התפנית המופלאה של ורנר טכוב | 1989 | ||||||||||
|
התפנית המופלאה של ורנר טכוב | 1989 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
This man Walter Techov was admitting and regretting his past mistake, he deserves our sympathy.
It would be interest to hear from others as well about the man and his last days. |
|
||||
|
||||
אז אתה מציעה שכל אם יהודיה שבנה נהרג בפיגוע תשלח את סליחתה לאימו של המתאבד, וכל אם ערביה שבנה נהרג ע"י כוחות הביטחון תשלח את סליחתה לאימו של החייל שהרגו ? אולי זה יעבוד. |
|
||||
|
||||
שים לב שהדוגמאות שלך מתייחסות לשני עמים: יהודים וערבים. ואל אף ששניהם שמים בגזעם, היטלר העדיף לשתף פעולה עם המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, אשר לא התכוון להשאיר אפילו יהודי אחד בארץ ישראל.1 ואילו במאמר המעניין של אורי קציר, המתנקש האידיאולוגי ארנסט ורנר טכוב ו-ולתר רתנאו הנרצח, הם בני אותו עם, העם היהודי. והאידישה-מאמא רחמנית בת רחמנים. ראה לאיזה תיקון עולם הביאה מחילתה הדואבת, לבן עמה. ----------- 1 המזרחן הנודע ברנארד לואיס מגלה בספרו "שמים ואנטישמים", שהופיע ב-1986, כי מיד לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 התקשר המופתי לקונסול הגרמני בירושלים. הוא החל לרקום אז את השתתפות הערבים בפתרון הסופי של הרייך השלישי, פתרון שנועד גם ליהודי ארץ ישראל. לשם כך גם נפגש עם הצורר היטלר. |
|
||||
|
||||
קרא שוב את המאמר. ורנר טכוב לא היה יהודי. |
|
||||
|
||||
הודות לבעיות הבנת הנקרא (הסלקטיביות משהו) של מיודענו, שילחתי את עצמי למסע קצר בגוגל כיון שבקריאה מחודשת של המאמר לא מצאתי שום איזכור לכך שטכוב היה יהודי (ולא מצאתי אזכור לכך). במקור אחד שמצאתי, כתוב: He put it this way: “Just as Frau Rathenau conquered herself when she wrote this letter of pardon, I have tried to master myself; I only wished I would get an opportunity to right the wrong I’ve done.” (http://www.jcnwj.org/COMPASSION.htm) כלומר טכוב בעצמו ייחס את השינוי בעצמו ובעמדותיו לסליחתה של גב' רתנאו.ולמרות זאת, אני עדיין עומד מאחורי תגובתי הקודמת. |
|
||||
|
||||
המקרה של טכוב מעניין דווקא משום שהיה מקרה פרטי שאינו מעיד על הכלל. מתנקשים אידיאולוגיים נוטים להיאחז בעמדתם גם הרה לאחר הרצח שאותו ביצעו או ניסו לבצע. במקרה של ראתנאו, המתנקשים פעלו באווירה שראתה את הרצח כמעט כלגיטימי, מה גם ששני מנהיגיהם באו מקרב בריגדת ארהארדט, שמפקדה היה פעיל בימין הקיצוני והחדיר באנשיו את התפיסה שגרמניה חייבת להיפטר מהבוגדים שהביאו עליה את חרפת התבוסה. מיותר לציין שהמנהיגים הפוליטיים שבפעילותם הכשירו את הקרקע לרצח ראתנאו לא הביעו חרטה על התבטאויותיהם או מעשיהם באותה תקופה. כמובן שאין מה להשוות את המקרה הזה עם טרור המתאבדים שפועל בקרב הפלסטינים ומתמקד בזריעת אימה אצלנו. קשה לי להיזכר במקרה דומה שבו מתנקש פוליטי מביא את חרטתו לממדים בהם הוא פועל באורח עקבי נגד אותה עמדה שבשמה ובהשפעתה יצא להגשים את מזימתו. |
|
||||
|
||||
סתם מתוך עניין, מה עם שותפו ארנסט פון סולומון? שם המשפחה שלו נשמע יהודי. |
|
||||
|
||||
פון סלומון (לא פון סולומון, כמדומני) היה שם נפוץ גם אצל לא יהודים (למעשה, נדירים מאוד בעלי תואר אצולה (פון) אצל יהודים). לדוגמה, פרנץ פפר פון סלומון (שהיה קצין בפרייקור והשתתף בפוטש של קאפ). |
|
||||
|
||||
נניח שהוא אכן אינו יהודי במוצאו. כך בכל אופן משמע מקריאה שנייה של המאמר, ורק שים לב שתגובתי נכתבה ב-3 בלילה, עם רגל אחת במיטה ועין אחת עצומה. בהחלט סיבה טובה לא להגיב בשעות הלילה הקטנות. אשקול זאת בפעם הבאה שתקפוץ לי המוזה. בכל מקרה, האם יש למישהו הסבר הגיוני כיצד יכולה אימא *למחול* לרוצח בנה אהובה? היעלה על הדעת? אני בכל אופן לא מצליח להבין למה הייתה צריכה למחול לו בכלל. לשם מה לה (גם אם נתבקשה מאימו של טכוב, חברתה)? היא הרי לא יכלה לשער בנפשה את ההשלכות הברוכות שהביאה מחילתה לורנר טכוב בטווח הרחוק של ימי חייו. אלא אם כן ניקח בחשבון את בחירתה לפעול במידת הרחמים היהודית האופיינית והבולטת במכתבה רב-המשמעות, כלפי מתנקש בחיי בנה אהובה. וכמדומני, אם לחזור לנקודת ההתחלה של הדיון, רבים מן השאהידים המתאבדים מונעים מתוך תחושת נקמה מוסלמית-קנאית. כלומר, אין ביכולתם *למחול* ברחמים על עוולות המערב במתירנותו המחלנת כל חלקה הטובה מבחינתם. |
|
||||
|
||||
המכתב של גברת רתנאו הקשישה כתוב דווקא ברוח נוצרית מאוד, של סליחה לאלה שפגעו בך (להפנות את הלחי השניה, וכו'. אפילו אתה בטח שמעת על זה). אני לא טוענת שהנוצרים מיישמים תמיד, או אפילו רוב הזמן, את העקרון הזה. אבל טעות לייחס את המכתב למידת רחמים יהודית כלשהי, אשר אם היא קיימת, היא בכל אופן לא ''אופיינית'', כפי שאתה טוען. עובדה- אתה עצמך אומר שאינך מבין כיצד יכלה לכתוב מכתב זה. יש מידות תרומיות בעמים אחרים, ובדתות אחרות, מר פז. וזה כך גם אם זה לא משתלב לך טוב בהשקפת העולם שלך. |
|
||||
|
||||
הנצרות ניכסה לעצמה הרבה מוטיבים יהודיים, ביניהם את החמלה והרחמים היהודיים במקור. כל מי שמכיר קצת את הנצרות, יודה שאין לתוכן המכתב כל קשר אל הושטת הלחי השנייה. אל המוסר הנוצרי, מיסודו של ישו מנצרת, כפי שבא לידי ביטוי באמירתו הבלתי-מעשית: להושיט את הלֶחִי השנייה לסוטר על לחייך האחת. אימרה זו שובה את לבם של האנשים שהרגש הוא נר לרגליהם והם מתעלמים לחלוטין מהאינקוויזיציה, ממדורות פומביות לשרפת הכופרים במשיחם-אלוהיהם והמלחמות הנוראות בין העמים הנוצרים בינם לבין עצמם, כשהאפיפיור יושב מעליהם בשוויון נפש. אכן, יש "מידות תרומיות" בדתות אחרות. וזה שהיהודים רחמנים בני רחמנים, אינו אומר עוד שאין גויים שהם רחמנים והומנים. יש כאלה, אך הם מעטים ביחס ליהודים, ולכן לא מאפיינים את עמם. ציטוט מהמאמר: "מתוך צער עמוק מכפי שאוכל להביעו במלים אני מושיטה לך את ידי", כתבה גב' רתנאו הקשישה. "לך - שמכל הנשים שבעולם אין ראויה לרחמים ממך. מסרי לבנך, כי בשמו וברוחו של הנרצח אני סולחת לו, כפי שבוודאי יסלח לו א-לוהים, אם יודה על חטאו בפני השופט של מטה ואם יחזור בתשובה בפני השופט של מעלה. הוא הכיר את בני, הנאצל בבני אנוש, וטוב היה עושה לו הפנה את נשקו אל עצמו ולא אליו. מי ייתן ומלים אלה יביאו שלווה לנפשך". שימו לב, היא הייתה מעדיפה שורנר טכוב היה מפנה את נשקו אל עצמו ולא אל בנה אהובה. לכך יקרא הושטת הלחי השנייה? ובנוסף, אמנם המלים "אני מושיטה לך" פותחות את המכתב, אך פער עצום קיים בין "הושטת היד" (שבמכתב) לבין "הושטת הלחי השנייה" לקבלת סתירת לחי מצלצלת נוספת על הקודמת. לכן, כאמור, אני רואה במכתב זה קווי אפיון למידת הרחמים היהודית. אשר אותה אין להבין מבחינה לוגית-רציונלית, כפי שאיננו משיגים להבין, אלא אם כן לוקחים בחשבון קווי אופי יהודיים מובהקים, כמו חמלה ורחמים. וזה שקווי אופי יהודיים אלה, התקהו בחברה הישראלית, מזמן ידענו, ואף קוננו בפניכם על השפעות זרות ומזיקות. |
|
||||
|
||||
אזכורי האינקויזיציה וכו' מצידך מיותרים, שהרי הקדמתי חבטה למכה ואמרתי שהנוצרים לא תמיד מיישמים את עקרונות דתם. כמו שקורה בכל דת אחרת. ובאשר לחמלה שאתה מייחס ליהודים, אני מוצאת שקצת קשה לי להתפעל מחמלתו של יהודי כמוך למשל, אשר מוגבלת לבני עמך שלך, ומלווה בעוינות כלפי מי שאינו נמנה על קבוצה זו. |
|
||||
|
||||
