בתשובה להקשה המקשה, 19/07/04 2:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אופס... שכחתי את האפיזודה הזו.... אליוכין שתה אז. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בן ג'ונסון לקח סמים וזה לא הפריע לו להשאיר את קארל לואיס הרחק מאחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכפי שאנחנו רואים בטור דה פרנס, גם ארמסטרונג לוקח סמים וזה לא מפריע לו להשאיר את כולם מאחור.... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שרק סוציאליסטים מפריחים האשמות חסרות-בסיס... אם יש לך הוכחות שכל ועדות-החקירה ובדיקות הפתע לא חשפו, תביא (הצרפתים יגמלו לך בעין יפה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצרפתים יגמלו לי בהוצאת עין... מעולם לא הוקמה ועדת חקירה לנושא ארמסטרונג וכפי שתראה, אין גם בדיקות פתע. להלן מסכת העובדות והרמזים שברשותי: 1. בספר שיצא באחרונה בשם LA Confidential טוענת אחת מעובדות קבוצת יו-אס-פוסטל שעבדה בצמידות עם ארמסטרונג וקבוצתו במשך שנתיים ואף זכתה מהם לשבחים רבים (טרם עזיבתה, כמובן) כי היא נדרשה, במהלך עבודתה, להגיע לנקודות איסוף כדי לקחת מזרקים ולהיפטר ממזרקים משומשים. במקרה אחר, נדרשה לקנות איפור מיוחד כדי להסוות סימני דקירה שלא ניתן היה להסתירם בבדיקה הרפואית לפני הטור (בה נדרשים הספורטאים להופיע כשחלק מגופם חשוף ועיתונאים נוכחים במקום). 2. הסם שנטען שארמסטרונג נוטל הוא EPO, סם המגביר במידה משמעותית את הסיבולת. סם זה אינו מתגלה כלל בבדיקות. למעשה, הדרך היחידה לחשוף שימוש בו היא תפישת המזרקים או החומר ממש. לדוגמה, הרוכב הבכיר דיוויד מילר שהודה לאחרונה בנטילת EPO לא נתפס מעולם נוטל את הסם – מזרקים פשוט נתפשו בביתו. 3. ארמסטרונג נמצא בקשרי "עבודה" עם דר' מיקלה פררי, הידוע כרופא המספק סמים לרוכבי אופניים וספורטאים אחרים. הקשרים עם פררי לא נותקו, ככל הידוע. 4. פררי נמצא זה כמה שנים תחת חקירה באיטליה, שהובילה להשעייתם של רוכבי אופניים רבים, חלקם לפי הודאתם. לדוגמה, אקסל מרקס, בנו של אדי מרקס האגדי, נטל חומרים אסורים. לטענתו, זה היה טיפול "בדכאון" שהעניק לו פררי. 5. לפי עדותם של גרג למונד (בעבר, זוכה 3 פעמים בטור דה-פרנס) ורעייתו, העובדה שארמסטרונג נוטל סמים התבררה להם מפיו ממש, כשבתגובה על שאלה האם הוא משתמש בזה אמר "כולם לוקחים EPO." אבל ישנן כמה סיבות עקיפות יותר ומשכנעות לא פחות: 1 בטור דה פרנס מעדיפים להשתיק את העניין: אחרי התפוצצות "פרשת פסטינה" בשנת 1998, כאשר נתפשו מזרקים וסמים במלון הקבוצה (שבה היה חבר רישאר ויראנק, שזכה השנה בתואר "מלך ההרים") עמד הטור בפני קריסה טוטלית. כדי להבהיר את עוצמת השערוריה: ניקוי הטור מסמים היה עלול בהחלט להביא לסילוקם של רוב הזוכים בשנים האחרונות, כולל ארמסטרונג, ויראנק (מלך ההרים 7 פעמים), ביארן ריס (זוכה 1996), מרקו פנטאני (זוכה 1998), וכו'. הדוגמה שעמדה מול עיני מארגני הטור הייתה מה שאירע לג'ירו האיטלקי מרגע שהחלו לבצע בו בדיקות קפדניות, בהתאם לחוק במדינה זו. הטור צנח במספר המשתתפים בו ובמימון הפרסומי ולמעשה נדחק למקום בו יש סכנה מהותית ביותר שלא ניתן יהיה להמשיך בו בעתיד. בדיקות קפדניות ירחיקו במיוחד מפרסמים, שיעדיפו שלא להיות מקושרים לאירוע הנחשב שטוף סמים. החל בשנת 1999 הפסיקו בטור לקיים פשיטות על מלונות וחדרי הקבוצות, החלו מודיעים מראש לקבוצות על בדיקות (דבר המנטרל אותן לחלוטין, כיוון שמספיק להפסיק ליטול EPO שלושה ימים לפני הבדיקה כדי לא להתגלות בה), צמצום משמעותי של הבדיקות, וכדומה. 2. גם אף אחד אחר לא רוצה לדבר: למרות שלרבים ברור כי ארמסטרונג נוטל EPO, לרבים יש אינטרס מובהק שלא לעשות גלים ולעורר מהומות. הרוכב במקום השני היום, איוואן באסו, שייך לקבוצת CSC שבהנהלת ביארן ריס, שהיה ידוע כ"מלך הסמים." גם קבוצת QuickStep לא מעוניינת לעשות גלים, שמא אחד מהם יפגע ברישאר ויראנק מהקבוצה. בשלוש קבוצות בולטות אחרות, רבובנק, סגוריה ופונאק כיכבו או מככבים חברים לשעבר בקבוצתו של ארמסטרונג (הראס, ליפהיימר, ו... ברח לי השם של מוביל פונאק). גם בקבוצות אחרות יש עבר (ואולי גם הווה) של נוטלי סמים. ואם זה לא מספיק, ישנה האתיקה האופניימית, האוסרת על כיבוס הכביסה המלוכלכת של הענף בחוץ. מי שיפתח את הפה, ימצא את עצמו בלי אף חבר ומודע ולמעשה יאלץ לפרוש ממירוצים. מחוץ לטור, קשה להניח כי דמויות מובילות כמו אדי מרקס ידברו הרבה על סמים, מסיבות מובנות. 3. ארמסטרונג נמנע באופן שיטתי מהכחשה ישירה: בכל הפעמים בהם הגיב ארמסטרונג על הנושא הוא נמנע ונמנעו נציגיו מאמירה ישירה כמו "ארמסטרונג לא נטל ואינו נוטל סמים." האמירות הן תמיד עקיפות: הוא מעולם לא נתפש נוטל סמים. מעולם לא התגלו סמים בבדיקה. כל הבדיקות לא העלו דבר. וכדומה. הסיבה לכך פשוטה: אם ארמסטרונג יכחיש ישירות ויתפס לאחר מכן, עונשו יהיה חמור פי כמה ועלול לגרור אפילו שינוי במעמד זכיותיו. הוא גם יחשוף את עצמו לתביעות (אפילו מצד הטור). אם האמירה עקיפה, לא ניתן לתבוע אותו. 4. הנ"ל מתאמן בהרי אוראל: אחת השיטות הנפוצות בקרב ספורטאים מסוממים שלא להתפש היא המנעות קפדנית מהשתתפות בתחרויות בהן נהוגה בדיקה קפדנית, קיום האימונים הרחק מעין רואה, משגיח ובודק, כשבמקומם נהוגים מחנות אימונים סגורים, רצוי בארץ שבה לא נהוגות בדיקות פתע. זו בדיוק התנהגותו של ארמסטרונג. הוא מגיח מאימוניו אל השטח בסביבות חודש מאי, מתחרה באחת מכמה תחרויות מוגדרות המשמשות הכנה לטור, עושה את הטור ונעלם עד לשנה הבאה. מקצועני אופניים אחרים נוהגים להתחיל את העונה שלהם בראשית השנה (פברואר-מרץ) ולסיים אותה באוקטובר-נובמבר. הם משתתפים כשחקני משנה בטורים אחרים, כמסייעים לחברים אחרים בקבוצה לזכות בתארים, וכן הלאה. ארמסטרונג הוא היחיד שפשוט נעלם עם סיום הטור, לא משתתף בטורים אחרים, לא משתתף בסבב העולמי, וכדומה. כלום. 5. נסיבות שיפור לא סבירות: זו העדות הנסיבתית מכולן, אך המרשיעה מכולן, לדעתי. ארמסטרונג היה במהלך החלק הראשון של הקריירה שלו מאיץ טיפוסי: מהיר, טוב במירוצים שטוחים, ודי חלש בעליות. הוא נחשב למקצוען ברמה טובה למדי, השייך לדרג השני או השלישי. היו לו שלושה נצחונות בשלבי טור בארבע השנים (1993-1996) בהן השתתף, כולם במירוצים מישוריים, לרוב אחרי שהמירוץ כבר הוכרע. המיקום הטוב ביותר שלו לפני שנת 1999 היה במקום ה-36, שעה וחצי אחרי המנצח. אחרי שובו מפרישה כפויה עקב מחלת הסרטן, הופיע ארמסטרונג אחר. ממטפס כושל הוא הפך באופן פלאי לבכיר המטפסים. ממי שפרש פעמיים מן הטור עם בוא ההרים הוא הפך למתמידן שכמעט לעולם אינו סובל מיום רע. מקצוענים אחרים ברכיבה על אופניים סבלו וסובלים מתופעות של יום רע. לכל אחד יש ימים כאלו. הרוכבים הטובים יודעים איך לספוג את הנזק ולתקן מאוחר יותר. אין אף רוכב שנהנה במשך שש שנים מביצועים כמעט אולטימטיביים יום-אחרי-יום. יתר על כן, גם הקבוצות החכמות, המאורגנות והטובות ביותר אינן נהנות מביצועים מושלמים של כל חבריהן. גם בקבוצות הטובות, הדומסטיק (ה"פועלים") הטובים במישור אינם מסוגלים להוביל את הקבוצה בקטעים ההרריים. בקבוצתו של ארמסטרונג, לעומת זאת, שוררת משמעת ומקצוענות ברמה כזו שגם רוכבים שקודם לכן נפלו מהרגליים בכל עליה הופכים לפתע למטפסים מעולים שבמעולים, המסוגלים לטפס על הפסגות הגבוהות ביותר בלי כל קושי ואף "להשיר" מטפסי הרים מעולים כאילו לא היו קיימים. כמובן שאפשר "לאכול" את ההסברים בנוסח "ארמסטרונג מאוד רזה בעקבות מחלת הסרטן ושימר את המבנה הרזה יותר שלו אחרי כן" או "הוא מתכונן לטור בצורה פנומנלית." אפשר היה גם להאמין לפלורנס גריפית'-ג'וינר שטענה כי מסת השרירים שהתפתחה לה לפתע היא תוצר של "עבודה עם משקולות." ראיה קצת פחות נאיבית תגלה כי למרות שאפשר לשפר את כישוריו של ספורטאי במידה משמעותית, הוא עדיין חשוף למגבלותיו כאדם. אין זה סביר כי ספורטאי, גם אם הוא מתאמן בשקידה ומתכונן בהקפדה למירוצים, לא יסבול אפילו מיום אחד רע בשש שנים ולאורך 20 אלף קילומטרים. כמובן שגם ארמסטרונג סבל מימים רעים, אך אחד היתרונות שמקנים סמים מגבירי סיבולת כמו EPO לנוטל אותם הוא "מאגר" אנרגיה נוסף, המאפשר להם לשמר ביצועים כמעט אופטימליים גם כאשר יש להם יום רע, כך שסך כל הופעותיהם נראה יציב להפליא ברמתו הגבוהה. אין כאן רגע של התעלות, יש כאן העלאה של היכולת לרמה על-אנושית באופן קבוע. ארמסטרונג לא מתעלה, הוא מתחיל מרמה גבוהה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר כמה זמן מטריד אותי היחס שלי לספורט. אני חובב ספורט גדול, כמעט על כל סוגיו (אפניים, לצערי, עדיין לא). אבל בשנים האחרונות, מאז שהתברר לי שהאתלטיקה נגועה כולה בסמים, גיליתי שאני נהנה פחות ופחות לצפות בתחרויות ה-"בעיתיות" (ריצות קצרות עד 800 מטר, הדיפת כדור ברזל, הטלת כידון, קפיצות למיניהן וכיוצא בזאת). פוטבול, לעומת זאת, אני עדיין נהנה מאוד לראות. נראה לי שזה כי הבנתי שמה שמהנה אותי בפוטבול זו פריסת המערכים, המהלכים החכמים של הקווטרבק או ההגנה, ולאו דווקא הפרמרטרים המושפעים מסמים כמו כח ומהירות. לפייטון מאנינג, לדוגמה, לא יעזור שום סם כדי להצליח לבחור את המהלך הנכון תוך שבריר שניה ולשחרר מסירה מדויקת. אבל מצד שני, כשאני חושב על כך באופן רציונלי, הספורט המקצועני כבר מזמן התרחק ממלכת היום-יום. רוכבי אפניים מקצועיים לדוגמה, אוכלים דברים שאני בחיים לא אוכל, ושהם מהונדסים ולא טבעיים. האפניים שהם רוכבים עליהם גם נוצרו בהנדסה ארוכה ולא קשורים לשום דבר שאני אוכל לרכוב עליו בהוצאה סבירה. איפה עובר הגבול? למה ויטמנים שהם לוקחים בין התחרויות ומזון מהונדס מיוחד שנועד לספק להם מקסימום קלוריות הם לא סמים, ו-EPO הזה שציינת הוא כן? אני לא שואל על הקווים הרשמיים של התחרויות (שכן ממה שאתה מספר ההבדל בין הקווים הרשמיים והאמיתיים הוא גדול) אלא להבדל שאני, כצרכן ספורט, אמור להיות מוטרד ממנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי הרב, אני שותף מלא לתחושתך. כשאני יודע – ולפעמים אני כמעט רוצה לא לדעת – שענף כלשהו נגוע בסמים, אני מרגיש כאילו "קלקלו" לי את היכולת ליהנות מהצפיה בו כספורט נטו. אני לא יכול לצהול בלב שלם כאשר הספורטאי החביב עלי מצליח או כאשר נשבר שיא, כיוון שכל הזמן רובץ מאחור שדון השואל "ואולי הוא/היא לוקחים סמים? אולי זה שיא מהמזרק?" מבחינתי, החלוקה היא בין ענפים שבהם התפקיד של סמים שולי, לבין ענפים שבהם הוא למעשה הקובע העיקרי של תוצאות. ברוב ענפי הכדור הרגילים, הסמים אינם נלקחים כדי להגיע לשיאים דווקא, אלא כדי להבטיח סיבולת טובה (דבר נדרש מאוד בכדורגל) וכדי להתאושש במהירות מפציעות, אך הם פחות שימושיים להצטיינות במשחק עצמו, כיוון שכל משחקי הכדור בנויים על שילוב בין כוח לזריזות ושימוש בחומרים כמו סטרואידים אנאבוליים פוגע בגמישות. כצרכן ספורט, אני חושב שאתה אמור להיות מוטרד כאשר הפער בין הביצועים עם ובלי הסם הוא משמעותי ואינו ניתן להשגה בכל דרך טבעית אחרת. EPO אינו דומה לויטמין או מזון מהונדס, משום שהוא מרים את רמת הכדוריות האדומות לגובה על-אנושי ומהווה, במובן זה, מקבילה לסטרואידים אנאבוליים בתחום הסיבולת. כצרכן ספורט אני חושב שמטרידה גם העובדה שכשחלק מהספורטאים נוטלים את הסם וחלק לא, המצב מוטה לרעתם של אלו שאינם נוטלים אותו, מה שיגרום ליותר ויותר רוכבים ליטול אותו (קצת על הלחצים המופעלים על רוכבים, בווידוי הבא: http://uk.sports.yahoo.com/040720/4/54no.html ). בשורה התחתונה, המצב יגיע לכך שכל הספורטאים ייטלו סמים והמנצח ייקבע לא על פי כשרון אלא על פי תגובה אופטימלית לסם או סם עדכני וטוב יותר. נוסף על כך, נטילת הסמים אינה נטולת סיכונים. נוטלי EPO מסתכנים בהתקף לב אם הם סובלים מהתייבשות (הדם שלהם פשוט הופך לבוץ). איני חושב שספורט צריך להיות כרוך בסכנת חיים כזו שלא לצורך. בהסתכלות רחבה יותר, ובעקבות הכתבה שהפניתי אליה לעיל, דומה כי חלק מהאשמה בדחיפת רוכבי האופניים ליטול סמים טמון בלוח הזמנים הכמעט בלתי אפשרי של מרוצים ובקושי הגדול בהתחרות במירוצים כמו הטור דה-פרנס. ייתכן ויש צורך בבנייה מחדש של הטור בצורה שאפתנית פחות, עם יותר ימי מנוחה ועם פחות קטעי הרים כה קשים. נ.ב. לרשימת הקבוצות שאינן יכולות לפתוח את הפה משום שהן בעצמן מעורבות בפרשיות סמים אפשר להוסיף את קופידיס (דיוויד מילר, וסר), פסה בורטולו (פביו סאצ'י), סייקו (דנילו די לוקה, אדי מזולני) ודומינה וקנזה (מריו סצ'יראה, אלסיו גלטי) ולוטו (התגלה במהלך הטור הנוכחי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סעיף 3 הוא לא ממש מדוייק. לא רק שארמסטרונג מכחיש שלקח סמים, אלא שהוא אף הגיש לגבי הספר שהזכרת שתי תביעות דיבה באנגליה ובצרפת. אני לא ממש יודע למי להאמין, אבל אנשים בד"כ מאוד נזהרים מהגשת תביעת דיבה על פרסום מעשים שבאמת קרו, שכן החקירה המשפטית יכולה גם לחשוף מעשים אלה, וגם לחשוף אותם לתביעות, באם בית המשפט יקבע שהמעשים אכן נעשו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסעיף מדוייק לגמרי. ר' לדוגמה הצהרתו מיולי 2001 (בעת הטור דה פרנס באותה שנה) בנושא זה. רקע: ההצהרה פורסמה כדי להסביר את קשריו ההדוקים של ארמסטרונג עם הרופא המסמם מיקלה פררי (לטענתו, פררי סייע בהכנות לשבור את שיא המרחק במירוץ של שעה אותו התעתד לעבור "בעתיד הקרוב" – וכמובן, לא ניסה כלל). החלק הרלוונטי: "בעבר, לא הכחשתי מעולם את קשרי עם מיקלה פררי. מצד שני, מעולם לא יצאתי מגדרי לפרסם זאת. הסיבה לכך היא שיש לו מוניטין ציבורי מפוקפק בגלל הצהרות לא אחראיות שלו בשנת 1994 בנוגע ל-EPO (ההצהרות היו שהסם טוב ומועיל). "אני רוצה להבהיר שאני לא מקשר את עצמי עם הצהרות אלו או, לעניין זה, עם מישהו העושה שימוש בהליכים ספורטיביים לא אתיים. עם זאת, בנסיוני האישי מעולם לא הייתה לי סיבה לפקפק באתיקה או בתקני הטיפול של מיקלה. במיוחד, הוא מעולם לא דן ב-EPO עמי ומעולם לא השתמשתי בו. "הייתי תמיד בהיר בדברי בנוגע להכרח שהרכיבה על אופניים תהיה ספורט נקי והצהרתי בצורה ברורה שכל אדם, כולל אותי, שימצא עם תוצאות חיוביות על חומרים אסורים צריך להיענש בחומרה. "כפי שכולם יודעים, אני אחד הרוכבים הבודדים שאינם משתמשים בתרופות במרשם בספר התרופות שלי. נבדקתי פעמים רבות במהלך הקריירה שלי, כולל במהלך הטור דה פרנס בשנת 1999 ו-2000 ובאחרונה במהלך הטור של שוויץ לפני עשרה ימים." כפי שאפשר לראות, ארמסטרונג מתפתל ואינו אומר את הדברים בפשטות. ההצהרה היחידה שלו היא "מעולם לא השתמשתי בו" ביחס ל-EPO, כאשר לכל ידוע כי אין משתמשים ב-EPO כלל (EPO הוא חומר טבעי בשם erythropoietin המיוצר בכליות) אלא בתרופות סינטתיות כמו אפואטין הכוללות כמות גדולה של החומר. ההצהרה, לעניין זה, שוות ערך לאמירה "הוא מעולם לא דן איתי בכדוריות אדומות ומעולם לא השתמשתי בהן." אילו רצה ארמסטרונג להכחיש באמת, היה יכול לומר: "מעולם לא השתמשתי בסם בלתי חוקי להגברת הביצועים והסיבולת." כמו כן, העובדה שהוא המשיך לקיים קשרים עם פררי, למרות שהיה ידוע לו מראש כי הוא רופא סמים, מעידה גם על מה שלקח וגם שהיה ויש לו ממה לפחד. אם הוא יתכחש לפררי, הנ"ל עלול לפתוח את הפה... (ההצהרה נמצאת במקומות שונים כולל http://www.totalbike.com/news/article/240/ ו-http://www.hypoxictent.com/letour.html) נ.ב. ארמסטרונג לא הגיש תביעת דיבה. הוא הגיש בקשה לבתי המשפט שתאפשר לו לצרף לספר הכחשה. הבקשה נדחתה, אגב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארמסטרונג כן הכחיש ישירות שלקח סמים: http://www.velonews.com/news/fea/6272.0.html בנוסף, ארמסטרונג כן הגיש תביעת דיבה, *בנוסף* לבקשת ההכחשה שדיברת עליה, שבאמת נדחתה:"Lance Armstrong utterly denies ever having taken any performance enhancing drugs" http://www.tdfblog.com/2004/06/french_judge_re.html בכל מקרה, איך אפשר להגיש תביעת דיבה מבלי להכחיש ישירות את הדברים בגינם תובעים את הדיבה ?"Still to be litigated are the case in England and a French case to decide whether the book is in fact defamatory." להצהרה בבית משפט יש תוקף גדול בהרבה מלהצהרה בעיתון, כך שלא הגיוני שארמסטרונג נמנע במכוון מלהכחיש בעיתונות שימוש בסמים מטעמי תביעה, שכן במקרה זה לא היה מעיז להגיש תביעת דיבה בעניין. אני לא טוען שארמסטרונג בהכרח דובר אמת. אני באמת לא יודע. אני רק אומר שאי אפשר לדעת. היו כבר דברים מעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב: הצהרה מטעם יחצ"ן אינה מחייבת משפטית. ההצהרה צריכה לבוא מפיו של ארמסטרונג. הצהרה כזו לא באה. נוסף על כך, קרא בעיון את הידיעות וראה: ארמסטרונג *לא* הגיש תביעת דיבה. הטענה היא שהספר הוא "משמיץ." הנסיון של עורכי הדין של ארמסטרונג כפול כאן: ראשית, למנוע את הפרסום (לכן טענת "משמיץ" – שכביכול הספר אינו מתוחקר כראוי ומבוסס על אמירות בעלמא); שנית, בנסיון לצרף לספר הודעת הכחשה. שני אלו הם טריקים ידועים בנסיון לעכב ספר ולשבש את הפצתו. הם שונים מתביעת דיבה. וכדאי שתשים לב: ההודעה שאני ציטטתי הייתה הודעה שנמסרה לבתי המשפט. ההודעה שאתה מפנה אליה, לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש מתבקש מאליו לערוך הקבלה בין ביצועיו של ארמסטרונג לבין נשוא הדיון המקורי, הלוא הוא בובי פישר. כזכור פישר, למרות היותו ילד פלא שחמטי והשגים מרשימים שונים, לא הצליח בשנות הששים להתעלות לדרגה של טוען לכתר העולמי. והנה, בתחילת שנות השבעים הפגין ביצועים שלא היו מביישים את פלורנס גריפית-ג'וינר: בסדרת דו קרבות המועמדים הביס בתוצאה הבלתי יאומנת ממש 6:0 את טיימנוב ולארסן ואח"כ בקלות מרובה את פטרוסיאן וספסקי. כידוע, סרב פישר להתמודד ב 1975 עם אנטולי קארפוב וכך איבד את תוארו אך למעשה מיום זכיתו באליפות העולם התנזר פישר משחמט תחרותי. מסקנה: הישגיו של פישר בשיא יכולתו היו תוצאה של שימוש בסמים שהגבירו ללא הכר את יכולתו אך בטווח הארוך ערערו את בריאותו. ללא עזרת הסמים (או מחשש פן יתפס) העדיף פישר לאבד את התואר העולמי ללא קרב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתבדח מן הסתם. פישר היה גאון שחמט כבר בגיל 13 (כאשר זכה באליפות ארצות הברית) ונחשב פוטנציאל ממשי לאלוף עולם כבר משנת 1960. קצת על ההיסטוריה שלו: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמובן היה בנימה מבודחת אם כי באמת מענין כיצד התעלה פישר לרמה אותה הציג בשנים 71-72. העובדה שחמק מאז מהתיצבות למבחני יכולת ברמות הגבוהות יכולה לפרנס תיאוריות קונספירציה. האם יש בכלל מקבילה בתחום השחמט (או פעילויות מנטליות אחרות) לסמים האסורים בתחום הספורט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספק רב אם יש, שאחרת היינו צריכים לעשות בדיקות שתן למאיר שלו אם יצא לו רומן מוצלח במיוחד (לא סביר, אבל נגיד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתיבת רומאנים זה ספורט תחרותי? יש הרבה סופרים שכתבו תחת השפעת (ובהשראת) סמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מוצא סימוכין (ומקווה שזו לא עילה מספקת לתביעת-דיבה), אבל אני די בטוח שקראתי באיזשהו מקום שדיוויד ממפורד (אחד מזוכי מדלית פילדס) הודה פעם שחלק מתגליותיו החשובות בשנות הששים נעשו ''תחת השפעה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחת "השפעה" של מה בדיוק? זה נשמע לחלוטין לא הגיוני שהכוונה היא להשפעת קנביס על נגזרותיו השונות - הסם הזה הרי פוגע אנושות ביכולות הריכוז לטווח קצר. אולי מדובר על חומרים ממריצים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שרבים מהקוראים/כותבים אינם מודעים לכך, אך מתמטיקה היא במקרים רבים אסוציאטיבית ומצריכה חשיבה מסוגים שהריכוז לטווח קצר אינו קריטי בהם. מריחואנה ואפילו אלכוהול יכולים להועיל לפעמים. כל מתמטיקאי בקהל שלא פתר בעיה תוך כדי שינה (או התעורר וחשב באורח פלא על הפתרון בתוך דקות) - להרים את היד בבקשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, כחובב בעל הבנה מוגבלת יחסית בנושא אני לא מסוגל לשפוט עד כמה זה נכון לגבי המתמטיקאים ה''אמיתיים''. אני יכול להעיד שמנסיונ...אה, מנסיון של חבר טוב מאוד שלי לפתור בעיות מתמטיות תחת השפעה של שלל חומרים מרתקים, המקסימום שאי פעם הועיל היה קפה שחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שיש הבדל בין פתרון בעייה למחקר. קשה לי לדמיין מישהו על ל.ס.ד. מחשב אינטגרלים מסויימים ביעילות גבוהה, אבל להמציא רעיונות מקוריים בחקר מרחבי-מודולים בממד גבוה (נניח) דווקא לא נשמע כל-כך בלתי סביר. רעיונות כאלה הם לעיתים קרובות מעורפלים או חלקיים; את הפרטים משלימים אחר-כך. חשוב, נניח, על ההבדל שבין חישוב שטח פנים של טבעת-מביוס, לבין גילוי האובייקט הזה in the first place. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה מקרים בהם רעיונות אמנותיים ומדעיים נבעו ממצבים של מודעות לא מלאה. הדוגמה היחידה שאני זוכר היא גילוי המבנה הטבעתי של מולקולה כלשהי (בנזן אאל"ט) בחלום (אולי חלום מסוממם. אני לא זוכר). אבל בגדול הרעיון שהזיות למיניהם יכולים לתרום למדע/אומנות הוא מופרך. מרבית העבודה היא כל כך טכנית ממושכת ובנויה על עבודת צוות. מה שהופך את הרעיון לשקול לרעיון שנטילת סמים יכולה לסייע לפקיד שומה או עו"ס בעבודתם (במחשבה שנייה יש בזה משהו). כאשר חושבים על הגאונים המובילים, החריג האמיתי הוא עד כמה רבים מביניהם היו כל כך שגרתיים שבימינו, ימי ההגשמה העצמית, יתכן שלא היו מצליחים כלל להגיע לתודעת הציבור. נזכיר רק את זוכה הנובל שנאלץ להעביר את כספי הפרס לגרושתו. את מנהל המטבעה של הוד מלכותו שלא מצא שום דבר ראוי לומר בפרלמנט של בני ארצו מלבד "נא לסגור את החלון". את המדען היפני שברעיונותיו השגויים פתח עידן חדש בפיסיקה הגרעינית, והיה ככל הנראה כל כך שגרתי שאיני יודע עליו דבר מלבד שמו. את המלחין המפורסם שמרבית התכתובת שלו עסקה בחשבונותיו המפורטים ובהוצאותיו על בני משפחתו הענפה ואת המחזאי הגאוני מכולם שבנותיו לא ידעו קרוא וכתוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הרעיון שהזיות למיניהן יכולות לתרום למדע/אומנות הוא מופרך". זו טענה כבדת-משקל, ואני ממש לא מסכים איתה. "מרבית העבודה היא כל כך טכנית ממושכת ובנויה על עבודת צוות". זה מזכיר את אמרתו של אדיסון, על 1% השראה ו-99% עבודה. כלומר, "מרבית העבודה" זה לא המדד הנכון: לפעמים על רגע אחד של השראה האמן והמדענית מזיעים חודשים. אז מה? החומרים-משני-התודעה יכולים, אולי, לתת בדיוק את הניצוץ הראשוני הזה. ומדוע בעצם הזכרת "עבודת צוות"? מלחינים, פסלים וציירים לא נוטים לעבוד בצוות, ובמקרים רבים גם לא מתמטיקאים, פיזיקאים תאורטיים, ואחרים. את הקשר בין השאלה הזו למחצית השנייה של הודעתך, אני חושש שלא הבנתי כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב ,הניסוח לא היה מוצלח. אני בעצמי הבאתי דוגמה של התקדמות מדעית שהושגה בחלום. מה שהתכוונתי לטעון הוא שהרעיון שהמדע/האומנות יוכלו להתקדם באופן משמעותי בעזרת חומרים משני תודעה הוא מופרך. צריך להפריד בין המוני המדענים/אמנים העושים צעדים קטנים ועובדים בקבוצות של שותפים (גם הרבה אמנים היום עובדים או במסגרת של חבורות/אסכולות או באמצעות טכנולוגיות היוצרות תלות ביניהם לבין אנשי שרות ושותפים ליצירה). אצל אלה התועלת של שימוש בסמים למיניהם תקוזז ע"י הנזק לתפקודם בשת"פ. הסוג השני הוא סוג המעטים פורצי הדרך. שלגביהם התיחס החלק השני ובו הצבעתי על כך שרבים מפורצי הדרך היו אנשים שגרתיים במיוחד באורח חייהם. לא בדיוק הטיפוסים שיתמכרו לסמי הזייה ופטריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים גם בניסוח החדש. קודם כל, איני יודע מה זה "באופן משמעותי", בטח לא באמנות. במדע בן זמננו, נניח בפיסיקה או ביולוגיה או ארכיאולוגיה, אכן יש חשיבות רבה מבעבר לעבודה בצוותים. אבל באמנות? מה הקשר ל"אסכולה"? אימפרסיוניסט צריך לעבוד בקבוצה עם חבריו לאסכולה? החישוב הכמותי שלך ("קיזוז") פשוט לא נראה לי. הקשר בין "אנשים שגרתיים" לנטילת סמים לא תמיד היה כה פשוט, ואיני בטוח שאני רואה את הקשר בין נושא הדיון להתמכרות. אני לא טוען שחצי מזוכי פרס-נובל היו מסטולים בעת שהשיגו את הישגיהם הגדולים, אך זו לא השאלה: גם אם היסטורית אף אחד אף פעם לא גילה תגלית מדעית תחת השפעת סם, זה לא אומר שסמים לא יכולים לסייע למדען להגות רעיונות מקוריים. אישית, אני סבור שחלק ניכר מאוד של המוזיקה המוצלחת במאה ה-20 לא היה נוצר ללא חומרים מיוחדים למיניהם. עם זאת, זו לא טענה שאני יכול להגן עליה בפני referee של Nature. סתם תחושה, המבוססת קצת על עדויות היסטוריות של מוזיקאים וקצת על הסטטיסטיקה. בעניין הסטטיסטיקה (אחרי המאמר של יובל צריך להיזהר): אני מניח שכמות המוזיקאים המוצלחים (אני מדבר בעיקר על פופ, רוק, ג'אז ודומיהם) שהסתבכו עם סמים גבוהה משמעותית מהצפוי בראנדום. כמובן שלא חייבים להסיק שהסמים סייעו להצלחה; ייתכן שההצלחה דחפה לסמים, או ששניהם מושפעים מצד ג' כלשהו (תכונות אופי מסויימות). ואולי כל אלה נכונים. העניין הוא שאני בהחלט מסוגל לדמיין את המנגנון שהופך יוצר למוד-טריפים לטוב, מקורי ומגוון יותר. אם מישהו מתעניין: אני לא מדבר מנסיון אישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרשה לי רק עוד קצת על מדענים. כדי שנטילת חומרי הזייה תשפיע באופן "משמעותי" על פיתוח תורת הקוונטים, מספר גדול של מדענים היה צריך ל"השתמש" באופן קבוע במשך עשרות השנים. התורה הרי התפתחה מעבודותיהם של רבים מאוד שהיו חייבים לקרוא ולהבין את עבודותיהם של האחרים. תאר לעצמך מה היה מושג אם הם היו מרבים להשתמש בסמים. אפילו בתורת היחסות שפותחה פחות או יותר ע"י איינשטיין, הוא היה צריך ליטול סמים או לשתות באופן קבוע לאורך עשרות שנים (אני לא מדבר על התמכרות, אלא על שימוש שגרתי). אני לא חושב שיש היום מדענים רציניים שמרבית זמנם המקצועי לא מוקדש לקריאת עבודותיהם של אחרים בתחומם, וזה דבר שקשה מאוד לעשותו תחת השפעת סמים או משקאות. זה שמדי פעם תגליות נעשות בעקבות שימוש בחומרים אינו מבטיח שהן לא היו קורות גם ללא החומרים. באשר לאמנים ולסטטיסטיקה, נפלת בפח של בלבול בין קורלציה לסיבתיות. מה שצריך לבדוק הוא מה מספר המוסיקאים המוכשרים מבין כל המסוממים המהוים את סביבתם הטבעית של אמני הג'אז והרוק. האם המוסיקה של החיפושיות לפני הסמים נחותה מן המוסיקה המסוממת שלהם? ומה על המוסיקה של באך שבודאי לא היה לו זמן לשתות לשכרה מפני שהיה עסוק כל הזמן בחשבונותיו. באשר לציירים ואמנים פלסטיים בפרט אתה מתעלם מהשימוש של המודרנים שבהם באמצעים טכנולוגיים הדורשים גם שליטה בחושים וגם שת"פ עם אנשים אחרים (מחשבים, יציקות ועבודות מסגרות ונגרות). אצל ציירים (טוב לא אצל כולם) קיים גם האלמנט של הטכנולוגיה והטכניקה של הציור שאותה לפעמים הם לומדים זה מזה וזו משמעותה של העבודה בתוך אסכולה או קליקה אמנותית. לי יש דוגמה הפוכה של הסופר הגדול סקוט פיצג'רלד. הסופר הזה שהיה רדוף ע"י מחלות נפש במשפחתו והיה מעשן אופיום ואלכוהוליסט, כלל לא היה מסוגל לכתוב תחת השפעה. התמכרויותיו ואורח חייו הם האחראים לתפוקתו הצנועה מדי. כל יצירותיו נכתבו בתקופות הצלולות הקצרות שבין התקפי ההתמכרויות שלו. בכלל יש לי הרושם שאותו סופר משובח, יצירתו היתה משתבחת עוד יותר (ולא רק גדלה בהקפה) לו זכה לחיי משפחה קצת יותר שלוים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
,כדי שנטילת חומרי הזייה תשפיע באופן "משמעותי" על פיתוח תורת הקוונטים, מספר גדול של מדענים היה צריך ל"השתמש" באופן קבוע במשך עשרות השנים". מדוע? ההתפתחויות החשובות אירעו ב"קפיצות", הברקות של אינדיווידואלים בנקודות זמן די ספציפיות. "תאר לעצמך מה היה מושג אם הם היו מרבים להשתמש בסמים". הנושא הוא לא נרקומנים, או אנשים שאינם מתפקדים כלל. השאלה היא האם שימוש חד-פעמי או רב-פעמי מדי פעם בחומרים משני-תודעה יכולים לעזור למדען להתקדם. התחלנו את הכל מדיוויד ממפורד; אין לי פרטים אבל ברור שהוא לא התדרדר עד כדי חוסר תפקוד טוטאלי. "הוא היה צריך ליטול סמים או לשתות באופן קבוע לאורך עשרות שנים". למה? "זה שמדי פעם תגליות נעשות בעקבות שימוש בחומרים אינו מבטיח שהן לא היו קורות גם ללא החומרים". בטח שלא, וזו שוב לא השאלה. השאלה היא אם חוקר נתון יכול להגדיל משמעותית את סיכוייו לחשוב על רעיון מקורי ע"י סמים. "נפלת בפח של בלבול בין קורלציה לסיבתיות". כאן ממש הפתעת אותי, שכן הקדשתי פסקה שלמה בתגובתי להליכה זהירה מסביב לפח הזה, שאינו חביב עלי כלל ועיקר. ציינתי בדיוק שיש עוד אפשרויות לפרש את הסטטיסטיקה. "האם המוסיקה של החיפושיות לפני הסמים נחותה מן המוסיקה המסוממת שלהם?" לדעתי, כן. אפשר להניח גם שלא היה יום מסויים שבו הפכו הארבעה מלא-משתמשים לכן-משתמשים; זה היה תהליך, ואם הוא לא השפיע לטובה על המוזיקה שלהם, ובפרט על מקוריותה, אני ג'ורג' מרטין. "ומה על המוסיקה של באך?" מה לגביה? לא טענתי בשום שלב שסמים או אלכוהול *הכרחיים* כדי ליצור משהו נשגב. לגבי הטכניקות המודרניות באמנות - ראשית, הטענה שלי יכולה להיות תקפה (או לא) גם אם נתרכז במלחינים לפסנתר, וחוץ מזה, שוב, אני לא רואה מדוע מי שמשתמש פעם ב- לא יכול להיות מסוגל ללמוד לערוך וידאו. הדוגמה ההפוכה מצויינת, ומזכירה לנו ששום דבר מכל אלו אינו חוק פיזיקלי. יש כל מיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא טועה, זה היה בנזן עם חלום הקופים שאוחזים זה בזנבו של זה שנחלם ע''י קקולה (הפעם, אאל''ט). לא חושב שהיו סמים קשורים בעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 181710 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הגילוי של טבעת מביוס נראה לי אלמנטרי, ונשמע בהחלט כמו תוצאה של שימוש בקנביס. על מה אחרי ככלות הכל מדובר? מישהו (מביוס?) צייר פעם גליל והפך בטעות את אחד החיצים. כמה השראה כבר צריך בשביל זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) אגב, אם אני זוכר טוב הטבעת החד-צדדית תוארה ע"י ליסטינג הרבה לפני מביוס. לא המקרה הראשון ולא האחרון של אובייקט שאינו קרוי ע"ש המגלה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתיבת רומנים זה ספורט תחרותי בערך כמו ששחמט הוא ספורט שבו סמים יכולים לשפר את כישורי המשחק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. כמה זמן רצוף יכול להמשך משחק ( שעתיים-שלוש?) האם אמפטמינים או חומרים מעוררים אחרים לא יועילו? הם אולי יפגעו מעט בשיפוט, אבל לפחות ישמרו על עירנות. כבר היום רטלין נחשב כ"סם בחינות" המעודד התרכזות. יש גם חומרים שאמורים להשפיע על זיכרון לטווח קצר. אני יכול אפילו לחשוב על אפשרות שסמי *הרגעה* יעזרו לשחקנים לשקול מהלכים ביתר קור רוח (שוב, למרות הפגיעה הקטנה בשיפוט, הורדת ההתרגשות יכולה להיות חשובה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי סביר שסמים, לבד מהקלים ביותר (כמו עישון סיגריה) יועילו באמת. משחק באורך מלא נמשך בערך 4-5 שעות. משחק בקצב מהיר נמשך כשעה-שעתיים (ישנם סוגים שונים של משחקים). סמים מעוררים המגבירים את התוקפנות אינם טובים במיוחד, משום שהם פוגעים בשיקול הדעת ובמתינות החשובים מאוד במשחקים. סמי הרגעה יכולים לעזור לשחקנים נרגשים מדי, אך שחקנים הנוטים להתרגשות מופרזת ממילא לא יגיעו לרמות גבוהות. שחמט הוא משחק לאנשים עם עצבים חזקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'' שחקנים הנוטים להתרגשות מופרזת ממילא לא יגיעו לרמות גבוהות'' אלא אם כן יוכלו לדכא את ההתרגשות באמצעים כימיים כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין כתיבת רומנים או הלחנת מוזיקה תחת ''השפעה'' (יהא טיבה אשר יהא) הוא שאת פרי היצירה מסוג מנתחים ומתקנים לאחר מכן ולשם כך יש פרק זמן ארוך ככל שיבחר היוצר. כך ניתן לאזן את פרצי היצירתיות או ההשראה ולבחון אותם בצורה ביקורתית. בספורט תחרותי מה שקובע או הביצוע במסגרת הזמן הנתונה של התחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי אנו יודעים שבספורט תחרותי סמים יכולים לעזור, אם כך מה הטענה שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי ששחמט הינו ספורט במובן שהוא מתנהל במסגרת זמן מוגדרת ועל פי כללים נוקשים בשונה מפעילות יצירתית המתבצעת בתנאים או בלוח הזמנים של היוצר. כלומר ההנחה שיש דרכים הממריצות התעלות מבחינה יצירתית בעת כתיבת ספר או הלחנת סימפוניה שיש להן מאידך גם השפעות לוואי שליליות (כגון פרנויה או עייפות או שיקול דעת לקוי) אין פירושו שדרכים אלה יצלחו בשחמט תחרותי בו יצירתיות היא רק אחד המפתחות להצלחה ויש לשמור על עירנות וריכוז, שיקול דעת, ניצול יעיל של זמן וכיוצא בזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ה"מפתחות" להצלחה שציינת לשחמט לא חלים גם על כדורגל או ריצת מרתון? אני בכלל לא טוען לשימוש בסמים (או חומרים פסיכואקטיביים בלשון נקיה) לצורך עידוד ה*יצירתיות* אלא דווקא לשם שמירה על עירנות וריכוז ( ואולי גם זמני תגובה). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |