ליצירה Tarkus, שמשך הזמן שלה דומה. האזנה לקטע מגלה כמה דברים שלא כתבת: א. לא כל הקטע כתוב בחמישה רבעים, אלא רק רגעים מאד מסוימים שאמורים להעביר קטע בעל אופי 'מלחמתי'. השימוש בחמישה רבעים לתאר את התחושה הסצפציפית הזאת נפוץ בכל הז'אנרים במוזיקה במאות האחרונות, והוא אפילו נפוץ במיוחד במוזיקה לסרטים (אם תשים לב לקטעי המלחמה ב'שר הטבעות', לדוגמא, תראה שהם כתובים גם בחמישה רבעים).
ב. למרות הקטעים ה'פלצניים' בחמישה רבעים, רוב היצירה הוא דווקא שירים פשוטים יחסית במשקל רגיל של ארבעה רבעים, כשביניהם מופיעים סולואי קלידים בלוזיים לחלוטין, שיכלו גם באותה מידה להופיע באלבום של דיפ פרפל מאותה תקופה, לצד סולואים קלאסיים יותר שבאים להעביר רעיון מסוים במבנה היצירה. אורך הקטע לא נובע דווקא מ'פלצנות', אלא מנסיון לתת לשיר רוק נפח גדול יותר ולהפוך אותו לחוויה עמוקה יותר, בדומה ליצירות קלאסיות. לדעתי, אגב, הנסיון לא היה מוצלח לחלוטין למרות הרגעים החינניים שכן מופיעים בו, וחלק מהנסיונות הבאים של הלהקה לכתוב יצירות ארוכות (לדוגמא Karn Evil 9), היו מוצלחים יותר - אם כי עדיין לא מושלמים.
כתבת גם: "תמיד היתה לי הרגשה שרוק מתקדם זו סוגה מוזיקלית שנועדה בכדי לדבר אודותיה ולא על מנת לשמוע אותה.". אני מאזין כבר כמה שנים לרוק מתקדם, ואני מרגיש שעברתי תהליך רוחני, רגשי ועמוק בעקבות האזנה למוזיקה הזאת. הרבה מהיצירות הגדולות של הז'אנר גרמו לי אינספור פעמים להנאה עצומה, יותר ממה שאפשר לתאר - ויותר ממה שקרה לי כמעט עם כל ז'אנר אחר - למעט מוזיקה קלאסית. נכון, אני בהחלט יכול להבין את ההרגשה המעט שכלתנית שאפשר לקבל כאשר מאזינים לרוק מתקדם *גרוע* (ויש לא מעט כזה), או כאשר מאזינים לו באופן שטחי, אך בז'אנר כשלעצמו יש הרבה מאד דברים יפים, שלא נעשו כמעט במסגרת הרוק בתקופות אחרות. הייתי ממליץ לך, כאמור, להאזין ליצירות הארוכות של יס, כמו שתי היצירות הראשונות בתקליט Close to the edge.
|
|