עכשיו יש לך טענה חדשה. מי בכלל רוחש חמלה כלפי בני עמי ועוינות כלפי מי שאינו נמנה על קבוצה זו? יש לך סטריאוטיפים פוליטיים מקובעים על אנשים מאמינים, ואת משליכה מהם עלי. אם לא שמת לב, מתברר שגב' רתנאו ריחמה ברחמיה היהודיים על מתנקש ובן עוולה נוכרי. ובכלל, יש לך הסבר הגיוני עבורי על מניעיה של האימא לחמול ולמחול? כי נדמה לי שאם את לא מקבלת את הנחת היסוד שלי, בדבר רחמיה היהודיים של האימא, אין לך צל של מושג מדוע היא נהגה כך. והאם יש מי מהקוראים-המגיבים כאן שהיה נוהג כמוה, ללא ידיעה מוקדמת על ההשלכות הברוכות על השינוי בחייו של ורנר טכוב לטווח הרחוק בעקבות מחילתה? ואם כן, האם יש היגיון בצעד שכזה? האם הרוצח היה ראוי למחילה? האם לא יותר הגיוני לא למחול לרוצח, ושמצפונו יתנגן לו כל חייו לרעתו? האם היא יכולה בכלל למחול על דבר שכזה? ונניח שכן, ואם כן, אפשר בבקשה לדעת איזה היגיון יש בבחירתה למחול לרוצח בנה אהובה? |
|
||||
|
||||
בנושא המכתב של גב' RATHENAU לדעתי המגיבים טועים בהרחיבם הדיון לספירות אידיאלוגיות, דתיות וכו' יש לבחון הנושא מהכיוון הפסיכולוגי : מה מביא אדם לגלות סלחנות, אמפתיה וכיוצ"ב כלפי מי שפגע בו אנושות? מזכרוני אני דולה את פרשת רצח המהנדס פיאטלי ע"י טומי בליץ, בזמן נסיון כושל לשדוד את קופת קולנוע צפון, נדמה לי בסוף שנות החמישים. הרוצח נתפש ונידון לשנות מאסר ארוכות. בזמן ישיבתו בכלא יצרה איתו קשר אלמנתו של הנרצח (גב' פיאטלי), ביקרה אותו פעמים רבות בכלא ואם איני טועה גם פעלה למען המתק את עונשו. האם מי מהקוראים זוכר הפרשה ויכול להתייחס דרכה לנושא הנדון ? |
|
||||
|
||||
1. מי גילה לך שההסבר שלי איננו פסיכולוגי? 2. אז הבאת לי ראיה מגויים, אז מה? מישהו כאן אמר שאין ביניהם אנשים רחמנים וטובי לב. ההיסטוריה היהודית מכירה תופעה מדהימה וחידתית, והיא קיומם של "חסידי אומות העולם". ננסה לרגע לחשוב על האנשים הללו, שנתנו מסתור ומחסה לעם זר בתוך אוקיאנוס של שנאה ומול עולם מתמוטט ובוער. אנשים אלו בחרו במודע לחיות בפחד מתמיד כזה בתוך הרחוב, בין השכנים ולחלום בלילות את צעדם הכבד והמאיים של התליינים; היו מוכנים להמשיך ולהלך בין מטחי היריות ולהבי הסכינים, בתוך לחשי הרכילות ומלמולי השמועות ותקוות המלשינים. וכל זאת, לא לילה אחד, לא חודש שלם, אלא שנים! וכל זאת בלי לבקש שכר מן הקורבנות, רק את לחיצת ידם. וכל זאת, כי בן אנוש מתגלה בך רק בשעות כאלה של מבחן. אנשים אלו בחרו להיות צלם אלוקים שבתוך לב האנשים, להיות התקווה האחרונה המלטפת את המיואשים. הם, בתולדותיו של עמינו הרצוּח, היו עמודי החסד והרחמים, שעליהם העולם עומד. ובפניהם ובפני גבורתם, שהיא עדיין לנו חידה, אנחנו היהודים, מרכינים את ראשינו בתודה. (על פי שיר של חיים חפר). ניצנים ראשונים לתופעת פלא זו, ניתן למצוא בדבריו של אליהו הנביא המלמד את רבנן: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין גוי, בין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה – כך רוח הקודש שורה עליו" (תנא דבי אליהו רבה ט'). כאן מתגלה, בין השאר, מבטם הריאלי של חז"ל על המציאות הקיימת; בכל נוכרי באשר הוא, טמונה תכונה פוטנציאלית להיות "חסיד אומות העולם" והוא בעצם צריך לקרוא דרור לטוּב ליבו זה, שכבר קיים בעמקי נפשו. |
|
||||
|
||||
דחיל רבאק אורי פז ================= אתה רץ אוטוסטרדה בדברים שעל ליבך ולמרות שאתה לכאורה מגיב על דברי אתה לא מבין אותם או מתעלם מהם. מה הקשר בין אנשים שסיכנו עצמם להציל יהודים (וכל הכבוד להם) לבין נשים המוחלות לרוצחי בניהן או בעליהן. זו תופעה שונה לגמרי שדרוש לה הסבר פסיכולוגי ולא מובאות מתלהמות מדברי חז"ל. |
|
||||
|
||||
"מה הקשר בין אנשים שסיכנו עצמם להציל יהודים (וכל הכבוד להם) לבין נשים המוחלות לרוצחי בניהן או בעליהן?" הקשר נמצא במידת הרחמים של כל אחד ואחת מהם, אם לא קלטת בכוחות עצמך. אגב, כותרות אתה נוהג לקרוא מידי פעם? וההסבר שלי הוא פסיכולוגי לכל דבר. מה לא ידעת שלחכמינו ז"ל הייתה הבנה פסיכולוגית את נפש האדם - מדהימה ביופייה, בעומקה ובנגיעתה ברגש האנושי?!1 טוב, מה אני בכלל שואל, מה בין מתלהם "אמן שחמט" לדברי חז"ל בכלל? "אם הם בני אדם, אנחנו כחגבים...". באמת כחגבים המהלכים על שתיים. ----------- 1 למשל, מקור אחד בשביל הספורט: הפרופ' אליהו רוזנהיים, "תצא נפשי עליך - הפסיכולוגיה פוגשת ביהדות", הוצ' ידיעות אחרונות, 2003, 318 עמ'. צא ולמד! |
|
||||
|
||||
דוגמא נחמדה להבנה המופלאה של חז"ל את הנפש הנשית: אישה אחת באה לרבי יוחנן. אמרה לו: "נאנסתי". אמר לה: "ולא ערב לך ?" אמרה לו "ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו ובסוף אינו ערב לו ?". |
|
||||
|
||||
מאיפה חירבנת את זה? |
|
||||
|
||||
ירושלמי, מסכת סוטא, פרק ד': הציטוט המדוייק הוא: "כהדא איתתא אתת לגביה רבי יוחנן אמרה ליה נאנסתי. אמר לה ולא ערב לך בסוף אמרה ליה ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו ובסוף אינו ערב לו." ועוד כמה פכים מופלאים מחכמת חז"ל האינסופית: משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פרק יח': ז: "כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה--בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה--משהערה בה, נפסלה משום זונה." יב: "אם קידשה אביה לישראל, והיא פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, וטען שמצאה דרוסת איש--נאסרה עליו מספק: שאין כאן אלא ספק אחד, שמא באונס שמא ברצון; וספק איסור של תורה, להחמיר" (כלומר, אם היא בת שלוש ונמצא שאינה בתולה, פסולה מחמת הספק משום שאולי היא רצתה את זה). |
|
||||
|
||||
תגיד, אתה נוהג לקרוא את כל מהלך הדיון לפני שאתה בוחר לא לחדש בו מאומה? לגבי משמעות הכתוב בתלמוד ירושלמי, ראה: תגובה 229402. ולגבי משמעות המונח "זונה", כאשר הוא מופיע בקונטקסט ההלכתי, ראה: תגובה 229547. |
|
||||
|
||||
א. ההפנייה ל-תגובה 229402 אינה נותנת מענה מניח את הדעת לשאלה איך העלו אנשי חז"ל על דעתם את הרעיון המפלצתי שכשילדה בת שלוש נאנסת ישנה כלל שאלה "שמא באונס, שמא ברצון." ב. גם כאשר המונח "זונה" מוגדר כמשמעותו בהקשר ההלכתי, עדיין הוא משקף תפישה בסיסית של האישה כרכוש הגבר, עניין נתעב בתכלית בעיני כל בן תרבות. וכדי שלא נצא פטורים בלא כלום, הרי כמה פנינים נוספות מעטם הנאור של חכמינו, והפעם משנה תורה, ספר נשים, הלכות נערה בתולה: פרק ב': "חמישים כסף של קנס, הם דמי הנאת שכיבה בלבד. וחייב המפתה ליתן בושת ופגם, יתר על הקנס הקצוב בתורה... קנס, ובושת, ופגם, וצער: [בושת נמדדת] לפי המבייש והמתבייש--שאינו דומה המבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה, למבייש קטנה ענייה בזויה פגם, לפי יופייה--רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה היא שווה בעולה וכמה הייתה שווה בתולה, כשאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו, שהוא רוצה בהנאתו וטובתו; ורואין כמה פחתה, וישלם. [כלומר, ערכה של האישה כסחורה יורד כשאינה בתולה] [וכשאונסים אישה, ישנן כאלו שאינן ראויות אפילו לתשלום קנס מצד האנס] כבר הודענו הבנות שאין להן קנס, ועשר הן--הבוגרת, והממאנת, והמגורשת, והאיילונית, והשוטה, והחירשת, והגיורת, והשבויה, והמשוחררת, והיוצא עליה שם רע. [בכלל, לא משתלם לקיים יחסי מין אם את אישה] הוא שיבוא לבית דין ויאמר, נערה זו בעלתי אותה ולא מצאתי לה בתולים, וכשביקשתי על הדבר, נודע לי שזינתה תחתיי אחר שאירסתיה, ואלו הן עדיי שזינתה בפניהן; ובית דין שומעין דברי העדים, וחוקרין עדותן: אם נמצא הדבר אמת, נסקלת" |
|
||||
|
||||
א'. בסוגיית הגמרא מהירושלמי כלל לא כתוב במפורש שהנאנסת הינה ילדה בת שלוש. ומזה שלא נאמר במפורש - אין להסיק שכך הוא, כי אחרת כיצד נשאלת בכלל השאלה *תחילתו באונס וסופו ברצון*. ומכאן שמדובר במקרה של אישה ברת הבחנה. ב'. המונח "זונה" כפי שהוא מוגדר כמשמעותו בהקשר ההלכתי, איננו משקף כל תפישה בסיסית של האישה כרכוש הגבר, בוודאי שלא כפי שהוא אכן משקף בלשון הפורנוגרפיה (לסוגיה) הנצרכת בידי בני "תרבות המערב הנאורה": <דמיינו 1,000,000 לינקים מפורסמים>. כמו שהמונח "זונה" בקונטקסט המקראי מורה לעתים תדירות על אישה שמוכרת מזונות (לחמים ועוגות), כמו רחב הזונה ואחרות, כך גם המושג "זונה" בהופיעו בקונטקסט ההלכתי איננו עלבון, בדיוק כמו שהמושג "חמור" כשיופיע בקונטקסט זואולוגי לא יהיה עלבון, למרות שבהרבה הקשרים אחרים המושגים האלה מעליבים גם מעליבים. ג'. להעתיק לא-יפה חציי משפטים, קטועי רגל ויד וראש, מהחוברות הלבנות של ירון ידען - אין זו חכמה גדולה, אלא עדות על עמרציות נבערת מדעת. אלא שכרגיל במקרה של ירון ידען, יהיו בוודאי רבים שישישו להפריך את טענותיו אחת לאחת. לא על דפי האייל, אלא על דפי הרבעון "קשת החדשה": |
|
||||
|
||||
סליחה, תגובתי הקודמת נשלחה באופן חלקי בלבד: א. הדברים כתובים (ולא פעם אחת) במשנה תורה. ב. המונח "זונה" בהחלט משקף תפישה של האישה כרכוש הגבר. זונה לפי התפישה ההלכתית שהוצגה כאן היא אישה "פגומה" (כלומר, חסרה או עודפת דבר המונע ממנה להתחתן בכהן) והרעיון שהאונס אישה צריך לשלם לאבי האישה כערך הפגם שחולל בה היא באופן המפורש ביותר תפישה של האישה כרכוש. קשה להחליט אם הצגת "רחב הזונה" כמוכרת מזונות היא יותר משעשעת או יותר פתטית. מכל מקום, התנ"ך רווי באיזכורים של זונה, כולל בהקשרים שתיארתי: בראשית לד', לא': דינה היא זונה כי טומאה על ידי שכם בן חמור ששכב עמה. בראשית לד': יהודה חושב את תמר לזונה "כי כסתה פניה" ביושבה באהלה "ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך... ותאמר: מה תתן לי כי תבוא אלי?" שני ההקשרים הללו: אישה זונה במובן המודרני ומי שסטתה מדרך הישר בעיני המקרא (כלומר, קיימה יחסי מין שלא במסלולים המוכתבים מראש) קיימים לכל אורך הדרך בתנ"ך: בהקשר זונה המודרני: דברים כג, כט (לא תביא אתנן זונה), יהושע ב ואילך (רחב), שופטים יא' (יפתח הגלעדי "בן אישה זונה"), שופטים טז' (וילך שמשון עזתה וירא שם אישה זונה ויבוא אליה), מלכים א' ג' (אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך – משפט שלמה), יחזקת טז' (ולא היית כזונה לקלס אתנן), יחזקאל כג' (ויבוא אליה כבוא אל אישה זונה כן באו אל אהלה ואל אהליבה אישות הזימה), וכן הלאה. בהקשר קיום יחסי מין שלא במסגרת הנישואים: ויקרא כא, דברים כב, שופטים יט (ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו), וכדומה. [קיים גם הקשר שלישי, של סטיה מאמונה באלוהים באופן כללי, אך הוא אינו מתייחס אף פעם לאנשים קונקרטיים אלא למגמה כללית (ויזנו בני ישראל אחר...) ג. לא שמעתי על אותו ירון ידען בטרם עיינתי בקישור. מכל מקום, בקיאותך הדלה בספר הספרים מזכה דווקא אותך בתואר עם הארץ נבער מדעת. |
|
||||
|
||||
המקרה היחיד מבין אלה שהזכרת אשר בו הופיעה המילה זונה בסמיכות לאונס הינו מעשה דינה. אחיה של דינה לא כינוה "זונה", אלא אמרו: "הכזונה יעשה את אחותנו". בתלמוד ובספרות מאוחרת יותר אכן עשויה המילה "זונה" לשמש גם לגבי נאנסות. |
|
||||
|
||||
אכן כך. ואין קל מלצטט מקורקונדנציה לתנ''ך ולהיחשב ל''נבער מדעת'' (כהגדרתו של אורי את עצמו). |
|
||||
|
||||
ת' ירושלמי - מסכת סוטה פרק ד דף כ,א הלכה ד: "כהדא איתתא אתת לגביה רבי יוחנן אמרה ליה נאנסתי. אמר לה ולא ערב לך בסוף אמרה ליה ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו ובסוף אינו ערב לו." במקום לנבל את פיך, יכולת לעשות מה שאני עשיתי: לשאול את דוד ג., אבל כנראה שעניין ההפרשות מעיק עליך במידה שלא מאפשרת תגובות הגיוניות. לא כדאי לראות רופא? |
|
||||
|
||||
לצטט חצאי משפטים מדברי חז"ל, אפילו טומיסלב לפיד יודע... בסוף, הסיפור מסתיים במסקנה הבאה: "וקיבלה". כלומר, "צדקה ממני". הדבר דומה לציטוט מהתנ"ך, מעשרת הדיברות, "תגנוב", "תרצח" וכיוצ"ב, בהתעלמות גסה ממילת "לא" רבתי שמקדימה אותם. בורים ועם-רצים, אמרנו? |
|
||||
|
||||
נראה לי שלא הבנת את הפאנץ' ליין אליבא דחז''ל. לאנוס אישה זה כמו לתקוע לה דבש בפה, אבל לעשות את זה ביום כיפור. אני לא אומר שזו תפיסה טובה או רעה, אבל ללא ספק היא שינוי מרענן לעומת ההתייחסות המקובלת למעשה האונס. ולכן ''דוגמא נחמדה להבנת חז''ל את הנפש'' |
|
||||
|
||||
הגיע הזמן שאנשים ילמדו לקרוא בתוך ההקשר. אם אדם היה מוציא מתוך פסק דין של שופט הדן בשאלת הפיצויים שיש או אין לשלם לאישה שנאנסה על שבגדיה נקרעו תוך כדי מעשה, ויסיק מכך שכל מה שמעניין את החוק הינם הבגדים ומה עם הרגישות והטיפול הפסיכולוגי שהאישה נזקקה לו והנזק שיגרם לילדים שייוולדו לאחר מכן ולנכדים ולנינים ולשכנים וכולי. כל זה לא רלוונטי בנושא בו דן בית המשפט עכשיו, בזה הרגע. הגמרא במקור הנידון אינה עוסקת כלל ביחס לאונס, אלא בשאלת *תחילתו באונס וסופו ברצון* בלבד, לעניין לאסור אישה על בעלה, ולכן שאל רבי יוחנן את השאלות הרלוונטיות מתוך מגמה להתירה לבעלה, והמסקנה הייתה שמותרת וזה גם היה רצונה, והרי אם המסקנה הייתה שאסורה – יפי הנפש הבורים היו באים ומקוננים: "לאסור אישה על בעלה, לא די שנאנסה וכולי וכולי". ובהערת אגב, אציין שההלכה ומקורות היהדות אינם צריכים להתנצל בפני אף אחד ואף אחת בדבר יחסם אל האישה, ודאי לא לאור המקום אליו דרדרה החברה המערבית את האישה. |
|
||||
|
||||
אגב, יש מקרה מפורסם (בזכות נעמי רגן) של אישה שנאנסה ונאסרת על בעלה כתוצאה מכך, אם היא אשת כהן. עם זאת, בדרך כלל אפשר לפתור בעיות כאלו באמצעות פיקציות הלכתיות למיניהן. |
|
||||
|
||||
עכש''ז, אשה שנאנסה נחשבת לזונה, אבל צריך להבין את מושג הזונה בהקשר רחב יותר מאשר מי שמוכרת את גופה. |
|
||||
|
||||
אכן, ''אשת כהן ששגגה או שנאנסה אסורה לבעלה שהרי נעשית זונה מכל מקום והוא אסור בזונה כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה'' (רמב''ם, הלכות אישות, כ''ד) |
|
||||
|
||||
והשאלה הנשאלת מדברי הפסק של הרמב"ם היא: איך אישה שנאנסה (בעל כורחה) הופכת לזונה (מרצון או שמכורח המציאות) במובן הרחב של המושג? אלא שהמושג "זונה" בהופיעו בקונטקסט הלכתי איננו עלבון, בדיוק כמו שהמושג "חמור" כשיופיע בקונטקסט זואולוגי לא יהיה עלבון, למרות שבהרבה הקשרים אחרים המושגים האלה מעליבים גם מעליבים. אישה שנבעלה בלא קדושה אסורה לכהן, נקודה. ותהיינה הסיבות אשר תהיינה: אם הדבר קרה באונס, הרי מדובר בטרגדיה לא יותר מכזו שבעקבות בעילות מסוימות יכול להיוולד ממזר; וגם אם הבעילות היו באונס משני הצדדים, כגון שהבועל לא ידע שזו שעמה הוא שוהה היא אחותו וכד', מכל מקום נוצר סטאטוס מסוים. והשאלה על מקומו של האלוקים בסיפורי טרגדיה שכאלה – אינה יותר קשה מזו של ילד הנפגע בתאונת דרכים ונשאר נכה ומוגבל לכל חייו, שגם זאת הבורא עשה ביוצרו את הטבע. |
|
||||
|
||||
נניח שהיה כתוב בתורה שאם אדם הורג ילד של אישה, עליה להינשא לו כדי שיעבר אותה מחדש. היה אורי פז אומר לנו שאין ספק שזה ציווי קשה מנשוא, אבל השאלה על טיבו של אלוהים המצווה זאת אינה קשה יותר מהשאלה - למה ילד נפגע בתאונת דרכים. נניח שהיה כתוב בתורה שאדם שנותן צדקה לעני יש להענישו על ידי מריחתו בדבש ותחיבתו לתוך כוורת. היה אורי פז אומר לנו שאין ספק שהדבר מצער, אבל השאלה על טיבו של אלוקים המצווה ציווי כזה אינה קשה יותר מהשאלה - למה ילד נופל ושובר את הראש. נניח שהיה כתוב בתורה שאם יפקוד את ביתך אורח שגובהו עולה על מטר שמונים, עליך ליטול גרזן ולקצר אותו. היה אורי פז אומר לנו שאין ספק שזה לא נעים, אבל השאלה על טיבו של אלוקים המצווה ציווי כזה אינה קשה יותר מהשאלה - למה ילד הולך לשחות וטובע. לא במקרה לקחתי את דוגמאותיי מהמדרש (בראשית רבה) המספר על דיני סדום. לדעתי, המרחק מאפולוגטיקה עיוורת כמו זו של אורי פז לסדום ועמורה הוא לא רב. |
|
||||
|
||||
האם יש לדעתך הבדל בין צער לצער? מה היה מעדיף פלוני: שחלילה יינזק בכריתת רגל בשל תאונה או שייכרתו לו אצבעותיו בניתוח הצלת ידו או שיעדיף שלא יינזק כלל ולא יצטרך להגיע לידי כריתת איברי גופו, אפילו הקטן שבהם? לכאורה, אין הבדל בין איבר כזה או אחר. אין אנו רוצים שתכאב לנו אצבע קטנה באותה מידה שלא תכאב לנו הרגל או הבטן או הראש וכו'. עיקרו של דבר, הכול צער וייסורים, מי פחות ומי יותר, אבל בסופו של דבר מדובר בצער באשר הוא צער וככזה איננו רצוי על ידי האדם. לדעתי, בלי כל קשר ל"אפולוגטיקה יהונתנית עיוורת לסדום ועמורה", אין הבדל גדול בין צער לצער ובין ייסורים לייסורים. אף מידה של צער איננה רצויה בידי האדם. מבחינה זו, אין כל הבדל בין השמדת שישה מיליון יהודים לבין מיליון וחצי ילדים או לבין מיליון או אפילו בין צערו של תינוק המתייסר בייסורי איוב בקור כלבים בידיו של נאצי אכזר לעיני אימו. שאלת "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו" חלה על כל מצב של צער וייסורי אדם. היא נשאלת באותה הנשימה על ייסורי האיוב של שישה מיליון במהלך שיעבודם והשמדתם במשרפות אושוויץ ועל ייסוריו של התינוק המתייסר. איני בא חלילה להצדיק את השואה, אינני מנסה אפילו לתת לה הסבר רציונלי, אינני מתיימר להשיב על "כיצד" ו"מדוע" אירע מה שאירע בימי חושך ואפילה אלה. ברצוני רק לחלוק על העמדה המצפה מהא-ל רק טוב ולא רע. ישעיהו הנביא אומר: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ו*בורא רע*, אני ה' עושה *כל* אלה" (מה, ז). ועצם מהות קיומו של הרוע בעולם, מאפשר בידי את בחירתי החופשית ואת השכר או העונש המגיע לי תמורתה. |
|
||||
|
||||
להלן עמדה שאני מזדהה איתה בנוגע למחזה "מנין נשים", פרי עטה של נעמי רגן שהזכרת, שהתמחתה כבר בספריה בהצגת החברה החרדית והדתית באור שלילי. לא לחינם צביה גרינפילד, יהודית רותם ונעמי רגן זוכות לרייטינג גבוה ולמסע יח"צנות מקיף. |
|
||||
|
||||
גם אתה מתמחה בהצגת החברה החרדית והדתית באור שלילי. אולי מישהו צריך לייחצן גם אותך |
|
||||
|
||||
בניגוד לשתי ה"דוסיות" האלה, אני לא מתיימר לייצג אף אדם זולתי. תשאל כל חרדי/ה טיפוסי/ת שתפגוש ברחובה של עיר: האם אחת מהנשים האלה בכלל מוכרת לו/ה? ולו על פי שמן של אלה שמתיימרות לדבר בשמה של חברה שלמה, בעודן מצפצפות צפצוף צורם על הלכותיה המחייבות והמאפיינות של החברה החרדית או הדתית על כל צעד ושעל, כי המטרה המיוחלת מקדשת את כל האמצעים להשגתה: להשחיר את דמותה של חברה שלמה על לא עוול במציאות. וכי למה לא? זה מאוד טוב למילוי עגלת החילוניות בעוד קש וגבבה המשתיקים את המצפון היהודי. |
|
||||
|
||||
אין דבר כזה ''פיקציות הלכתיות למיניהן'', כמו שאין דבר כזה ''פיקציות משפטיות למיניהן''. מה שכן יש אלו הם עקרונות הלכתיים ברורים, שעל פיהם ורק על פיהם פוסקים הלכה למעשה. אין בכלל בדיות או מעשים למראית עין (בעיקר בעורמה) או מעשי הסוואה בפסיקות ההלכה היהודית. קיימים בה עקרונות מנחים כמעט לכל מצב במעגל החיים, מהם יש להקיש על מצבים הדומים להם. |
|
||||
|
||||
קרא למשל את המאמר שמובא פה מהרב ישראל רוזן. חז"ל לא נמנעו מלקרוא בעצמם להרבה מתקנותיהם המתחכמות בלשון "הערמה". על המודעות לבעייתיות שבהערמה יכולה להעיד העובדה שבדרך כלל הערמה מקובלת כלגיטימית יותר כאשר היא באה כדי למנוע חיוב שהוא מדברי חכמים, אך לא כאשר באה למנוע חיוב שנכתב בפירוש בתורה. כמו כן, היא מקובלת בדרך כלל רק כאשר יש צורך גדול בה. |
|
||||
|
||||
מאמרו הנ"ל של הרב ישראל רוזן אינו מהווה כל ראיה לדבריך, משום שבעוד שאתה נקטת בלשון שלילית ("פיקציות הלכתיות למיניהן"), הרב רוזן אינו חושב כך, אלא מסביר במפורש "כי במושג 'הערמה' אנו מתכוונים במאמר זה למציאת פתח הלכתי עוקף, והתנהגות לפיו באופן יזמתי, ומלכתחילה, בשל נסיבות של שעת דחק, צורך גדול, הפסד מרובה ואפילו נוחות מסוימת או כדאיות כלכלית. ... המילה 'הערמה', ואפילו 'ערמה', איננה שלילית בהכרח, למרות לשון ימינו הנוטה להבליע במינוח זה פן שלילי, נכלולי ואפלולי". אינני חושב שישנו פוסק הלכה בעל שיעור קומה הרואה בהלכה היהודית "פיקציות הלכתיות למיניהן". כל מי שמכיר את ההלכה מקרוב יודע שהמדובר הוא בעוד "מיתוס ישראלי סטריאוטיפי", הבא להפוך את ההלכה כביכול לעוד תורה אנושית לכל דבר וממילא בלתי מחייבת, באותה המידה כמו דיני המשפט האנושי הקיים הנתונים לשיקול דעתם של השופטים למיניהם. בו בשעה שפער תהומי קיים בין השניים: בעוד שההלכה המשפטית האנושית נתונה לגמישות ולשיקול דעותיו (הקדומות או לא) של השופט, ההלכה היהודית נתונה לשיקול דעתו של פוסק ההלכה על פי כללי הלכה ברורים ומחייבים ללא כחל וסרק. אחד מעיקרי האמונה היהודית הוא: "אני מאמין שהתורה הזו לא תהא מוחלפת, ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". ההלכה היהודית היא מערכת של תקדימים שניתן לדמות מילתא למילתא כשיש שאלות מתחדשות. וגדולי הוראה יושבים ומגלים את דעת ההלכה בענייני רפואה מודרניים, בענייני בנקאות מודרנית, בענייני חקלאות מודרנית, כשברוב המקרים מסתמכים על תקדימים ומקורות עתיקי יומין ומדמים מילתא למילתא ובמקרים אחרים מתקנים תקנות וגוזרים גזרות כמתבקש. |
|
||||
|
||||
לא נקטתי שום שיפוט ערכי לגבי הפיקציות ההלכתיות. רק ציינתי שהן קיימות. אני מניח שבלעדיהן חייהם של שומרי תורה ומצוות לא היו חיים. |
|
||||
|
||||
חייהם של שומרי תורה ומצוות חיים הם, בגלל ובזכות התורה ש"היא חיינו ואורך ימינו". שוב אתה נופל בין הכיסאות הסטריאוטיפיות, המביטות על חיי התורה כחיים נטולי ביטוי עצמי באמנות, בספרות, בקולנוע וביצירה אנושית באשר היא. "יו, איזה מסכנים הם! אין להם חיים!". ומי גילה לך שחייהם אינם חיים? אתה ניגשת לשאול אותם בכלל? שוחחת עמם על איכות חייהם, או שהינך מעדיף להיתנגן על המנטרות הסטריאוטיפיות הקיימות בחברתך ובעיקר בחינוך שלה? 1 יחד עם זאת, זה מכבר שנים רבות ידועה אבחנתו המבריקה של השופט מ' זילברג המנוח שאמר: אין הערמה בחוק האלוקי... שהרי הערמה מהי? המחוקק לא שם לב לפירצה שלוּ היה שם לב אליה היה סותמה, ועתה משלא שם לב - האזרח מנצלה ובכך נהיה נבל ברשות המחוקק. כל זה נכון ביחס לחוק האנושי ואולם ביחס לחוק האלוקי, גם אם יש פירצה, הרי לא נכון יהיה לטעון שהמחוקק לא שם לב אליה שהרי אין דבר נעלם ממנו. ואם בכל זאת יש פירצה, אין זאת אלא שהוא עצמו הניחה שם על מנת שנחמוק דרכה מרצון החוק וממילא גם הפירצה והחמיקה בעדה - רצון האלוקים הם. ---------- 1 כן, דווקא בחינוך שלה. ושאני לא אספר פה אפיזודות אישיות על המורות שלי בבית הספר החילוני, בו למדתי עם עלייתי ארצה, כיצד אלה השחירו בעינינו העולים הצעירים עם ארסת פנינו הרוסיות-התמימות את כל "דוסים השחורים". כמובן שלאחר המפגש שלי ושל חבריי וחברותיי, עם הדתיים ובעיקר עם החרדים - הפריך את כל חיצי המיתוסים הסטריאוטיפיים כלפיהם. |
|
||||
|
||||
שולף התיאולוג הניצב בפני סתירה שאינו יכול להסביר, את רצונו הבלתי ניתן להבנה אנושית של הכל יכול. כמה מרשים. |
|
||||
|
||||
אינני שום תיאולוג ולחלק גדול מתיאולוגי העולם הזה - אני רוחש בוז עמוק, גם אם קוראים להם שפינוזה. רצונו של הכול-יכול אינו ניתן להבנה אנושית, מסיבה פשוטה, שהרי "אילו ידעתיו - לא הייתי עובדו כלל" (ר' יוסף אלבו, "ספר העיקרים", כרך ב', ציטוט על פי הזיכרון). כלומר, אם אכן אתה ואני נשיג אותו (את מניעיו) השגה שכלית, במה הוא א-לוהים יותר ממך וממני, ששנינו יוצרים יש מיש (שולחנות מעצים, למשל)? |
|
||||
|
||||
לא הבנתי משהו. אתה רוחש לשפינוזה בוז עמוק??? (ואני אכתוב כמה סימני שאלה שבא לי!!!) |
|
||||
|
||||
שפינוזה הרי היה האב הרוחני של החילוניות המודרנית. הוא רחש עוינות בלתי מוסתרת לממסד הדתי היהודי וניתק עצמו מן הקהילה היהודית מתוך הכרה רציונלית. שפינוזה לא היה אדם רגשני שהיה קשור באלף נימי רגש לסביבתו (כמו אוריאל דאקוסטה) ולא היתה לו מניעה עקרונית להמשיך לשלם את מס הקהילה (תרתי משמע) והוא אכן עשה זאת עד מותה של אימו. כל הכותבים מסכימים כי רבני הקהל של אמסטרדם לא היו עמי ארצות צרי אופקים כפי שתארה אותם ההיסטוריוגרפיה הציונית המוקדמת. אני מניח שלו היה מוכרח, תלמיד החכמים בנדיקטוס שפינוזה היה מוצא את הדרך להתפשר עמם. החלטתו היתה מתוך רצון לחיות את החופש האינטלקטואלי המירבי שאפשרה לו הולנד הקלויניסטית והחופשית יחסית. יהדותו של בנדיקטוס חשובה בעיקר מפני שאפשרה לו את הבריחה משלטון המוסכמות הדתיות (לו היה נוצרי היה מצבו קשה הרבה יותר). האיבה של אנשי הימין הדתי לאומי כלפיו גם הגיונית לחלוטין במישור הענייני. במישור הטקטי, מה שהיה צריך להקטין את העניין (לא את העוינות) שלהם בו, היא העובדה שלא היה אנטי יהודי במיוחד אלא אנטי דתי בכלל. הבעיה היא שבהשקפה הרואה את כל העולם דרך המשקפיים של היהדות הדתית-לאומנית קשה מאוד להבחין שהיהדות לא היתה מטרה מרכזית בהתקפותיו של שפינוזה על הדת הממוסדת והוא תקף אותה בעיקר מפני שלא רצה לתקוף ישירות את הממסד הנוצרי מפני חובת הזהירות. אתה צריך לזכור כי מכותבך הוא דוגמה לאמונה של הציבור האמוני כי היהדות הכל בה וככזאת היא אמורה להבטיח גם את ניצחונם והצטיינותם בכל ויכוח כולל ויכוח המתנהל בכלים אינטלקטואליים לא אמוניים. כיצד על אנשים אלו להתיחס לפילוסוף הטוען שהדת היא אמצעי לרסן את ההמון הבלתי רציונלי והאמונה בדת אינה יאה לאדם מן המעלה המשתמש בהבנתו השכלית והרציונלית? (כמה רחובות ומוסדות ע"ש שפינוזה יש בישראל? נדמה שיש כמה על דרך הרמז, "ברוך החכם" וכיוב'). בהשקפה לא תמימה אפשר להבין זאת כנקמתה של היהדות בבנדיקטוס שפינוזה אשר העדיף לפרוש ולהתנכר אליה לטובת חופש המחשבה שלו. |
|
||||
|
||||
אם כבר מדברים על שפינוזה, אולי יש כאן מישהו שיכול להמליץ לי מה משלו לקרוא קודם? וגם ספרים של אחרים אודות הגותו? (אני בעיקר מעוניינת בתפיסות שלו אודות פנתאיזם מודרני/חילוני, אבל גם בכתביו באופן כללי). |
|
||||
|
||||
אה כן, ואני יודעת שהמונח ''פנתאיסט'' נטבע רק מאוחר יותר על ידי ג'ון טולנד. פשוט אין לי מושג איך שפינוזה קרא לרעיונות שלו, כי עוד לא קראתי אותם. אתם יודעים למה אני מתכוונת (אני מקווה). |
|
||||
|
||||
מה שכתבתי היה על סמך "שפינוזה וכופרים אחרים/ירמיהו יובל". אגב, אני לא בטוח ששפינוזה היה פנתאיסט קלאסי. שפינוזה אמנם זיהה את חוקי הטבע עם "רצון האלוהים", אבל דגל באימננטיות ולא בטרנסנדנציה (כלומר שסך חוקי הטבע יוצרים משהו שמעבר לטבע דוגמת "אל הטבע"). מצד שני הוא הדגיש מושגים כמו "הכרה מן הסוג השלישי", "הדעת המתבוננת" וגאולה דרך "אהבת השכל" שאינם באופן מובהק חלק מ"הטבע". בתגובה המקורית שכחתי עוד 2 עובדות שדי בהן כדי להפוך את שפינוזה לשנוא נפשה של היהדות האמונית. ראשית הוא תקף בחריפות את הפרשנות הדתית (היהודית והנוצרית) של המקרא והיה מראשוני פרשני המקרא החילוניים ("מאמר תאולוגי מדיני"). שנית, ההתנגשות בין שפינוזה לראשי הקהל באמסטרדם נבעה בעיקרה מהבדל קטבי באינטרסים. ראשי הקהל דאגו בעיקר להמשך קיומה של הקהילה היהודית בעוד שפינוזה דאג לגאולתו הרוחנית של הפרט. למרות שהרבה לעסוק ביהדות, למעשה היה אדיש להמשך קיומה, כפי שהדגים בפרישתו והתנכרותו לקהילה (החרם בא רק לאחר שסרב "לחזור בתשובה"). |
|
||||
|
||||
ראשית, ברצוני להודות על שתי תגובותיך בנוגע לשפינוזה. הן בהחלט חשובות ודבר בעטו מה טוב. על תגובתך הראשונה חפצתי להוסיף את שפינוזה כמוחרם בעיקר בגלל תקיפתו חסרת הכבוד המינימלי את הפרשנות היהודית (ופחות הנוצרית, הנגררת) של המקרא. ומבחינה זו הוא נחשב על פי כמה חוקרים ל"מבקר המקרא" הראשון, כמו ליהודי החילוני הראשון. אך, כאמור, גם כאן הקדמתני וטוב שכך. וברצוני רק להוסיף פנים נוספות לנושא הנידון. התקפה פרועה במיוחד על ההלכה היהודית מצאנו בכתביו של בנדיקט שפינוזה, שנחשב לאחד מגדולי ההוגים בהיסטוריה; הֵגל הגרמני אמר עליו שלכל פילוסוף יש שתי פילוסופיות: שלו ושל שפינוזה. אי-אפשר כמובן להתעלם מענוות האינטלקט שאפיינה אותו... אך יחסו של שפינוזה ליהדות היה עוין ומזלזל. שפינוזה הוחרם על ידי זקני קהילת אמסטרדם כשהיה בן 23. הרב קוק כתב שאותם זקנים הצילו את היהדות מפגיעתו הרעה של שפינוזה: לולא היה מוחרם, טען הרב קוק, היה מקשט את כתביו בכמה פסוקים, ונתפש במשך הדורות כעוד זרם לגיטימי ביהדות.1 החרם התווה גבול נחרץ והוציא את שפינוזה אל מחוץ לגדר. השקפתו של שפינוזה על ההלכה הייתה דומה מאוד לזו של שאול מתרסוס שבאסיה הקטנה, הידוע בתור "פאולוס". יהודי שהמיר את דתו, והפך לאחד מגדולי שונאיה של היהדות. פאולוס ושפינוזה הירבו לתקוף את ההלכה היהודית2 על התמקדותה במעשה החיצוני וכביכול שלא גם באמונה הפנימית. דת אמיתית, טען שפינוזה, אינה מתמקדת במעשים, אלא באמונת הלב. לכן הגיע למסקנה הנחרצת שההלכה כלל אינה דת, אלא חוקה מדינית. אין שום דבר דתי בחוק שאומר לך מה לאכול ומה לשתות.3 ------------------- 1 אדר היקר, עמ' קלד; אוצרות הראי"ה ב, עמ' 894. 2 בלשונו של חוקר ההלכה החשוב, פרופ' א"א אורבך, "אין תופעה המשקפת נאמנה ממנה את חיי האומה היהודית" (ההלכה - מקורותיה והתפתחותה, עמ' 7). לכן, מטבע הדברים, יריבים ואויבים כוננו אליה את חיציהם. 3 מאמר תיאולוגי-מדיני, עמ' 55. |
|
||||
|
||||
אני קצת מהסס להכנס אתך לויכוח בנושא שפינוזה מפאת ידיעותי הדלות בנושא. ובכל זאת כמה הערות: 1) אני כאמור בדעה שתהום פעורה בין כל יהודי אמוני או אפילו כל אדם הרואה בהמשך קיומו של עם יהודי מטרה קדושה ואי אפשר לטשטש את הניגוד הקוטבי שבינם לבין הפילוסוף המהולל. עם זאת בנדיקט שפינוזה לא חצה את הקו של הפיכה לשונא ישראל (דוגמת כמה מומרים אחרים). בכח החשיבה הרציונלית וגם בזכות אופיו המתבודד והאדיש לחברה הוא הצליח למנוע מטינתו כלפי ראשי הקהל להפוך למניע מרכזי במחשבתו. בכל אופן טינתו לא היתה גדולה מדי, שכן במידה רבה החליט לפרוש מהעם היהודי מרצונו והחרם בא רק אח"כ. 2) שפינוזה היה עויין לדת היהודית הממוסדת ולנושאיה (ראשי הקהל) אך לא הייתי מגדיר את יחסו כמזלזל. כאשר בא לדון מדוע היהדות מצטיינת באורך קיומה על אף כל אוייביה הרבים הוא ציין 2 סיבות: א) העויינות וההחרמה של הגויים ב) הדבקות והמסירות של מה שכינה "האמונה הטפלה" התמימה (וציין את מסירות הנפש (קידוש השם) של יהודה החסיד שהועלה על המוקד ע"י האינקביזיציה). (בדיעבד לאור הדורות האחרונים, הסיבה הראשונה הרבה יותר מהותית מהשנייה). 3) אני לא חושב ששפינוזה ראה את הנצרות באופן חיובי יותר מהיהדות. הוא פשוט נזהר לא לתקוף את הנצרות בגלוי (חלק מהמתכתבים עימו ואף מנותני לחמו היו נוצרים אדוקים). לראיה, ידוע שהכנסיה הקתולית אספה מידע עליו מתוך חשדה המוצדק שהוא מטיף לכפירה. כמו כן איני חושב שהיתה סכנה כלשהי ששפינוזה יהפוך לפלג כלשהו של היהדות (או דת אחרת). הגותו פשוט לא יכולה להתקיים בתוך מסגרת דתית כלשהי. נוסף על כך היא בעלת חשיבות אוניברסלית רבה מדי. 4) נראה לי שיש משהו לא סביר באומרך "דת אמיתית, טען שפינוזה, אינה מתמקדת במעשים, אלא באמונת הלב.". שפינוזה רצה להשתית הכל על הגיון ולא על רגשות ואמונות (שוב "האמונה הטפלה"). שפינוזה סבר שחוקי האלוהים הם חוקי הטבע ואותם אי אפשר כלל להפר. חוקי הדת במיטבם אמורים לרסן את ההמון הנבער (וזוהי אולי אותה "חוקה מדינית" שהזכרת בדבריך). 5) האמרה שצטטת על "2 פילוסופיות ..." היא של אנרי ברגסון ולא הגל. |
|
||||
|
||||
הדת ידועה בזה שהיא, אה, דתית. ומבוססת על אמונה, בנוסף. אתה לא מופתע, אני מקווה. הרי לא ציפית להתסתמכות על חוקי ניסוי וטעיה, למשל, נכון? ומכיוון שאנחנו החילונים ממילא כבר יודעים על הדת את כל מה שאנחנו ממילא כבר יודעים עליה, זהותית, ולא בהכרח יודעים עליה את מה ש, נגיד, עיתונאים חרדים אותנטיים יודעים עליה, אני דווקא מברך על התשובות הענייניות של אורי לאחרונה. למה אתה מתרגז? ואת אורי אני שואל: אתה אומר שהפרשנות הדתית היא דטרמיניסטית. אם שני רבנים מפרשים אחרת, בהכרח אחד טועה? יש דוגמאות למחלוקות כאלה? |
|
||||
|
||||
כל התלמוד מלא מחלוקות כאלה. זה אומר כך, ההוא אומר אחרת, ובסוף נקבעת ההלכה. מרגע שנקבעה, היא מקבלת תוקף אלוהי ודעת החולקים נכנסת למדור ''טעויות העתקה''. |
|
||||
|
||||
אכן, הבחנת נכון שישנן מחלוקות, אבל יש לראות אותן בפרספקטיבה הנכונה ובפרופורציה הנכונה. הן למרות כל המחלוקות, ב-95% מהמערכת ההלכתית ישנה תמימות דעים בין כולם על החלק הארי המשותף, אשר בו כלולים כל העניינים העקרוניים. כמו: י"ג עיקרי האמונה, כ"ד כתבי הקודש, ששה סדרי משנה, התלמוד הבבלי והירושלמי והיד עודנה נטויה. וכל ריבוי הדעות והמחלוקות מצטמצם ל-5% הנותרים שעוסקות בפרטי הלכות, בשעה שעיקרי תורה ומצוותיה מקובלות על כולם ובאותה הצורה, ומחלוקות אלה מראש הושארו כברי אפשרות בפוטנציה. אין למשל ויכוח הלכתי על צורת התפילין, על מבנה התפילה או על עיקרי הלכות שבת וכיו"ב. המחלוקות מצטמצמות באותם תחומים בהם לא הייתה הכרעה חד-משמעית והיה ברור מראש כי קיימת אפשרות שתתפתחנה מחלוקות. ואולם, המערכת משופעת בפרטים רבים כל כך שגם חמישה אחוזים מספקים חומר למכביר, ונוצר הרושם המוטעה כאילו יש ריבוי מחלוקות מסתעפות. |
|
||||
|
||||
הבנתי שאין הרבה מחלוקות. מה לגבי אלה שיש? האם אחד הצדדים טועה בהכרח, ועוד זמן רב נדע בוודאות מי צדק והתשובה תתווסף ל95% הידועים? איך נדע שבאמת התשובה הנכונה בידינו? או שאלו פשוט תחומים רבי-מחלוקות וסביר שימשיכו להתווכח עד שתתקבע מסורת לא-בהכרח-נכונה? |
|
||||
|
||||
מה כוונתך במילים "המקום אליו דרדרה החברה המערבית את האישה"? אני יכול לראות רק טוב במקום בו נמצאת האשה כיום בחברה המערבית, בהשוואה לעבר, ועד כמה שידוע לי, רוב הנשים גם לא היו מחליפות את ההישגים של המין הנשי בשוויון ובמימוש עצמי, במה שהיה בעבר ובמה שקיים כיום בחברות לא מערביות. האם אינך מסכים עם קביעה זו? |
|
||||
|
||||
להבנת כוונתי במשפט זה בהקשר לנושא הדיון, ראה למשל: |
|
||||
|
||||
אתה מדבר שטויות ומסיט, כרגיל, את הנושא. הקישור שהבאת אינו מראה דבר על החברה המערבית אלא מספר על סחר הנשים המתנהל בין ארצות מזרח אירופה לבין ישראל. זוהי בושה, אך אין היא מעידה דבר על ארצות המערב ועל החברה המערבית. תיכף תגיד שהזנות לא היתה קיימת בישראל המקראית, גם לפני הייבוא הזה. בארצות המערב יכולות כיום נשים לבחור ולהיבחר, ללמוד לימודים גבוהים, לעסוק במקצועות חפשיים ולהינשא על פי נטיית ליבן ולא להינשא בכפייה לגבר שאביהן יבחר. ועוד יתרונות רבים עומדים לרשותן. מעטות מאוד היו רוצות לחזור אל הכלא האישי-משפחתי-חברתי שמציע להן האורח החיים החרדי. |
|
||||
|
||||
האם מדינת ישראל איננה חלק ממשפחת ארצות המערב המודרניות? האם מצבה של האישה בזמננו, מבחינה זו, טוב יותר מבעבר? לדעתי, המצב גרוע יותר ביחס לעבר, בשל אווירת המתירנות המינית החוגגת במערב ובמזרח, כפרי ביאושים של קריאת הדרור לחילוניות. |
|
||||
|
||||
ואתה יודע את זה ממקור ראשון, בניגוד אלינו שאיננו יודעים דבר וחצי דבר על אורח החיים החרדי. נכון ? |
|
||||
|
||||
אינני יודע את זה משום מקור, פרט למקור המהימן שציינתי. למי שאינו יודע, אילנה המרמן היא עורכת מוערצת מטעם הוצ' "עם עובד", וכמי שקרא כבר שליש מהמחקר הנוכחי שלה, ניכר עליה שהיא כואבת את המצב הזה ומצליחה לזעזע בעזרת שיקוף המציאות הקשה את הקורא: |
|
||||
|
||||
עוד קישור לא קשור ? לא נמאס לך ? |
|
||||
|
||||
סליחה, להלן הקישור הטרי והחם מהתנור: |
|
||||
|
||||
הבור הגדול שהתגלה כאן הוא אחד, נקרא לו יורי פזוֶענג, שהתגובה הראשונה שלו על הציטוט היתה האמירה הסובטילית "מאיפה חירבנת את זה?". אותו בור שלא האמין, בשעתו, שהרמב"ן התבטא בצורה לא ממש נחמדה על היחסים בין בעל לאשתו, ולא הכיר את הפרוש לפסוק בפרק ג' של ספר בראשית. זה באמת לא נורא, הרי אי אפשר לצפות ממישהו לזכור הכל. אלא שההוא לא רק שפוסל בבטחון שאין-שני-לו ובנועם ההליכות המפורסם שלו את מה שאינו מתאים לו ברגע מסויים, אלא שברגע הבא, כשטעותו מוכחת בציטוט ומראה מקום, הוא לא נותן לזה, חלילה, להפריע לו בכלל. זה לא מעלה אצלו שום בדל של צל צילו של שמץ קמצוץ ספק קל שבקלים בקשר להנהלותו כבן תרבות. חלילה. רוחו רוח הקודש היא, האש היוקדת בליבו היא אותה אש שפיעמה בחזם של ירמיהו, ישעיהו ויחזקאל, והניצוץ שבעיניו אינו אלא הניצוץ היהודי שמלווה אותנו משחר הדורות, שעה שהוא מטיח בקהל השומעים הנפעם "בורים ועם-רצים, אמרנו?". כן, יורי. אמרנו. אפשר לשתות קצת מים. |
|
||||
|
||||
לגבי נושא הרחמים היהודיים הוא זה : אפשר לקרוא ליהודים רחמנים בני רחמנים ולעיתים הם כאלה ולעיתים הם לא כמו מרבית בני המין האנושי . אבל הכלל של היהדות הוא "עניי עירך קודמים " ששם דגש על התמקדות פנימית . הנצרות לעומת זאת בכמה מזרמיה לפחות שמה דגש גם על עזרה לאחרים שאינם "בני ברית " . ונכון יש לכך כוונות מיסיונריות מובהקות . אבל התוצאה היא שלנוצרים יש את אלברט שוויצר הכומר שחי במשך עשרות שנים בג'ונגלים באפריקה וקיים שם בית חולים לילידים עובדי האלילים. התוצאה היא שלנצרות יש את האחות תרזה שקיימה בתי חולים בעיר קלקוטה בהודו בעבור העניים הלא נוצריים שם . ואלה רק שתי דוגמאות מתוך רבות של נוצרים מאמינים שסיכנו את חייהם ואת בריאותם למען פעילות בעבור ילדים בפינות שונות של העולם . אני לא מכיר תופעות כאלה ביהדות להוציא במהלך תקופה קצרה בישראל בשנות ה-50 והשישים כאשר מדינת ישראל שלחה שליחים שונים שעזרו למדינות מתפתחות באסיה ובאפריקה , וזאת הייתה חלק ממדיניות ארוכת טווח של עזרה למדינות אלה על מנת להשיג תמיכה ועל מנת להשיג מעמד מוסרי לישראל.פעילות שהוחלפה מאז למרבית הצער בעיקר באספקת נשק למדינות אלה. עד כמה שידוע לי איש לא ביסס אותה על כלל כלשהו ביהדות של עזרה "לשם שמיים" לבני עמים אחרים משום שאין כזה. עצתי היא להפסיק לדבר גבוהה גבוהה על הרחמים היהודיים וללמוד מהנוצרים בעניין הזה וליישם זאת . |
|
||||
|
||||
הלוואי שלא תצטרך להצטער על פזיזותך. |
|
||||
|
||||
ואפילו את זה היה עדיף לא להגיד. |
|
||||
|
||||
יחי ההבדל הגדול בין הנצרות המתחסדת שלך ליהדות האידיאלית שלנו: |
|
||||
|
||||
המשורר מירון איזקסון על מהות מעשה פנחס: |
|
||||
|
||||
זכור לי שבספר שקראתי של אביגדור פויירשטיין לפני שנים רבות , אחד מספריו המרובים לילדים ולנוער שתיארו בפירוט אירועים היסטוריים שונים היה מאמר מפורט על רצח רטנאו . ובו צירף פויירשטין תיאור ישן של מפגש עם אחד מרוצחיו של רטנאו ( אולי זה שתואר בכתבה זאת ואולי אחר כבר אינני זוכר ) שתואר כמי שהתחרט עמוקות על פשעו. אלא שעד כמה שאני זוכר הרוצח לא תואר שם כחייל בלגיון הזרים אלא כאסיר בכלא . |
|
||||
|
||||
גם לי זכור מאמר כזה (האם אביגדור ואמיל פויירשטיין הם אותו אדם?). יכול להיות שהמאמר פורסם באחד העיתונים היומיים. ולי דוקא זכור שצויין כי הוא חייל בלגיון הזרים וכן צויין כי היתה התכתבות נוספת בין אמו של רתנאו לבינו. מעניין מה עלה בגורלו. לפי האמור בכתבה הוא היה ב-41 בצרפת ולכן הוא כנראה השתחרר מלגיון הזרים. בתקופת מלה"ע השנייה, למיטב זכרוני היו 2 דיביזיות של הלגיון, אחת היתה ב-41 באנגליה (עם דה-גול) והשנייה שנותרה נאמנה לוישי היתה באלג'יר. |
|
||||
|
||||
אני זוכר פרק על רצח רתנאו בספר עברי על התנקשויות פוליטיות מפורסמות. נזכרו בו בערך אותן עובדות כמו במאמר, באותו סדר ובאותו סגנון. רק ההתייחסות לקשרים הצבאיים הסמויים בין גרמניה לברה"מ תוארו מעט יותר בהרחבה, וכללו אזכור של גודריאן. מישהו זוכר ספר דומה? |
|
||||
|
||||
אכן השם הוא אמיל פויירשטיין . ובספר החדש יחסית שלו ( משנות ה80) על התנקשויות פוליטיות מופיעה גירסה של אותו מאמר מספר ישן שלו והסיפור שם הוא אכן הדפסה של המאמר משנות ה-40 על טכוב . זכרוני אכן היה מעורפל בעניין. אגה הספרים של פויירשטיין ( שהיה האח של אביגדור פויירשטיין הידוע יותר כאביגדור המאירי ) הם עדיין בעלי עניין רב בגלל המידע המגוון שהם מספקים בנושיאים היסטוריים שונים . לשם השוואה ספרים המקבילים שמתפרסמים כיום לילדים ונוער ושעברתי עליהם הם דלים יותר מבחינת הפירוט של המידע עד כמה שאני יכול להעריך . אולי הסיבה היא שהמחברים מניחים שלקוראים הצעירים יש יכולת תשומת לב קצרה יחסית , ואולי הם מניחים שמידע מפורט יותר הם יוכלו למצוא באינטרנט. |
|
||||
|
||||
לפי המתואר במאמר, ניתן להעריך כי חרטתו של טכוב החלה כבר בכלא, בהתאמה לתיאור בספרו של פויירשטיין. אגב רצח רתנאו, למיטב זכרוני הדל, היו בין שתי מלחמות העולם כמה מאות מעשי רצח פוליטיים בגרמניה. כולם היו מימין לשמאל. |
|
||||
|
||||
הספר הוא ,רציחות פוליטיות במאה ה - 20" מאת אמיל פוירשטין, עמ' 69. הוצאת כתר 1986. האיש תואר שם במפורש כחיל בלגיון הזרים |
|
||||
|
||||
אני לא בטוח שבימי רפובליקת ויימאר כל הרציחות הפוליטיות היו מימין לשמאל. בשלב מסוים התחוללו קרבות של ממש בין תנועו השמאל לבין גורמים קיצוניים מהימין ולא מעט אנשי ימין נהרגו בהם. בכל אופן, ברור שהמקרה של טכוב הוא חריג. קשה לי לראות את יגאל עמיר מתנהג בצורה דומה לאחר שישוחרר - בלשון המעטה. |
|
||||
|
||||
עובדה חשובה נוספת: לסלחנות של מערכת המשפט הגרמנית באותה תקופה, כלפי לאומנים שמבצעים מעשי אלימות פוליטיים מתוך "אהבת המולדת", היה חלק חשוב בכירסום הדמוקרטיה הגרמנית החלשה והיתה בין הגורמים שהובילו להידרדרות מעשי האלימות אל עבר חיסולה של הדמוקרטיה. סלחנות כזו לא היתה מנת חלקם של שמאלנים, שנתפסו כמאיימים על קיומה של המדינה ובגלל התנגדותם ללאומנות הגרמנית והאינטרנציונליזם שלהם, זכו לליחס קשוח ממערכת המשפט הזו. חשוב ללמוד את הלקח הזה כאשר מתמודדים עם לאומנות שאינה מראה כבוד לחוק ושבזה בגלוי לדמוקרטיה. |
|
||||
|
||||
הייתה לנו פעם מישהי כאן בשם ''סתם איילת בארץ ישראל'' (שאח''כ לדעתי עברה לשם ''הלל הזקן'') שקראה לסלחנות כלפי לאומנים שמבצעים מעשי אלימות פוליטיים מתוך ''אהבת המולדת''. |
|
||||
|
||||
אתה על סיפו של כרטיס צהוב. |
|
||||
|
||||
מה שכונה ''תקופת המאבק''. סביר שהנאצים סברו שהתנהגותו של טכוב מטילה כתם על פעולות אנשי הבריגדה שקודשו על ידי הנאצים. לכן, סביר גם שניסו להצניע את ה''חרפה''. טכוב עצמו, שהיטב היה מודע לכך מן הסתם, ניסה להצניע את עצמו כחייל אלמוני בלגיון הזרים, אך עם כיבוש חלק מצרפת וכינון משטר וישי משתף הפעולה בחלקה האחר, כנראה העלמותו במרסיי לא עזרה. כנראה שגם הכתבה ב''הארפרס מגזין'' משכה שימת לב בברלין, וכך איפוא, סביר שהגרמנים דרשו את הסגרתו. יתכן איפוא שהוסגר והועלם. אפשרות אחרת היא שהגר לעולם החדש ושם העלים את זהותו. |
|
||||
|
||||
ראה הערותי למטה בנושא העלמותו של טכוב בסביבות 1941 . |
|
||||
|
||||
ב-44 . ספריו של סן אקזופרי ובראשם "הנסיך הקטן" היו אהובים במיוחד בגרמנייה הנאצית ובפרט אצל אנשי חיל האוויר ("טיסת לילה") ואצל יחידות מובחרות כאנשי הוואפן ס.ס. לפי אחת ההשערות מעריציו הנאצים לא סלחו לו על הצטרפותו כטייס לבנות הברית, ואחד מהם, טייס הלופטוואפה היפיל את מטוסו הקל מעל הים התיכון כשיצא לטיסת סיור או התאבד עימו. |
|
||||
|
||||
עכש"ל, סנט אקסופרי לא הטיס "מטוס קל" אלא מטוס קרב מתקדם מסוג לייטנינג פ38 שהוסב למטוס צילום. |
|
||||
|
||||
אכן כן, ראה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it... . וברשותכם, אנא העבירו את הדיון לדיון 1894. |
|
||||
|
||||
לפי מקור אחד (http://www.bautz.de/bbkl/r/Rathenau.shtml) קרן נהרג בקרב יריות עם המשטרה והרמן פישר התאבד. לפי אותו מקור, סלומון נדון לחמש שנות מאסר ואילו טכוב נדון לחמש עשרה. כך נטען גם במקום נוסף (http://www.die-kommenden.net/dk/artikel/erhardt.html) |
|
||||
|
||||
תודה אורי על סיפור היסטורי מרתק. ולטר רתנאו היה תמיד בעיני סמל למה שגרמניה הווימארית היתה יכולה להיות. |
|
||||
|
||||
כאן: מספר 2 http://www.walther-rathenau.de/bilder/angeklagte1922... |
|
||||
|
||||
[לאורי קציר: תגובתי זו לא קשורה אומנם ישירות למאמר המצויין שלך, אך בכל זאת יש קשר. (קשר ה"קשר"). והיות שנראה לי חשוב להביא את הדברים לאייל, אני מקווה שתסלח לי על הסטייה הקלה מהנושא המרכזי]. סיימון סבג-מונטפיורי, היסטוריון שהוא בן האצולה היהודית-בריטית, ונשוי לבת האצולה הבריטית סנטה פאלמר-טומקינסון (שהתגיירה למענו), כותב על התעוררות האנטישמיות הישנה, ותיאוריות הקונספירציה העולמית של היהודים. סיכום לעצלנים: לאחר סיפורים אישיים (מעניינים!) על משפחתו ועל עצמו, אומר ס"מ, שיהודי אמריקני לעולם לא יבין את תחושת חוסר הביטחון של היהודי הבריטי. ומספר על התגובות שבהן הוא נתקל כשמישהו מגלה שהוא יהודי (אתה לא, נכון? אה, אתה באמת כן. נפלא. תמיד חשבתי שאתם עם חכם מאוד). הוא אומר שלהיות יהודי במצב כזה, זה אומר לחיות על רמות שונות, להקשיב לתדרים שונים, לפענח קודים. אך שעדיין בריטניה היא ארץ נפלאה ליהודים החיים בה. וזאת למרות הדעה הקדומה נגד יהודים, שאפיינה חוגים בחברה הגבוהה, והופיעה גם בספרות (לאחר כמה דוגמאות, הוא מגיע לטי-אס-אליוט, ואומר ששירתו הנפלאה נתנה שם טוב לאנטישמיות). אבל שבסך הכול, האנטישמיות הזאת היתה לא-מזיקה. אבל בשנים האחרונות המצב השתנה, וזה קשור לישראל, אמריקה, ה-9/11, ועיראק. בעשור האחרון ישראל היא "החיה השחורה", שנואת האינטלקטואלים, וסובלת מסיקור תקשורתי עויין ואף שקרי, במיוחד מצד הביביסי והגארדיין. אין זו אנטישמיות לבקר את ישראל, אומר סבג-מונטיפיורי, ומוסיף שגם הוא עצמו מתנגד למדיניות ישראל בשטחים ותומך במדינה פלסטינית. אבל הדרישות המוסריות שמופנות כלפי ישראל הן בסטנדרטים שאפילו בריטניה עצמה לא תעמוד בהן. והוא מזכיר את הפוליטיקאי היהודי האנטי ישראלי ג'ראלד קאופמן, שביקורתו על ישראל מדווחת כ"יהודי בריטי נודע תוקף את ישראל", בעוד שהניסוח צריך להיות "יהודי בריטי שידוע רק בתקיפותיו את ישראל, תוקף אותה שוב". וכאן מגיע ס"מ אל תיאוריות הקשר, שחזרו והופיעו בכל עוז מאז ה-9/11, ועיראק, ומדברות על היהודים (המכונים עכשיו בשם הקוד "ניאו-קונסרבטיבים") השולטים בבוש ובבלייר, ודרכם בעולם כולו. ההשמצה הזאת היא נדבך חדש על הרבדים ה"קלאסיים" של הפרוטוקולים של זקני ציון, ועלילות הדם הימי-ביניימיות. והיא מופצת באינטרנט וממלאה אותו, מאתרים ערביים ספוגי-אנטישמיות, ועד אתרים סהרוריים בבריטניה וארה"ב. וס"מ המסכן מנסה בנקודה זו להוכיח ולשכנע שאין כל קונספירציה יהודית, באמת שלא. [רשעות פולנית קלה: כאילו שזה יעזור לו אצל אלה שחושבים שכן]. לקראת סוף המאמר מאוזכרות שתי ההצתות שהיו בבתי כנסת בלונדון בשבוע שעבר, שבאו בעקבות יותר מ-/מאה/ התקפות על בתי כנסת באנגליה מאז שנת 2000. ואומר ס"מ בחרדה- וזה קורה בעת שגשוג! מה יקרה אם המצב יהפוך ללא-יציב, ותיאוריות הקשר האלה יהפכו לנורמטיביות בשיח הפוליטי? ס"מ מסכם באומרו, שעד ה-9/11 היהודים התרגלו לסיקור התקשורתי העויין נגד ישראל, ומי שלא היה ציוני (כפי שזה המקרה לגבי יהודים רבים) לא היה צריך לדאוג. אבל מאז ה-9/11, ועוד יותר מאז עיראק, אנו עדים לשינוי משמעותי בנושא. זה כאילו שבפיגוע ה-9/11, בעל המימד המיתי, אל-קאידה פתחה קפסולה תרבותית נשכחת של מיתוסים אנטישמיים, שנחתמה ונשכחה מאז תקופת הנאצים, המאות השחורות ועלילות הדם. וזו תופעה עולמית, ולא רק בריטית. אך עדיין, לדעתו, בריטניה היא המקום הטוב ביותר בעולם ליהודים. [רשעות פולנית קלה: אולי. ובמיוחד אם אתה סבג-מונטיפיורי, שנשוי לפאלמר-טומקינסון]. |
|
||||
|
||||
יש דבר אחד תמוה במה שסבג-מונטפיורי כתב, אלא אם ישנה טעות בסיכום שלך. עכש"י, מי שמפעיל את בובוש הם אנשים בעלי דחף דתי נוצרי חזק. היועץ הקרוב ביותר שלו, קארל רוב, הוא אדם דתי - בוש עצמו הוא חוזר בתשובה. אמנם יש ניאו-קונס יהודים כמו וולפוביץ, אבל אני לא יודע אם אפשר לייחס את עמדותם לעובדת היותם יהודים (האם הם דתיים?) באותה עצמה שליועציו ומזכירי הממשל בעלי האוריינטציה הדתית המובהקת. |
|
||||
|
||||
איו טעות בסיכום (תקרא את הכול בעצמך- יש שם כמה סיפורים עסיסיים שימצאו חן בעיניך!); וסיימון סבג-מונטפיורי (שאם מישהו שואל את עצמו- כן, הוא מהמשפחה של סר משה מונטפיורי, ההוא עם טחנת הרוח והמרכבה),וגם אני הקטנה, מסכימים איתך: /אין/ "קבל" ניאו-קונסרבטיבי יהודי שמקיף את בוש, ושולח את זרועות התמנון שלו עד בלייר. זו פיקציה אנטישמית. וס"מ מזיע קשות בנסיונו להוכיח זאת- תראה (במיוחד הפסקה האחרונה): Since 9/11 and Iraq, a millenarian cauldron of old-fashioned anti-Semitic conspiracy theories claims that secretive Jews (the wicked "neo-cons") are controlling Bush, Blair and the media, and even arranged 9/11. Anti-Americanism, anti-Zionism and anti-Semitism have become interchangeable.
The conspiracy fever sounds like something out of that notorious forgery, the Protocols of the Elders of Zion, mixed with the medieval blood libel about the drinking of Christian children's blood. This rubbish seeps over the internet from the Arab media, where feverish anti-Semitism is the norm, to insane US/UK websites. The message: from Iraq to 9/11, it's the Jews wot did it. Even respectable commentators are at it. Tam Dalyell MP last year said that Tony Blair was "unduly influenced by a cabal of Jewish advisers". After al-Qaeda's Madrid bombings, left-wing commentators argued that the Zionist state was the real source of terrorism. (Yet Israel is the leading Islamist grievance solely in the western media: a glance at jihadist websites actually shows Israel is mentioned much less often than Chechnya, Kashmir, Saudi Arabia and Iraq.) The liberal historian Anthony Sampson blames the turmoil in Iraq on a "neoconservative cabal and the Israeli government". Whatever he actually meant, "cabal" has become a code word, a shibboleth. (Always a "cabal". What would Charles II's Clifford, Ashley, Buckingham, Arlington, Lauderdale make of this? Or were they really Cliffordstein, Ashleichem, the Duke of Buckinghamowitz, Arlingtonbaum and Lauderschnigelglas?) Conspiracies are founded on coincidence and fantastical connections. Obviously there is no cabal. There were more Jews in Bill Clinton's administration than there are in Bush's; most American Jews are Democrats. Bush's Iraq policy is actually led by Donald Rumsfeld (of German ancestry) and two African Americans, Condoleezza Rice and Colin Powell. (Ever read about the "African American cabal"? Hardly.) This Judification of US policy resembles Goebbels's campaigns against "the Jew Roosevelt". Besides, if the media were really controlled by Jews, they would not continually run anti-Israeli stories. Or covers such as the New Statesman's own "Kosher conspiracy", published in January 2002: illustrated with a brazen caricature, it suggested a London-Jewish conspiracy of arms dealers and press barons, then concluded that no such coven existed. |
|
||||
|
||||
בעקבות ההקפצה של המאמר קראתי אותו מחדש ואז שמתי לב לחילופי הדברים ביננו. והנה, ממש בימים אלה תאורית הקשר היהודי התעוררה מחדש. מי שעשתה זאת היא ואלרי פליים, סוכנת ה-CIA שנחשפה בזמנו ע"י הנשיא בוש ואנשיו כדי ללכלך על בעלה השגריר ווליסון שחשף את אחד השקרים של ממשל בוש בתהליך שהוביל למלחמת עירק השניה. פליים צייצה מאמר במגזין "אלטרנטיבי" שכותרתו “America’s Jews Are Driving America’s Wars”, ואם זה לא הספיק היא המשיכה להגן על הציוץ בזה שהיא ממוצא יהודי. בסוף היא התנצלה. |
|
||||
|
||||
כתיבה מבריקה, סיפור מרתק. למדתי משהו. תודה. |
|
||||
|
||||
אבל מה זה בדיוק כתב פלסתר ,מי זייף את הפרוטוקלים ומי לעזאזאל היו (או לא היו) "זקני ציון" שטכוב טען כנגדם במהלך המשפט? |
|
||||
|
||||
לפי בבילון: כתב פלסתר - מכתב השמצה, דברי ניאוץ, עלילת-דם. והנה משהו על הפרוטוקולים, לפרוטוקול: http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=37&kwd=... אם יש לך עוד שאלות, נסה כאן: http://www.google.co.il |
|
||||
|
||||
עיין בספרה של הדסה בן עתו הסוקר את הנושא בפירוט רב ומספק תשובות מלאות לנושא זה. התקציר הכי בסיסי: הפרוטוקולים הם זיוף של המשטרה החשאית הרוסית מסוף המאה התשע-עשרה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
הסיפור הוכח כבר ככוזב, אנא מחוק את המאמר כדי למנוע הפצת חומר שיקרי כאמת |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |