 |
במאי 1855 ביצעו ארבעה גברים את שוד הרכבת הנוסעת הראשון בהיסטוריה, כשהחליפו את תכולתן של תיבות זהב במשקלות עופרת. במשך שנתיים לא הצליחו משטרות אירופה להבין כיצד התבצע השוד המתוחכם הזה, שכמעט ולא הותיר אחריו עקבות כלשהן. סביר להניח כי אלמלא סכסוך על חסדיה של גברת מסוימת, לא היו מתכנניו ומבצעיו נחשפים לעולם. תרגום ואחרית־דבר: אורי קציר.
|
|
| תרבות והיסטוריה • ויליאם אואן גאי • יום ו', 7/1/2005, 21:08 |
|
| |
דומה כי אין עוד בהיסטוריה של הפשע כל־כך הרבה פשעים שזכו לאותו כינוי כמו פשעי "שוד הרכבת הגדול". אחד הסרטים הראשונים שנעשו בקולנוע התיימר להיות תיעוד של שוד כזה, שבוצע בסוף המאה ה-19 באזור הספר במערב אמריקה. במסורת האמריקאית נחשב השודד הידוע ג'סי ג'יימס כמי שאחראי לשוד הראשון מסוג זה, כלומר למבצע שיעדו הוא פלטפורמה נעה ולא זירה נייחת (כמו בנק או בית־עסק כלשהו). ג'יימס ביצע את המעשה החלוצי הזה בשנת 1873. תשעים שנה מאוחר יותר ביצעה חבורה של 16 שודדים את שוד הרכבת הידוע ביותר במאה העשרים, כאשר חלצה מהרכבת 2.5 מיליון ליש"ט בשטרות משומשים.
ובכל זאת, דומה כי כל המעשים הללו הם רק חיקויים מאוחרים יותר של השוד הראשון באמת מסוג זה, שוד שהתבצע בשנת 1855 בבריטניה ונכנס לפולקלור הבריטי. זכרו של שוד זה התפוגג מעט משום מה, אולי בשל הזיכרון הציבורי הקצר ואולי מסיבה טמירה אחרת, שטרם עמדתי על טיבה.
בינואר 1857 הסתיים ב"אולד ביילי", הלא הוא בית הדין הפלילי הוותיק של לונדון, משפטם של שלושה גברים שנחשדו בתכנונו ובביצועו של אחד ממעשי השוד המזהירים והמתוחכמים ביותר אי־פעם. יהיה זה, אולי, פתיח נאות אם נציין כבר עתה כי המסתורין שאפף את השוד לא נפתר בסיוע מלאכת בילוש דקדקנית, אלא להפך – רק לאחר שרשויות החוק של שתי מדינות נכשלו בפענוחו.
בליל ה-15 במאי 1855 שגרו שלוש חברות לונדוניות שונות תיבות מלאות זהב באמצעות חברת השליחויות של "צ'פלין אנד קומפני". התיבות הועברו באמצעות רכבת שיצאה מלונדון, דרך פולקסטון, לכיוון בולון שבצרפת ומשם לפריז. כל תיבה היתה עשויה מעץ קשה ואיכותי שסביבו נכרכו סורגי מתכת איתנים. לפני צאתן לדרך, עברו התיבות שקילה במשרדי חברת השליחויות. לאחר מכן נלקחו היישר אל תחנת הרכבת של גשר לונדון.
בתחנת הרכבת הוכנסו התיבות אל תוך כספות שהיו מקובעות לקרון הרכבת. הכספות היו יצוקות מברזל וננעלו במנעולים מיוחדים. מפתחות הכספות הללו הופקדו בידי מנהלי משרדי הרכבות בלונדון ובפולקסטון וכן בידי קברניטה של המעבורת שחצתה את התעלה לצרפת - "לורד ווארדן". הנוהג הקבוע במקרים כאלה היה לנעול את הכספות יחד עם השומר עליהן בקרון מיוחד ברכבת הלילה שיצאה מלונדון בואכה פולקסטון.
בבוקר, כשהגיעה הספינה עם מטענה היקר לבולון, השומר שלף מכיסו את המפתחות ופתח את מנעולי הכספות. התיבות שהיו בהן הוצאו ועברו שקילה חוזרת. שלושתן נראו תקינות לחלוטין, למעט העובדה שאחת מהן, משום מה, משקלה פחת בשמונה עשרה קילוגרמים ממה שאמור היה להיות. לאחר מכן הועברו התיבות לרכבת הצרפתית Chemin de Fer du Nord, לצורך הסעתן לפריז. רק אז, לכשהגיעו אל עיר האורות, פתחו אותן אנשי צוות האבטחה. סביר להניח שהתדהמה והחיוורון שטפו את פניהם כשנגלה לעיניהם תוכנן של התיבות היקרות. הן היו מלאות בעופרת. התכולה המקורית, מטילי זהב בשווי 12 אלף דולר (מיליוני דולרים במונחים של ימינו), כמו גם כמות עצומה של מטבעות זהב (כולל מטבעות אמריקאים נדירים בערך נקוב של עשרה דולרים האחד) – נעלמו כלא היו.
החקירה נפתחה מיידית. לכל אורך מסלול הנסיעה של הרכבת בדקו שוטרים בריטיים וצרפתיים את השטח, במטרה למצוא רמז, ולו הקל ביותר, באשר לשאלה המטרידה מי, לכל הרוחות והשדים, היה הגנב המתוחכם שהצליח לבצע את החלפת המטענים במיומנות שכזו, היכן עשה זאת, כיצד התגבר על כל מכשולי האבטחה שבהם נתקל ואם נהנה משיתוף פעולה של מי מאנשי הביטחון שהופקדו על המטען. החקירה נמשכה חודשים ארוכים. חברת הרכבות Southern Eastern Railway, שהפעילה את הקו בו נשדד אוצר הזהב העצום, הציעה פרס ענק למי שיספק מידע על השודדים. כל שמועה, פיסת מידע או בדל של רמז נבדקו בקפידה. התיאוריה שהתגבשה אז – ושבה האמינו מרבית הבלשים במשך זמן רב – היתה כי השוד בוצע בתחומי צרפת, מה שהביא לכך שעד דצמבר 1855 חיפשו את עקבותיו בעיקר בקרב סוחרי זהב צרפתיים. מאות חשודים נעצרו ונבדקו. חלקם ערכו ביקורים מאונס בתחנות משטרה במטרה "לסייע לחקירה". עדויות מפורטות נגבו גם מחברי הצוות שהיו אחראים לביטחון הזהב, אך כפי שקורה לעתים קרובות בנסיבות אלה, נמצא כי כולם ביצעו את תפקידם ממש כפי שהיו אמורים לבצעו. המסקנה היתה שהשוד לא יכול היה, בעצם, להתבצע. המשטרה הצרפתית ערכה חקירה זהירה משלה, שבסופה באה לכלל מסקנה כי הזהב הוצא מהרכבת אי־שם באנגליה, או במהלך חציית התעלה על גבי המעבורת. היה לכך גיבוי נסיבתי מסוים, משום שהצרפתים יכלו להצביע על הפרשי המשקל שנמדדו בתחנת בולון, מייד לאחר שהתיבות הוצאו מהכספות – אותן כספות שננעלו באמצעות מפתחותיו של קברניט המעבורת.
בשלב מסוים של החקירה התמקד החשד בצוות תחנת הרכבת של פולקסטון, מקום בו תיבות מטילי הזהב, שהיו אמורות להיות מאוכסנות בחדר אטום ומאובטח, הושארו למעשה באחד ממשרדי התחנה, משרד שדווקא היה נגיש למדי. חשד אחר הופנה במהלך החקירה לשומר שנהג במכונית המסחרית שבה הועברו מטילי הזהב. האיש, ג'יימס ברג'ס, עבד בשירות הרכבות מזה שלוש־עשרה שנה ורכש לעצמו שם של אדם אמין ועובד מסור. הוא נחקר על ידי קציני משטרה ובכירים נוספים, אבל דבר מהדברים שאמר לא שפך אור על התעלומה. ג'יימס קנדי, עוזרו של ברג'ס ברכבת הדואר הלילית, אמר שראה את ברג'ס בתחנת גשר לונדון, אבל לא ראה אותו שוב עד שהגיעה הרכבת לדובר, על גדת תעלת למאנש. תפקיד מרכזי בתשאול מילא עורך דין צעיר ומבטיח בשם ריס, שעבד בשירות חברת הרכבות.
מזכיר חברת הרכבות באותו זמן היה ג'נטלמן סקוטי חריף בשם סמואל סמיילס, ששמו יצא למרחוק שנים ספורות לאחר מכן, כשפרסם את הרומן הוויקטוריאני רב־המכר "Self Help". כמה חודשים לאחר השוד נכנס אל משרדו של סמיילס צעיר אחר מעובדי החברה, ויליאם טסטר שמו. טסטר שימש בעבר כאחראי תחנה במארגייט (Margate) וביום בו נכנס למשרדו של סמיילס כיהן כעוזר מנהל נוסעים בתחנת גשר לונדון. טסטר סיפר כי הוא מתעתד לעזוב את עבודתו משום שמונה למנכ"ל חברת הרכבות השוודית וביקש, כנהוג, שיינתן לו מכתב המלצה. סמיילס הנהן, אבל מאחר ולא ידע הרבה על טסטר, ביקש ממנו להמתין יום־יומיים וכשהלה יצא ממשרדו, ניגש לברר עליו מספר פרטים אצל הממונה עליו. הבדיקה העלתה תוצאות חיוביות דווקא, ככל שהדבר נוגע לטסטר עצמו: הממונה המליץ עליו בחום וסיפר שמדובר באיש מקצוע אמין ומיומן. זמן מה לאחר מכן העניק סמיילס לטסטר את מכתב ההמלצה המבוקש. מייד לאחר מכן יצא טסטר לשוודיה.
באוגוסט 1855 התעמת עבריין בשם אדוארד אגאר עם גבר בשם המפריז. עילת המריבה היה ויכוח על חסדיה של אישה. בלי להיכנס לפרטים, אפשר לספר שידו של אגאר היתה על העליונה. המפריז הנרגז החליט לנקום בדרכו. הוא טמן לאגאר מלכודת מתוחכמת, שבסופה נעצר האחרון בגין זיוף המחאה, נשפט, הורשע ונשלח לגלות במושבת העונשין אוסטרליה למשך כל ימי חייו. בטרם מעצרו היה אגאר בן זוגה של אישה בשם פאני קיי, שאף ילדה לו בן. קיי עבדה קודם לכן כמלצרית בתחנת טונברידג' (Tonbridge). אגאר העצור המתין בינתיים לספינה שתוביל אותו לאוסטרליה בבית הסוהר פנטונוויל (Pentonville) ובכמה בתי כלא אחרים. חלק ניכר מזמנו בילה בכתיבת מכתבים לאישה שאהב. בין היתר, הצליח ליצור קשר עם חברו הטוב אדוארד פירס, כדי שזה יעביר למשפחתו הקטנה של אגאר סכום כסף שיספק את כל מחסורה. פירס, מדפיס כרטיסים לשעבר בחברת הרכבות, פוטר מעבודתו ב-1850. אגאר העביר לידיו לפחות 7,000 לירות שטרלינג. אבל פירס מעולם לא העביר אפילו פני מכל הסכום העצום הזה לידי קיי ובקיץ 1856 כבר היתה המלצרית לשעבר חסרת כל. מכתב שהצליח אגאר להעביר לידיה של קיי עורר את חשדה שפירס גנב את הכסף ובין השניים פרצה מריבה איומה. פירס הכחיש אמנם כי שמר לעצמו את הכסף שהעביר לידיו חברו הכלוא, אבל קיי לא האמינה לאף מלה. היא החליטה לנקום בו.
מייד לאחר העימות ניגשה פאני קיי אל מנהל כלא ניוגייט. הוא הסכים לקבל את האישה הענייה. זו, מצידה, גמלה לו בסיפור מעניין ביותר. המנהל המופתע יצר מייד קשר עם עו"ד ריס, אותו משפטן צעיר ומוערך מחברת הרכבות וסיפר לו מה שמע זה עתה. קיי הוסעה מייד לתחנת גשר לונדון, ולאחר שהופגשה עם ריס הותיר אותו סיפורה פעור פה. ריס ההמום נכנס מייד אל משרדו של סמיילס ודיווח לו על השיחה. "אם מה שהיא מספרת נכון, טעינו כולנו", סיכם. קיי התבקשה, אפוא, לכתוב תצהיר ולחתום עליו.
ריס נטל את התצהיר עימו ונסע מייד לפגוש את אגאר. זה האחרון שהה עתה בפורטלנד, בית מעצר שהיה אמור להיות תחנתו האחרונה לפני שיועלה על ספינת הגירוש בדרכו לאוסטרליה. הופעתו של ריס הותירה את אגאר חסר אונים. כששמע מה עולל פירס לקיי, התרתח כפי שמעולם לא רתח קודם לכן. הוא החליט להשיב לפירס כגמולו. בשעות שלאחר מכן תיאר בפני ריס סיפור ארוך במיוחד; בין השאר, תיאר שם בפרוטרוט את התפקיד שמילא אותו אדוארד פירס בשוד מטילי הזהב מהרכבת. הפרטים הללו מילאו תצהיר ארוך מאוד, שבו, נוסף על הפרטים הקשורים לביצוע השוד המתוחכם, נקב גם בשמות השודדים עצמם.
הווידוי של אגאר הכה את כולם בתדהמה. איש מחוקרי הפרשה לא האמין שדווקא נוכלים קטנים מסוגו של אגאר עמדו מאחורי המבצע. במובן מסוים מזכיר פרט זה את שוד הרכבת של 1963, שבוצע אף הוא על ידי כנופיה של גנבים קטנים, נוכלים בפרוטה ודגי רקק. ריס נטל על עצמו את המשך החקירה. מצויד בפרטים שסיפקו לו אגאר ובת זוגו ובסיועם של שני מפקחי משטרה לונדוניים, ויליאמסון ות'ורנטון, שנודעו כשועלי שטח מיומנים וכמי שפענחו כבר כמה וכמה מעשי שוד בקריירה שלהם. אגאר עצמו נותר בכלאו, אבל עדותה של קיי היתה יקרה מכדי שהחוקרים יתירו לה להוסיף ולהתגורר בגפה. היא ובנה עברו להתגורר בביתו של המפקח ת'ורנטון, מקום שנחשב לבטוח באופן מניח את הדעת. חברת הרכבות שילמה את הוצאות מחייתה שם.
המצוד היה ארוך ומייגע, אך לבסוף נשא פרי. בנובמבר 1856 נעצרו ויליאם פירס וג'יימס ברג'ס בלונדון. זמן מה לאחר מכן נעצר ויליאם טסטר, שעה שעשה את דרכו משוודיה לחופשת מולדת בבריטניה, בה אמור היה להתראות עם בני משפחתו.
ב-10, ב-11 וב-12 בינואר 1857, הופיעו השלושה בפני השופטים ב"אולד ביילי". שני העדים העיקריים מטעם התביעה היו פאני קיי ואדוארד אגאר. ההגנה, מצידה, עשתה כל מאמץ כדי לערער את אמינותם של העדים הללו, בטענה כי היו שותפים לפשע וככאלה אין לסמוך על דבריהם; אפס, למן הרגע בו נודע על המודוס אופרנדי של השוד ועל זהות החשודים בביצועו, היה קל הרבה יותר לחוקרים ללקט עדויות נגדם. השופט סבר כי העובדה שעדותו של אגאר אומתה לפרטי פרטיה על ידי אנשים שלא יכול היה להיות לו כל מגע עימם בהיותו עצור מעידה כשלעצמה על אמיתותה המוחלטת. אגאר בהיר העיניים, בעל מבנה הגוף השברירי־כמעט, אדם נבון ומשכיל, היה רהוט ומשכנע. כאדם רב תושייה היה הוא האחראי על תכנון וביצוע החלק הקשה והמסובך ביותר של השוד. הוא היה שותפו של ג'יימס טאונסנד סאווארד, מי שהיה ידוע יותר בכינוי "ג'ים הסופר" – עורך דין לשעבר ומי שבמשך למעלה משלושים שנה היה המוח מאחורי אינספור מבצעי שוד מתוחכמים. סאווארד עצמו היה האיש שארגן את סחיבת אוצר הזהב הבלום מהרכבת. במרץ 1857 הורשעו הוא וכמה מחבריו בזיוף המחאות בנקאיות.
בסוף שנות הארבעים של המאה ה-19 הצטלבו דרכיהם של אגאר ופירס, שהועסק אז, כאמור, כמדפיס כרטיסים. אז החלו השניים לתכנן את שוד הזהב מהרכבת הנוסעת מלונדון לפאריס. אגאר היה הפסימיסט שביניהם. הוא סבר כי אמצעי הביטחון הדוקים מדי וכל מאמץ בכיוון זה ייכשל, ולכן החליט לנטוש את הרעיון. בשלב זה החליט לנסות את מזלו בארצות הברית והיגר לשם. רק מספר שנים מאוחר יותר, לאחר שלא צלחה דרכו בעולם החדש והוא החליט לשוב אל המולדת הישנה, צצה שוב אותה תוכנית ישנה.
היה זה כאשר נתקל שוב באדוארד פירס. השניים התעכבו לשיחת רעים שבמהלכה החליפו זכרונות וסיפרו חוויות. בשלב כלשהו בשיחתם העלה אחד מהם שוב את נושא הזהב. אגאר העריך שלא ניתן יהיה לפרוץ את הכספת אלא אם כן ישיגו הפורצים את העתקי המפתחות קודם לביצוע השוד. פירס, מצידו, סבר שמורכבות המבצע מחייבת שיתופם של אנשים נוספים בתכנונו. אגאר שאל כמה אנשים, ועל מי, לכל הרוחות, חשב פירס בהקשר הזה. פירס הגיב בשליפת שני שמות: ברג'ס, שהיה אז שומר בתחנה, וטסטר, ששימש כאחראי תחנת מארגייט. אגאר התלבט ארוכות, אבל לבסוף החליט ללכת על זה.
במאי 1854 החלו ההכנות המעשיות לבצע. אגאר ופירס יצאו יחד לתחנת פולקסטון ושם ערכו תצפיות על תנועת הרכבות והפעילות בהן. למעשה, התעניינותם ברכבות היתה כה יוצאת דופן עד שמשכה את תשומת ליבם של מפקח הרכבות ג. ד. הייזל ושל כמה מחבריו בחברת סאות'רן איסטרן. לאחר מכן נפרדו השניים: פירס נסע בחזרה ללונדון, ואילו אגאר נשאר עוד כמה ימים בפולקסטון, ובאמצעות ויליאם טסטר התיידד עם כמה מעובדי החברה במקום. בין היתר, בילה בפאבים שבהם נהגו עובדי חברת הרכבות לשבת ועקב אחר צעדיו של אדם אחד במיוחד. היה זה הפקיד שבידיו הופקדו מפתחות הכספות הנוסעות, אלה שהיו מותקנות בקרונות הרכבות ושבהן עתיד היה הזהב לשכון אחר כבוד בדרכו לפריז. אגאר השקיע במעקב הזה, ובהתיידדות עם אותו אדם, לא מעט זמן ומאמץ, אבל חשדנותו של המפקח הייזל כמעט היתה בעוכריו. הלה סבר כי אגאר הוא כייס דווקא, ומשהבחין בעניין שגילה באיש המופקד על המפתחות הזהיר אותו מפניו. אגאר, מצידו, שהבחין בהסתייגותו של הפקיד מפניו, החליט לעזוב את פולקסטון לזמן מה ולהניח לסקרנות שעוררה נוכחותו שם "להתקרר" מעט.
