 |
|
 |
||
|
||||
 |
ננסה לנצל את האופציה החדשה באייל, של הפנייה לתגובות חדשות במאמרים ישנים, ולהגיב על מאמר שכבר קבור עמוק בבטנו של השרת. נסיון יפה עשה הכותב להתגבר על המלכודת שמציבות דוגמאות קיצוניות לתפיסות מוסר ערכיות, קאנטיאניות. אם אני עושה מה שאני עושה *למרות* התפיסה המוסרית, ורק בגלל קוצר ידי, הרי שאין בעיה בתפיסה המוסרית , והיא עוד יוצאת מחוזקת. דא עקא, דומני שהנסיון הזה קצת מסתבך עם עצמו ברגליים, וגם עם הדוגמה. יש להבחין מה טיבו של הוויתור שעשיתי על העקרון המוסרי: 1) נניח שהוויתור היה "סתם" בגלל רגש, גחמה, או חוסר כוח רצון (וכך זה נשמע מהתיאור שלך: "נוטל הוא את הכשלון על עצמו, מודה שהכרעתו היתה בלתי-נכונה מבחינה מוסרית"), משהו כמו מי שמאמין בצמחונות אך אוהב בשר יותר מדי וממשיך לאכול הימנו. אז בוודאי שאין זה מעלה או מוריד מהתורה המוסרית, זו בקושי בעייה ששייכת לתחום המוסר. 2) הוויתור היה במושכל ובכוונה. כנראה שלזה התכוונת, כי זה מה שעומד על הפרק במקרה של עינויי השב"כ. והוא היה בכוונה, כי עמד כאן על הפרק עניין קריטי אף יותר מהעקרון המוסרי עליו ויתרתי (חייהם של עשרות, על פני זכויותיו של העציר). אבל הרי גם העניין הקריטי הזה נגזר מעקרון מוסרי. אין זאת אלא שיש כאן התנגשות בין שני ערכים. האם נכון אז לומר ש"הכרעתו היתה בלתי-נכונה מבחינה מוסרית"? הרי דווקא בדוגמאות ההבאה לאבסורד (ממאמרך הקודם: סטירה לעציר כדי להציל ילדי גן ממטען חבלה) ברור ש*נכון מוסרית* לתת את הסטירה! יתרה מזו: כל מטרתה של תורת מוסר בסיסית היא לתת כלים להכרעה בין אינטרסים מתנגשים. מקרים כמו שאתה מתאר הם מקרים בהם התורה אינה מצליחה לעשות זאת. איני רואה כיצד זה עושה את התורה טובה יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלתי במאמר זה ( על שני חלקיו) רק עכשיו. כהרגלו ירדן מתאר בצורה חדה וברורה את הדילמה הלא פתורה כאן. ואנוכי הדל באלפי מנשה, מה אוסיף? רק הערות קלות- ראשית, בעיקרון ההכבדה אפשר היה להיתקל הרבה לפני 1997, נדמה לי שכבר ב"גן האנוכיי" הוא מוזכר ( עם קרדיט ל זהבי). שנית הנימוקים כאן מזכירים לי חזק מאוד את טענות סרבני הגיוס ואנשי מרי האזרחי למיניהם כאשר מתקילים אותם עם טענת "מדינת חוק דמוקרטית". אפשר אז לשמוע את הטענה - נכון, אני עובר על החוק, אך מכיוון שאני מוכן להענש על כך ( לשבת בכלא למשל) הרי שמחאתי היא מוסרית ואינה מחלישה את מדינת החוק. שלישית, אפשר להבדיל בין שני מקרים - אדם המפר את החוק משום שהוא חושב שהחוק לא מוסרי(נניח: יש לפנות התנחלויות), ואדם שמאמין בעיקרון המושתת בחוק ( אסור לרצוח) אבל נדמה לו שהוא בסיטואציה בה החוק אינו *פרקטי* או מוביל לנזק רגעי ( למרות שאסור לרצוח, אורה על שיגור טיל לעבר מכונית עם ילדים+חבר בארגון טרור). למרות שבשני המקרים ההגנה היא כמעט זהה - הפושע מאמין בעיקרון שלטון החוק, אבל באופן רגעי הסיטואציה נראתה לו כיוצא מן הכלל לחוק, ומתוך אלטרואיזם טהור הוא לוקח על עצמו את האחריות. ההבדל הוא, שברמת העיקרון, במקרה הראשון ניתן לפתור את הדילמה של הפושע על ידי שינוי החוק ( נכניס איסור וויתור על חלקי ארץ ישראל לחוק והדילמה תעלם), אבל במקרה השני, הפושע מאמין שהחוק צודק ( באמת אסור לרצוח), ולמרות זאת הוא איתר מקרה של סתירה מוסרית. במצב כזה, שינוי החוק לא מועיל ( הפושע לא יהיה שלם מבחינה מוסרית עם חוק *מותר להרוג ילדים במקרים מסוימים*). רביעית, יש כאן נימוק מילכוד 22 כזה- איך נדע שפושע פעל מתוך רצון אלטרואיסטי לשמר את החברה (נגיד)? על ידי זה שהוא מכיר בחטא המוסרי שלו ומוכן להענש. דע עקא - אם הוא מכיר בחטא המוסרי, הרי על מערכת המשפט לזכותו ( או לפחות לחון אותו) בשל נכונותו להקריב את מוסריותו.להזכיר- במילכוד 22 המלכוד היה: אם אתה מבקש לא לטוס מסיבות נפשיות הרי שאתה שפוי, כי רק משוגע ירצה להמשיך לטוס. לא יודע, נדמה לי שלא הועלנו כלום כאן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |