|
את החלק הראשון של המאמר סיימנו לאחר דיון בסתירה המוסרית הנובעת מפסק-הדין בג''ץ, והבעיות הנובעות ממנה. כעת, כפי שהבטחנו, נעבור לדיון קצר על טווסים.
|
|
חברה וכלכלה • ירון פלג • יום ו', 24/9/1999, 19:52 |
|
|
|
טווס (צילום: מערכת האייל הקורא) |
|
ג. קצת זואולוגיה
לפני כשנתיים שמענו על תיאוריה חדשה שבאה לפתור תהיה מדעית בתחום הזואולוגיה, או ליתר דיוק, בתורת התפתחות המינים.
זו התהיה: כיצד ניתן להסביר את העדפות החיזור בין בעלי חיים מסויימים, למשל הטווסים. כידוע, הטווס פורש זנבו המפואר בפני הגברת המיועדת, וזו מתרשמת מגודל המניפה וצבעיה, ובוחרת עפ"י כך באב המתאים לצאצאיה.
אנו מניחים, שצריך להיות טעם הגיוני לקריטריון הבחירה הזה, ומן הסתם הטעם הזה צריך להיות קשור באופן כלשהו בעקרונות תורת ההתפתחות; דהיינו, צריך להיות יתרון השרדותי משמעותי לזנבו הענק של הטווס, אשר מביא את הטווסית, לבחור באב שיוריש לצאצאיה את הגנים המתאימים, וכך הולך זנבו של הטווס וגדל מדור לדור. ואולם כאן התהיה: כל המתבונן בעוף משונה זה, אינו מבין כלל את ההגיון שבמבנהו: מה טעם בנוצות זנב שאורכן פי כמה מאורך הגוף? במצב אסוף הן נשרכות על הריצפה ומגבילות את כושר התנועה של העוף עד למינימום, ובמצב פרוש הן אינן מאפשרות לו לנוע כלל. כך או כך מדובר במטען כבד ומיותר, שאינו מאפשר לעוף - לעוף...
החוקרים שתהו על הבעיה, מביאים עוד דוגמאות להעדפות משונות, שגורמות לתכונות מסויימות לקבל עדיפות, ולהתקבע במנגנון ההתפתחות אצל בעלי חיים.
הדוגמאות המעניינות ביותר, שגם מקרבות אותנו לענייננו, מצביעות על התנהגות אלטרואיסטית אצל בעלי חיים במהלך החיזור; דהיינו, זכר מציג בפני הנקבה "ויתורים" לזכרים אחרים, כאמצעי להאדרת כוח משיכתו.
שוב, נשאלת השאלה, בהנחה שהמרכיב המרכזי במנגנונים השולטים על תהליך הרביה, המתחיל כמובן בבחירת בן־הזוג, הוא זה הקשור בהגנה על הצאצאים, בהגברת כושר שרידותם, בהעברת מטען גנטי "חיובי" להם, איזה הגיון מניע את הנקבה להתרשם מנתונים, אשר לא רק שאינם תורמים לכאורה מאומה לצאצאיה העתידיים, אלא אף, יפחיתו את כושר הישרדותם במלחמת הקיום ?
פרופסור אמוץ זהבי, מאוניברסיטת תל־אביב, הוא שהציג את התשובה, בספרו מ-97': "עיקרון ההכבדה".
לטענתם, פועל כאן מנגנון של "הפוך על הפוך". בא זכר וכאילו אומר לנקבה: את מתלבטת איזה מבינינו הזכרים חזק יותר, מוכשר יותר, בקיצור: מתאים יותר להוריש לצאצאינו את התכונות החיוניות ביותר להישרדות? ראי, אני בטוח שאני כל כך מתאים, שהרשיתי לעצמי גידול סרח עודף ענק ומיותר, ואין בכוחו להפריע לי; או, במקרה האחר: אני כל כך חזק, שמרשה אני לעצמי לפזר אוכל ליריבים שלי, לוותר להם על מקום נוח בקרב החיזור, כי אני יודע שממילא אנצח בו ואת תבחרי בי.
וקצת למה הדבר דומה? לספורטאי המתאמן לנגד עיני יריביו כשמשקולות לרגליו; או לתושבי עיר נצורה המכבסים בגדיהם בשארית מי השתיה שלהם, למען יראה האוייב ויחשוב כי אין להם מחסור..
משמע, עקרון ההכבדה הופך חיסרון ליתרון. הוא נוטל חולשה ומשתית עליה עוצמה.
ד. מן הזואולוגיה אל המוסר: פתרון מוצע לסתירה המוסרית.
ועכשיו אנו שבים לבעיה המוסרית במקום שהנחנוה.
וכך אנו אומרים: תורת מוסר אינה נמדדת במספר המקרים שבהם מצליחים חסידיה ליישב את עקרונותיה עם הכרעותיהם הספציפיות בשטח. אדרבא, היא נמדדת במספר המקרים בהם מכריע החסיד בניגוד לעיקרון שתורתו חייבה אותו ליישם, אלא שעדיין הוא בטוח שהעיקרון נכון היה, ומן הדין היה לקיימו, אלא שהוא לא יכול היה לעשות כן. במלים אחרות: נוטל הוא את הכישלון על עצמו, על מצפונו, מודה שהכרעתו היתה בלתי־נכונה מבחינה מוסרית, ובעשותו כן לא רק שאינו מחליש את פילוסופית המוסר שלו, אדרבא, ככל שהוא נחלש, כך היא יוצאת מחוזקת.
ונדגים את הדברים בענין העינויים.
איננו חושבים כי צריך להתלבט בין שתי רעות חולות :
אפשרות גרועה אחת, לנסות ולנסח כלל מוסרי שיאפשר לנו להתיר עינויים. הדבר לא יתכן, שכן הוא עומד בסתירה לכל תפישתנו לפיה חייבות להיות צורות התנהגות שהן בלתי קבילות בשום תנאי ובשום מצב. נסיגה מכך תביא לנזק חינוכי בל־ישוער, תיצור פתח ליישום הכלל גם במקרים פחות קיצוניים, ותשמיט את הקרקע מתחת לאופן שבו אנחנו תופשים את הקידמה האנושית.
אפשרות גרועה שניה, היא להרים ידיים ולומר: פילוסופיות המוסר המושתתות על כללים פשטו את הרגל. אין כלל שיוכל לעמוד בפני דוגמאות קיצוניות שיביאו אותו עד אבסורד ולא יאפשרו את יישומו. אם כך, מה תועלת בכללים? נפנה אל המציאות מצויידים בעיקרון המנחה בלבד: "בכל מצב פעל כך שפעולתך תביא למירב האושר אצל מירב בני־האדם"; או, מופשט עוד יותר: "בכל מצב פעל באופן שיכול היית לרצות כי יפעלו בו כל בני האדם במצב דומה." שוב, הדבר לא יצלח, שכן בהעדר כללים לא נוכל לקבוע אמות מידה, לא נוכל להצטייד בהם בצאתנו לדרך, לא נוכל לחנך לאורם, לא נוכל לנהל דיאלוג מוסרי איש עם רעהו.
כאמור, איננו חושבים שיש צורך בבחירה בין שתי אלה.
הפתרון הוא פשוט: כללי המוסר של התורה הפילוסופית אשר אותה מצאנו ראויה, לא רק שלא יפגעו מכך שלא יישמנו אותם במקרים קיצוניים. אדרבא: הם ישאבו תוספת כוח מכך שלא יישמנו אותם, ויצאנו ממצבים אלה, אחרי שנהגנו בניגוד לכללים האהובים שלנו, ובטננו נהפכת בקרבנו.
מובן, הכל בתנאי שאכן כך יהיה. כפי שאין אדם יכול לומר "אחטא ואשוב", שאז אין תשובתו מתקבלת, כך אין אדם יכול לקרוץ לעצמו, כביכול, ולומר: אהה, פתרון פלא הוצע לי.. אחזיק לי במוסר נעלה, אלא שבכל מקרה שלא נוח לי ליישם אותו, אעשה כרצוני, והרי כבר אמרו לי שבכך רק מחזק אני את אותה תורה שאיני נוהג לפיה...
ברור שזה ענין השייך ליושר הפנימי שבין אדם לבין עצמו. המסגרת שאנו מציעים אינה מיועדת כלל לרשעים, גם לא לצבועים. מטרתה לספק נחמה למי שזקוקים לה נואשות, ולא למי שממילא אינם משגיחים בקיומה של בעיה. אין כאן תורת מוסר קלה ונוחה לאימוץ, כמין דת שאינה באה בדרישות מרובות. יש כאן הצעת חסד למי שכבר ראו עצמם מגורשים ממנו.
ה. מן המוסר אל המשפט : הארת פסיקתו של בג"צ באור הפתרון שהצענו
במהלך הדיון שהתקיים בפני בית המשפט העליון, הציעו באי־כח המדינה, לבסס את סמכותם של חוקרי השב"כ להפעיל עינויים במהלך חקירות, ולו רק במצבים קיצוניים של "פצצה מתקתקת", על סעיף מסויים בחוק העונשין, הידוע כ"הגנת הצורך".
וזו לשון ההוראה (סעיף 34 יא' לחוק העונשין): "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".
בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא ברק, ניסח כך את טענת ב"כ המדינה:
"עמדת המדינה הינה, כי מכוחו של "סייג" זה לאחריות פלילית, רשאים חוקרי השב"כ, כדי למנוע פגיעה חמורה בחיי אדם או בגופו, להפעיל במקרה המתאים, בהיעדר ברירה אחרת, גם אמצעים פיזיים, כגון טלטול. מעשה הנעשה בתנאים של "צורך" אינו עבירה פלילית, כי אם מעשה שראוי לעשותו על מנת למנוע פגיעה חמורה בחיי אדם או בגופו. מדובר, איפוא, במעשה שלחברה יש אינטרס לעודד את עשייתו, שכן ראוי הוא. זוהי בחירה ברע במיעוטו. לא רק שמותר ולגיטימי הוא לנקוט בפעולות לסיכול הטרור, אלא שחובה מוסרית היא לנקוט באותן פעולות. חובה זו מוטלת במיוחד על רשויות השלטון - ובענייננו, על חוקרי השב"כ - שעליהן מוטל הנטל לשמור על שלום הציבור. מכיון שכך, אין כל מניעה שתמנע ממפקדיו של החוקר להדריכו ולהנחותו ביחס לשאלה מתי מתקיימים יסודות הסייג ומהם גבולות פעולתו בנסיבות אלה. מכאן חוקיות ההנחיות בעניין השימוש באמצעים פיזיים בחקירות השב"כ". (סעיף 33, עמ' 29 לפסק הדין) כפי שציינו בתחילת דברינו, בית המשפט הכריע נגד עמדתם של ב"כ המדינה במישור העקרוני, אך יחד עם זה אימץ אותה במישור הספציפי: אמנם אסור לענות, אך מי שיענה, יזכה להגנה בדיעבד.
עכשיו, לאחר שהצגנו את הפיתרון לבעיה המוסרית, יכולים אנו להבין טוב יותר את ההגיון שמאחורי פסק הדין, ולהצדיק את ה"סתירה" לא רק במישור המשפטי הצר, אלא במישור המשפטי־המוסרי־החברתי הרחב יותר:
ההגנה שניתנת לחוקר שהפעיל עינויים, אינה סותרת את הנורמה האוסרת על עינויים כאלה. החוקר שחרג מנורמה זו, עשה דבר אסור. אלא שהוא זוכה להגנה על מעשיו, לאותו "חסד" עליו דיברנו בהקשר המוסרי.
ואם לעבור לתחום הספציפי, אנו מפרשים את ההשקפה המשפטית־חברתית־מוסרית העולה מפסק הדין כך:
עינויים הם דבר אסור בכל הנסיבות. ואולם, אם יקלע חוקר שב"כ למצב בו עליו לפתור בעיה של "פצצה מתקתקת", נבין בהחלט, אולי אפילו נצפה, כי יטול אחריות על עצמו, יפר את הכלל המשפטי, שהוא גם כלל מוסרי, יעשה את הדרוש, יעמוד לדין, ואז, רק אז, יזכה הוא, ועמו כולנו, שנצדיק אותו בדיעבד, לסליחה.
ו. לסיום: האפשרות לעגן בחקיקה את הסמכות לחקור בעינויים
כבר בתחילת דברינו הבאנו את דבריו של כב' הנשיא ברק, ובסיום הקטע שציטטנו, יש מעין "הצעה", לפיה אם מעוניינת הממשלה שחוקרי השב"כ יהיו מוסמכים לפעול גם שיטות חקירה הכוללות עינויים, כי אז -
"יש צורך בהוראת חוק כדין המעניקה סמכות זו. הסייג בדבר "צורך" אינו יכול לשמש עוגן לסמכויות אלה." (סעיף 38, עמ' 24 לפסק־הדין)
היסוד לאפשרות כזו מונח בפיסקה קודמת, שם אומר כב' הנשיא כך :
".לשון אחר: הנחיות כלליות לשימוש באמצעים פיזיים במהלך חקירה חייבות לשאוב את כוחן מהסמכה המעוגנת במשפט ולא מסייגים לאחריות פלילית. עקרון ה"צורך" אינו יכול לשמש בסיס לסמכות (ראו קרמניצר, שם, עמ' 236). אם המדינה מבקשת להבטיח כי חוקרי שירות הבטחון הכללי יוכלו להשתמש באמצעים פיזיים בחקירות, עליה לקבוע לעניין זה הסמכה בחוק. הסמכה זו גם תשחרר את החוקר המפעיל אמצעים פיזיים מאחריות פלילית. שחרור זה יבוא, לא מסייג ה"צורך", אלא בשל סייג ה"צידוק" הקובע (סעיף 34יג' לחוק העונשין):
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה: (1) הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו";
הסייג לאחריות פלילית מכוח ה"צידוק", מקורו בדין שהוא מחוץ לחוק הפלילי, המשמש מקור לסמכות של הפועל. דין "חיצוני" זה משמש סייג לאחריות הפלילית. אין לבנות סייג זה על ה"צורך" שהוא "פנימי" לחוק העונשין עצמו. " (שם, שם)
יחרוג הדבר מגבולות מטרתו של מאמר זה, אם נעסוק עכשיו בהשערות לגבי המצב המשפטי שיווצר, אם אכן יחוקק חוק מיוחד המסדיר את השימוש בעינויים.
לצרכינו די אם נציין את מה שעולה מכל דברינו עד עתה, והוא שחוק כזה אינו רצוי, בהקשר המשפטי־מוסרי־חברתי הכללי.
|
קישורים
|
|
|