באותה תקופה היה כבר ברג'ס חלק מהחבורה. הארבעה נהגו להיוועד לפגישות תכופות, בהן שיתפו זה את זה במידע שאספו וניסו לשפר את תכנית המבצע ככל יכולתם. הפגישות התקיימו בפאבים פופולריים וסואנים בהם לא היה זה נדיר לראות ארבעה גברים יושבים יחדיו, לוגמים בירה ומתדיינים על הא ועל דא. שניים מהבולטים שבהם היו ה"גרין מאן" שברחוב טולי (Toley) וה"וייט הארט", סמוך לגשר לונדון.
צירוף מקרים מוצלח במיוחד האיץ את התכנון. ויליאם טסטר נהנה מאמון ומהערכה גבוהה מצד האחראים עליו בחברת הרכבות, וכאשר קודם לתפקיד בדרגה גבוהה יותר נראה היה כי המזל משחק לקושרים. לא היה זה סתם תפקיד: הממונים עליו – או שמא היתה זו יד הגורל – העבירו אותו ללונדון ושיבצו אותו במשרד הממונה על אבטחת המטענים ועל שיבוץ השומרים. סביר להניח שהחבורה פרצה בצחוק אדיר כשנודע לה על הג’וב החדש שלו. משהו כמו לתת לחתול שרוצה לגנוב את השמנת את האפשרות לשמור עליה בתשלום. טסטר לא אכזב: בהזדמנות הראשונה שהתגלגלה לידיו הצליח להבריח אחד ממפתחות הכספות לאגאר, אותו פגש בפאב לונדוני כלשהו. תוך דקות ספורות היה בידי אגאר העתק שעווה של המפתח. אבל מאחר ולכל כספת היו שני מנעולים – ולפיכך שני מפתחות – לא היה בכך די.
השגת המפתח השני היתה מבצע מסובך למדי. באוקטובר 1854 שיגרה החבורה תיבה ובה מטילי זהב בשווי 200 ליש"ט לאגאר, שהמתין לה בתחנת פולקסטון. התיבה מוענה לאדם בשם ארצ'ר, שהיה מנהל התחנה ולאדונים לדג'ר וצ'אפמן, שני פקידים ששירתו בה. רק לשלושת אלה היתה הרשאה להעביר את המטען היקר למקבלו. וכך ראה אגאר במו עיניו כיצד פותח צ'אפמן את הכספת במפתח השני, זה שעדיין לא היה בידי החבורה. הוא הצליח להבחין כי בסיום הפעולה החזיר הפקיד את המפתח לארון קיר קטן במשרד מנהל התחנה.
אגאר שב ללונדון, אבל בסוף אותו חודש חזר לפולקסטון, והפעם היה עימו גם פירס. השניים הסתתרו סמוך למשרד מנהל התחנה. כשהגיעה רכבת הלילה, יצאו אליה שני הפקידים כדי לפתוח את הכספת שבה. אגאר ופירס חישבו במדויק את לוח הזמנים מיציאתם של השניים מהמשרד ועד שובם אליו. באחד הלילות חדרו אל המשרד בדקות הספורות בהן היה ריק, פתחו את ארון הקיר, הוציאו את המפתח, יצרו ממנו העתק שעווה, החזירו את המפתח למקומו, נעלו את הארון, יצאו מהמשרד ונעלמו מהשטח. הביצוע היה כל־כך מהיר וחלק שהשומרים לא חשו בדבר. לאחר מכן החליטה החבורה לבדוק גם את סידורי הביטחון בצידה הצרפתי של התעלה. אגאר נסע לבולון, ושם בילה שבוע בצפייה שקדנית בהעברת המטענים מהספינה אל הרכבת. הוא עשה רישומים, חישב זמנים ושב ללונדון עם ממצאיו.
עתה היה על החבורה להחליט מתי לבצע את השוד. מאחר והיה ברשותם מקור פנימי בחברת הרכבות זרם אליהם גם מידע שוטף באשר לגודל המטענים ושוויים. החבורה החליטה, אפוא, שלא לבצע את התוכנית עד שיועבר ברכבת מטען בעל ערך גבוה במיוחד. הערך המינימלי של מטילי זהב שהחבורה קבעה שהוא מצדיק להוציא את התוכנית מהכוח אל הפועל עמד על 12,000 ליש"ט – סכום עצום באותם הימים, שהקושרים העריכו את משקלו במטילים במאתיים ליברות. בינתיים, המשיך אגאר לנסוע הלוך ושוב ברכבות. הפעם התמקד באלה שנהגן היה שותפו למזימה, ברג'ס. המטרה היתה לבחון את המפתחות המשוכפלים ולבדוק אם הם תואמים למנעולי הכספות.
זמן מה לאחר מכן רכשו אגאר ופירס שתי תיבות גדולות ומילאו אותן במשקלות עופרת. את העופרת ארזו בשקים מיוחדים, אותם העבירו מדי פעם לתחנת הרכבת של גשר לונדון. חלק מהשקים היו עשויים עור; אחרים היו תיקים מיוחדים לנשיאת שטיחים. לילה אחר לילה עשו השניים את דרכם אל התחנה, נושאים תיקים ובהם משקלות עופרת. בנסיעות אלה נהג פירס לחבוש פאה נוכרית ולהדביק לפרצופו שפם מלאכותי. השניים המתינו בסבלנות לאות מברג'ס.
זה קרה ב-15 במאי 1855. באותו לילה הגיעו, בנפרד, הודעות מברג'ס ומטסטר. אגאר ופירס קנו שני כרטיסים לדובר במחלקה הראשונה, ונטלו עימם גם את כרטיסי החזרה לאוסטנד. את תיקי השטיחים מסרו לסבל שישב בקרון השילוח, והלה לא שם לב בכלל לכובדם המופרז. פירס התיישב במושבו. אגאר, לעומת זאת, חמק באין רואה לקרון בו שהה ברג'ס. הוא היה מצויד בפטיש עץ, באזמל ובכלי פריצה נוספים שעשויים להיות שימושיים בפריצת תיבות מתכת. כמו כן, היו בכליו שעווה וסרטי הדבקה לצורך סגירתן מחדש של הכספות. בחוץ החל לרדת גשם והטיפות נקשו על גג הקרון. אגאר נקש בדלת הקרון וברג'ס פתח, הכניס אותו וסגר את הדלת אחריו. אגאר לא אמר מלה. הוא פנה מייד אל הכספות שעליהן חלם במשך זמן רב כל כך.
הוא עבד בסבלנות, מרוכז במנעול, מחליף פה ושם מלה חטופה עם ברג'ס, שפקח עין על המתרחש מחוץ לקרון. את המנעול הראשון פתח ללא בעיות מיוחדות, בעזרת המפתחות המשוכפלים שהיו בידיו מלכתחילה. תיבות הזהב היו בפנים. לתיבות אלה לא היו לו מפתחות וכאן נזקק למומחיותו כפורץ. מאחת התיבות היה עליו להסיר סורגים מיוחדים, בתהליך ממושך למדי. הוא פתח את התיבה. הסחורה היתה בפנים: עשרות מטילי זהב נוצצים, ישרים, כבדים. הוא שלף אותם, אחד־אחד, וסידר אותם במתינות בתיק שהביא עימו. את המטילים החליף, כפי שתוכנן מלכתחילה, בגושי העופרת. אחר כך חתם את התיבות שוב במסמרים, כדי לשכנע את השומרים האחרים שדבר לא אונה להן. עד שהגיעה הרכבת לתחנת רדהיל סיים אגאר לרוקן את התיבה הראשונה. טסטר הצטרף אליהם וברג'ס העביר לידיו מטיל זהב אחד, שכר הטרחה שלו על סיועו הנדיב במבצע. טסטר חזר עם המטיל ללונדון בהזדמנות הראשונה שנקרתה לידיו לאחר המסע הזה.
זמן מה לאחר מכן הצטרף פירס אל החבורה, במטרה לסייע בידי אגאר לסיים את המבצע במהירות. השניים הצליחו לפרוץ את התיבות הנוספות, אבל כאן נתקלו בבעיה: כמות העופרת שהביאו עימם לא הספיקה כדי למלא את כל התיבות, מה שעלול היה לחשוף מוקדם בהרבה מהצפוי את השוני במשקל המטען שיצא מלונדון מזה שהגיע לבולון. הם הצליחו לאתר משהו באמצעות דחיסת פריטים נוספים אל תוך התיבות ולהגביה בצורה זו את משקלות העופרת. השניים נטלו את התיקים הכבדים עמם ועזבו את הקרון בנחת.
כשהגיעה הרכבת לתחנת פולקסטון פרקו הסבלים את הכספות מהרכבת. פירס ואגאר, מצידם, המשיכו בנסיעה באותה רכבת עצמה לכיוון דובר, וכשהגיעו לשם אספו את תיקי השטיחים מהקרון של ברג'ס. אגאר הטיל בניחותא את כלי הפריצה שלו לים. אסור היה לו להיתפס כשהכלים הללו עליו, משום שהם היו עלולים להוות ראייה מכריעה למעורבותו בשוד.
בדובר עברה על אגאר חוויה מצמררת למדי. סבל מקומי התעקש לשאת עבורם את התיקים עם מטילי הזהב. למזלו, לא חשד הסבל בתכולתם המעניינת של התיקים בעלי המשקל היוצא דופן. שני הגברים יכלו לשוב עתה ללונדון. הם נסעו חזרה וכשהגיעו לבירה, הלכו בדרכים עוקפות אל ביתו של אגאר בשכונת שפרדס בוש. שם החלה החבורה לטפל בזהב. פירס ואגאר בנו כבשן, ולאחר שהבעירו בו אש הגונה, החלו להמיס בו את המטילים. בבוא היום, כשהפרשה "תתקרר" מעט, יוכלו למכור את גושי הזהב הללו, לקבל עבורם תמורה הגונה ולחלוק אותה עם חברם השלישי, ברג'ס. בחלוקה שעליה החליטו קיבל ברג'ס 700 ליש"ט, ואילו אגאר ופירס הסתפקו ב-600 לכל אחד.
זמן מה לאחר מכן נעצר אגאר בשל אותה מריבה מטופשת שלו עם המפריז. למזלו, לא ידע המפריז דבר על מעורבותו של שנוא נפשו בשוד שהסעיר את הממלכה במשך חודשים ארוכים כל כך. פירס, שהבין שהסיכון במעצר שותפו גדול יותר משהיה, החליט לקבור חלק מהזהב. המקום שבחר בו היה המזווה שמתחת למדרגות הכניסה לביתו שבקילברן וילה. לאחר שאגאר "זימר" בחקירה, החליט חוקרו, עו"ד ריס, לעשות מעשה. הוא נטל עמו כמה שוטרים, ובלווייתם הלך אל ביתו של פירס. הוא הצליח למצוא שם אגרות חוב בשווי 2,000 ליש"ט ומעט ניירות ערך נוספים. בביתו של אגאר חשף ריס חלק נוסף מהזהב, כמו גם לא מעט ראיות אחרות שאמתו את סיפורו של האסיר.
אחד משומרי הכלא בו ישב אגאר היה ברנש בשם קנדי. כשהובא אגאר למסדר זיהוי הבחין בו קנדי ופלט: "אני מכיר אותו". הוא נזכר כי ראה את אגאר בפאב בו נהג לבקר לעתים. לעומת זאת, סבל שעבד בתחנת פולקסטון ושפרק את התיבות שם – בנוכחות ברג'ס, אגב – אמר כי אינו זוכר את אגאר במיוחד. החוקרים הביאו עמם גם שומר שעבד ברכבת באותו לילה; אותו שומר הוחלף בידי שומר אחר, מקנייט שמו, שאף צפה בהעמסת המטען על גבי ה"לורד וורדן". גם כשהיו התיבות על סיפון המעבורת, נחה עליהן עינו הצופייה של אחד מקציניה. רק בבולון הבחין הקצין שאחת התיבות ניזוקה משהו והעיר את תשומת לבו של פקיד המכס הצרפתי לכך. הצרפתי הבחין שאכן באחת התיבות יש חור קטן, אבל משום מה לא עשה דבר בעניין. עובדת היעלמו של המטען היקר לא נתגלתה, בעצם, עד שהגיעה הרכבת לתחנתה הסופית בפריז.
עדים רבים נחקרו במטרה לבדוק את עדותו של אגאר בפני ריס. השודד, כאמור, נתן הצהרה מפורטת במיוחד בנושא תכנון השוד וביצועו, ולא מעט קציני משטרה עיינו בה. אחד מעובדי תחנת פולקסטון נזכר שראה את פרצופו של אגאר כמה וכמה פעמים בזמן האחרון. כך גם העיד המפקח הייזל. גם הסבל שנשא את תיקיו של אגאר נחקר. צוותי בתי המלון בדובר, בהם שהה אגאר בשם בדוי, נחקרו גם הם וחלק מהם טענו שהם זוכרים את ביקוריו במלון. שומר אחר נזכר שראה את טסטר מסתובב עם תיק שחור גדול, אותו תיק שגם אגאר עצמו תיאר בפרוטרוט. אותו שומר גם זכר שראה את אגאר ופירס מסתובבים יחד בפולקסטון, זמן מה לפני השוד. עדים נוספים סיפרו כי טסטר שינה את רשימת המטלות באותו לילה כך שברג'ס יהיה אחראי לרכבת היוצאת עם המטען ב-15 במאי 1855.
המשפט עצמו היה מהיר וענייני. אגאר עצמו שימש כ"עד המלכה" (מקביל ל"עד מדינה" אצלנו) נגד חבריו ועדותו אומתה באופן מוחלט. לפיכך, המושבעים לא נזקקו ליותר מעשר דקות כדי להחליט על הרשעת הנאשמים שהיו מעורבים בפרשה. ברג'ס וטסטר נידונו ל-14 שנות גלות, אבל פירס, שמשום מה הורשע בגניבה בלבד, נשלח למאסר של שנתיים בלבד, כשבגזר הדין נקבע שאת החודש הראשון למאסרו, וכן את החודש האחרון בכל שנה, הוא יבלה בבידוד. מעניין לציין, אגב, כי אחד הסעיפים בכתב האישום היה "גניבה מבית מגורים"; אפס, בית המשפט זיכה את הנאשמים בסעיף הזה, וקבע כי התובעת, חברת הרכבות, אינה יכולה להתייחס אל קרון המטען שבו שכנה הכספת כאל בית מגורים.
במהלך המשפט ציין התובע את "הידע המקצועי, המיומנות, ההתמדה והכישרון שבהם נעשה שימוש במהלך ביצוע התוכנית הפלילית הזו". בנופפו בידו בתנועה מוגזמת משהו, וכנראה בלא שהיה מודע לשימוש באותם מונחים עצמם שיבח את "הידע המקצועי, המיומנות, ההתמדה, הידע המשפטי והדיסקרטיות שהופגנו על ידי היועצים המקצועיים של חברת הרכבות", שהצליחו להביא את השודדים לדין. כאמור, הוא הגזים למדי: ככל הידוע, החקירה באמצעים שהיו מקובלים עד אז נכשלה לחלוטין, ואלמלא פרץ אותו סכסוך בין אדוארד פירס לפאני קיי, יתכן כי מבצעי השוד לא היו נחשפים לעולם.
מכל מקום, בדבר אחד אין ספק: היה זה מבצע שהיו בו כל הסממנים של פשע קלאסי: התעוזה, הקשר ההדוק עם עובדי החברה שסייעו במידע ובביצוע התוכנית, הסיורים המוקדמים, התכנון הזהיר והסבלנות הרבה. היו בו, במבצע הזה, לא מעט אלמנטים שמהם הפיקו הסקוטלנד יארד והמשטרה הצרפתית לקחים מועילים.
אחרית דבר
הכותרת "שוד הרכבת הגדול" היתה, כאמור, נחלתם של כמה וכמה סיפורי בלשים וגם כמה וכמה סרטי קולנוע. הראשון שבהם צולם כבר ב-1903, שעה שהקולנוע עוד היה בחיתוליו וזירת ההתרחשות שלו היא האזורי הספר של מערב ארצות הברית. למעשה, סרט זה, אותו ביים אדווין פורטר ובו כיכבו איי.סי. אבאדי בתפקיד השריף וגילברט "ברונקו בילי" אנדרסון בתפקיד מנהיג כנופיית השודדים, נחשב בשעתו ליצירה פורצת דרך מבחינת חדשנותה בתחומי הצילום והבימוי, ומקוטלג כיום על ידי מבקרי קולנוע רבים כמערבון הקלאסי הראשון בתולדות הקולנוע (ב-2004 נעשתה גרסה מחודשת לאותו סרט עצמו). שנה מאוחר יותר, ביים זיגמונד לובין סרט נוסף באותו שם, שגם הרקע שלו מתרחש בנופי הכפר. סרט שלישי שעסק בשוד ברכבת נוסעת יצא לאקרנים ב-1941. את הסרט ביים ג'וזף קיין, במאי שמתחת ידיו יצאו עשרות מערבונים, רובם בינוניים למדי, ושחתום גם על פרקים בסדרות הטלוויזיה המערבוניות "רוהייד" ו"בוננזה". בסרט זה כיכבו בוב סטיל, קלייר קרלטון ומלבורן סטון.
אבל הסרט המוצלח מכולם, זה שעסק דווקא באותו מקרה שבו דיברנו זה עתה, הוא סרטו של מייקל קרייטון (שהתפרסם בעיקר בזכות ספרי מתח ששילבו טכנולוגיה מתקדמת ואלמנטים מתחום המדע הבדיוני, כמו "זרע אנדרומדה", "קונגו", "כדור", "פארק היורה", "שמש עולה" ו"קו זמן") מ-1979. הסרט מבוסס על רומן שכתב קרייטון, המבוסס על הפרשה. בסרט עצמו, בו מככבים שון קונרי, דונלד סאת'רלנד ולסלי־אן דאון ורוח התקופה מוגשת במהימנות ובהומור, ממלא דווקא אדוארד פירס את תפקיד המתכנן הראשי של השוד וקונרי, המגלם את דמותו, מעניק לו ניחוח רומנטי, שרמנטי ואלגנטי. לא בטוח שאם אגאר היה צופה בסרט הזה הוא היה אוהב את התפקיד המשני שהעניק לו קרייטון (שאולי, וזו השערה שלי, לא אהב את העובדה שבמציאות הפך אגאר ל"עד המלכה"). מכל מקום, סאת'רלנד עושה עבודה נאמנה בגילום דמותו, גם אם לא היה לו מקור ראשון ללמוד ממנו. ברם, קרייטון שילב בו כמה אלמנטים מקוריים למדי, ובעוד שבמציאות לא הצליח איש מהנדונים להימלט מהכלא, בסרט עולה בידי קונרי לעשות זאת, ועם צאתו מאולם בית המשפט לאחר הרשעתו, עולה בידיו להימלט במרכבה לקול תשואות ההמונים המתגודדים במקום ומנופפים לו לשלום בהערצה. הסרט מוקרן מעת לעת בערוצי טלוויזיה שונים והוא בהחלט שווה צפייה.
נקודה מעניינת המבהירה עד כמה ביקש קרייטון להפריד את עלילת סרטו מהעלילה המוכרת יותר של שוד הרכבת הגדול באנגליה ב-1963 (שאותה כינו כל עיתוני בריטניה "שוד הרכבת הגדול", ושזכתה לסרט משלה, הלא הוא "באסטר" בכיכובו של הזמר פיל קולינס) היא השם שניתן לסרט. בניגוד לסרטים אחרים שנשאו את השם "שוד הרכבת הגדול", החליט קרייטון לכנות את הסרט The First Great Train Robbery, כלומר "שוד הרכבת הגדול הראשון". ואכן, אין ספק בכלל שהשוד של 1855, לא זו בלבד שקדם לשוד של 1963 מבחינה כרונולוגית, אלא שאף היה מתוכנן טוב ממנו ובוצע כך שלא ניתן היה לזהות את עקבות השודדים. קלאסיקה קרימינולוגית, מה יש לומר.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש