 |
המקרה של טכוב מעניין דווקא משום שהיה מקרה פרטי שאינו מעיד על הכלל. מתנקשים אידיאולוגיים נוטים להיאחז בעמדתם גם הרה לאחר הרצח שאותו ביצעו או ניסו לבצע. במקרה של ראתנאו, המתנקשים פעלו באווירה שראתה את הרצח כמעט כלגיטימי, מה גם ששני מנהיגיהם באו מקרב בריגדת ארהארדט, שמפקדה היה פעיל בימין הקיצוני והחדיר באנשיו את התפיסה שגרמניה חייבת להיפטר מהבוגדים שהביאו עליה את חרפת התבוסה. מיותר לציין שהמנהיגים הפוליטיים שבפעילותם הכשירו את הקרקע לרצח ראתנאו לא הביעו חרטה על התבטאויותיהם או מעשיהם באותה תקופה.
כמובן שאין מה להשוות את המקרה הזה עם טרור המתאבדים שפועל בקרב הפלסטינים ומתמקד בזריעת אימה אצלנו. קשה לי להיזכר במקרה דומה שבו מתנקש פוליטי מביא את חרטתו לממדים בהם הוא פועל באורח עקבי נגד אותה עמדה שבשמה ובהשפעתה יצא להגשים את מזימתו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש