בתשובה לאורי, 23/07/04 3:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כבר כמה זמן מטריד אותי היחס שלי לספורט. אני חובב ספורט גדול, כמעט על כל סוגיו (אפניים, לצערי, עדיין לא). אבל בשנים האחרונות, מאז שהתברר לי שהאתלטיקה נגועה כולה בסמים, גיליתי שאני נהנה פחות ופחות לצפות בתחרויות ה-"בעיתיות" (ריצות קצרות עד 800 מטר, הדיפת כדור ברזל, הטלת כידון, קפיצות למיניהן וכיוצא בזאת). פוטבול, לעומת זאת, אני עדיין נהנה מאוד לראות. נראה לי שזה כי הבנתי שמה שמהנה אותי בפוטבול זו פריסת המערכים, המהלכים החכמים של הקווטרבק או ההגנה, ולאו דווקא הפרמרטרים המושפעים מסמים כמו כח ומהירות. לפייטון מאנינג, לדוגמה, לא יעזור שום סם כדי להצליח לבחור את המהלך הנכון תוך שבריר שניה ולשחרר מסירה מדויקת. אבל מצד שני, כשאני חושב על כך באופן רציונלי, הספורט המקצועני כבר מזמן התרחק ממלכת היום-יום. רוכבי אפניים מקצועיים לדוגמה, אוכלים דברים שאני בחיים לא אוכל, ושהם מהונדסים ולא טבעיים. האפניים שהם רוכבים עליהם גם נוצרו בהנדסה ארוכה ולא קשורים לשום דבר שאני אוכל לרכוב עליו בהוצאה סבירה. איפה עובר הגבול? למה ויטמנים שהם לוקחים בין התחרויות ומזון מהונדס מיוחד שנועד לספק להם מקסימום קלוריות הם לא סמים, ו-EPO הזה שציינת הוא כן? אני לא שואל על הקווים הרשמיים של התחרויות (שכן ממה שאתה מספר ההבדל בין הקווים הרשמיים והאמיתיים הוא גדול) אלא להבדל שאני, כצרכן ספורט, אמור להיות מוטרד ממנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי הרב, אני שותף מלא לתחושתך. כשאני יודע – ולפעמים אני כמעט רוצה לא לדעת – שענף כלשהו נגוע בסמים, אני מרגיש כאילו "קלקלו" לי את היכולת ליהנות מהצפיה בו כספורט נטו. אני לא יכול לצהול בלב שלם כאשר הספורטאי החביב עלי מצליח או כאשר נשבר שיא, כיוון שכל הזמן רובץ מאחור שדון השואל "ואולי הוא/היא לוקחים סמים? אולי זה שיא מהמזרק?" מבחינתי, החלוקה היא בין ענפים שבהם התפקיד של סמים שולי, לבין ענפים שבהם הוא למעשה הקובע העיקרי של תוצאות. ברוב ענפי הכדור הרגילים, הסמים אינם נלקחים כדי להגיע לשיאים דווקא, אלא כדי להבטיח סיבולת טובה (דבר נדרש מאוד בכדורגל) וכדי להתאושש במהירות מפציעות, אך הם פחות שימושיים להצטיינות במשחק עצמו, כיוון שכל משחקי הכדור בנויים על שילוב בין כוח לזריזות ושימוש בחומרים כמו סטרואידים אנאבוליים פוגע בגמישות. כצרכן ספורט, אני חושב שאתה אמור להיות מוטרד כאשר הפער בין הביצועים עם ובלי הסם הוא משמעותי ואינו ניתן להשגה בכל דרך טבעית אחרת. EPO אינו דומה לויטמין או מזון מהונדס, משום שהוא מרים את רמת הכדוריות האדומות לגובה על-אנושי ומהווה, במובן זה, מקבילה לסטרואידים אנאבוליים בתחום הסיבולת. כצרכן ספורט אני חושב שמטרידה גם העובדה שכשחלק מהספורטאים נוטלים את הסם וחלק לא, המצב מוטה לרעתם של אלו שאינם נוטלים אותו, מה שיגרום ליותר ויותר רוכבים ליטול אותו (קצת על הלחצים המופעלים על רוכבים, בווידוי הבא: http://uk.sports.yahoo.com/040720/4/54no.html ). בשורה התחתונה, המצב יגיע לכך שכל הספורטאים ייטלו סמים והמנצח ייקבע לא על פי כשרון אלא על פי תגובה אופטימלית לסם או סם עדכני וטוב יותר. נוסף על כך, נטילת הסמים אינה נטולת סיכונים. נוטלי EPO מסתכנים בהתקף לב אם הם סובלים מהתייבשות (הדם שלהם פשוט הופך לבוץ). איני חושב שספורט צריך להיות כרוך בסכנת חיים כזו שלא לצורך. בהסתכלות רחבה יותר, ובעקבות הכתבה שהפניתי אליה לעיל, דומה כי חלק מהאשמה בדחיפת רוכבי האופניים ליטול סמים טמון בלוח הזמנים הכמעט בלתי אפשרי של מרוצים ובקושי הגדול בהתחרות במירוצים כמו הטור דה-פרנס. ייתכן ויש צורך בבנייה מחדש של הטור בצורה שאפתנית פחות, עם יותר ימי מנוחה ועם פחות קטעי הרים כה קשים. נ.ב. לרשימת הקבוצות שאינן יכולות לפתוח את הפה משום שהן בעצמן מעורבות בפרשיות סמים אפשר להוסיף את קופידיס (דיוויד מילר, וסר), פסה בורטולו (פביו סאצ'י), סייקו (דנילו די לוקה, אדי מזולני) ודומינה וקנזה (מריו סצ'יראה, אלסיו גלטי) ולוטו (התגלה במהלך הטור הנוכחי). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |