שירה לילית | 916 | |||||||||
|
שירה לילית | 916 | |||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
השורות האחרונות של השיר גלגלו אצלי אסוציאציות, שהזכירו לי אמירה קולעת מפיו של קרל קראוס על היחס בין היוצר הספרותי ללשון, על הקסם שבו הלשון שהיא משהו כללי השייך לכולם, הופכת לפתע פרטית ואישית (כפי שציטטה נילי מירסקי בראיון עמה במוסף הארץ): "הלשון היא זונה שנותנת לכולם, ולילה לילה אני שוכב אתה כדי להפוך אותה לבתולה". |
|
||||
|
||||
ומה יגיד הפילוסוף הלינגוויסטי? הוא מעולם לא שכב איתה, הוא הגניקולוג... |
|
||||
|
||||
A woman lands at London airport and asks the taxi driver, "Can you take me someplace where I can get scrod?" the cabbie replies, "Gee, that's the first time I've heard it in the pluperfect subjunctive."
|
|
||||
|
||||
אני לא יודע אם קרל קראוס או מירסקי קדמו למשורר הסקוטי יו מקדרמיד (יאיר הורוביץ תירגם משיריו בספר הברקן והגביע), הוא נפטר ב 1978. מקדרמיד כתב את השיר הזה Speach, all Men's whore, My beloved! ובתרגום יורם ברונובסקיElle est nue - sans defense לשון, זונה לכל, אהובתי! היא עירומה - בלא מגן. |
|
||||
|
||||
לשון, זונה של כל אדם. אהובתי! היא עירומה - ללא מגן. |
|
||||
|
||||
אבל לא הבנתי כלום. טוב, בעיקר לא הבנתי את הקשר בין החלק הראשון לשני. אבל מעולם לא טענתי שאני מבין בשירה... (וחוץ מזה: "איפה עלילה?" :-) |
|
||||
|
||||
דווקא בחלק הראשון יש עלילה, קצת. יש שם נער שצופה בסרט, ומזדהה עם הגבור. (כך שיש טשטוש גבולות בין זהות הנער עם הקסקט והקולה, לבין איש החוק שבסרט). |
|
||||
|
||||
יש גם אפשרות של דרגת קיום נוספת- המשורר צופה בטלויזיה, ושם מוקרן סרט, שבו נער חבוש קסקט ושותה קולה צופה בסרט שבו איש חוק טקסני שותה קפה... |
|
||||
|
||||
והקריאה לעלילה זו הקריאה הקבועה, פחות או יותר, לסיפוריו בפורום הסיפורים של האגודה למד''ב. |
|
||||
|
||||
הוא לא אומר שזה סרט אבל הוא הגניב רמז במשפט 'הזמן נמתח כמו סרט של בועות חומות לבנבנות'. (מה לעשות שככה אני הבנתי את השיר..) (וההבנה הסובייקטיבית הזאת הזכירה לי את המאמר של גלבץ, על סימולקרות, טשטוש גבולות בין מציאות ודמיון, וגו). |
|
||||
|
||||
לכל מי שמעוניין בקריאת ביקורת על השיר - זה לא המקום אין לי מושג מה השיר שלך אמור להביע אבל ממש שמחתי לראות את שמך מתנוסס על גבי האתר. השיר, אגב נעם לעיניי למרות שבכלל לא הבנתי אותו - לפי התגובות ראיתי עד כמה... טוב- אולי עדיף שאני פשוט אתקשר אבל כ''כ מגניב לראות בן אדם במקום הכי לא צפוי בעולם (מבחינתי - חיפשתי מאמר של מישהו)... יאללה בי |
|
||||
|
||||
ונקווה שגם בפעם הבאה שהיא תרצה לצ'טט עם החברים שלה היא תעשה זאת מעל דפי אתרנו; תנועתה המהירה מהכניסה הימנית, דרך מרכז הבמה, ויציאה משמאל, הכניסה משב רוח מרענן, (אם כי קצר מדי), לאוויר האייל. אנו נוסיף את מירי לרשימה המתארכת של חידות ומסתורין שעל פשרם עלינו לתהות. |
|
||||
|
||||
בניגוד לדמויות אחרות, הנ''לית איננה פיקטיבית בשום מובן. |
|
||||
|
||||
אני חיפשתי, ולא להאמין - אפילו מצאתי- קשר בין שני החלקים שחוברו להם יחדיו תחת הכותרת 'שירה לילית'. הקטע הראשון התיאורי,המפורט - הוא דוגמא למה שהוגדר בחלק השני, כ- "שירה המשנה עורה לפי אורם של כוכבים" כוכבים, לילה, שירה ואיש חוק טקסני שעובר המרה לנער קסקטיבי, קפה שהופך לקולה -זה בדיוק שינוי העור המדובר. במילים אחרות, מובאת כאן דוגמא לתיאור כוחה של המלה לשנות בהינף קולמוס או מקלדת את טבעם של האובייקטים המתוארים בה. והמכונה. המכונה היא המפתח המשותף לשני הציורים. מה היה לנו? מכונה שבולעת מטבע ופולטת תוצר~ קפה,קולה- שניהם ממריצים בזכות הקפאין. גם מכונת השירה בולעת מטבע, נאמר סמי הזייה - ופולטת תוצר. שיר. מחרוזת מילולית כזו או אחרת, בשטח ההפקר שבין המציאות לבין ההזייה, בין העירות לבין השינה. עכשיו מגיע החלק השני, המסבירני של 'שירה לילית' - "איש כותב שיר באמצע הלילה" הזרקור עוזב את השחקנים,ומופנה כלפי הכותב "מנסה להעיר, מטיח" - שפה כוחנית, אלימה. שימו לב להסבר הבאנטו המופיע בתחתית השירים, ואני מצטטת - " מושא ההתייחסות משתנה על-פי הזמן והמקום בהם נאמרת המילה". איש החוק, נער מקוסקט, איש כותב. |
|
||||
|
||||
ת'אמת, לא אהבתי את השיר. אני סולד משורות שבורות ללא צורך, אני סולד מהכתיבה המתמסרת מדי, השיכלית מדי, אני לא סובל שאומרים לי שמה שאמרו קודם פתאום אינו כזה במקום לתת לי להבין שישנה אפשרות הבנה נוספת. אני סולד משפה פרוזאית ואני סולד משירים שאינם חרוזים ושקולים. מסיבות אלו אני לא אספר לכם כמה אהבתי את השיר, כי לא אהבתי אותו. מה שכן, אהבה לחוד ומחקר לחוד. יש בשיר הזה, מתחת לחזותו המחוספסת והזקוקה לליטוש דחוף, כמה עקרונות מבנה מרתקים, מכוונים או לא וזה גם לא משנה. אז אותם אני אנסה לתאר פה בקצרה. אני מניח שבהמך אני אשוב ואשפץ אותם. נניח שאני כותב בשיר: "שפתייך אדומות כשושנים". היות שהקורא יודע מהן שושנים ועד כמה הן אדומות הוא מסוגל להבין כמה אדומות שפתי אותה נמענת. כלומר, הדימוי הוא מעין מקור מוסכם, חוץ שירי, המוכר לקורא ומאפשר לדובר ערוץ תקשורת נוסף בעזרתו. פעם הוגדר הדימוי כ"קיצור דרך מנטלי", אשר מקצר הסברים ארוכים ומשמימים. "שפתייך אדומות מאוד מאוד מאוד אבל לא מאוד מאוד מאוד מאוד" וכן הלאה. הדימוי, בעיקר השחוק והידוע, הוא למעשה כמו מילה נוספת. כמו סימן לשוני נוסף הנושא מסר סמנטי נוסף. כמובן שפה דרכי הסימון קצת יותר מסובכות, אינן שרירותיות ולמעשה יכולות לסמן ביותר מדרך אחת וזה רק הופך את כל העסק ליפה יותר. כך למשל נוצר מצב משעשע כזה: "יש לך רגלי איילה; ארוכות ושעירות". חשבנו שהדימוי מסמן בדרך אחת ולמעשה הוא סימן בדרך אחרת שיוצרת אירוניה וכן הלאה. לא משנה כרגע. למה כל ההקדמה הזו? כדי להצביע על עיקרון מיוחד בשיר. מיוחד ביחס לדימוי רגיל אבל לא ממש מיוחד לשיר הזה, כי הוא נמצא גם במקומות נוספים. רק כמה מילים קודם על הבית הראשון. מתואר איש חוק המוציא קפה ממכונה. אחר כך נאמר (בצורה מעצבנת לדעתי) כי האיש אינו איש חוק אלא נער המוציא קפה מכונה. כלומר יש פה בעצם שידור כפול: תיאור של הדברים כפי שהם נראים ותיאורים כפי שהם מבחינה אחרת. ההקבלה היא מלאה: זה לא שהאיש אינו איש, אלא גם שמכונת הקפה אינה מכונת קפה אלא מכונת משקאות קלים. הנער לבוש קסקט במקום איש חוק לבוש כובע שוטר וכן הלאה. ממש נוצרים שני ממדים מקבילים. השיר ואמר בפירוש "הוא אינו כזה אלא כזה" בצורה שעצבנה אותי מאוד כי היה עדיף לתת לזה להשתמע אבל לא משנה כרגע. לאחר מכן נאמר: הַזְּמָן נִמְתָּח כְּמוֹ סֶרֶט שֶׁל בּוּעוֹת חוּמוֹת-לְבַנְבָּנוֹת שֶׁתּוֹסְסוֹת עַל הֶחָרִיץ הַסּוֹבֵב אֶת הַלְּשׁוֹנִית שֶׁל פַּחִית הַקּוֹלָה וּמִתְגַּלְגְּלוֹת מִמֶּנָּה אֶל לְשׁוֹנוֹ כאן מובא ההסבר לממד הכפול: אנו צופים בתהרחשות בשני מישורי זמן. כנראה איש החוק הוא הנער לפי כמה שנים שעשה פעולה דומה עם מכונת משקאות קלים. עכשיו, מוסבר התהליך: "הזמן נמתח כמו סרט של בועות לבנות" – מתיחתו הזו של הזמן היא שמאפשרת את קיומו של הממד הכפול או את הצפייה בשני הממדים או ההסבר מדוע נמסרים שני הממדים במקביל. זה קורה משום שהזמן נמתח כמו בועות. מה היא התכונה הממופה בדימוי הזה, כלומר זו שעוברת מאיבר לאיבר (כמו אדם משונשים לשפתיים)? מידת ההימתחות של הזמן. הוא נמתח ומתערבל כמו בועות ולכן נוצרת הכפילות בזמן, כפי שהבועות נעות בערבובייה. אם תשאלו לדעתי, הדימוי לא מוצלח במיוחד, גם בעיקר כי לקח לי הרבה זמן להבינו אותו וזה פוגם בתלהיך ההבנה (בהנחה שזהו ההסבר הטוב ביותר, זה לא מחייב כמובן). בועות אינו סרט ואינן יכולות להימתח יותר מדי אלא להתפזר או להישפך. לא משנה. עכשיו מה החלק היפה: הזמן נמתח כמו סרט של בועות לבנבנות, אותן בועות מפחית הקולה של הנער. כלומר, נוצר כאן מצב של "דימוי פנימי": בניגוד לאודם השושנה שידוע הן לדובר והן לקורא כ"תכונה של העולם" ולכן יכול לשמש כסימן מוסכם ביניהם הרי שהימתחות סרט הבועות היא תכונה פנימית של העולם. אתה צריך להיות בעולם השירי כדי להבין כיצד סרט זה נמתח ואתה צריך את ההבנה הזו כדי להבין כיצד נמתח הזמן. באופן הזה מושגת "דחיסות סמנטית": הבנת החלקים השונים של השיר מבחינת משמען תלוי בהבנת חלקים אחרים. אני אסתייג פה ואומר שאתה לא ממש צריך להיות בתוך העולם כדי להבין איך נראה סרט בועות של קולה, מבחינה זו הדימוי אינו קיצוני, אבל עדיין העיקרון הזה עובד פה. אפשר לתקן את המצב במידה רבה אם היה סרט הבועות פשוט מיודע: סרט הבועות שמתגלגלות… וכן הלאה. אז היה משוייך ישירות לתוך העולם. אין זה פותר את תכונת החיצוניות של הדימוי הפנימי כי מה בדיוק שונה בבועות אלה מן הבועות הרגילות, אבל נניח. בקיצור הדימוי הפנימי פה הוא כמו "האיש הזה יותר שמן מהשמן שבודק תיקים בסופר שליד הבית שלי". אתה חייב לבדוק מיהו האיש בסופר כדי להבין את הדימוי והבנת הדימוי חיונית להבנת התיאור. עד פה מבנה. כיצד משרת מבנה זה את המשמעות? הדימוי הפנימי, יצירת תלות סמנטית בין אלמנטים שונים בעולם השירי יוצרת דחיסות ייחודית לשיר בצורתה ובמידתה ושונה מזו שאנו רגילים. כך גם פועל הזמן בשיר הזה (או תכונת הזמן הכללי המוצגת בשיר הזה). זמן מתערבל, מערבב ממדים, יוצר דחיסות שאינה ליניארית. כלומר יש לנו דימיון בין עיקרון הפעולה של מבנה השיר לתוכנו באופן שיוצר המחשה שלו. חלקי השיר מובנים זה ביחס לזה כמו שהנער וצורתו הבוגרת: איש החוק, מובנים זה ביחס לזה. הדימוי הפנימי מפר את ההסכמה לגבי מה שעליו לעשות וכיצד עליו לעשות זאת בדיוק כפי שאופן הצגת פעולת הזמן מפר את האופן שמובן להבינו: סרט נמתח של בועות במקום עיקרון ליניארי. (אני אומר מקובל להבינו כי כך אני מבינו ואיני מבין דבר בפיזיקה שכנראה מציגה כל מיני הסברים אחרים). השימוש בעיקרון זה ממחיש את המשמעות התוכנית בצורה של אפקט על הקורא: הבנת דימוי היא תהליך קוגניטיבי וזה לא יכול להיות מושלם, או לפחות מוקשה, בשל השימוש בדימוי פנימי. כך מופנה הקורא, בדיעבד, בשל הדמיון בין שני העקרונות, להבנה מחודשת של התוכן לאור עיקרון זה: של אופן הצגת הזמן. היות שהזמן הוא עיקרון כללי בעולם אז גם מה שמובן לגביו הוא כזה: הזמן הוא סרט בועות, עבר והווה משמשים בו בעירבוביה ובמקביל וכן הלאה. עיקרון דומה קיים גם בבית השני אולם בצורה מורכבת יותר אז לאור אורכם המייגע של דבריי אשאיר את זה למישהו אחר. שני השירים בכל אופן, לדעתי לפחות, מתקוממים נגד של סימון בודד בקשר מסמן-מסומן או בהבנה לגבי אופן פעילותו של הזמן. הם מנסים להראות, בתוכנם ובעיקרון פעולתם, את רב הממדיות והגמישות של המילים: דימויים פנימיים לצד הטענה על שפת הבנטו ומימוה וכן את רב הממדיות של הזמן שגם הוא סוג של עיקרון מסמן: בתקופה אחת קורה ככה ובתקופה אחרת אחרת. יחס של אחד לאחד. מכאן שם השיר: כפי שמשמעות המילים משתנה לפי אור הכוכבים (בלילה) של שומר המסך בשיר (ולכן הדימוי הפנימי) כך משתנה אופן הסימון של השפה או של הזמן וזה גם מודגם בשני השירים. זהו, פחות או יותר. בוקר טוב לכולם. |
|
||||
|
||||
אם אתה מנתח באופן כה חכם ומודע שירים שאינך אוהב, תמהני כיצד תגיב לכאלה שאתה כן אוהב (-; אכן, השיר עוסק בשפה, ואני מקבל את הניתוח מעיר העיניים שלך. שתי הערות קטנות: בהיותו של בסרט הבועות מתואר ספציפית כאותו סרט המגיע מפחית הקולה אל לשונו של הגיבור, לא חשתי צורך ליידע אותו, בעיקר מכייוון שיידוע כזה היה עלול לסרבל את השיר. לעניין חוסר-היכולת להימתח של סרט הבועות: כוונתי שהסרט נמתח כפי שניתן היה 'למתוח קו' כלומר מכסה מרחק לינארי מנקודה לנקודה, ובתכונה זו יכול לעמוד סרט בועות. עם זאת, אשמח אם נראה לך שמילה אחרת, לק 'נמתח', הייתה משרתת כאן את המשמעות כפי שהסברתי אותה. ושוב, תודה. |
|
||||
|
||||
אני מנתח תוך מתוך הערצה ריגשית ולא רק מתוך התעניינות אינטלקטואלית. בערך כמו ההבדל בין רופא שמטפל מתוך אהבה לחולה לבין רופא שמטפל מתוך אהבה למחלה. מה שכן, שירים שאני חושף בהם רבדים נוספים מתחבבים עלי יותר. בעניין זה הייתי רוצה לומר לך כמה דברים כלליים שנראים לי חשובים לכל יוצר. כמעט תמיד ניתן להסביר כל דבר שנראה כחריגה או כשגיאה באופן שמתקשר לשיר כולו. ניתן לומר כי בהמשך העניין מתבהר או מתוקן וכן הלאה. אבל חשוב לזכור שקורא שופט את היצירה בכל רגע ורגע של הקריאה לאור מה שהוא יודע ולא לאור מה שהוא לא יודע או ידע בהמשך. זוהי נקודה מאוד קריטית. על היוצר לדעתי לנסות לראות את הדברים גם בעיניים של קורא וזה כמובן לא פשוט ואולי לא אפשרי אבל מאוד חשוב. בעניין הדימוי של הסרט, נניח שניתן להבין את הדימוי הזה בסופו של דבר ולמעשה כמעט כל מטפורה ניתן להבין בסופו של דבר. עד כדי כך אדיר כוחו של החיפוש אחר משמעות וקוהרנטיות העומד ביסודו של תהליך ההבנה. אבל עליך לקחת בחשבון: לקורא קשה להבין דימוי מסוים או שורה מסוימת. סוף פסוק. עכשיו תחשוב האם ברצונך להקשות בהבנה בנקודה זו במכוון או שזה מקרה שיכול לקלקל. זהו שיקול אדיר חשיבות שאסור לשכוח. על היוצר להבין שתהליך ההבנה אינו מעגל חשמלי: כן/לא. יכול להיות שייקח זמן רב להבין וזה דופק את הרצף או ההיפך: ההבנה מעוכבת בכוונה כדי להשיג אפקט כולל. קורה לא פעם בפרוזה שאתה לא מבין משהו אבל כן מבין אחרי עוד פסקה. דבר כזה, אם אינו מכוון, הוא לדעתי פשוט פגם. זה מקשה על ההבנה, מעכב אותה ודופק את הנאת הקורא ואת רצף הקריאה. לגבי עניין הידוע. בסוף מובן כי מדובר בסרט הבועות של אותה פחית אבל זה מובן רק בסוף התמונה ועד אז נראה כאילו מדובר פה באיזה פיתוח נוסף, בכניסה של חומר חדש לתמונה וזה מקשה על ההבנה כי זה דורש אינטגרציה של חומר נוסף. אם היינו יודעים שזה אותו סרט לאותה פחית זה היה פשוט מקל. "קישוריות" בתוך הטקסט חשובה מאוד ומקלה מאוד על ההבנה. קח את זה בחשבון. |
|
||||
|
||||
השיר "אם" של רודיארד קיפלינג, אשר בו -אוי לבושה- יש מקצב וחריזה; חמור מכך- הוא כתוב בשפה פשוטה; וחמור מכל- גישתו לחיים ולעולם מיושנת כל כך... אבל יש שעות שבהן [כמו נאום הדם והדמעות של צ'רצ'יל] יש מקום גם לדברים כאלה. ובכל זאת, השורה האחרונה מפריעה לי- אני חושבת שהפניה שבשיר נכונה לא רק לגברים, אלא גם לנשים. אבל קיפלינג באמת היה בן דור אחר. If
If you can keep your head when all about you Are losing theirs and blaming it on you; If you can trust yourself when all men doubt you, But make allowance for their doubting too; If you can wait and not be tired by waiting, Or, being lied about, don't deal in lies, Or, being hated, don't give way to hating, And yet don't look too good, nor talk too wise; If you can dream - and not make dreams your master; If you can think - and not make thoughts your aim; If you can meet with triumph and disaster And treat those two imposters just the same; If you can bear to hear the truth you've spoken Twisted by knaves to make a trap for fools, Or watch the things you gave your life to broken, And stoop and build 'em up with wornout tools; If you can make one heap of all your winnings And risk it on one turn of pitch-and-toss, And lose, and start again at your beginnings And never breath a word about your loss; If you can force your heart and nerve and sinew To serve your turn long after they are gone, And so hold on when there is nothing in you Except the Will which says to them: "Hold on"; If you can talk with crowds and keep your virtue, Or walk with kings - nor lose the common touch; If neither foes nor loving friends can hurt you; If all men count with you, but none too much; If you can fill the unforgiving minute With sixty seconds' worth of distance run - Yours is the Earth and everything that's in it, And - which is more - you'll be a Man my son! |
|
||||
|
||||
אותי השיר מעצבן למען האמת. ארוך מדי, חוזר על עצמו מדי, כל הזמן אם ואם ואני כבר רוצה לדעת מהו ה''אז'' ולכן כבר לא שם לב למה ''אם''. זה גם סוג שונה של שירה אם אפשר בכלל להגדיר אותו זה כך. בטח לא שירה לירית. אבל נחמד, יותר מעין שיר לבני הנעורים בעל מסר דידקטי. |
|
||||
|
||||
אולי באמת שווה ללכת קודם לסוף ולראות מה ה"אז", ורק אז לקרוא את השיר... השיר גם יכול לעלות על העצבים לא רק בגלל האורך והחזרה אלא בגלל הגישה המיושנת מאוד. אפשר למעשה לעשות עליו פארודיות בכיף. ואולי זה באמת לא שיר אלא מסר דידקטי בחרוזים. אבל איכשהו... בגלל הויכוחים באייל על "איזהו גיבור", והתלונות על העיתונות שמעוותת את האמת, והקיטורים על כך שנגמר הכוח ואי אפשר יותר... (ואני לא מוציאה את עצמי מהכלל פה חלילה, גם אני במתלוננים וכו'); בקיצור, בגלל כל זה. ולכן שמתי נפשי בכפי והבאתי את השיר לכאן, לגוב האריות הציניים והמתוחכמים. אבל אם מתגברים על הרתיעה הראשונית מהסגנון והגישה לחיים, בכל זאת יש בו משהו. לא? |
|
||||
|
||||
[שוס סופי בטרם אלך לקבור את עצמי מחמת הבושה] ומה שיש בו זאת האמירה. פשוט כך. האמירה שצריך להפסיק ליילל ולעמוד שקטים ואיתנים. אחרת המדינה כולה תאכל אותה, ובגדול. זהו. |
|
||||
|
||||
לפני מספר שנים דודו טופז הקריא את השיר הזה בפסטיבל רבין. |
|
||||
|
||||
באמת?! איזה שיר מגעיל ומעצבן. מי בכלל הביא אותו לכאן? :) |
|
||||
|
||||
וחג שמח. |
|
||||
|
||||
מנוע הפוליטיקלי-קורקטיזציה החליף את השורה האחרונה בזאת: "And - which is more - you'll be a Person, my offspring!"
|
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
מה הוא מתהפך? אפילו עשיתי לו מחווה ידידותית, ותיקנתי את שגיאת התחביר שלו. |
|
||||
|
||||
רונן. אני לא מבין בשירה כמוך, למרות לימודי האקדמיים הדלים בתחום השירה. למרות זאת אני מעז לבקר אותך כיון שזה לא הדבר הראשון שלך שאני קורא. זה עניין של גישת ביקורת המתייחסת גם ליוצר, למכלול יצירתו, אלמנטים החוזרים שוב ושוב. אתה כותב על כל מיני דברים שהם לא אתה, שהם רחוקים ממך, רגשית ופיזית. מה לך ולילד בטקסס ומה לך ולזונות באמסטרדם ולצרפתים בגשם? אני לא אדבר פה על חריזה ומשקל וצורניות כזאת או אחרת. מעניין אותי ברמה האישית איפה רונן? האם רונן הוא באמת החזות השכלתנית שהוא מפגין בשיריו, בדיבורו, בהלצותיו? מי אתה באמת הייתי רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד, לגעת באיזשהו מקום בלי התחכמויות,בלי מטאפורות ובלי אלגוריות מתמטיות. לשאול אותך, סתם כך מה שלומך, שתענה לי, אני עצוב, אני שמח, פתאום נזכרתי במשהו מפעם וזה ריגש אותי. אני יודע שיש את זה בתוכך, שאתה לא מאגר הידע העצום שלך וויכוחים בלתי פוסקים על הדשא בנושא מצב השירה העברית בימינו. אז תגיד, אני לא מספיק קרוב אליך ומעולם לא הייתי. זה אולי נכון אבל מה האמנות אשמה. השירים שלך הופכים מתוחכמים יותר, מרהיבים יותר, אבל אני לא מצליח למצוא בהם אותך, את המודעות הרגשית שלך לעצמך, לסובב אותך, להסטוריה המרתקת שלך. גם כשאתה עושה קישורים, ואתה זאת כל הזמן, אני מתקשה למצוא את האלמנט הרגשי, את החוויה, את הפאניקה, את הכאב שלך וזה חסר לי. |
|
||||
|
||||
לכל חובבי השירה: ביום שני, 24/2/03, בשעה 20:30, יתקיים ב'מרתף 10', ירושלים 23, חיפה, ערב שירה צעירה המשולב בקטעי מוזיקה, מחול ותיאטרון. בערב יתארחו המשורר יקיר בן-משה, שפרסם לאחרונה את ספר השירים "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" המשוררת והמתרגמת טל ניצן-קרן, שספרה "דומסטיקה" יצא לאור לפני מספר חודשים, וכן המשוררת והשחקנית סיגל וייסבין-רוזמן. חלקו השני של הערב יוקדש לשירה חדשה ולמשוררים בראשית דרכם. נשמח אם תגיעו... פרטים על מרתף 10 והוראות הגעה: בזמנו הודעתי על ערב של המרתף בתוך סיפור 'שירה' אחר והיה מיש טען שהייתי צריך להודיע על הערב תחת הסיפור המכיל את השיר שלי, ולכן עשיתי זאת כעת. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |