השחמטאי בובי פישר נעצר ביפן; ארה''ב מעוניינת בהסגרתו | 2025 | ||||||||
|
השחמטאי בובי פישר נעצר ביפן; ארה''ב מעוניינת בהסגרתו | 2025 | ||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
בעבר - אמן השחמט הגדול ביותר בהיסטוריה (פרט לגארי קספרוב בימינו); כיום - פסיכי משוגע ואנטישמי שהביע בתכנית הרדיו שלו התלהבות מפיגועי ה-911. |
|
||||
|
||||
גם בעבר, כאשר היה אמן השחמט הגדול ביותר, היה פסיכי משוגע, אם כי לגבי האנטישמי (פישר הוא (היה?) יהודי) אני מסופק. אגב, באיזו תכנית רדיו היע אדם שנעלם מאז 1992 התלהבות מפיגועי ה-911? |
|
||||
|
||||
http://www.theatlantic.com/issues/2002/12/chun.htm
"But even the Fischer apologists had to throw up their hands when he took to the Philippine airwaves on September 11, 2001. In an interview broadcast this time by Bombo Radyo, a small public-radio station in Baguio City, Fischer revealed views so loathsome that it was impossible to indulge him any longer. Just hours after the most devastating attack on the United States in history, in which thousands had died, Fischer could barely contain his delight. "This is all wonderful news," he announced. "I applaud the act. The U.S. and Israel have been slaughtering the Palestinians, just slaughtering them for years. Robbing them and slaughtering them. Nobody gave a shit. Now it's coming back to the U.S. Fuck the U.S. I want to see the U.S. wiped out." " |
|
||||
|
||||
1. תהיה מסופק כמה שאתה רוצה. פישר ידוע בקרב כל מי שהכיר אותו ב-20 השנים האחרונות כאנטישמי קיצוני. נכון שהוא חצי יהודי, אז מה? אומרים שכזה גם סאיב עריקאת. 2. האמירה שהוא 'נעלם' מאז 1992 פשוט אינה נכונה עובדתית ואינני יודע מדוע נכתב הדבר. פישר חי ביפן כבר הרבה שנים ויש לו שם תכנית רדיו שבה הוא פותח פה פסיכי במיוחד על כל מה שזז, בין השאר על ה'ממשלות היהודיות של כל מדינות העולם'. בין השאר גם מכחיש שואה. הנה האתר שלו (שכולל גם התבטאויות אנטישמיות למכביר): |
|
||||
|
||||
לפי האתר הוא התראיין מספר פעמים לתוכניות רדיו. אין פה שום דבר לגבי תוכנית רדיו משלו. |
|
||||
|
||||
כנראה שזה לא מוזכר באתר. היתה לו תכנית רדיו מקומית כלשהי ביפן או בפיליפינים במשך תקופה מסוימת. |
|
||||
|
||||
1.איך האמירה "פישר ידוע בקרב כל מי שהכיר אותו ב-20 השנים האחרונות כאנטישמי קיצוני" אמורה לפזר את הספקות לגבי היותו אנטישמי בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת? 2. תודה (לך וגם לאחרים). |
|
||||
|
||||
אין לי מושג לגבי שנות השבעים של המאה הקודמת. אני יודע שהוא אנטישמי עכשיו, ולזה התייחסתי. |
|
||||
|
||||
1. אז מה? אומרים שכזה גם שימון פרס 1 1 לפי ההלכה הוא כמובן גוי גמור |
|
||||
|
||||
המזל שלנו, הוא שככל הידוע לי, במזרח הרחוק מתייחסים ל''השתלטות היהודית על העולם'' כדבר ראוי להערכה. |
|
||||
|
||||
ויקיפדיה מספרת כך: Fischer has had some deeply controversial political views, including a rabid and unapologetic anti-semitism.
In 1984, Fischer wrote to the editors of the Encyclopaedia Judaica asking for his name to be removed from the publication on account of him not being Jewish 2 (http://home.att.ne.jp/moon/fischer/list/p_42/42_0.ht...). By Jewish Law standards he would be considered Jewish since his mother was. In recent years he has given interviews with Pablo Mercado and Grandmaster Eugenio Torre on the Philippine radio station Radio Bombo, in which he has confirmed his fanatical anti-Semitism - among other things, he has spoken of a worldwide Jewish conspiracy, and has denied the Holocaust happened. |
|
||||
|
||||
קצת הגזמה לומר שקספרוב הוא השחמטאי הגדול בהיסטוריה... הדעות על כך חלוקות למדי (יש עדיין חסידים לקפבלנקה ולאסקר ואפילו כאלו הטוענים בלהט שאם מיכאיל טל לא היה כה חולני הוא היה הראוי ביותר לתואר). |
|
||||
|
||||
נדמה לי שכיום אין הרבה שחמטולוגים (?) שחולקים על כך. לגבי ההגדרה של לסקר, טל או אפילו קפבלנקה כגדולי השחקנים בהיסטוריה, אני לא שמעתי על זה. דווקא אליוכין נחשב לגדול מכולם עד לזמנו של בובי פישר (ואולי גם אחר כך). אבל שליטה מוחלטת בכיפה לאורך שנים רבות כל כך כמו של קספרוב זה דבר שאני לא חושב שקרה במאה האחרונה (פרט אולי למיכאיל בוטביניק, ואני לא חושב שמישהו מגדיר אותו כגדול יותר מאליוכין או פישר). גם כיום כאשר הוא כבר לא אלוף עולם השם שלו עדיין מציין אייקון של 'גדול השחמטאים בתבל', וזה, למיטב זכרוני, מצב מיוחד אך ורק לו. |
|
||||
|
||||
אליוכין מת בהיותו אלוף העולם, דבר די נדיר. עם זאת - אלוף העולם היה אז חופשי לבחור את יריביו. בובי פישר לא הפסיד את התואר בקרב אלא סירב להגן עליו, היות שהיו לו חילוקי דעות כלשהם עם איגוד השחמט העולמי. יש כמה סיבות לכך שהוא נחשב בעיני רבים לשחמטאי הגדול בתבל. בין השאר - הקלות שבה ניצח את בוריס ספאסקי בקרב הכתר בשנת 1972, וכן תחרות בינלאומית כלשהי בה ניצח בכל המשחקים ללא אף תוצאת תיק"ו. סגנון משחקו של פישר היה במיטבו הרפתקני ואימפולסיבי. אני מאמין שהוא לא היה מנצח את קרפוב, שהיה מחושב ומדוייק, אם כי לא מבריק. היו כמה שחמטאים בעבר הרחוק שלא היו להם יריבים ראויים לשמם, ועל כן שליטתם היתה מוחלטת מעבר למה שמסוגל להגיע שחמטאי כלשהו בחמישים השנים האחרונות. בסטנדרטים דהיום, משחקיהם אינם נראים יוצאי דופן, אך הם חיו בעידן בו לא היה שחמט מקצועני. פול מורפי היה הבולט שבהם. שיעור נצחונותיו היה 86%. אם לשפוט על פי האסתטיקה של המשחקים והעומק התחבולתי, נראה לי שמיכאיל טאל היה אלוף העולם המהנה ביותר. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהקטע המרשים ביותר של פישר לא היה הנצחון על ספסקי דווקא אלא הדרך לשם, עם הנצחונות המדהימים על יפים גלר (6-0), בנט לארסן (6-0) וטיגראן פטרוסיאן (6.5-2.5). מעולם לא אירע, לא לפני כן ולא אחרי כן, ששחמטאי יפגין עליונות כזו על יריביו בקרבות מועמדים לכתר. שם, וגם בקרב עם ספסקי, הוא הפגין דווקא כשרון מובהק בניצול יתרונות עמדתיים ולא בהכרח משחק הרפתקני. לדעתי, לא היה כלל ספק שהוא היה מנצח את קרפוב. |
|
||||
|
||||
תיקו זה ראשי תיבות?! |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לא נכון; אלו ראשי-תיבות בדיעבד. ע"פ "מילון ההווה", מקור המלה "תיקו" בארמית, שם פירושה "תעמוד", כלומר: "תישאר הבעיה תלויה ועומדת". אגב, למיטב ידיעתי גם התיבות "לשון עם זר" כפירוש למלה "לעז" הם ראשי-תיבות בדיעבד ולא מקור המלה. מישהו יכול לאשש או להפריך? |
|
||||
|
||||
בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז |
|
||||
|
||||
הפסוק "בצאת ישראל ממצרים..." הוא מתהלים כמובן. לפי הדוגמאות בלשון המשנה רואים שהמשמעות היא אכן שפה זרה; למשל, במסכת מגילה: "אבל קורין אותה [את מגילת אסתר] ללעוזות [דוברי שפה זרה], בלעז [בשפתם]; והלועז ששמע אשורית [עברית], יצא." |
|
||||
|
||||
גם הפירוש "תעמוד" כקיצור של "תיקום" נראה לי קצת בעייתי. כל כך קשה לכתוב מ"ם? אמנם, פעם אחת לפחות מופיע בתלמוד "תיקו" במובן "תיקום" ממש: "כל חדא וחדא תיקו בדוכתיה, בזבחים טז:. וייתכן שזו טעות העתקה - בגרסת התוספות מופיע "תיקום". |
|
||||
|
||||
נכון שקרפוב היה (והינו) מחושב ומדויק ושחקן עמדתי מעולה, אבל כפי שאמרת, לא מבריק. קספרוב, שניצח אותו פעמיים בדו קרב על אליפות העולם והגן מולו בהצלחה על תוארו פעם אחת נוספת, אכן נחשב לשחקן מבריק במלוא מובן המילה שמשחקו מצטיין בכל העולמות - תחבולני, עמדתי, אסתטי ואסטרטגי. מזה שנים רבות מאוד וגם כיום הוא מוביל את טבלת הרייטינג העולמית, וכאשר הוא צריך להתמודד עם פונומאריוב, אנאנד, קרמניק (שקספרוב אמר לו שיבוא יום וייקח ממנו את תוארו כאלוף העולם, כפי שאכן קרה) ואחרים ברמתם, קשה לומר על קספרוב שאין לו מתחרים ראויים. בוודאי שלא ניתן להשוות אותו לאנדרסן, מורפי או אפילו פילידור לפניהם, כלומר לגדולי השחקנים שלפני עידן השחמט המדעי שהחל עם שטייניץ. לדעתי, קספרוב בשיא כושרו (שיא שהגיע שנים רבות אחרי שכבש את אליפות העולם מידי קרפוב) היה מנצח, לא בלי קושי, גם את בובי פישר בשיא כושרו (1972). |
|
||||
|
||||
קרפוב הוא היום עובער-בוטל (יחסית). קצת עובדות למען הסדר הטוב: קספרוב וקרפוב התמודדו ביניהם חמש פעמים (לא שלוש פעמים, כפי שאמרת) כשהדו קרב הראשון בשנת 1984 הופסק אחרי 48 משחקים במצב 5-3 לטובת קרפוב (ככל הנראה, משום שזה התמוטט). שנה מאוחר יותר, ניצח קספרוב 13-11, שנה אחרי כן ניצח 12.5-11.5 ובקרב בשנת 1987 סיימו השניים בתיקו 12 (מקרה ממוזל מאוד לקספרוב, שפיגר בנקודה לפני הקרב האחרון והצליח בלא מעט מזל לנצח בו). במקרה של תיקו התואר נותר אצל האלוף. בקרב האחרון ביניהם, בשנת 1990 בלונדון, הוכח שזמנו של קרפוב הולך ותם. אחרי תוצאה של 8.5-8.5 ב-17 הקרבות הראשונים, הפסיד קרפוב שלוש פעמים בשבעת הקרבות האחרונים ונוצח 13.5-10.5. לגבי הובלת טבלת מד הכושר העולמי (כך קוראים לזה): בדרגות הגבוהות כה קשה לצבור נקודות נוספות עד שהמעבר מהרמות הגבוהות מאוד (מד כושר של 2710 ומעלה) לרמות הקספרוביות (2800 ומעלה) הוא במובנים רבים פשוט בלתי אפשרי (ר' כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/ELO_rating_system). כמובן שצריך לזכור, כפי שציינת, כי קספרוב לא רק אמר שקרמניק ייקח ממנו יום אחד את תוארו – קרמניק כבר עשה זאת בשנת 2000, כך שקספרוב אינו אלוף העולם מזה ארבע שנים. בינתיים, נחכה ללקו. לגבי אם קספרוב בשיא כושרו היה מנצח את פישר או לא – זו שאלה שקשה מאוד להכריע בה. |
|
||||
|
||||
נכון שבדרגות הגבוהות קשה לצבור נקודות נוספות, אבל לא מאוד קשה להפסיד נקודות. העובדה היא שקספרוב מחזיק לאורך שנים בדירוג הגבוה ביותר אי פעם ולא יורד משם. לגבי אי היותו של קספרוב אלוף העולם מזה כמה שנים: זה בדיוק החיזוק המשמעותי כל כך שהבאתי למעמדו חסר התקדים. הוא כבר לא אלוף עולם, אבל כן נחשב לגדול השחקנים, ויש מדד מתמטי שמתאר את זה, שבו כאמור קספרוב שומר בעקביות על הרמה הגבוהה אי פעם שהיא ייחודית רק לו. לא מופרך לדעתי להניח שקספרוב עוד יחזור ויכבוש את התואר. |
|
||||
|
||||
"הוא כבר לא אלוף עולם, אבל כן נחשב לגדול השחקנים" לסיבה לכך קוראים "יחסי ציבור" – קספרוב הוא שם מוכר ואנשים (ובמיוחד עיתונאים) נוטים לדבוק במוכר להם. ספק אם בגילו, 41, הוא מסוגל אכן לכבוש מחדש את התואר... אבל תמיד תיתכנה הפתעות. |
|
||||
|
||||
הטבלה לא משקרת. (קספרוב הוא רמת מד כושר בפני עצמה) |
|
||||
|
||||
הטבלה דווקא כן משקרת. קספרוב משמר את מד הכושר שלו כאשר הוא אינו משחק, מה שקורה די הרבה (משחקים הנחשבים לצורך דירוג פיד"א). בשנתיים האחרונות, לדוגמה, הוא שיחק רק 41 משחקים הנחשבים לצורך דירוג פיד"א. כל השאר היו תחרויות שאינן נחשבות לצורכי דירוג. אנאנד וקרמניק, שגם הם עושים חישובים כאלו, שיחקו בכל זאת כמות כמעט כפולה (77 ו-70 משחקים). האמת הפשוטה היא שכדי לעלות מהמקום השני לראשון אתה צריך לשחק די הרבה משחקים עם קספרוב, מה שלא קורה יותר מדי. |
|
||||
|
||||
שקספרוב ישחק נגד עצמו (הוא בכל מקרה ינצח) |
|
||||
|
||||
כן, אבל כשהוא משחק נגד עצמו הוא לא מרוויח נקודות... אולי שישחק נגד קספרוב ב' (כמו נבחרת ב' כזו). |
|
||||
|
||||
למה, מה קורה בגיל 41? הסיבולת לב-ריאה כבר לא מה שהיתה? מסת שרירים בעיתית? (ושאלה אחרת - שחמטאים לוקחים סמים?) |
|
||||
|
||||
כנראה שהמחשבה כבר לא מהירה, מבריקה וחדה כמו פעם. גם אצל מתמטיקאים רבים הפריחה היא בגילאים צעירים מאוד (סביבות העשרים) ואחרי גיל 40 הם "שרופים". כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל (ארדש הוא הדוגמא הקלאסית). אתה יכול לקרוא את הארדי מתלונן על זה ב"התנצלותו של מתמטיקאי". אני מביא כאן מתמטיקאים, כי דומני שיש קשר כלשהו בינם לבין שחמטאים. |
|
||||
|
||||
''סביבות העשרים'' זו הגזמה. ''שרופים'' זו הגזמה פרועה. |
|
||||
|
||||
אבל השאלה היא מה האסוציאציה שלך מ''שרופים''. הכוונה שלי הייתה ''לא יחזרו יותר על ההישגים הגדולים שהם השיגו עד עכשיו''. את ''סביבות העשרים'' אולי צריך לתקן לסביבות השלושים, אולי אפילו אמצע השלושים - היה לי את גדל בראש כשכתבתי את זה, ולכן נטיתי לעשרים. אתה מוזמן להביא לי דוגמאות נגד, אשמח להכיר. |
|
||||
|
||||
גדל הוא דוגמא מאד לא מייצגת (אפשר להציע את המדד הבא: כמה זמן לוקח להסביר את המשפטים המרכזיים, *כולל הוכחות*, לבוגר תואר ראשון *ממוצע* במתמטיקה. את המשפטים העיקריים של גדל אפשר להסביר בשעתיים. את העבודות של כמעט כל מתמטיקאי בולט אחר אי אפשר להסביר בכלל). (אולי עכשיו תורי להגזים). |
|
||||
|
||||
אוקיי (למרות שאני לא בטוח עד כמה המדד שלך טוב; אם קל להסביר משהו, זה לא אומר שהיה קל גם להמציא אותו), תוכל להביא דוגמא למתמטיקאי שעיקר פריצת הדרך שלו הייתה אחרי גיל 40, ומהווה דוגמא מייצגת? |
|
||||
|
||||
לא מתמטיקאי, אבל הנס בתה כתב מאמרים מדהימים ביופיים בפיזיקה גרעינית כאשר היה מעבר ל-90 (אם כי היה ברור מן המאמרים שהוא לא מעודכן בהתפתחויות המודרניות של התחום). אני חושב שברמת הממוצע אתה צודק. אלא שלמזלנו זה מקרה בו הוריאציה כל כך גדולה (ומקרה בו דוקא החריגים קובעים) שהההתנהגות הממוצעת פחות חשובה. |
|
||||
|
||||
זה לא נופל לדיון על כשלים סטטיסטיים? כלומר, מתמטיקאי שהוא חומר ל"פריצת דרך" משמעותית בתחומו, כנראה שהיו לכך סימנים עוד בגיל צעיר, לא? בהנחה שהוא התחיל בגיל 20, היו לו כבר 20 שנה להראות ניצוצות של גאונות. |
|
||||
|
||||
כאמור, ייתכן. מצד שני, אפשר לטעון שדווקא בגיל 40 המתמטיקאי מגיע ל"בשלות", כי הוא מכיר הרבה יותר תחומים, ומנוסה הרבה יותר מאשר בגיל 20, אז אם הגאונות לא נפגמה, הגיוני שהוא יגיע להישגים עוד יותר גדולים מאשר הגיע לפני 20 שנים. |
|
||||
|
||||
את "גיל 20" שלך צריך, כמעט בוודאות, לעדכן כלפי מעלה; נדמה לי שכבר יותר משבעים שנה לא התפרסמו יותר מדי מאמרים מתמטיים חשובים של חוקרים בני פחות מ-23, נניח, והמגמה של "גיל המינימום" הזה היא לעלות. בסוף תגובה 214282 יש משהו בנושא הזה. 23 זה עדיין צעיר, בלי ספק, אבל כדאי לזכור שרק לפני 250 שנה עוד היה סביר לחדש חידושים בגיל 17. מתמטיקאים טובים ודאי שאינם "נשרפים" אחרי גיל 40; כפי שציינת, הם יותר מנוסים ומלומדים אז, ובמקרים רבים ממשיכים לחדש ולעיתים להדהים. אולי נכון יהיה לומר שלפני גיל 30 קל יותר להיות נועז ומקורי. |
|
||||
|
||||
טוב, אני חוזר בי מהקשקשת שלי. |
|
||||
|
||||
ויירשטראוס. אבל הוא באמת יוצא דופן. |
|
||||
|
||||
אני הבנתי ששמו של קנטור קשור יותר מכל לחקירת האינסוף, ובעיקר להוכחה שהממשיים אינם בני מנייה. באיזה שלב בחייו פרסם קנטור את ממצאיו אלו ? |
|
||||
|
||||
או קיי לא חשוב... הוא היה בן 28. בגיל 40 הוא כבר היה על הקרשים מבחינה נפשית. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
מדליית פילדס, אם זיכרוני אינו מתעתע בי כהרגלו, ניתנת רק על תוצאות שמגליהן צעירים מגיל 40. למה? |
|
||||
|
||||
ככל הידוע לי, אחת המטרות של המדליה היא לעודד ולסייע לחוקר צעיר בהמשך דרכו. אגב, אנדרו ויילס1 לא זכה במדליה אלא בפרס מיוחד שהומצא במיוחד בשבילו וניתן לו באותו פורום שבו מחולקת המדליה; הסיבה היתה גילו המתקדם מדי. 1 שהוכיח את משפט פרמה. |
|
||||
|
||||
בסביבות הגיל הזה – לפעמים יותר ולפעמים פחות – מתחילה ירידה בכושר הריכוז לאורך זמן וביכולות חישוביות מסוימות. שחמטאי בן 41 (וגם בן חמישים או שישים) עדיין מסוגל להבריק כמו בנעוריו ועשוי להצליח בקרב מסוים או בתחרות מסוימת ולהפגין את הרמה שהפגין בנעוריו, אך ככל שחולף הזמן יכולתו להתמודד לאורך זמן בשורה ארוכה של דו-קרבות מייגעים פוחתת והולכת. |
|
||||
|
||||
כידוע, היכולות המנטליות כמו זכרון, למידה, יצירתיות ואינטלגנציה עוברים שינויים עם הגיל. למשל, היכולת לאחזר פרטים מהזכרון פוחתת עם הגיל אבל היכולת לזהות לא משתנה במיוחד ואפילו אולי עולה במקצת בגילאים מתקדמים (70). צעירים שמצליחים יותר ממבוגרים במבחני אינטלגנציה (מה שזה לא יהיה) זה לא חדשה מרעישה, אלא שבדיקות שונות מראות שאנשים מאותה קבוצת גיל דווקא שמרו על אותה רמת אינטיליגנציה לאורך השנים, ולעתים אפילו מעט יותר. כשמקזזים כל מני פערים (מי שבריא חי חיים ארוכים יותר), מגלים שבגיל יותר גבוה (85) היכולות הללו כבר מתחילות להתדרדר. אבל יש גם הבדל בסוגי החשיבה - חשיבה וזכרון מהיר לא מעידים בהכרח על אינטלגנציה גבוהה. היכולת האינטלקטואלית שמבוססת על צבירה של ידע, היכולת לגבש מחשבות ולהביע אותן עולה עם השנים (סופרים? היסטוריונים?). היכולת למחשבות מהירות ומופשטות -למשל לפתור חידות יורדת עם השנים (משוררים? מתמטיקה? מדעים מדויקים?). אז שחמט זה כמו מתמטיקה ושירה, כמו היסטוריה וספרות, או איזה שילוב? |
|
||||
|
||||
עוד אנקדוטה רלוונטית או לא: קאנט כתב את שלושת ספרי הביקורת, פסגת יצירתו (ובעיני כל מיני, פסגת הפילוסופיה בכלל), בין גיל 57 ל-70. |
|
||||
|
||||
שחמט זה יותר כמו רכיבה על אופניים... הגורם המרכזי המונע משחמטאים מעבר לגיל מסויים לכבוש את הפסגה או להישאר בה הוא יכולתם לעמוד במאמץ המתמשך הכרוך בשורה ארוכה מאוד של משחקים, תחת לחץ נפשי ותחת לחץ זמן. במלים אחרות, זה סוג של סיבולת חשיבתית וכושר גופני שאנשים מבוגרים יותר פשוט אינם מסוגלים לשמר לאורך זמן. |
|
||||
|
||||
יש לי קובץ MP3 של מחזה רדיו בן שעה, בשם "מלחמת השחמט". המחזה מתאר את התחרות ברייקיאוויק בין פישר, הילד הרע של עולם השחמט ובעל הנטיות הפרנואידיות, ובין ספאסקי. אם אתה רוצה, שלח לי מייל כדי לארגן העברה של הקובץ. |
|
||||
|
||||
הכל תלוי איזה שחמטאי אתה שואל. שליטתו של קספרוב בכיפה (16 שנה כאלוף עולם, מאז נצחונו על קרפוב בשנת 1985) אינה ללא תקדים. לאסקר היה אלוף העולם במשך 27 שנים, איליוכין היה אלוף עולם במשך 19 שנים (1927-1946), ובוטביניק שלט בכיפה בין 1946-1963 (עם שתי הפסקות של שנה). ההשוואה עם פישר קצת קשה משום שבניגוד לפישר קספרוב התמודד על תוארו גם אחרי שזכה בו. מפישר נותרה רק הזכייה המרשימה שלו בתואר. העובדה ששמו מזוהה עם "גדול השחמטאים בתבל" מעידה בעיקר על הזכרון הקצר של בני האדם, לא על נכונות הזיהוי. |
|
||||
|
||||
היה ככל הנראה אלוף העולם החלש ביותר בכל הזמנים (וייזכר במיוחד בתור עסקן שחמט בינלאומי מעולה שבמידה גדולה הוא בין האחראים להפיכת השחמט למה שהוא כיום), והרבה פחות בתור שחקן מבריק או אלוף העולם). נצחונו על אליוכין הפתיע גם אותו עצמו. הסיבה היחידה שנצחון זה התאפשר היא התמכרותו של אליוכין לטיפה המרה והזנחת בריאותו. מיד אחרי נצחונו של אייווה, אליוכין לקח את עצמו בידיים, שמר על בריאותו ובדו-קרב הגומלין החזיר לעצמו ללא כל בעיות מיוחדות את הכתר. |
|
||||
|
||||
אתה בטוח בתעתיק העברי של שם המשפחה? סתם, סקרנות. |
|
||||
|
||||
לא, אבל אני בספק שמישהו כן. ראיתי אותו כתוב כאייווה, אוייווה, אויבה ואייבה. תבחר אתה. |
|
||||
|
||||
אופס... שכחתי את האפיזודה הזו.... אליוכין שתה אז. |
|
||||
|
||||
בן ג'ונסון לקח סמים וזה לא הפריע לו להשאיר את קארל לואיס הרחק מאחור. |
|
||||
|
||||
וכפי שאנחנו רואים בטור דה פרנס, גם ארמסטרונג לוקח סמים וזה לא מפריע לו להשאיר את כולם מאחור.... |
|
||||
|
||||
חשבתי שרק סוציאליסטים מפריחים האשמות חסרות-בסיס... אם יש לך הוכחות שכל ועדות-החקירה ובדיקות הפתע לא חשפו, תביא (הצרפתים יגמלו לך בעין יפה). |
|
||||
|
||||
הצרפתים יגמלו לי בהוצאת עין... מעולם לא הוקמה ועדת חקירה לנושא ארמסטרונג וכפי שתראה, אין גם בדיקות פתע. להלן מסכת העובדות והרמזים שברשותי: 1. בספר שיצא באחרונה בשם LA Confidential טוענת אחת מעובדות קבוצת יו-אס-פוסטל שעבדה בצמידות עם ארמסטרונג וקבוצתו במשך שנתיים ואף זכתה מהם לשבחים רבים (טרם עזיבתה, כמובן) כי היא נדרשה, במהלך עבודתה, להגיע לנקודות איסוף כדי לקחת מזרקים ולהיפטר ממזרקים משומשים. במקרה אחר, נדרשה לקנות איפור מיוחד כדי להסוות סימני דקירה שלא ניתן היה להסתירם בבדיקה הרפואית לפני הטור (בה נדרשים הספורטאים להופיע כשחלק מגופם חשוף ועיתונאים נוכחים במקום). 2. הסם שנטען שארמסטרונג נוטל הוא EPO, סם המגביר במידה משמעותית את הסיבולת. סם זה אינו מתגלה כלל בבדיקות. למעשה, הדרך היחידה לחשוף שימוש בו היא תפישת המזרקים או החומר ממש. לדוגמה, הרוכב הבכיר דיוויד מילר שהודה לאחרונה בנטילת EPO לא נתפס מעולם נוטל את הסם – מזרקים פשוט נתפשו בביתו. 3. ארמסטרונג נמצא בקשרי "עבודה" עם דר' מיקלה פררי, הידוע כרופא המספק סמים לרוכבי אופניים וספורטאים אחרים. הקשרים עם פררי לא נותקו, ככל הידוע. 4. פררי נמצא זה כמה שנים תחת חקירה באיטליה, שהובילה להשעייתם של רוכבי אופניים רבים, חלקם לפי הודאתם. לדוגמה, אקסל מרקס, בנו של אדי מרקס האגדי, נטל חומרים אסורים. לטענתו, זה היה טיפול "בדכאון" שהעניק לו פררי. 5. לפי עדותם של גרג למונד (בעבר, זוכה 3 פעמים בטור דה-פרנס) ורעייתו, העובדה שארמסטרונג נוטל סמים התבררה להם מפיו ממש, כשבתגובה על שאלה האם הוא משתמש בזה אמר "כולם לוקחים EPO." אבל ישנן כמה סיבות עקיפות יותר ומשכנעות לא פחות: 1 בטור דה פרנס מעדיפים להשתיק את העניין: אחרי התפוצצות "פרשת פסטינה" בשנת 1998, כאשר נתפשו מזרקים וסמים במלון הקבוצה (שבה היה חבר רישאר ויראנק, שזכה השנה בתואר "מלך ההרים") עמד הטור בפני קריסה טוטלית. כדי להבהיר את עוצמת השערוריה: ניקוי הטור מסמים היה עלול בהחלט להביא לסילוקם של רוב הזוכים בשנים האחרונות, כולל ארמסטרונג, ויראנק (מלך ההרים 7 פעמים), ביארן ריס (זוכה 1996), מרקו פנטאני (זוכה 1998), וכו'. הדוגמה שעמדה מול עיני מארגני הטור הייתה מה שאירע לג'ירו האיטלקי מרגע שהחלו לבצע בו בדיקות קפדניות, בהתאם לחוק במדינה זו. הטור צנח במספר המשתתפים בו ובמימון הפרסומי ולמעשה נדחק למקום בו יש סכנה מהותית ביותר שלא ניתן יהיה להמשיך בו בעתיד. בדיקות קפדניות ירחיקו במיוחד מפרסמים, שיעדיפו שלא להיות מקושרים לאירוע הנחשב שטוף סמים. החל בשנת 1999 הפסיקו בטור לקיים פשיטות על מלונות וחדרי הקבוצות, החלו מודיעים מראש לקבוצות על בדיקות (דבר המנטרל אותן לחלוטין, כיוון שמספיק להפסיק ליטול EPO שלושה ימים לפני הבדיקה כדי לא להתגלות בה), צמצום משמעותי של הבדיקות, וכדומה. 2. גם אף אחד אחר לא רוצה לדבר: למרות שלרבים ברור כי ארמסטרונג נוטל EPO, לרבים יש אינטרס מובהק שלא לעשות גלים ולעורר מהומות. הרוכב במקום השני היום, איוואן באסו, שייך לקבוצת CSC שבהנהלת ביארן ריס, שהיה ידוע כ"מלך הסמים." גם קבוצת QuickStep לא מעוניינת לעשות גלים, שמא אחד מהם יפגע ברישאר ויראנק מהקבוצה. בשלוש קבוצות בולטות אחרות, רבובנק, סגוריה ופונאק כיכבו או מככבים חברים לשעבר בקבוצתו של ארמסטרונג (הראס, ליפהיימר, ו... ברח לי השם של מוביל פונאק). גם בקבוצות אחרות יש עבר (ואולי גם הווה) של נוטלי סמים. ואם זה לא מספיק, ישנה האתיקה האופניימית, האוסרת על כיבוס הכביסה המלוכלכת של הענף בחוץ. מי שיפתח את הפה, ימצא את עצמו בלי אף חבר ומודע ולמעשה יאלץ לפרוש ממירוצים. מחוץ לטור, קשה להניח כי דמויות מובילות כמו אדי מרקס ידברו הרבה על סמים, מסיבות מובנות. 3. ארמסטרונג נמנע באופן שיטתי מהכחשה ישירה: בכל הפעמים בהם הגיב ארמסטרונג על הנושא הוא נמנע ונמנעו נציגיו מאמירה ישירה כמו "ארמסטרונג לא נטל ואינו נוטל סמים." האמירות הן תמיד עקיפות: הוא מעולם לא נתפש נוטל סמים. מעולם לא התגלו סמים בבדיקה. כל הבדיקות לא העלו דבר. וכדומה. הסיבה לכך פשוטה: אם ארמסטרונג יכחיש ישירות ויתפס לאחר מכן, עונשו יהיה חמור פי כמה ועלול לגרור אפילו שינוי במעמד זכיותיו. הוא גם יחשוף את עצמו לתביעות (אפילו מצד הטור). אם האמירה עקיפה, לא ניתן לתבוע אותו. 4. הנ"ל מתאמן בהרי אוראל: אחת השיטות הנפוצות בקרב ספורטאים מסוממים שלא להתפש היא המנעות קפדנית מהשתתפות בתחרויות בהן נהוגה בדיקה קפדנית, קיום האימונים הרחק מעין רואה, משגיח ובודק, כשבמקומם נהוגים מחנות אימונים סגורים, רצוי בארץ שבה לא נהוגות בדיקות פתע. זו בדיוק התנהגותו של ארמסטרונג. הוא מגיח מאימוניו אל השטח בסביבות חודש מאי, מתחרה באחת מכמה תחרויות מוגדרות המשמשות הכנה לטור, עושה את הטור ונעלם עד לשנה הבאה. מקצועני אופניים אחרים נוהגים להתחיל את העונה שלהם בראשית השנה (פברואר-מרץ) ולסיים אותה באוקטובר-נובמבר. הם משתתפים כשחקני משנה בטורים אחרים, כמסייעים לחברים אחרים בקבוצה לזכות בתארים, וכן הלאה. ארמסטרונג הוא היחיד שפשוט נעלם עם סיום הטור, לא משתתף בטורים אחרים, לא משתתף בסבב העולמי, וכדומה. כלום. 5. נסיבות שיפור לא סבירות: זו העדות הנסיבתית מכולן, אך המרשיעה מכולן, לדעתי. ארמסטרונג היה במהלך החלק הראשון של הקריירה שלו מאיץ טיפוסי: מהיר, טוב במירוצים שטוחים, ודי חלש בעליות. הוא נחשב למקצוען ברמה טובה למדי, השייך לדרג השני או השלישי. היו לו שלושה נצחונות בשלבי טור בארבע השנים (1993-1996) בהן השתתף, כולם במירוצים מישוריים, לרוב אחרי שהמירוץ כבר הוכרע. המיקום הטוב ביותר שלו לפני שנת 1999 היה במקום ה-36, שעה וחצי אחרי המנצח. אחרי שובו מפרישה כפויה עקב מחלת הסרטן, הופיע ארמסטרונג אחר. ממטפס כושל הוא הפך באופן פלאי לבכיר המטפסים. ממי שפרש פעמיים מן הטור עם בוא ההרים הוא הפך למתמידן שכמעט לעולם אינו סובל מיום רע. מקצוענים אחרים ברכיבה על אופניים סבלו וסובלים מתופעות של יום רע. לכל אחד יש ימים כאלו. הרוכבים הטובים יודעים איך לספוג את הנזק ולתקן מאוחר יותר. אין אף רוכב שנהנה במשך שש שנים מביצועים כמעט אולטימטיביים יום-אחרי-יום. יתר על כן, גם הקבוצות החכמות, המאורגנות והטובות ביותר אינן נהנות מביצועים מושלמים של כל חבריהן. גם בקבוצות הטובות, הדומסטיק (ה"פועלים") הטובים במישור אינם מסוגלים להוביל את הקבוצה בקטעים ההרריים. בקבוצתו של ארמסטרונג, לעומת זאת, שוררת משמעת ומקצוענות ברמה כזו שגם רוכבים שקודם לכן נפלו מהרגליים בכל עליה הופכים לפתע למטפסים מעולים שבמעולים, המסוגלים לטפס על הפסגות הגבוהות ביותר בלי כל קושי ואף "להשיר" מטפסי הרים מעולים כאילו לא היו קיימים. כמובן שאפשר "לאכול" את ההסברים בנוסח "ארמסטרונג מאוד רזה בעקבות מחלת הסרטן ושימר את המבנה הרזה יותר שלו אחרי כן" או "הוא מתכונן לטור בצורה פנומנלית." אפשר היה גם להאמין לפלורנס גריפית'-ג'וינר שטענה כי מסת השרירים שהתפתחה לה לפתע היא תוצר של "עבודה עם משקולות." ראיה קצת פחות נאיבית תגלה כי למרות שאפשר לשפר את כישוריו של ספורטאי במידה משמעותית, הוא עדיין חשוף למגבלותיו כאדם. אין זה סביר כי ספורטאי, גם אם הוא מתאמן בשקידה ומתכונן בהקפדה למירוצים, לא יסבול אפילו מיום אחד רע בשש שנים ולאורך 20 אלף קילומטרים. כמובן שגם ארמסטרונג סבל מימים רעים, אך אחד היתרונות שמקנים סמים מגבירי סיבולת כמו EPO לנוטל אותם הוא "מאגר" אנרגיה נוסף, המאפשר להם לשמר ביצועים כמעט אופטימליים גם כאשר יש להם יום רע, כך שסך כל הופעותיהם נראה יציב להפליא ברמתו הגבוהה. אין כאן רגע של התעלות, יש כאן העלאה של היכולת לרמה על-אנושית באופן קבוע. ארמסטרונג לא מתעלה, הוא מתחיל מרמה גבוהה יותר. |
|
||||
|
||||
כבר כמה זמן מטריד אותי היחס שלי לספורט. אני חובב ספורט גדול, כמעט על כל סוגיו (אפניים, לצערי, עדיין לא). אבל בשנים האחרונות, מאז שהתברר לי שהאתלטיקה נגועה כולה בסמים, גיליתי שאני נהנה פחות ופחות לצפות בתחרויות ה-"בעיתיות" (ריצות קצרות עד 800 מטר, הדיפת כדור ברזל, הטלת כידון, קפיצות למיניהן וכיוצא בזאת). פוטבול, לעומת זאת, אני עדיין נהנה מאוד לראות. נראה לי שזה כי הבנתי שמה שמהנה אותי בפוטבול זו פריסת המערכים, המהלכים החכמים של הקווטרבק או ההגנה, ולאו דווקא הפרמרטרים המושפעים מסמים כמו כח ומהירות. לפייטון מאנינג, לדוגמה, לא יעזור שום סם כדי להצליח לבחור את המהלך הנכון תוך שבריר שניה ולשחרר מסירה מדויקת. אבל מצד שני, כשאני חושב על כך באופן רציונלי, הספורט המקצועני כבר מזמן התרחק ממלכת היום-יום. רוכבי אפניים מקצועיים לדוגמה, אוכלים דברים שאני בחיים לא אוכל, ושהם מהונדסים ולא טבעיים. האפניים שהם רוכבים עליהם גם נוצרו בהנדסה ארוכה ולא קשורים לשום דבר שאני אוכל לרכוב עליו בהוצאה סבירה. איפה עובר הגבול? למה ויטמנים שהם לוקחים בין התחרויות ומזון מהונדס מיוחד שנועד לספק להם מקסימום קלוריות הם לא סמים, ו-EPO הזה שציינת הוא כן? אני לא שואל על הקווים הרשמיים של התחרויות (שכן ממה שאתה מספר ההבדל בין הקווים הרשמיים והאמיתיים הוא גדול) אלא להבדל שאני, כצרכן ספורט, אמור להיות מוטרד ממנו. |
|
||||
|
||||
לצערי הרב, אני שותף מלא לתחושתך. כשאני יודע – ולפעמים אני כמעט רוצה לא לדעת – שענף כלשהו נגוע בסמים, אני מרגיש כאילו "קלקלו" לי את היכולת ליהנות מהצפיה בו כספורט נטו. אני לא יכול לצהול בלב שלם כאשר הספורטאי החביב עלי מצליח או כאשר נשבר שיא, כיוון שכל הזמן רובץ מאחור שדון השואל "ואולי הוא/היא לוקחים סמים? אולי זה שיא מהמזרק?" מבחינתי, החלוקה היא בין ענפים שבהם התפקיד של סמים שולי, לבין ענפים שבהם הוא למעשה הקובע העיקרי של תוצאות. ברוב ענפי הכדור הרגילים, הסמים אינם נלקחים כדי להגיע לשיאים דווקא, אלא כדי להבטיח סיבולת טובה (דבר נדרש מאוד בכדורגל) וכדי להתאושש במהירות מפציעות, אך הם פחות שימושיים להצטיינות במשחק עצמו, כיוון שכל משחקי הכדור בנויים על שילוב בין כוח לזריזות ושימוש בחומרים כמו סטרואידים אנאבוליים פוגע בגמישות. כצרכן ספורט, אני חושב שאתה אמור להיות מוטרד כאשר הפער בין הביצועים עם ובלי הסם הוא משמעותי ואינו ניתן להשגה בכל דרך טבעית אחרת. EPO אינו דומה לויטמין או מזון מהונדס, משום שהוא מרים את רמת הכדוריות האדומות לגובה על-אנושי ומהווה, במובן זה, מקבילה לסטרואידים אנאבוליים בתחום הסיבולת. כצרכן ספורט אני חושב שמטרידה גם העובדה שכשחלק מהספורטאים נוטלים את הסם וחלק לא, המצב מוטה לרעתם של אלו שאינם נוטלים אותו, מה שיגרום ליותר ויותר רוכבים ליטול אותו (קצת על הלחצים המופעלים על רוכבים, בווידוי הבא: http://uk.sports.yahoo.com/040720/4/54no.html ). בשורה התחתונה, המצב יגיע לכך שכל הספורטאים ייטלו סמים והמנצח ייקבע לא על פי כשרון אלא על פי תגובה אופטימלית לסם או סם עדכני וטוב יותר. נוסף על כך, נטילת הסמים אינה נטולת סיכונים. נוטלי EPO מסתכנים בהתקף לב אם הם סובלים מהתייבשות (הדם שלהם פשוט הופך לבוץ). איני חושב שספורט צריך להיות כרוך בסכנת חיים כזו שלא לצורך. בהסתכלות רחבה יותר, ובעקבות הכתבה שהפניתי אליה לעיל, דומה כי חלק מהאשמה בדחיפת רוכבי האופניים ליטול סמים טמון בלוח הזמנים הכמעט בלתי אפשרי של מרוצים ובקושי הגדול בהתחרות במירוצים כמו הטור דה-פרנס. ייתכן ויש צורך בבנייה מחדש של הטור בצורה שאפתנית פחות, עם יותר ימי מנוחה ועם פחות קטעי הרים כה קשים. נ.ב. לרשימת הקבוצות שאינן יכולות לפתוח את הפה משום שהן בעצמן מעורבות בפרשיות סמים אפשר להוסיף את קופידיס (דיוויד מילר, וסר), פסה בורטולו (פביו סאצ'י), סייקו (דנילו די לוקה, אדי מזולני) ודומינה וקנזה (מריו סצ'יראה, אלסיו גלטי) ולוטו (התגלה במהלך הטור הנוכחי). |
|
||||
|
||||
סעיף 3 הוא לא ממש מדוייק. לא רק שארמסטרונג מכחיש שלקח סמים, אלא שהוא אף הגיש לגבי הספר שהזכרת שתי תביעות דיבה באנגליה ובצרפת. אני לא ממש יודע למי להאמין, אבל אנשים בד"כ מאוד נזהרים מהגשת תביעת דיבה על פרסום מעשים שבאמת קרו, שכן החקירה המשפטית יכולה גם לחשוף מעשים אלה, וגם לחשוף אותם לתביעות, באם בית המשפט יקבע שהמעשים אכן נעשו. |
|
||||
|
||||
הסעיף מדוייק לגמרי. ר' לדוגמה הצהרתו מיולי 2001 (בעת הטור דה פרנס באותה שנה) בנושא זה. רקע: ההצהרה פורסמה כדי להסביר את קשריו ההדוקים של ארמסטרונג עם הרופא המסמם מיקלה פררי (לטענתו, פררי סייע בהכנות לשבור את שיא המרחק במירוץ של שעה אותו התעתד לעבור "בעתיד הקרוב" – וכמובן, לא ניסה כלל). החלק הרלוונטי: "בעבר, לא הכחשתי מעולם את קשרי עם מיקלה פררי. מצד שני, מעולם לא יצאתי מגדרי לפרסם זאת. הסיבה לכך היא שיש לו מוניטין ציבורי מפוקפק בגלל הצהרות לא אחראיות שלו בשנת 1994 בנוגע ל-EPO (ההצהרות היו שהסם טוב ומועיל). "אני רוצה להבהיר שאני לא מקשר את עצמי עם הצהרות אלו או, לעניין זה, עם מישהו העושה שימוש בהליכים ספורטיביים לא אתיים. עם זאת, בנסיוני האישי מעולם לא הייתה לי סיבה לפקפק באתיקה או בתקני הטיפול של מיקלה. במיוחד, הוא מעולם לא דן ב-EPO עמי ומעולם לא השתמשתי בו. "הייתי תמיד בהיר בדברי בנוגע להכרח שהרכיבה על אופניים תהיה ספורט נקי והצהרתי בצורה ברורה שכל אדם, כולל אותי, שימצא עם תוצאות חיוביות על חומרים אסורים צריך להיענש בחומרה. "כפי שכולם יודעים, אני אחד הרוכבים הבודדים שאינם משתמשים בתרופות במרשם בספר התרופות שלי. נבדקתי פעמים רבות במהלך הקריירה שלי, כולל במהלך הטור דה פרנס בשנת 1999 ו-2000 ובאחרונה במהלך הטור של שוויץ לפני עשרה ימים." כפי שאפשר לראות, ארמסטרונג מתפתל ואינו אומר את הדברים בפשטות. ההצהרה היחידה שלו היא "מעולם לא השתמשתי בו" ביחס ל-EPO, כאשר לכל ידוע כי אין משתמשים ב-EPO כלל (EPO הוא חומר טבעי בשם erythropoietin המיוצר בכליות) אלא בתרופות סינטתיות כמו אפואטין הכוללות כמות גדולה של החומר. ההצהרה, לעניין זה, שוות ערך לאמירה "הוא מעולם לא דן איתי בכדוריות אדומות ומעולם לא השתמשתי בהן." אילו רצה ארמסטרונג להכחיש באמת, היה יכול לומר: "מעולם לא השתמשתי בסם בלתי חוקי להגברת הביצועים והסיבולת." כמו כן, העובדה שהוא המשיך לקיים קשרים עם פררי, למרות שהיה ידוע לו מראש כי הוא רופא סמים, מעידה גם על מה שלקח וגם שהיה ויש לו ממה לפחד. אם הוא יתכחש לפררי, הנ"ל עלול לפתוח את הפה... (ההצהרה נמצאת במקומות שונים כולל http://www.totalbike.com/news/article/240/ ו-http://www.hypoxictent.com/letour.html) נ.ב. ארמסטרונג לא הגיש תביעת דיבה. הוא הגיש בקשה לבתי המשפט שתאפשר לו לצרף לספר הכחשה. הבקשה נדחתה, אגב. |
|
||||
|
||||
ארמסטרונג כן הכחיש ישירות שלקח סמים: http://www.velonews.com/news/fea/6272.0.html בנוסף, ארמסטרונג כן הגיש תביעת דיבה, *בנוסף* לבקשת ההכחשה שדיברת עליה, שבאמת נדחתה:"Lance Armstrong utterly denies ever having taken any performance enhancing drugs" http://www.tdfblog.com/2004/06/french_judge_re.html בכל מקרה, איך אפשר להגיש תביעת דיבה מבלי להכחיש ישירות את הדברים בגינם תובעים את הדיבה ?"Still to be litigated are the case in England and a French case to decide whether the book is in fact defamatory." להצהרה בבית משפט יש תוקף גדול בהרבה מלהצהרה בעיתון, כך שלא הגיוני שארמסטרונג נמנע במכוון מלהכחיש בעיתונות שימוש בסמים מטעמי תביעה, שכן במקרה זה לא היה מעיז להגיש תביעת דיבה בעניין. אני לא טוען שארמסטרונג בהכרח דובר אמת. אני באמת לא יודע. אני רק אומר שאי אפשר לדעת. היו כבר דברים מעולם. |
|
||||
|
||||
שים לב: הצהרה מטעם יחצ"ן אינה מחייבת משפטית. ההצהרה צריכה לבוא מפיו של ארמסטרונג. הצהרה כזו לא באה. נוסף על כך, קרא בעיון את הידיעות וראה: ארמסטרונג *לא* הגיש תביעת דיבה. הטענה היא שהספר הוא "משמיץ." הנסיון של עורכי הדין של ארמסטרונג כפול כאן: ראשית, למנוע את הפרסום (לכן טענת "משמיץ" – שכביכול הספר אינו מתוחקר כראוי ומבוסס על אמירות בעלמא); שנית, בנסיון לצרף לספר הודעת הכחשה. שני אלו הם טריקים ידועים בנסיון לעכב ספר ולשבש את הפצתו. הם שונים מתביעת דיבה. וכדאי שתשים לב: ההודעה שאני ציטטתי הייתה הודעה שנמסרה לבתי המשפט. ההודעה שאתה מפנה אליה, לא. |
|
||||
|
||||
ממש מתבקש מאליו לערוך הקבלה בין ביצועיו של ארמסטרונג לבין נשוא הדיון המקורי, הלוא הוא בובי פישר. כזכור פישר, למרות היותו ילד פלא שחמטי והשגים מרשימים שונים, לא הצליח בשנות הששים להתעלות לדרגה של טוען לכתר העולמי. והנה, בתחילת שנות השבעים הפגין ביצועים שלא היו מביישים את פלורנס גריפית-ג'וינר: בסדרת דו קרבות המועמדים הביס בתוצאה הבלתי יאומנת ממש 6:0 את טיימנוב ולארסן ואח"כ בקלות מרובה את פטרוסיאן וספסקי. כידוע, סרב פישר להתמודד ב 1975 עם אנטולי קארפוב וכך איבד את תוארו אך למעשה מיום זכיתו באליפות העולם התנזר פישר משחמט תחרותי. מסקנה: הישגיו של פישר בשיא יכולתו היו תוצאה של שימוש בסמים שהגבירו ללא הכר את יכולתו אך בטווח הארוך ערערו את בריאותו. ללא עזרת הסמים (או מחשש פן יתפס) העדיף פישר לאבד את התואר העולמי ללא קרב. |
|
||||
|
||||
אתה מתבדח מן הסתם. פישר היה גאון שחמט כבר בגיל 13 (כאשר זכה באליפות ארצות הברית) ונחשב פוטנציאל ממשי לאלוף עולם כבר משנת 1960. קצת על ההיסטוריה שלו: |
|
||||
|
||||
זה כמובן היה בנימה מבודחת אם כי באמת מענין כיצד התעלה פישר לרמה אותה הציג בשנים 71-72. העובדה שחמק מאז מהתיצבות למבחני יכולת ברמות הגבוהות יכולה לפרנס תיאוריות קונספירציה. האם יש בכלל מקבילה בתחום השחמט (או פעילויות מנטליות אחרות) לסמים האסורים בתחום הספורט? |
|
||||
|
||||
ספק רב אם יש, שאחרת היינו צריכים לעשות בדיקות שתן למאיר שלו אם יצא לו רומן מוצלח במיוחד (לא סביר, אבל נגיד). |
|
||||
|
||||
כתיבת רומאנים זה ספורט תחרותי? יש הרבה סופרים שכתבו תחת השפעת (ובהשראת) סמים. |
|
||||
|
||||
אני לא מוצא סימוכין (ומקווה שזו לא עילה מספקת לתביעת-דיבה), אבל אני די בטוח שקראתי באיזשהו מקום שדיוויד ממפורד (אחד מזוכי מדלית פילדס) הודה פעם שחלק מתגליותיו החשובות בשנות הששים נעשו ''תחת השפעה''. |
|
||||
|
||||
תחת "השפעה" של מה בדיוק? זה נשמע לחלוטין לא הגיוני שהכוונה היא להשפעת קנביס על נגזרותיו השונות - הסם הזה הרי פוגע אנושות ביכולות הריכוז לטווח קצר. אולי מדובר על חומרים ממריצים? |
|
||||
|
||||
יתכן שרבים מהקוראים/כותבים אינם מודעים לכך, אך מתמטיקה היא במקרים רבים אסוציאטיבית ומצריכה חשיבה מסוגים שהריכוז לטווח קצר אינו קריטי בהם. מריחואנה ואפילו אלכוהול יכולים להועיל לפעמים. כל מתמטיקאי בקהל שלא פתר בעיה תוך כדי שינה (או התעורר וחשב באורח פלא על הפתרון בתוך דקות) - להרים את היד בבקשה. |
|
||||
|
||||
טוב, כחובב בעל הבנה מוגבלת יחסית בנושא אני לא מסוגל לשפוט עד כמה זה נכון לגבי המתמטיקאים ה''אמיתיים''. אני יכול להעיד שמנסיונ...אה, מנסיון של חבר טוב מאוד שלי לפתור בעיות מתמטיות תחת השפעה של שלל חומרים מרתקים, המקסימום שאי פעם הועיל היה קפה שחור. |
|
||||
|
||||
ייתכן שיש הבדל בין פתרון בעייה למחקר. קשה לי לדמיין מישהו על ל.ס.ד. מחשב אינטגרלים מסויימים ביעילות גבוהה, אבל להמציא רעיונות מקוריים בחקר מרחבי-מודולים בממד גבוה (נניח) דווקא לא נשמע כל-כך בלתי סביר. רעיונות כאלה הם לעיתים קרובות מעורפלים או חלקיים; את הפרטים משלימים אחר-כך. חשוב, נניח, על ההבדל שבין חישוב שטח פנים של טבעת-מביוס, לבין גילוי האובייקט הזה in the first place. |
|
||||
|
||||
יש כמה מקרים בהם רעיונות אמנותיים ומדעיים נבעו ממצבים של מודעות לא מלאה. הדוגמה היחידה שאני זוכר היא גילוי המבנה הטבעתי של מולקולה כלשהי (בנזן אאל"ט) בחלום (אולי חלום מסוממם. אני לא זוכר). אבל בגדול הרעיון שהזיות למיניהם יכולים לתרום למדע/אומנות הוא מופרך. מרבית העבודה היא כל כך טכנית ממושכת ובנויה על עבודת צוות. מה שהופך את הרעיון לשקול לרעיון שנטילת סמים יכולה לסייע לפקיד שומה או עו"ס בעבודתם (במחשבה שנייה יש בזה משהו). כאשר חושבים על הגאונים המובילים, החריג האמיתי הוא עד כמה רבים מביניהם היו כל כך שגרתיים שבימינו, ימי ההגשמה העצמית, יתכן שלא היו מצליחים כלל להגיע לתודעת הציבור. נזכיר רק את זוכה הנובל שנאלץ להעביר את כספי הפרס לגרושתו. את מנהל המטבעה של הוד מלכותו שלא מצא שום דבר ראוי לומר בפרלמנט של בני ארצו מלבד "נא לסגור את החלון". את המדען היפני שברעיונותיו השגויים פתח עידן חדש בפיסיקה הגרעינית, והיה ככל הנראה כל כך שגרתי שאיני יודע עליו דבר מלבד שמו. את המלחין המפורסם שמרבית התכתובת שלו עסקה בחשבונותיו המפורטים ובהוצאותיו על בני משפחתו הענפה ואת המחזאי הגאוני מכולם שבנותיו לא ידעו קרוא וכתוב. |
|
||||
|
||||
"הרעיון שהזיות למיניהן יכולות לתרום למדע/אומנות הוא מופרך". זו טענה כבדת-משקל, ואני ממש לא מסכים איתה. "מרבית העבודה היא כל כך טכנית ממושכת ובנויה על עבודת צוות". זה מזכיר את אמרתו של אדיסון, על 1% השראה ו-99% עבודה. כלומר, "מרבית העבודה" זה לא המדד הנכון: לפעמים על רגע אחד של השראה האמן והמדענית מזיעים חודשים. אז מה? החומרים-משני-התודעה יכולים, אולי, לתת בדיוק את הניצוץ הראשוני הזה. ומדוע בעצם הזכרת "עבודת צוות"? מלחינים, פסלים וציירים לא נוטים לעבוד בצוות, ובמקרים רבים גם לא מתמטיקאים, פיזיקאים תאורטיים, ואחרים. את הקשר בין השאלה הזו למחצית השנייה של הודעתך, אני חושש שלא הבנתי כלל. |
|
||||
|
||||
טוב ,הניסוח לא היה מוצלח. אני בעצמי הבאתי דוגמה של התקדמות מדעית שהושגה בחלום. מה שהתכוונתי לטעון הוא שהרעיון שהמדע/האומנות יוכלו להתקדם באופן משמעותי בעזרת חומרים משני תודעה הוא מופרך. צריך להפריד בין המוני המדענים/אמנים העושים צעדים קטנים ועובדים בקבוצות של שותפים (גם הרבה אמנים היום עובדים או במסגרת של חבורות/אסכולות או באמצעות טכנולוגיות היוצרות תלות ביניהם לבין אנשי שרות ושותפים ליצירה). אצל אלה התועלת של שימוש בסמים למיניהם תקוזז ע"י הנזק לתפקודם בשת"פ. הסוג השני הוא סוג המעטים פורצי הדרך. שלגביהם התיחס החלק השני ובו הצבעתי על כך שרבים מפורצי הדרך היו אנשים שגרתיים במיוחד באורח חייהם. לא בדיוק הטיפוסים שיתמכרו לסמי הזייה ופטריות. |
|
||||
|
||||
אני לא מסכים גם בניסוח החדש. קודם כל, איני יודע מה זה "באופן משמעותי", בטח לא באמנות. במדע בן זמננו, נניח בפיסיקה או ביולוגיה או ארכיאולוגיה, אכן יש חשיבות רבה מבעבר לעבודה בצוותים. אבל באמנות? מה הקשר ל"אסכולה"? אימפרסיוניסט צריך לעבוד בקבוצה עם חבריו לאסכולה? החישוב הכמותי שלך ("קיזוז") פשוט לא נראה לי. הקשר בין "אנשים שגרתיים" לנטילת סמים לא תמיד היה כה פשוט, ואיני בטוח שאני רואה את הקשר בין נושא הדיון להתמכרות. אני לא טוען שחצי מזוכי פרס-נובל היו מסטולים בעת שהשיגו את הישגיהם הגדולים, אך זו לא השאלה: גם אם היסטורית אף אחד אף פעם לא גילה תגלית מדעית תחת השפעת סם, זה לא אומר שסמים לא יכולים לסייע למדען להגות רעיונות מקוריים. אישית, אני סבור שחלק ניכר מאוד של המוזיקה המוצלחת במאה ה-20 לא היה נוצר ללא חומרים מיוחדים למיניהם. עם זאת, זו לא טענה שאני יכול להגן עליה בפני referee של Nature. סתם תחושה, המבוססת קצת על עדויות היסטוריות של מוזיקאים וקצת על הסטטיסטיקה. בעניין הסטטיסטיקה (אחרי המאמר של יובל צריך להיזהר): אני מניח שכמות המוזיקאים המוצלחים (אני מדבר בעיקר על פופ, רוק, ג'אז ודומיהם) שהסתבכו עם סמים גבוהה משמעותית מהצפוי בראנדום. כמובן שלא חייבים להסיק שהסמים סייעו להצלחה; ייתכן שההצלחה דחפה לסמים, או ששניהם מושפעים מצד ג' כלשהו (תכונות אופי מסויימות). ואולי כל אלה נכונים. העניין הוא שאני בהחלט מסוגל לדמיין את המנגנון שהופך יוצר למוד-טריפים לטוב, מקורי ומגוון יותר. אם מישהו מתעניין: אני לא מדבר מנסיון אישי. |
|
||||
|
||||
תרשה לי רק עוד קצת על מדענים. כדי שנטילת חומרי הזייה תשפיע באופן "משמעותי" על פיתוח תורת הקוונטים, מספר גדול של מדענים היה צריך ל"השתמש" באופן קבוע במשך עשרות השנים. התורה הרי התפתחה מעבודותיהם של רבים מאוד שהיו חייבים לקרוא ולהבין את עבודותיהם של האחרים. תאר לעצמך מה היה מושג אם הם היו מרבים להשתמש בסמים. אפילו בתורת היחסות שפותחה פחות או יותר ע"י איינשטיין, הוא היה צריך ליטול סמים או לשתות באופן קבוע לאורך עשרות שנים (אני לא מדבר על התמכרות, אלא על שימוש שגרתי). אני לא חושב שיש היום מדענים רציניים שמרבית זמנם המקצועי לא מוקדש לקריאת עבודותיהם של אחרים בתחומם, וזה דבר שקשה מאוד לעשותו תחת השפעת סמים או משקאות. זה שמדי פעם תגליות נעשות בעקבות שימוש בחומרים אינו מבטיח שהן לא היו קורות גם ללא החומרים. באשר לאמנים ולסטטיסטיקה, נפלת בפח של בלבול בין קורלציה לסיבתיות. מה שצריך לבדוק הוא מה מספר המוסיקאים המוכשרים מבין כל המסוממים המהוים את סביבתם הטבעית של אמני הג'אז והרוק. האם המוסיקה של החיפושיות לפני הסמים נחותה מן המוסיקה המסוממת שלהם? ומה על המוסיקה של באך שבודאי לא היה לו זמן לשתות לשכרה מפני שהיה עסוק כל הזמן בחשבונותיו. באשר לציירים ואמנים פלסטיים בפרט אתה מתעלם מהשימוש של המודרנים שבהם באמצעים טכנולוגיים הדורשים גם שליטה בחושים וגם שת"פ עם אנשים אחרים (מחשבים, יציקות ועבודות מסגרות ונגרות). אצל ציירים (טוב לא אצל כולם) קיים גם האלמנט של הטכנולוגיה והטכניקה של הציור שאותה לפעמים הם לומדים זה מזה וזו משמעותה של העבודה בתוך אסכולה או קליקה אמנותית. לי יש דוגמה הפוכה של הסופר הגדול סקוט פיצג'רלד. הסופר הזה שהיה רדוף ע"י מחלות נפש במשפחתו והיה מעשן אופיום ואלכוהוליסט, כלל לא היה מסוגל לכתוב תחת השפעה. התמכרויותיו ואורח חייו הם האחראים לתפוקתו הצנועה מדי. כל יצירותיו נכתבו בתקופות הצלולות הקצרות שבין התקפי ההתמכרויות שלו. בכלל יש לי הרושם שאותו סופר משובח, יצירתו היתה משתבחת עוד יותר (ולא רק גדלה בהקפה) לו זכה לחיי משפחה קצת יותר שלוים. |
|
||||
|
||||
,כדי שנטילת חומרי הזייה תשפיע באופן "משמעותי" על פיתוח תורת הקוונטים, מספר גדול של מדענים היה צריך ל"השתמש" באופן קבוע במשך עשרות השנים". מדוע? ההתפתחויות החשובות אירעו ב"קפיצות", הברקות של אינדיווידואלים בנקודות זמן די ספציפיות. "תאר לעצמך מה היה מושג אם הם היו מרבים להשתמש בסמים". הנושא הוא לא נרקומנים, או אנשים שאינם מתפקדים כלל. השאלה היא האם שימוש חד-פעמי או רב-פעמי מדי פעם בחומרים משני-תודעה יכולים לעזור למדען להתקדם. התחלנו את הכל מדיוויד ממפורד; אין לי פרטים אבל ברור שהוא לא התדרדר עד כדי חוסר תפקוד טוטאלי. "הוא היה צריך ליטול סמים או לשתות באופן קבוע לאורך עשרות שנים". למה? "זה שמדי פעם תגליות נעשות בעקבות שימוש בחומרים אינו מבטיח שהן לא היו קורות גם ללא החומרים". בטח שלא, וזו שוב לא השאלה. השאלה היא אם חוקר נתון יכול להגדיל משמעותית את סיכוייו לחשוב על רעיון מקורי ע"י סמים. "נפלת בפח של בלבול בין קורלציה לסיבתיות". כאן ממש הפתעת אותי, שכן הקדשתי פסקה שלמה בתגובתי להליכה זהירה מסביב לפח הזה, שאינו חביב עלי כלל ועיקר. ציינתי בדיוק שיש עוד אפשרויות לפרש את הסטטיסטיקה. "האם המוסיקה של החיפושיות לפני הסמים נחותה מן המוסיקה המסוממת שלהם?" לדעתי, כן. אפשר להניח גם שלא היה יום מסויים שבו הפכו הארבעה מלא-משתמשים לכן-משתמשים; זה היה תהליך, ואם הוא לא השפיע לטובה על המוזיקה שלהם, ובפרט על מקוריותה, אני ג'ורג' מרטין. "ומה על המוסיקה של באך?" מה לגביה? לא טענתי בשום שלב שסמים או אלכוהול *הכרחיים* כדי ליצור משהו נשגב. לגבי הטכניקות המודרניות באמנות - ראשית, הטענה שלי יכולה להיות תקפה (או לא) גם אם נתרכז במלחינים לפסנתר, וחוץ מזה, שוב, אני לא רואה מדוע מי שמשתמש פעם ב- לא יכול להיות מסוגל ללמוד לערוך וידאו. הדוגמה ההפוכה מצויינת, ומזכירה לנו ששום דבר מכל אלו אינו חוק פיזיקלי. יש כל מיני. |
|
||||
|
||||
אתה לא טועה, זה היה בנזן עם חלום הקופים שאוחזים זה בזנבו של זה שנחלם ע''י קקולה (הפעם, אאל''ט). לא חושב שהיו סמים קשורים בעניין. |
|
||||
|
||||
תגובה 181710 |
|
||||
|
||||
דווקא הגילוי של טבעת מביוס נראה לי אלמנטרי, ונשמע בהחלט כמו תוצאה של שימוש בקנביס. על מה אחרי ככלות הכל מדובר? מישהו (מביוס?) צייר פעם גליל והפך בטעות את אחד החיצים. כמה השראה כבר צריך בשביל זה? |
|
||||
|
||||
:-) אגב, אם אני זוכר טוב הטבעת החד-צדדית תוארה ע"י ליסטינג הרבה לפני מביוס. לא המקרה הראשון ולא האחרון של אובייקט שאינו קרוי ע"ש המגלה שלו. |
|
||||
|
||||
כתיבת רומנים זה ספורט תחרותי בערך כמו ששחמט הוא ספורט שבו סמים יכולים לשפר את כישורי המשחק. |
|
||||
|
||||
לא יודע. כמה זמן רצוף יכול להמשך משחק ( שעתיים-שלוש?) האם אמפטמינים או חומרים מעוררים אחרים לא יועילו? הם אולי יפגעו מעט בשיפוט, אבל לפחות ישמרו על עירנות. כבר היום רטלין נחשב כ"סם בחינות" המעודד התרכזות. יש גם חומרים שאמורים להשפיע על זיכרון לטווח קצר. אני יכול אפילו לחשוב על אפשרות שסמי *הרגעה* יעזרו לשחקנים לשקול מהלכים ביתר קור רוח (שוב, למרות הפגיעה הקטנה בשיפוט, הורדת ההתרגשות יכולה להיות חשובה). |
|
||||
|
||||
לא נראה לי סביר שסמים, לבד מהקלים ביותר (כמו עישון סיגריה) יועילו באמת. משחק באורך מלא נמשך בערך 4-5 שעות. משחק בקצב מהיר נמשך כשעה-שעתיים (ישנם סוגים שונים של משחקים). סמים מעוררים המגבירים את התוקפנות אינם טובים במיוחד, משום שהם פוגעים בשיקול הדעת ובמתינות החשובים מאוד במשחקים. סמי הרגעה יכולים לעזור לשחקנים נרגשים מדי, אך שחקנים הנוטים להתרגשות מופרזת ממילא לא יגיעו לרמות גבוהות. שחמט הוא משחק לאנשים עם עצבים חזקים. |
|
||||
|
||||
'' שחקנים הנוטים להתרגשות מופרזת ממילא לא יגיעו לרמות גבוהות'' אלא אם כן יוכלו לדכא את ההתרגשות באמצעים כימיים כמובן. |
|
||||
|
||||
ההבדל בין כתיבת רומנים או הלחנת מוזיקה תחת ''השפעה'' (יהא טיבה אשר יהא) הוא שאת פרי היצירה מסוג מנתחים ומתקנים לאחר מכן ולשם כך יש פרק זמן ארוך ככל שיבחר היוצר. כך ניתן לאזן את פרצי היצירתיות או ההשראה ולבחון אותם בצורה ביקורתית. בספורט תחרותי מה שקובע או הביצוע במסגרת הזמן הנתונה של התחרות. |
|
||||
|
||||
הרי אנו יודעים שבספורט תחרותי סמים יכולים לעזור, אם כך מה הטענה שלך? |
|
||||
|
||||
התכוונתי ששחמט הינו ספורט במובן שהוא מתנהל במסגרת זמן מוגדרת ועל פי כללים נוקשים בשונה מפעילות יצירתית המתבצעת בתנאים או בלוח הזמנים של היוצר. כלומר ההנחה שיש דרכים הממריצות התעלות מבחינה יצירתית בעת כתיבת ספר או הלחנת סימפוניה שיש להן מאידך גם השפעות לוואי שליליות (כגון פרנויה או עייפות או שיקול דעת לקוי) אין פירושו שדרכים אלה יצלחו בשחמט תחרותי בו יצירתיות היא רק אחד המפתחות להצלחה ויש לשמור על עירנות וריכוז, שיקול דעת, ניצול יעיל של זמן וכיוצא בזה. |
|
||||
|
||||
למה ה"מפתחות" להצלחה שציינת לשחמט לא חלים גם על כדורגל או ריצת מרתון? אני בכלל לא טוען לשימוש בסמים (או חומרים פסיכואקטיביים בלשון נקיה) לצורך עידוד ה*יצירתיות* אלא דווקא לשם שמירה על עירנות וריכוז ( ואולי גם זמני תגובה). |
|
||||
|
||||
הענין הוא שקספרוב נחשב לגדול השחמטאים בהיסטוריה (לא רק בימינו) גם כאשר הוא כבר אינו אלוף העולם יותר. בניגוד לאליוכין שהפסיד את הכתר לאייבה אך ורק בגלל שכרותו ובניגוד לבובי פישר שסירב להתמודד מול קרפוב אך ורק בגלל שהוא פסיכי, קספרוב הגן על תוארו בהצלחה ואף הפסיד אותו ליריב ראוי בהחלט, שקספרוב בעצמו חזה שיום יבוא והוא ייקח ממנו את התואר. ועדיין הוא מוביל את הרייטינג העולמי. נוסף על כך צריך לזכור שכיום השחמט נמצא ברמה כזאת של מקצוענות ובדרגת דיוק, ניתוח ותיעוד מתמטית ומדעית גבוהה כל כך, שלשחקן מעולה ואף אלוף עולם מעשורים ומדורות קודמים, אשר אינו מתמצא במשחק המקצועני של ימינו, יש סיכויים בינוניים למדי להתמודד בהצלחה מול המקצוענים של היום. גדולתו הייחודית של קספרוב היא שלא רק שליטתו המדעית והמקצוענית במשחק היא טוטאלית אלא שהוא גם משחק פשוט נורא יפה. האסתטיקה והתחבולנות שלו יכולים לדעתי להתחרות בהחלט בפישר ובמיכאיל טל (שגם הוא הרשים את עולם השחמט ביכולתו התחבולנית ובהצלחתו הלכה למעשה בביצוע תחבולות בקרבות מקצועיים, כאשר השחמט של זמנו כבר היה בדרגה מדעית מקצועית גבוהה כל כך). |
|
||||
|
||||
אני חייב לומר שהדיון הזה נראה לי מוזר קצת. אתה לא באמת סבור שאפשר לסדר שחקני שח על קו ולהגיד מי הכי גדול? נכון שיש דירוג עולמי בכל נקודת זמן, ונכון שכל משחק נגמר בניצחון או בתיקו, אבל להשוות שחקנים היום עם כוכבים של לפני שבעים שנה נראה לי בעייתי, ואפילו שני שחקנים בני-זמננו אי אפשר בהכרח להשוות. במשחק תחרותי כמו שח, השוואות כאלה אמורות להיות מעשיות יותר מאשר, נניח, השוואות בין מוסיקאי פולק (שגם את זה עושים פה, נניח בתגובה 233651 ותחתיה). אבל נראה לי שגם בשח (ובכדורגל, וכדורסל...), שחקנים ברמה דומה אינם ניתנים להשוואה. אין לי מושג איך אפשר להשוות את קפבלנקה, טאל, פישר וקספרוב. אפשר לפתח דיון מעניין סביב סגנונותיהם וקורות-חייהם השונים עד מאוד, אבל למה לעשות זאת תחת הכותרת של "מי הכי גדול"? |
|
||||
|
||||
ומתמטיקאים? האם יש טעם בשאלה אם הילברט היה "גדול" מגאוס, נניח? |
|
||||
|
||||
(לדעתי) אין. |
|
||||
|
||||
אבל אתה מסכים שיש מתמטיקאים גדולים ויש בינוניים, נכון? |
|
||||
|
||||
ויש קטנים ויש כאלה שאינם מתמטיקאים כלל. בוודאי. זה נכון גם בשחמט. ציינתי בתגובה המקורית: "שחקנים ברמה דומה אינם ניתנים להשוואה". יש שכבות, ובתוכן ההשוואות נראות לי חסרות טעם, ולעיתים אף סרות טעם. בפרט, בפסגה יש תמיד אנשים מרתקים מאוד, ויש מי שמתפתה לערוך ביניהם קרב תרנגולים; אף פעם לא הבנתי את זה. שוב, זה לא אומר שלא מעניין לנסות לנתח את הדומה והשונה, או להתרשם ממאפיינים יוצאי-דופן אצל ענק זה או אחר (אני תמיד התרגשתי מסיפורו של קפבלנקה). עוד מקרה פופולרי: "מצעד העשור", או "האלבום הטוב ביותר בכל הזמנים". |
|
||||
|
||||
(לדעתי) יש. אם בכל רגע נתון קורט גדל, חייב להתקיים זמן "אין אפס" כלשהו, שלאחריו הוא יהיה גדול מגאוס והילברט גם יחד. ________ יכול להיות שכלוגיקן הוא חזה את הבעיה מבעוד מועד ולכן הפסיק לאכול? |
|
||||
|
||||
(לדעתי) אתה טועה. גם אם הוא גדל בקורט בכל רגע נתון, הוא עלול תמיד להישאר קטן מזנון. |
|
||||
|
||||
יש גם הוכחה קונסטרקטיבית שאביב אירציונלי? |
|
||||
|
||||
לא צריך. זה עפ''י הגדרה. |
|
||||
|
||||
רק אם היו לו איזשהן שאיפות בחיים (כמו להישאר קטן יותר מאיזה יווני חובב צבים, למשל). |
|
||||
|
||||
היו לי כמה מרצים שהיו מונוטוניים במובן החלש. לא ממש מבינה את העניין בשאר האספקטים של אנשים שהם טובים במיוחד במשחק כזה או אחר. האם היותו של אדם אלוף דוק משליכה על שאר חייו והופכת אותו למעניין? |
|
||||
|
||||
לא בהכרח (אני אמרתי את זה?). לאנשים שנהיו ממש, ממש טובים במשהו יש לעיתים סיפור חיים מעניין (ולעיתים לא); ולפעמים מעניין גם לראות איך אנשים מרקעים שונים לגמרי מגיעים לאותו מקום קטן וצפוף בשפיץ. |
|
||||
|
||||
סיפור מצוין של סטפן צוויג. מבהיר את הנקודה של אלון ואפילו בהקשר השיחה הנוכחי. כמובן, זהו רק סיפור. |
|
||||
|
||||
לא, אבל על מנת להתברג ברמות הגבוהות צריך לעבור תהליכים מסוימים בחיים (ובדרך כלל גם אירועים ספציפיים מגוונים מסוגים שונים). זה מעניין לשמוע איך קפבלנקה או פטרוסיאן למדו את המשחק מהתבוננות באביהם משחק, מבלי שהיה לו בכלל מושג שהם יודעים את המשחק. מעניין לשמוע על קרפוב הנער שנשלח בטעות לתחרות בינלאומית חזקה ותפס בה את המקום הראשון לאחר שהוחלט לשתף בה אותו בכל זאת. מעניין המאבק (הכושל) של שטייניץ לזכות בהכרה לתורתו ובענין בה (הבסיס לשחמט המדעי), והצלחתו החלקית בכך מאוחר יותר של לסקר, מנצחו, ובין הגדולים ביותר שבכל אלופי העולם. מעניין הסיפור המפורסם על הדו-קרב הראשון בין קרפוב לקספרוב שבו עמד קספרוב בפני הפסד 6:0 מחפיר אולם לאחר עשרות משחקים הצליח לצמק את הפער ל-5:3 ולהיכנס לתנופה של נצחון בעוד קרפוב מתמוטט, והדו-קרב מופסק עקב מחאותיו, על מנת להיות נמשך מאוחר יותר בצורתו החדשה בת 24 הקרבות, בה ניצח קספרוב והיה, כמדומני, לצעיר שבאלופי העולם. הדברים האלה מעניינים, גם כשהקשר שלהם למשחק עצמו קיים רק ברקע, או אפילו רק ברקע של הנסיבות שבהן הם מתרחשים. הביוגרפיה של קפבלנקה, למשל, היא מרתקת גם כאשר אין לה קשר ישיר לשחמט. |
|
||||
|
||||
אתה (או מישהו אחר כאן) מוכן אולי להסביר מהו "שחמט מדעי"? אולי אפילו במאמר, אם יש מספיק בשר? |
|
||||
|
||||
על קצה המזלגון (ותוך התנצלות בפני כל המומחים): הגישה המדעית לשחמט מיוחסת לוילהלם שטייניץ, אלוף העולם הרשמי הראשון בין 1866-1894. שטייניץ היה הראשון שהפסיק להתייחס למלך כאל כלי חסר משמעות וחסר אונים ששני הצדדים מסתערים עליו. "המלך מסוגל לדאוג לעצמו," הוא אמר. בהמשך, התפתחה השיטה להתייחסות שונה למטרות אליהן חותרים במשחק. במקום הסתערות עיוורת ורצופת הקרבות לעבר המלך, בא משחק שקול יותר שכוון להשגת יתרונות יחסיים קטנים יותר, שישמשו בהמשך להכרעת היריב. במקביל, הוחל בפיתוח עקרונות כלליים יותר לצורת המשחק בשלבים השונים שלו. בשלב הראשוני (פתיחה) פותחו פתיחות (סדרה מוכנה של מסעי פתיחה) שכוונו להציב את הכלים השונים בעמדה שבה הם חופשיים לתנועה ושולטים על סביבתם ("פיתוח כלים"), להקשות על היריב בפיתוח דומה, להפעיל לחץ על נקודות מסוימות בלוח כמו רגלי בודד (בלי רגלי בטור סמוך) או כפול (שני רגלים באותו טור). הלחץ על הנקודות השונות בלוח נועד לא כל כך כדי ללכוד רגלים או כלים אחרים אלא יותר כדי לגרום לשחקן היריב לבצע צעדים כדי להגן על הנקודות החדשות במקום לפתח את כליו. במצב אידיאלי, השחקן הלוחץ יפתח את כליו תוך כדי הפעלת לחץ ואילו השחקן היריב יעסוק במגננה וכליו יוותרו "סגורים" (בעמדה שבה אין להם חופש תנועה משום שהם מגינים על כלים אחרים או ממוקמים בשולי הלוח ובין כלים אחרים) או "כפותים" (הנעתם תאפשר ליריב להכות את המלך או כלי חשוב הניצב מאחריהם). בשנים הראשונות של השחמט המדעי, השחקן בכלים הלבנים חתר באופן מסורתי לשליטה בערוגות המרכז של הלוח (קלאסית, באמצעות הצבת שני רגלים שם) וניסה לפתח את כליו בצורה "ישרה" באמצעות הנעת הרגלים המרכזיים קדימה, הוצאת הפרשים ואחר כך הרצים, ואילו השחור חותר לשבש את המזימה הזו ולגונן על כליו תוך כדי פיתוח. שני הצדדים רואים במקרה זה ערך מיוחד לפיתוח מהיר של כליהם וליצירת יתרון עמדתי (כלומר, כלים הממוקמים במצב טוב יותר). במיוחד, ניתנת תשומת לב רבה לשליטה בשטחי היריב בלוח. כלומר, מבחינת הלבן, שליטה בערוגות בשורה החמישית, והלאה נחשבת יותר. דוגמה טובה יכולה לשמש הפתיחה הספרדית: במסע הראשון, הלבן מניע את הרגלי המרכזי שלו (זה שלפני המלך, רגלי ה') שני צעדים קדימה ומכונן שליטה על ערוגה ו5 ו-ד5. השחור עונה בצעד נגדי – רגלי ל-ה5 ומכונן שליטה מקבילה בשטחי הלבן. הלבן עונה בהוצאת הפרש שלו לערוגה ו3 (פ-ו3) ובכך הוא גם מפתח את הפרש וגם תוקף את החיל בערוגה ה5. השחור עונה בהזזת הפרש שלו לערוגה ג6, כך שהוא מגן על החיל השחור תוך כדי פיתוח. הלבן עונה לצעד זה בהזזת הרץ שלו לערוגה ב4 (ר-ב4), כדי לאיים להכות את הפרש השחור ואחר כך להכות עם הפרש שלו את החיל בערוגה ה5. השחור מגיב בהזזת הרגלי שלו לערוגה א6 כדי לאיים על הרץ (בבחינת: אני לא מתרגש מאיום שלך להכות את הרגלי שלי עם הפרש, משום שאז אוכל לאיים על הפרש עם המלכה שלי, וכשהוא יזוז משם להכות את הרגלי הלא מוגן מאחריו, לאיים בשח ולקלקל לך את האפשרות להצריח ואז נראה מי גיבור). הלבן יכול להכות את הפרש וליצור לשחור בעיה של רגלים כפולים, אך ברוב המקרים הוא ייטה להמנע מכך ויזוז לערוגה א5 ... (ישנם ספרים שלמים על נושא הפתיחה הספרדית, כך שאמנע מהמשך כאן). הגישה המדעית לשחמט התפתחה הלאה בראשית המאה העשרים עם פעולתם של אנשים כמו נימצוביץ' שהחלו מפתחים רעיונות מקוריים לגבי התפתחות ויצירת יתרון עמדתי, כמו פתיחה לא מסורתית (רגלי ל-ד4) או ויתור מראש על המאבק במרכז לטובת פתיחת ערוצים חזקים מהצדדים לפעולת הרצים (הודית של המלכה, לדוגמה) או שליטה על ערוגות לצד המרכז, וכן הלאה. אם תשווה את משחקיו של מרפי, גאון התקופה הטרום-מדעית, למשחקיו של קפבלנקה, לדוגמה, תגלה כי בעוד שמרפי נקט כמעט תמיד פתיחה שמכוונת לשליטה במרכז והסתער על המלך מן הפתיחה, קפבלנקה בחר כמעט תמיד בפתיחות של ד4 (רגלי המלכה), גמביט המלכה, נימצו-הודית וכו', שכולן משנות את הקרב על המרכז. הגישה מקצינה אחר כך עוד יותר, במיוחד עם הפופולריות המיוחדת של פתיחות כמו צרפתית ובמיוחד סיציליאנית. עוד באותה תקופה פותחו הערכות מדוייקות לשוויים של כלים בצירופים ובמצבים שונים במשחק, טקטיקות מיוחדות להשגת יתרון במצבים מסוימים במשחק (בעיקר פתיחות וסיומים), שיטות לניתוח משחקים, וכדומה. |
|
||||
|
||||
סיכום יפה מאוד. תיקון קטנטן לגבי הפתיחה הספרדית (רוי לופאז): הרץ הלבן נוסע כמובן ל-ב5 ו-א4 ולא ב4 ו-א5, בהתאמה. |
|
||||
|
||||
תודה על התיקון... עשיתי את זה בלי לוח ומסתבר שבזכירת האותיות בסמוי אני די חלש. |
|
||||
|
||||
תודה! מסתבר שהיה לי מושג (לא מאוד מעשי, אבל לפחות ברמת הסיסמאות) בשחמט מדעי; עכשיו אני יודע שזה משהו שנולד מתישהו, ושלפניו היה משהו אחר. |
|
||||
|
||||
אולי אין טעם בשאלה האם ת'ורפ היה מנצח את ווייסמילר בתחרות שחיה 1 לו היו בני אותה תקופה, אבל בהחלט ניתן להשוות בין שיאיהם. גם אם המדד הזה אינו מספר את כל הספור, הוא עדיין מספק אינפורמציה מדידה בנוגע לאספקט מרכזי של תחרויות שחיה. נראה לי שעם התפתחות תוכנות השחמט, ניתן יהיה באופן אנלוגי להשוות את ביצועיהם של שחמטאים בני זמננו מול תוכנות מסוימות לאלו של שחמטאי העתיד מול אותן תוכנות. 1 בתחרויות שחיה ניתן לצפות לטרנזיטיביות. זה תופס פחות לגבי תחרויות מורכבות יותר, כמו שחמט או כדורסל. |
|
||||
|
||||
אבל גם לתכנות יש סגנון, כך שאתה בעצם משווה את ביצועיהם מול יריב מסוג מסוים. |
|
||||
|
||||
כפי שכתבתי, זה רק מדד והוא אינו מתימר לספק תאור מלא של יכולות השחקן. איך, לדוגמא, מודדים יצירתיות? מצד שני, ניתן לחשוב על כל מיני פתרונות שיהפכו את המדד למשוכלל יותר. כשמשווים ביצועים בין פלטפורמות של מחשבים, בוחנים את יעילות הטיפול שלהם ב"סל" משימות ואח"כ משקללים (גם זאת לפי מפתח שכנראה ניתן להתוכח עליו). מן הסתם ניתן לעשות משהו דומה עם שחמטאים. יתרה מכך, כל הברקה של שחמטאי, יצירתי ככל שיהיה, נפרטת בסופו של דבר ל"עצים" של מהלכים. אם יש לך תוכנה שמסוגלת לכסות (נניח) את כל האפשרויות עשרה מהלכים קדימה, הרי שהיא תבחין בכל מצב של מט בשבעה, ללא תלות ברמת היצירתיות שהיתה נדרשת לו השחקן היה אנושי, או בסגנונם של התוכניתנים שכתבו אותה. |
|
||||
|
||||
התוכנות שהשתתפו באולימפיאדת השחמט האחרונה מתכננות קדימה 15-18 מהלכים (מן הסתם, תוך גיזום מסויים של עץ האפשרויות, אני לא יודע באיזה יחס). |
|
||||
|
||||
בערך ביחס של חישוב אפשרות אחת מתוך מיליארד. במסע הראשון בשחמט ישנן ארבע מאות אפשרויות (16 חילים, 4 פרשים, כפול מספר זהה לשחור). שחק בחזקות ותראה. |
|
||||
|
||||
1. אני די בטוח ש- 15-18 סופר חצאי-מסעים (לבן או שחור) ולא מסעים מלאים. 2. נראה לי ש- 20 אפשרויות למסע זו הערכת חסר; זה המספר במסע הראשון, אבל משם ואילך (כמעט עד סוף המשחק) יש הרבה יותר אפשרויות. 3. ברור ששיטת הגיזום של עץ האפשרויות היא מרכיב מרכזי באלגוריתמים; מן הסתם בודקים את כל האפשרויות בעומק 4-5, וממשיכים משם את הענפים הסבירים יותר. |
|
||||
|
||||
1. יקירי, מסע זה מסע. הרי אין טעם בחישוב אפשרויות הלבן בלי חישוב תשובות השחור. 2. אכן. אבל רק רציתי להראות את סדר הגודל. נדמה לי שמישהו חישב שבעשרים המסעים הראשונים יש מספר אפשרויות העולה על מספר האטומים ביקום או משהו כזה. 3. כפי שאמרתי. |
|
||||
|
||||
1. מחמדי, מכיוון שבקצה הענפים מחשבים פונקצית-הערכה היוריסטית, גם מעבר על האפשרויות של הלבן בלבד משפר את המצב. |
|
||||
|
||||
2. עם נטישתם של כלים מכלים שונים את הלוח, המספר יכול לחזור ולרדת בכיף אל מתחת לעשרים. |
|
||||
|
||||
כתוב: "(כמעט עד סוף המשחק)". את הסיומים עם ששה כלים (כולל שני מלכים) או פחות כבר ניתחו באופן מושלם, והתוכנות מחזיקות את רשימת המצבים הזוכים של סיומים כאלה; אין בכלל צורך לעבור על אפשרויות. |
|
||||
|
||||
ואכן זה מביא לעיתים לתוצאות שנראות אבסורדיות, כלומר, למסעים שבלתי סביר ששחקן אנושי יעשה, טוב ככל שיהא. |
|
||||
|
||||
באופן כללי, כשיש יותר כלים על הלוח, חופש הפעולה (בממוצע לכלי) יורד. בכל מקרה, מספר המסעים הזמינים כמעט תמיד מסתכם בכמה עשרות (אם היה לי כח הייתי נותן לינק לתגובתי ההיא), שזה עדיין מאותו סדר גודל של העשרים הראשוניים. ----------- תוך כדי כתיבת התגובה, נתקפתי בסקרנות קלה. בחוסר מקוריות (מחפיר!) בחרתי במסע ה- 17 של השחור מתוך המשחק: אם לא התבלבלתי בספירה, היו לשחור בסך הכל 44 מסעים זמינים (הרגלי על ו7 מרותק, ואסור גם מ-ו8). כולה פי 2.2 ממספר האפשרויות במסע הפתיחה. בבחירה אקראית לחלוטין, אפילו אהוד יתום היה יכול לשחק ר-ה6 בהסתברות העולה על 2%. |
|
||||
|
||||
במצב של מט בשבעה מסוגל גם שחמטאי בדרגה רביעית להבחין... הבעיה היא רק איך לגרום לשחקן שממול לבצע את ששת המהלכים הראשונים לפי התוכנית. מכל מקום, בדיקת כל המסעים האפשריים ושיקלול איכותם האפשרית כדי למצוא את האפשרות הטובה ביותר היא ממילא לא מעשית, שכן בעשרה מסעים באמצע משחק יש משהו כמו 30 טריליון אפשרויות. גם מחשב המסוגל לחשב מיליון מצבי לוח בשניה באופן מלא (ואין מחשב כזה) היה מפסיד אחרי מסע אחד, משום שלחישוב עשרת המסעים הבאים בתור הייתה נדרשת לו שנה שלמה. אם אני צודק בחישובי, מחשב המחשב את כל האפשרויות יהיה זמין רק כאשר ייבנו מחשבים מהירים בערך פי חמש מאות אלף מהקיימים היום. אם אינני טועה, בעשרים השנה האחרונות מהירות המחשבים הואצה בערך פי מאה, כך שיש לנו עוד דרך ארוכה עד שזה יגיע. האפשרות היחידה של מחשב להתמודד עם אדם בשחמט היא באופן שבו נעשה הדבר היום: באמצעות חישוב מספר מוגבל מאוד של מצבים (ארבעה-חמישה מסעים קדימה בלבד), שימוש בהיוריסטיקה להערכת המצבים המשתלמים יותר (כלומר, פיצול נוסח עץ) ובחירה במשתלם ביותר מביניהם. |
|
||||
|
||||
בביטוי "מט בשבעה מהלכים" הכוונה היא ש*לא משנה* באילו מהלכים יבחר היריב, תוך שבעה מהלכים הוא יספוג מט (אלא אם כן הצד השני יבצע מסע מוטעה). וברור שאם המחשב מזהה מט ב-X מהלכים, הוא לא יבצע מסעים מוטעים, ומובטח לך שבעוד X מהלכים (לכל היותר) תספוג מט. |
|
||||
|
||||
אני יכול להגיד ברמה גבוהה של וודאות שבמצבי ''אמצע משחק'' אין למעשה אפשרות מעשית למט כפוי בשבעה ולהערכתי, גם אם כן, המחשב אינו מסוגל לחשב לעומק של שבעה מסעים בשום מקרה. יש כאלו מצבים בסיומים סגורים, אבל זה לא רלוונטי לעניין. |
|
||||
|
||||
נראה לי שהחמצת לגמרי את הנקודה. אילו התיחסת למילה "נניח" בתגובה 234480, היית יכול לחסוך לעצמך (וממני) את החישובים. אנסה להבהיר את הרעיון באמצעות דוגמא: מן הסתם פתרת לא אחת חידות של "מט בשלושה מסעים". יש הרבה חידות כאלה המכילות כמות נכבדה של הטעיות, שרק "מסע מפתח" יחיד בתור מסע ראשון יוביל לפתרון הנדרש. בעקרון, כל שחקן מדרגה רביעית אמור להיות מסוגל לפצח כל חידה כזאת אם הוא רק טוחן אותה מספיק זמן. בפועל, בדיקת הוריאנטים השונים עלולה לגרום לכך שזיהוי מסע המפתח יארך הרבה יותר משלוש דקות (סד"ג של זמן למסע במשחק תחרותי סטנדרטי). עכשיו, חלק מאותן בעיות עשוי באופן עקרוני להתקבל במהלך משחק תחרות אמיתי. כשזה קורה, אף אחד לא מידע את השחקן שהוא הגיע למצב של מט בשלושה (אינפורמציה שעשויה לשנות את כל ההתיחסות שלו למצבו במשחק). אם קיים רק מסע מפתח מנצח יחיד, לעומת הרבה "כמעטים", זיהוי ההזדמנות בזמן אמת עשוי להיות הברקה גדולה יחסית לשחקן בדרגה רביעית (ואולי אף מצד שחקנים בדרגה ראשונה - תלוי במורכבות). בוא נניח שהשחקן לא שם לב: עדיין קיימת הסתברות מסוימת (נניח 1:8 לצורך הדיון) שהוא יבחר במסע המפתח, כי זה המסע שהכי נראה לו. במסע הבא הוא ימצא במצב של מט בשניים, ובזה כבר יותר קל להבחין. מתקבל שבסיכוי של 1:8 בערך, השחקן יבצע בסופו של חשבון את מה שהיה צריך לבצע, בין אם הבריק ובין אם לאו. הנקודה שאני מנסה להעביר היא שצופה מן הצד המסתכל על המשחק, לא יכול להסיק רק על סמך ההתרחשות על הלוח אם היה פה יותר שכל ממזל או להפך. באופן דומה: נניח שבעמדה מסוימת קיימת אופציה מתוחכמת להקרבת מלכה שכופה נצחון תוך שבעה מסעים. נניח גם שמספרים לך שהשחקן שהגיע לאותה עמדה אכן ביצע בפועל את אותו מהלך. אם אין לך מידע נוסף על המשחק, אינך יכול לפסול מראש את האפשרות שהמסע בוצע ע"י שחקן מתחיל בן תשע, שסתם לא שם לב כי הוא חושף את מלכתו. לצורך השוואה: אם מידעים אותך שבמשחק כדורסל מישהו קלע סל משלושת-רבעי המגרש, יש לך סיבות טובות להניח שלא מדובר בשחקן מתחיל בן תשע (שים לב שבשני המקרים מספרים לך על מהלך יחיד שבוצע במצב מסוים אשר התקבל במשך המשחק). |
|
||||
|
||||
אולי ההסתברות היא 0.3%? בעיות של מט בשלושה מסעים, על מסעי ההטעיה שלהן, רחוקות מלייצג מצבי משחק אמיתיים. הפתרון שלהן הוא בדרך כלל מסע מוזר-לכאורה (כמו למשוך את אחד הכלים מהזירה המרכזית, או להקריב מלכה בערוגה לא רלוונטית), ושחקנים לא מבצעים מסעים כאלה "בחיים האמיתיים". (במובן מסויים הבעיה נחשבת מוצלחת יותר דווקא אם הפתרון שלה רחוק מלהראות סביר). |
|
||||
|
||||
בהערכה גסה למדי (תתכנה טעויות בחישוב) קיבלתי שמספר המסעים האפשריים בכל שלב של המשחק חסום (למעט פתולוגיות 1) ע"י 150. ההערכה מבוססת על כך שכל צריח יכול לנוע ב- 14 אופנים (לכל היותר!), כל פרש ב- 8, וכן הלאה. יוצא מכך שגם אם תבחר מסע באופן אקראי לחלוטין מבין כל המסעים החוקיים הזמינים, ההסתברות לבחירתו עולה על שני שליש האחוז. במשחקים אמיתיים (וגם במרבית בעיות השחמט) מספר המסעים הזמינים קטן בהרבה. לא ניסיתי לטעון שהדבר נכון באופן גורף לכל בעיות המט בשלושה שעשויות להתקבל במהלך משחק אמיתי. קיומה של תת קבוצה שהדבר נכון לגביה מספיקה מבחינתי. שחקן ירתע מהקרבות אם אינו רואה מראש כיצד הן משרתות אותו. מצד שני, אחד מהטרנדים החביבים על מחברי הבעיות בתקופתנו הם המצבים שבהם מסע המפתח הוא מסע שקט שבעיקר מבזבז "טמפו" (כלומר: מעביר את זכות המסע לידי היריב מבלי לשנות את העמדה באופן מהותי). אם מספר המסעים הזמינים לשחקן הוא כ- 35 (סביר) ומתוכם כ- 27 נראים לו כלא רלבנטיים או ככאלה שירעו את מצבו (סביר גם), הרי שגם אם יבחר באופן אקראי מבין הנותרים, הוא גומר בסביבות ה- 1:8 (שמלכתחילה היה אומדן גס ובלתי מחייב). 1 כמובן שקיימות אפשרויות תאורטיות שבהן לשחקן יש 9 מלכות, אבל גם אז ההסתברות למסע מסוים בבחירה אקראית מתקשה לרדת את ה- 0.3% |
|
||||
|
||||
התכוונתי לתגובה 233706. |
|
||||
|
||||
ולכן נמצאתי ראוי לעונש הבארט סימפסוני של כתיבת התגובה הארוכה והטרחנית לעיל. |
|
||||
|
||||
בינתיים, דווקא השתכנעתי ש- 1:8 היא הערכה סבירה למדי... |
|
||||
|
||||
אם אני יודע שהשחקן המשיך וכפה ניצחון, אני יכול לשער שהוא שחקן טוב. קשה לדעת אם שחקן כדורסל שזרק משלושת-רבעי מגרש הוא שחקן טוב, אבל סביר להניח ששחקן שגם קלע משם הוא שחקן מיומן. |
|
||||
|
||||
1. השאלה היא מה אתה יכול להסיק על סמך מסע בודד כשלא ידוע לך איך התנהל המשחק לפניו או לאחריו. 2. עצם זה שהשחקן הצליח להגיע אל הסל משלושת רבעי מגרש, כבר מספק לך אינפורמציה מסוימת לגביו (מבין כל הילדים בני התשע 1 שאני מכיר, לא נראה לי שמישהו מהם מסוגל לזה, גם אם מדובר בקט-סל). 1 הטרחנים מוזמנים להחליף את התשע בשבע. |
|
||||
|
||||
עם מי צריך להתיידד1 כאן כדי לקבל מספר תגובה כזה? 1 ככה קוראים לזה היום |
|
||||
|
||||
עם המחבר של תגובה 123456, כמובן. |
|
||||
|
||||
בעוד הרבה מאוד זמן מישהו יגיע לתגובה 345678. (זה נקרא לחשוב קדימה). |
|
||||
|
||||
תוך שנה, שנה וחצי לכל היותר. |
|
||||
|
||||
כן זה הרבה מאוד זמן בשבילי. אני לא אזכור את זה עד אז, אבל אני חושב שסכום איכות הזיכרון של המגיבים הקבועים באתר הוא כזה שההסתברות שהם יזכרו את התגובה הזאת עולה על 99%. |
|
||||
|
||||
בפעם האחרונה שמישהו ניסה אקסטרפולציה כזאת - נדמה לי שהיה מדובר על חיזוי זמנה של תגובה 200000 - הוא נפל על הפנים. |
|
||||
|
||||
עברה שנה. לא הגענו. נראה שאולי נגיע עוד מחצית השנה. |
|
||||
|
||||
אני מהמר על עוד 100 יום. מתוך סקרנות - נתקלת בתגובה הזו עכשיו במקרה או זכרת אותה או סיממת ביומן או ...? |
|
||||
|
||||
נתקלתי בתגובה הזו עכשיו במקרה. הסיפור התחיל מתגובה כלשהי שהזכירה ''לימוד תוך צפיה באבא''. הדבר הזכיר לי את הסיפור על קפבלנקה ותהיתי אם באייל כבר סיפרו על זה. חיפשתי קפבלנקה במנוע, גיליתי את הדיון הזה ושקעתי בו בהנאה. כשנפלתי על התגובה הזו, הפיתוי היה גדול מדי... |
|
||||
|
||||
בסבירות גבוהה מאוד - טעית. 100 יום כמעט עברו (יעברו בסוף אוקטובר - יום ראשון הקרוב) והאתר די רחוק מ-345678. היום הוא בקושי ב-341200 (יותר מ-4000 תגובות הפרש). וזה עוד אחרי הביקור משני האנשים החביבים במאמר "טרחנים כפייתיים", מה שללא ספק תרם רבות למספרים. אבל נראה שההערכה המקסימלית המקורית שלך (שנה וחצי) דווקא תהיה בסדר. 4000 תגובות בשלושה חודשים זה סביר - לראיה - פורסמו כ-22 אלף תגובות בשלושת החודשים מאז פרסמת את התגובה הזו. סבירות ההערכה עולה אם ימשיכו לנסות לשכנע אתכם שקנטור טעה (ואתם תמשיכו להתווכח...) |
|
||||
|
||||
מי זה ה"אתם" האלה? אני לא מתווכח עם דורון. בנוגע להערכה, אתה צודק, להגנתי אומר שלא טרחתי לחשב אלא סתם זרקתי מספר. |
|
||||
|
||||
112 יום. שנה, שלושה חודשים שלושה שבועות ויום אחרי ההערכה המקורית. למען השלמות הדיונית הנה קישור מתגובה 345678 לתגובה 234567, שפתחה את הפתיל ולתגובה 456789, שתסגור אותו. |
|
||||
|
||||
וזה הסוף. (לפחות עד שתגיע תגובה 1234567) |
|
||||
|
||||
ותגובה 543210 היא לא אתגר בשבילך? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
כמו במקרה של תגובה 123456, לא היה לו סיכוי ;-) |
|
||||
|
||||
פינג. |
|
||||
|
||||
נחמד לראות שאני לא היחיד שחיכיתי ורפרשתי דפים. קצת חבל שפספסתי באחד. אבל לא נורא. מה זה אומר על הזמן הפנוי של שנינו? |
|
||||
|
||||
אם יורשה לי (ויורשה לי): נה נה נה נה נה נה! |
|
||||
|
||||
חכה חכה. נפגש בתגובה 456789 :-) |
|
||||
|
||||
נמאס לי לחכות. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
נו? |
|
||||
|
||||
פגישה, חצי פגישה, קליק אחד מהיר ספרות רודפות ספרות - זה די... ושוב הציף הכל, ושוב מנסה לקלוע משבר התבוסה הודאי אף סכר שכחה - בניתי לי מגן - הנה היה כלא היה כשבמתמשכים קופץ דיון עתיק סואן לשתות ממנו לרויה! |
|
||||
|
||||
באמת ניסית? אני מתנצל על הטריק המלוכלך. |
|
||||
|
||||
המחשבים מכפילים את מהירותם כל שנה וחצי, מכאן שב20 שנה מהירותם גדלה פי 13^2. שזה 8192 מכאן שיקחו רק 28.5 שנה להגיע למחשב המהיר פי 500000. |
|
||||
|
||||
חוק מור מתייחס להכפלת מספר הטרנזיסטורים, לא למהירות המחשב. לדוגמה, מהירות מעבדי 486 משנת 1989 הייתה משהו כמו 50 מגהרץ, אם אינני טועה, ומספר הטרנזיסטורים בו היה קצת יותר ממליון. היום, מספרם בפנטיום ארבע הוא כ-42 מליון, אך המהירות היא רק 3-4 גיגהרץ, במקום 52 גיגהרץ כפי שניתן היה לצפות. אגב, גם חוק מור אינו קיים עוד, שכן היינו צריכים לצפות היום (חמש עשרה שנים אחרי 486) ל-1.2 מיליארד טרנזיסטורים, לא 42 מליון. |
|
||||
|
||||
חוק מור עדיין מתקיים, עפ"י אינטל: (הרמה להנחתה) |
|
||||
|
||||
לא יודע על איזו הנחתה אתה מדבר, אבל מה באמת קרה מאז 2000 ? |
|
||||
|
||||
נדמה לי שהשאלה היא האם המספר מכפיל את עצמו כל שנה וחצי או כל שנתיים. אני זוכר איזכורים ל18 חודשים אבל האתר של אינטל מדבר על Couple of years. על פי שנה וחצי היו צריכים להגיע לחצי מיליארד (עד אלפיים), על פי החישוב שלי. על פי שנתיים היו צריכים להגיע לשלושים ושש מיליון... |
|
||||
|
||||
מור דיבר תחילה על שנה. יותר מאוחר, הוא תיקן את עצמו לשנתיים (24 חודשים). על 18 חודשים דיבר David House מאינטל, ונראה שההערכה הזאת יותר קרובה לנתונים1 (כל 20 חודשים, בערך). ___________ 1 לנתונים הרגעיים. בכלל, כל העניין הזה של חוק מור, נראה לי מוזר. זו הסקת חוק מהתבוננות על קטע קטן של תחילתו של גרף צעיר (מיחשוב זה עדיין טכנולוגיה דנדשית למדי). זה דומה להסקה שאומרת שרכבת תוכל להקיף את כדור הארץ תוך יום, בגלל שמביטים על נתוני ההאצה שלה, בשניות הראשונות ליציאתה מתחנה בקריית מוצקין. זה לא חוק - זו מגמה ברגע נתון. |
|
||||
|
||||
חוק ראובן- כל חמש שנים המקדם של חוק מור גדל בשלושה חודשים. ( סתם, לא בדקתי). |
|
||||
|
||||
חוק אביב 1 - כל X שניות, מישהו בעולם מגלה חוקיות בדיעבד, מנבא נבואות שמגשימות את עצמן או סתם בוהה בכדור בדולח. חוק אביב 2 - כל X+ε שניות, מישהו בעולם מגלה חוסר דיוק בניבוי שלו, מתקן מקדמים בדיעבד ואומר "הא! אמרתי לכם". חוק אביב 3 - ערכו המדויק של X נקבע בשיטה הנובעת מ 1 ו-2. |
|
||||
|
||||
אבל רק למעטים יש יחסי ציבור מספיק טובים כדי שיקראו לחוק על שמם. אני אהיה לוביסט שלך אם אתה תהיה לוביסט שלי. דוגמית חינם: תסלח לי שאני מתערב, אבל הטענה שלך היא ארטיקולציה טריווילית של חוק אביב 2. |
|
||||
|
||||
תסלח לי שאני מתערב, אבל הטענה שלך היא ארטיקולציה טריווילית של חוק אביב 2. |
|
||||
|
||||
ההתערבות שלך אינה עולה בקנה אחד עם חוק ראובן, אלא אם אתה מכחיש את הדיוק של חוק אביב 1. |
|
||||
|
||||
לטעמי האישי, הרבה יותר מעניין לפתח תוכנת שח שתוכל לשחק ''בסגנונו של'' קספרוב (או של פישר, לצורך העניין) מאשר תוכנה שתנצח אותם. |
|
||||
|
||||
אפשר אפילו יותר מדוייק: מכיוון שהמחשבים עברו את השחמטאים האנושיים ביכולתם, ניתן לעשות מבחן הכולל סדרת משחקים מול תוכנה ספציפית, בדרגת קושי הולכת וגדולה. הרמה של השחמטאי היא דרגת הקושי שבה הוא מפסיד (עד כדי מיצוע, whatever). קשה לראות למה שחמטאי אנושי יסכים לעמוד במבחן כזה. מצד שני אפשר לארגן מבחן הכולל קבוצת לוחות במצבי משחק מסויימים, כאשר לכל פתרון אפשרי (פתרון זה נניח 5 צעדים, והפתרונות יחולקו לקבוצות שקילות) יש ציון מחושב וידוע מראש - ע"י בני-אדם, לא ע"י תוכנה. קצת יותר סביר ששחמטאי יסכים למבחן כזה לשם אימון, אבל עדיין סיכוי נמוך. |
|
||||
|
||||
בגדול זה הרעיון (אם כי ניתן כנראה לשכלל את הפרטים). דיברתי על יכולות, לא על פרקטיקה. הסכמה, או אי הסכמה, של השחקנים היא כבר ספור אחר. מצד שני, מזה שנים שתוכנות מחשב משתתפות בתחרויות של בני אדם כשחקן מן המניין 1, ואנשים מתמודדים מולן בתנאי תחרות סטנדרטיים, פשוט כי כך קבעה ההגרלה. 1 אם כי עד היום זה נעשה במידה רבה כדי לקבוע את חוזקן של התוכנות עצמן. |
|
||||
|
||||
אתה בטוח? למיטב הידוע לי, כבר שנים שאוסרים על תוכנות להשתתף (אחרת כבר מזמן הן היו לוקחות את כל המקומות הראשונים). |
|
||||
|
||||
אני מניח שאתה יותר מעודכן ממני. |
|
||||
|
||||
אפשר להניח שכמו שלרשותו של קספרוב עומדים כלים שלא עמדו לרשות קודמיו, אילו עמדו אלו לרשותם הם היו ניצבים על דרגה שווה עמו. אני לא חושב שלקפבלנקה הייתה בעיה מיוחדת להשתלט על המאטריה. |
|
||||
|
||||
יודעי-דבר (בושינסקי) מספרים כי למעשה, קספרוב הפסיד ל-Deep Blue רק בשל גורמים פסיכולוגיים שונים. למשל: הוא לא היה מודע לקיומה של "ספרית פתיחות", ובמשחק האחרון פתח בכוונה באופן מוזר. Deep Blue הגיב מייד, באופן "נכון", וקספרוב פשוט התמוטט. ניתן לראות בהסרטה של המשחק את תגובתו ההמומה למהלך התגובה המיידי של המחשב. מיידי, משום שלא היה כרוך בכך כל חישוב - הפתיחה פשוט היתה בספרית הידע. כיום מקובל על רוב המדענים העוסקים בכך כי אין כמעט יתרון לעוצמת מחשוב, מהסוג שהוצג ע"י Deep Blue, במשחקי שחמט. סוד ההצלחה הוא דווקא באלגוריתמיקה. ואכן, לפני מספר שנים הוסרה המחיצה בתחרויות שחמט ממוחשב בין מחשבי-על למחשבים ביתיים; ומאז מחשבי-על כמעט שלא מופיעים לתחרויות, והכתר מוחזק מזה כמה שנים ע"י תוכנת Junior שרצה על מחשב PC. המחשב Deep Blue, אגב, פורק ע"י IBM לאחר אותו מפגש מפורסם, ומעולם לא נבחן שוב - לא מול תוכנות מחשב אחרות, ולא מול קספרוב של היום, המכיר כבר את הנושא וספק אם היה מתמוטט פסיכולוגית בשנית. בושינסקי טוען שלמעשה Deep Blue חלש בהרבה מקספרוב, ואין כל פלא בכך ש-IBM נמנעים ממשחק גומלין (אבל מוכרים מחשבים לעסקים עם סטיקר שאומר "מבוסס על טכנולוגית Deep Blue, שנצחה את אלוף העולם בשחמט"). |
|
||||
|
||||
ממה שקראתי זה היה דווקא קספרוב בסופו של דבר שנמנע מה rematch: |
|
||||
|
||||
שים לב לכך שכשהזכויות היו בידי IBM, הם לא היו מעוניינים במשחק הגומלין. כשהזכויות היו בידי פנג סיונג סו, כמה שנים לאחר מכן, לא היתה לו מכונה של ממש, רק את היכולת הטכנית (בהנתן מימון) לבנות אחת דומה, כנראה חזקה יותר; לא היה זה משחק מול Deep Blue, אלא מול מחשב המבוסס על הטכנולוגיה של Deep Blue, וסביר שטוב ממנו (למשל, בשל שילוב אלגוריתמים חדשים שהתגלו מאז). |
|
||||
|
||||
אז אתה אומר שהאפשרות שIBM האמינה ש Deep Blue תנצח שוב, אבל לא חשבה שזה רווחי עבורה לא סבירה ? |
|
||||
|
||||
ל-IBM כחברה לא היה מה להרוויח ממשחק גומלין: אם תנצח, אז נו, בסרט הזה כבר היינו. זה לא משהו שיאפשר להם להדפיס סטיקרים איכותיים יותר למחשבים העסקיים שלהם. אם תפסיד, לעומת זאת, כל מלאי הסטיקרים הקיים ("מבוסס על הטכנולוגיה שנצחה את קספרוב") הופך מייד לחסר ערך. ויש גם שיקולים כמו ההשמצות הפומביות של קספרוב, שטען שרימו אותו, מה שדי הוציא את החשק להתעסק איתו שוב. די ברור שלשני הצדדים היו אינטרסים לכאן ולכאן. העובדה הפשוטה היא שמחד, משחק הגומלין מעולם לא התקיים, ומאידך, רבים מאמינים ש-Deep Blue לא באמת היה טוב יותר מקספרוב. |
|
||||
|
||||
זו גם הייתה ההתרשמות שלי. נוסף על כך, ניתנים רמזים עבים כקורת בית הבד שהתוכנות המתמודדות עם בני אדם בדו-קרבות הוגנים (כלומר, כאלו שבהם ניתנת לאדם אפשרות להתכונן לקרב) זוכות במהלך הקרבות ל"תמיכה" בשר ודם ממומחי שחמט מאחרי הקלעים ולשיפורים בין המשחקים. (ר' לדוגמה כאן: http://news.bbc.co.uk/2/hi/technology/2340073.stm). גם בקרב בין קרמניק לדיפ פריץ המתואר בכתבה נהנה דיפ-פריץ ממתנות מפתיעות מצד קרמניק שאפשרו לו לסחוט תיקו בדו-קרב. |
|
||||
|
||||
כל עוד ההתערבות היא בין המשחקים, ולא במהלך משחק, איני רואה בכך פסול; הרי לא תאסור על השחקן האנושי לקרוא ספרות מקצועית ולהוועץ עם חברים בין משחק למשחק? |
|
||||
|
||||
לשאלתך: כן ולא. טענתו של קספרוב (ושל אחרים) הייתה שבמהלך המשחק המחשב ביצע למעשה צעדים בהדרכת מומחי שחמט מאחרי הקלעים. |
|
||||
|
||||
א-נו. זוהי השמצה מהסוג שלא ניתן להפריך. |
|
||||
|
||||
אולי זאת רק אני, אבל משהו נראה לי משונה. יכול להיות שהאו"ם הטיל על יוגוסלביה סנקציה בנוסח "לא יתקיימו במדינה אליפויות ספורט מכל סוג שהוא"? |
|
||||
|
||||
התחרות בבלגרד הייתה סוג של עסקה - לכל מתמודד הובטח סכום כסף ונחתם חוזה, וככזה הוא עבר על האיסור לסחור עם יגוסלביה. |
|
||||
|
||||
בקרוב יעצרו ניו-זילנדים ששיחקו ''דג-מלוח'' בארץ. |
|
||||
|
||||
דג מלוח על כסף?! אני בטוח שניתן לפתח את זה למשהו. |
|
||||
|
||||
שיש בארץ אנשים עם יוזמה. זה מה שמדינת ישראל צריכה. |
|
||||
|
||||
AYN RAND ON CHESS
In digging though the archives, we found a long Open Letter from Ayn Rand to Boris Spassky shortly after he lost the title to Bobby Fischer in 1972. Here are some excerpts: DEAR COMRADE SPASSKY "I am not a chess enthusiast and know only the rudiments of the game. I am a novelist-philosopher. Games are an important part of life, they provide a necessary rest and offer us an opportunity to see certain skills honed to perfection. Grandmasters possess precious intellectual power, yet that power deserts you beyond the confines of the 64 squares. Oh yes, Comrade, chess is an escape from reality. This is why chess has always been so popular in your country and why there have not been many American masters. You see, in this country, men are still free to act. Because your rulers proclaimed this championship match to be an ideological issue between Russia and America, I rooted for Bobby to win. So did all my friends who are sick and tired of the global clashes among the faceless, anonymous masses of collective. THE EVIL EMPIRE "The almost medieval drama of two individual knights fighting the battle of good against evil appeals to us symbolically. (Of course, it's only a symbol; you are not necessarily the voluntary defender of evil – forall we know, you might be as much its victim as the rest of the world.) But Fischer’s behavior mars the symbolism. This disciplined and obviously brilliant player falls to pieces when dealing with reality, throws tantrums like a child, breaks agreements, and makes arbitrary demands. Not a great, confident mind, but a tragically helpless victim torn by acute anxiety." Max Lerner also railed against Communism but paid this tribute to Fischer: "When an authentic genius surfaces we do ill to plague him with our puling Lilliputian censurings. Is he kind to his mother, polite to his opponents, does he get to his matches on time? And why, oh why, does he insist on getting more money, always more money, with a materialism which the Russians don’t like because it isn’t dialectical, like theirs? They are in despair, as they should be. Their run of champions was broken. Worst of all, it was done by a flamboyant, neurotic, authentic individual, against all the collective balderdash which says the individual is a cipher." TWO EXILES However, Spassky also was a true individual – a Russian patriot who despised the Bolsheviks and their regime. Before this match he had 3 wins and 2 draws against Fischer. In Iceland it pleased Spassky to ignore the advice of Soviet officials and he caused them endless grief by insisting on doing things his own way. When he returned to the USSR without the title, they didn't make life easy for him and groomed Anatoly Karpov as the next challenger in 1975. Spassky later described his stint as world champion from 1969 to 1972 as a burden, the unhappiest years of his life. After divorcing his second wife, he quipped, "We were like opposite colored bishops." Boris Spassky remarried and moved to France, where he now resides. After losing a rematch to Fischer in 1992 he earned over a million dollars, enabling him to get out of debt and live comfortably. He refers to himself as "a lazy Russian bear." His next appearance in America will be at the 22nd annual Western States Open in Reno from October 14-17, 2004. Meanwhile Bobby Fischer, now 61, is still haunted by his past. He was detained in Japan by immigration authorities as he attempted to catch a flight to the Philippines. The AP reported that officials are preparing to deport him to the U.S. where he's wanted for defying an executive order against playing Spassky in 1992. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי איפה המכתב הפסיק וההערות שלך החלו ( מין הסתם הפסקה שמתחילה בMeanwhile לא נכתבה ע"י ראנד), בכל אופן מכתב כזה מוציא שם [יותר] רע לאוביקטביזם. איזה יומרנות, להרצות ככה לספסקי. |
|
||||
|
||||
חיפוש פשוט על קטע מהציטוט (למשל, "Oh yes, Comrade, chess is an escape from reality") יביא אותך למקור http://www.worldchessnetwork.com/English/chessNews/e... |
|
||||
|
||||
I am not a search engine enthusiast and know only the rudiments of the method. ( מתבקש, לא?)
|
|
||||
|
||||
, "Oh yes, Comrade, chess is an escape from reality")
|
|
||||
|
||||
אני חושב שלאיין ראנד יש בעיה קשה עם כל מי שלא הולך ומפוצץ סלעים בידיים חשופות, או עבודה ''מציאותית'' אחרת. כבר ב''מרד הנפילים'' אפשר להרגיש בבוז שלה לכל המדענים התיאורטיים, שמעדיפים לא לקשור בין התיאוריות שלהם לעולם היום יומי. אז לא הייתי מציע לקחת ברצינות רבה מדי שום דבר שהיא אומרת על בריחה מהמציאות. אני לא חושב ששח הוא בריחה מהמציאות יותר משמתמטיקה היא בריחה מהמציאות, או אולי אפילו מוזיקה. |
|
||||
|
||||
הנה אתר עם המכתב המקורי (או לפחות, המכתב בגרסה פחות מקוצצת שלו):http://www.chess4all.org/Articles/Fischer/ol_to_bs.h... אני גם אצטט אותו בתחתית ההודעה. מה שה"מכתב" הזה שהובא כאן עשה הוא פשוט לקחת את כל הדברים ש"נשמעים רע" מהמכתב של ראנד, לסדר אותם מחדש בצורה שתיראה הכי מגוחכת (ובתוספת "כותרות משנה" כמו "The Evil Empire", ביטוי שלא הופיע כלל במכתב), ולהתעלם לגמרי מרוב המכתב, או ממה שראנד ניסתה לומר בו, כדי שזה יראה כמו מכתב של שונאת רוסים שמטרתו ללעוג לספסקי על ההפסד שלו. מכיוון שראנד היא כותבת קיצונית ועם דעות די חריגות, ממש קל להוציא מההקשר כל מילה שנייה שהיא כותבת, ולא ברור למה לעשות את זה אלא אם סתם רוצים להשמיץ אותה בצורה גסה - גם כשקוראים את המכתב, הדעה שלה נשארת בעייתית. אבל לפחות כזו שעומד מאחוריה היגיון שאפשר להתדיין איתו. אני מקווה שמי שחורץ את דעתו על ראנד לא עושה את זה על סמך פיסות "מידע" כמו זאת. הנה המכתב: Dear Comrade Spassky:
I have been watching with great interest your world chess championship match with Bobby Fischer. I am not a chess enthusiast or even a player, and know only the rudiments of the game. I am a novelist-philosopher by profession. But I watched some of your games, reproduced play by play on television, and found them to be a fascinating demonstration of the enormous complexity of thought and planning required of a chess player--a demonstration of how many considerations he has to bear in mind, how many factors to integrate, how many contingencies to be prepared for, how far ahead to see and plan. It was obvious that you and your opponent had to have an unusual intellectual capacity. Then I was struck by the realization that the game itself and the players' exercise of mental virtuosity are made possible by the metaphysical absolutism of the reality with which they deal. The game is ruled by the Law of Identity and its corollary, the Law of Causality. Each piece is what it is: a queen is a queen, a bishop is a bishop--and the actions each can perform are determined by it's nature: a queen can move any distance in any open line, straight or diagonal, a bishop cannot; a rook can move from one side of the board to the other, a pawn cannot; etc. Their identities and the rules of their movements are immutable--and this enables the player's mind to devise a complex, long-range strategy, so that the game depends on nothing but the power of his (and his opponent's) ingenuity. This led me to some questions that I should like to ask you. Would you be able to play if, at a crucial moment--when, after hours of brain-wrenching effort, you had succeeded in cornering your opponent--an unknown, arbitrary power suddenly changed the rules of the game in his favor, allowing, say, his bishops to move like queens? You would not be able to continue? Yet out in the living world, this is the law of your country--and this is the condition in which your countrymen are expected, not to play, but to live. Would you be able to play if the rules of chess were updated to conform to a dialectic reality, in which opposites merge--so that, at a crucial moment, your queen turned suddenly from White to Black, becoming the queen of your opponent; and then turned Gray, belonging to both of you? You would not be able to continue? Yet in the living world, this is the view of reality your countrymen are taught to accept, to absorb, and to live by. Would you be able to play if you had to play by teamwork--i.e., if you were forbidden to think or act alone and had to play not with a group of advisers, but with a team that determined your every move by vote? Since, as champion, you would be the best mind among them, how much time and effort would you have to spend persuading the team that your strategy is the best? Would you be likely to succeed? And what would you do if some pragmatist, range-of-the-moment mentalities voted to grab an opponent's knight at the price of a checkmate to you three moves later? You would not be able to continue? Yet in the living world, this is the theoretical ideal of your country, and this is the method by which it proposes to deal (someday) with scientific research, industrial production, and every other kind of activity required for man's survival. Would you be able to play if the cumbersome mechanism of teamwork were streamlined, and your moves were dictated simply by a man standing behind you, with a gun pressed to your back--a man who would not explain or argue, his gun being his only argument and sole qualification? You would not be able to start, let alone continue, playing? Yet in the living world, this is the practical policy under which men live--and die--in your country. Would you be able to play--or to enjoy the professional understanding, interest, and acclaim of an international Chess Federation--if the rules of the game were splintered, and you played by "proletarian" rules while your opponent played by "bourgeois" rules? Would you say that such "polyrulism" is more preposterous than polylogism? Yet in the living world, your country professes to seek global harmony and understanding, while proclaiming that she follows "proletarian" logic and that others follow "bourgeois" logic, or "Aryan" logic, or "third-world" logic, etc. Would you be able to play if the rules of the game remained as they are at present, with one exception: that the pawns were declared to be the most valuable and non-expendable pieces (since they may symbolize the masses) which had to be protected at the price of sacrificing the more efficacious pieces (the individuals)? You might claim a draw on the answer to this one--since it is not only your country, but the whole living world that accept this sort of rule in morality. Would you care to play, if the rules of the game remained unchanged, but the distribution of rewards were altered in accordance with egalitarian principles: if the prizes, the honors, the fame were given not to the winner, but to the loser--if wining were regarded as a symptom of selfishness, and the winner were penalized for the crime of possessing a superior intelligence, the penalty consisting in suspension for a year, in order to give others a chance? Would you and your opponent try playing not to win, but to lose? What would this do to your mind? You do not have to answer me, Comrade. You are not free to speak or even to think of such questions--and I know the answers. No, you would not be able to play under any of the conditions listed above. It is to escape this category of phenomena that you fled into the world of chess. Oh yes, Comrade, chess is an escape--an escape from reality. It is an "out," a kind of "make-work" for a man of higher than average intelligence who was afraid to live, but could not leave his mind unemployed and devoted it to a placebo--thus surrendering to others the living world he had rejected as too hard to understand. Please do not take this to mean that I object to games as such: games are an important part of man's life, they provide a necessary rest, and chess may do so for men who live under the constant pressure of purposeful work. Besides, some games--such as sports contests, for instance--offer us an opportunity to see certain human skills developed to a level of perfection. But what would you think of a world champion runner who, in real life, moved about in a wheelchair? Or of a champion high jumper who crawled about on all fours? You, the chess professionals, are taken as exponents of the most precious of human skills: intellectual power--yet that power deserts you beyond the confines of the sixty-four squares of a chessboard, leaving you confused, anxious, and helplessly unfocused. Because, you see, the chessboard is not a training ground, but a substitute for reality. A gifted, precocious youth often finds himself bewildered by the world: it is people that he cannot understand, it is their inexplicable, contradictory, messy behavior that frightens him. The enemy he rightly senses, but does not choose to fight, is human irrationality. He withdraws, gives up, and runs, looking for some sanctuary where his mind would be appreciated--and he falls into the booby trap of chess. You, the chess professionals, live in a special world--a safe, protected, orderly world, in which all the great, fundamental principles of existence are so firmly established and obeyed that you do not even have to be aware of them. (They are the principles involved in my seven questions.) You do not know that these principles are the preconditions of your game--and you do not have to recognize them when you encounter them, or their breach, in reality. In your world, you do not have to be concerned with them: all you have to do is think. The process of thinking is man's basic means of survival. The pleasure of performing this process successfully--of experiencing the efficacy of one's own mind--is the most profound pleasure possible to men, and it is their deepest need, on any level of intelligence, great or small. So one can understand what attracts you to chess: you believe that you have found a world in which all irrelevant obstacles have been eliminated, and nothing matters, but the pure, triumphant exercise of your mind's powers. But have you, Comrade? Unlike algebra, chess does not represent the abstraction--the basic pattern--of mental effort; it represents the opposite: it focuses mental effort on a set of concretes, and demands such complex calculations that a mind has no room for anything else. By creating an illusion of action and struggle, chess reduces the professional player's mind to an uncritical, unvaluing passivity toward life. Chess removes the motor of intellectual effort--the question "What for?"--and leaves a somewhat frightening phenomenon: intellectual effort devoid of purpose. If--for any number of reasons, psychological or existential--a man comes to believe that the living world is closed to him, that he has nothing to seek or to achieve, that no action is possible, then chess becomes his antidote, the means of drugging his own rebellious mind that refuses fully to believe it and to stand still. This, Comrade, is the reason why chess has always been so popular in your country, before and since it's present regime--and why there have not been many American masters. You see, in this country, men are still free to act. Because the rulers of your country have proclaimed this championship match to be an ideological issue, a contest between Russia and America, I am rooting for Bobby to win--and so are all of my friends. The reason why this match has aroused an unprecedented interest in our country is the longstanding frustration and indignation of the American people at your country's policy of attacks, provocations, and hooligan insolence--and at our own government's overtolerant, overcourteous patience. There is a widespread desire in our country to see Soviet Russia beaten in any way, shape or form, and--since we are all sick and tired of the global clashes among the faceless, anonymous masses of collective--the almost medieval drama of two individual knights fighting the battle of good against evil, appeals to us symbolically. (But this, of course, is only a symbol; you are not necessarily the voluntary defender of evil--for all we know, you might be as much its victim as the rest of the world.) Bobby Fischer's behavior, however, mars the symbolism--but it is a clear example of the clash between a chess expert's mind, and reality. This confident, disciplined, and obviously brilliant player falls to pieces when he has to deal with the real world. He throws tantrums like a child, breaks agreements, makes arbitrary demands, and indulges in the kind of whim worship one touch of which in the playing of chess would disqualify him for a high-school tournament. Thus he brings to the real world the very evil that made him escape it: irrationality. A man who is afraid to sign a letter, who fears any firm commitment, who seeks the guidance of the arbitrary edicts of a mystic sect in order to learn how to live his life--is not a great, confident mind, but a tragically helpless victim, torn by acute anxiety and, perhaps, by a sense of treason to what might have been a great potential. But, you may wish to say, the principles of reason are not applicable beyond the limit of a chessboard, they are merely a human invention, they are impotent against the chaos outside, they have no chance in the real world. If this were true, none of us would have survived nor even been born, because the human species would have perished long ago. If, under irrational rules, like the ones I listed above, men could not even play a game, how could they live? It is not reason, but irrationality that is a human invention--or, rather, a default. Nature (reality) is just as absolutist as chess, and her rules (laws) are just as immutable (more so)--but her rules and their applications are much, much more complex, and have to be discovered by man. And just as a man may memorize the rules of chess, but has to use his own mind in order to apply them, i.e., in order to play well--so each man has to use his own mind in order to apply the rules of nature, i.e., in order to live successfully. A long time ago, the grandmaster of all grandmasters gave us the basic principles of the method by which one discovers the rules of nature and life. His name was Aristotle. Would you have wanted to escape into chess, if you lived in a society based on Aristotelian principles? It would be a country where the rules were objective, firm and clear, where you could use the power of your mind to its fullest extent, on any scale you wished, where you would gain rewards for your achievements, and men who chose to be irrational would not have the power to stop you nor to harm anyone but themselves. Such a social system could not be devised, you say? But it was devised, and it came close to full existence--only, the mentalities whose level was playing jacks or craps, the men with the guns and their witch doctors, did not want mankind to know it. It was called Capitalism. But on this issue, Comrade, you may claim a draw: your country does not know the meaning of that word--and, today, most people in our country do not know it either. Sincerely, Ayn Rand Sep. 11, 1972 |
|
||||
|
||||
זה יותר קוהירנטי. תודה. עדיין קצת תימהוני. הקטע עם שינוי החוקים הזכיר לי את סיפרו של פ.ק. דיק ''השחקנים של טיטאן'' שם משחקים משחק בדיוק כזה. |
|
||||
|
||||
איין ראנד לא יכלה להיות שונאת רוסים אלא אולי שונאת בולשביקים. (חוץ מזה חבל שנסוגת כל כך מהר מדעתך על היתרון של מדענים צעירים. אני עדיין חושב שיש בזה משהו, בפרט במדעים המתעדכנים בקצב מהיר). |
|
||||
|
||||
למה (בעיקרון) לא? אין אוטואנטישמים? מה שכן, אני מסכים איתך - היא בהחלט לא שונאת רוסים (אם כי, בבירור, כן שונאת קומוניסטים, לפחות את דרג ההנהגה), אבל זה לא משנה את מה שה"ציטוטים" ניסו לעשות (בינינו, כמה אנשים יודעים שראנד היא רוסיה? אני מנחש שאם תעשה סקר, רוב מוחץ מקרב האנשים שקראו אותה או שמעו עליה, אבל לא שמעו מאיפה היא, יחשוב שהיא נולדה בארה"ב). ה"ציטוט" (שמבוסס על הדבקה של כמה קטעי משפטים בייחד) הזה: "Because your rulers proclaimed this championship match to be an ideological issue between Russia and America, I rooted for Bobby to win. So did all my friends who are sick and tired of the global clashes among the faceless, anonymous masses of collective" בהחלט נשמע כמו ציטוט של אמריקאי שונא רוסים. דעתי על היתרון של מדענים צעירים לא הייתה מבוססת על מחקר כלשהו, אלא על התרשמות כללית, ולכן לא ששתי במיוחד להמשיך ולדבוק בה בלי להיות בטוח שאני צודק. מה שכן, הייתי שמח אם היו מביאים לי כמה דוגמאות מייצגות. |
|
||||
|
||||
הדוגמאות המייצגות לא יעזרו לתזה הזאת, משום שמבין החריגים המצטיינים של התחומים יש בודאי לא מעט אנשים מעל גיל ארבעים. הבעיה היא יותר ברמת הממוצע ובביצועים של המדענים שאינם מן הדרג הראשון. הבעיה היא שבמקצועות בהם הידע והשיטות מתעדכנים מדי כמה שנים, יתרון הנסיון והידע המצטבר של הותיקים מתקזז ע''י אי הכרת השיטות החדשות וע''י היכולות הטבעיות שיורדות ומורידות את היכולת להתעדכן (שטח המחשבים הוא דוגמה בולטת). |
|
||||
|
||||
סביר להניח שכל מי שעיין בכתביה באיזו מידה של רצינות יכיר את ''אנו החיים'' וידע מייד על מוצאה. |
|
||||
|
||||
אלא שרוב האנשים לא טורחים לעיין בכתביה באיזו מידה של רצינות, ומהאדם הממוצע לא תצפה שיקרא (ואולי אף יכיר) יותר מאשר את ''כמעיין המתגבר'' ואולי ''מרד הנפילים'', אם יש לו כוח. גם אני (ואני מחשיב את עצמי כמתעניין בה מעט יותר מהממוצע) עוד לא קראתי את ''אנו החיים'', למרות שאני מניח שאעשה את זה מתישהו. אני מדבר כאן על הרושם הכללי של ראנד כפי שהיא נתפסת בעיני רוב האנשים (שיודעים שהיא קיימת, ז''א), וכבר פגשתי כמה וכמה אנשים שמאוד הופתעו לגלות שהיא נולדה וגדלה ברוסיה (ועוד בתקופת המהפכה), גם כאלו שקראו ואהבו את ''כמעיין המתגבר'' ו''מרד הנפילים''. |
|
||||
|
||||
כן, עליזה רוזנבאום מספקת לנו הפתעות לעתים. |
|
||||
|
||||
לא הפסדת כלום. שעמום טוטאלי. עדיף תנצל את הזמן לקרוא משהו אחר. (ואם תתעקש, אני מוכנה להעביר לך את העותק שנמצא ברשותי). |
|
||||
|
||||
של "אנו החיים"? כבר יש לי, אני פשוט מחכה לרגע שבו לא יהיה לי משהו אחר לקרוא. משום מה הוא מבושש לבוא... |
|
||||
|
||||
מספיק לעיין בויקיפדיה. |
|
||||
|
||||
להיפך - דווקא מי שקורא את איין ראנד יודע ששנאה כמו שלה לקומוניזם יכולה לנבוע רק מהיכרות אינטימית איתו. אתה לא יכול לשנוא כל כך בפירוט ולעומק ''מרחוק''. הכרות שטחית עם ספריה מזמינה עיון ב''אנו החיים'' שמדבר על הבריחה מברה''מ. |
|
||||
|
||||
עיין בתגובה לאורי. בכל מקרה, לא כל בני האדם מסוגלים לנתח שנאה בצורה השכלתנית שאתה מדבר עליה, ומכיוון שעוד דיונים על הנושא הזה הם מבוי סתום, אני מציע לערוך את הסקר המדובר, ואז להעביר את הויכוח לדיון על כשלים סטטיסטיים. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
תגידו בובי פישר היה רוסי |
|
||||
|
||||
זאת שאלה או הוראה? (רמז: לשם כך הומצאו סימן השאלה וסימן הקריאה) |
|
||||
|
||||
לא זה ולא זה, זאת נבואה (רמז: הוראות ניתנות בצורת ציווי, לא עתיד). |
|
||||
|
||||
נבואה בנוגע לעבר? נראה כמו ז'אנר נאה. |
|
||||
|
||||
בובי פישר נולד בארה"ב, אבל נדמה לי שהוריו נישאו ברוסיה. יש כמה פרטים פיקנטיים ב עכש"י הוא עדיין חי. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
חה! מהלך צפוי. |
|
||||
|
||||
נכון, אבל הוא הפתיע עם הטיימינג. |
|
||||
|
||||
אמרו נא - מה הוא בעצם עשה מאז אליפותו, חוץ מהסתבכויות עם מדינות שונות וגידול זקן מסיבי? |
|
||||
|
||||
הוא התמודד עם קונספירציה יהודית גלובלית נגדו. |
|
||||
|
||||
על זה נאמר - מת בשלושה מהלכים. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |