 |
|
להינדואיזם יש צד אפל בדמות חסידיה של האלה קאלי, ''התאגים'', שהקריבו לה קרבנות אדם במשך מאות שנים.
|
|
| דת והעידן החדש • אלי אשד • יום ד', 3/12/2003, 9:48 |
|
 |
|
| תבליט של האלה קאלי מקטמנדו שבנפאל (צילום מתוך גיליון אוקטובר 1920 של National Geographic) |
|
אגדה הודית קדומה מספרת כי בעבר הרחוק נאבקו האלים בשד מפלצתי מאין כמותו בשם רקטביג'ה. לשד הייתה סגולה מיוחדת: כל טיפת דם שניגרה מגופו יצרה שד חדש בדמותו ובצלמו, וכך, בכל רגע, נוצרו שדים חדשים. האלים עצמם נואשו מלגבור על השד הנורא וצבאו הבלתי מתכלה, ולבסוף, זימנו את האלה קאלי, "נשק יום הדין" שלהם, כדי שתחסלו. קאלי החלה ללקק את הדם הזורם מדמו של השד ולבלוע את כל השדים שנבראו ממנו. אולם המשימה התגלתה כקשה מדי אפילו עבורה, והיא נאלצה לברוא לעצמה עוזרים. היא יצרה מהזיעה שעל זרועותיה שני גברים, נתנה לכל אחד מהם מטלית בד, וציוותה עליהם להוסיף ולקטול את השדים בלי להגיר אפילו טיפת דם אחת – את הדם רצתה קאלי לשמור לעצמה בלבד. עוזריה של קאלי התגלו כיעילים ביותר והתגברו על השדים. או אז הסתערה קאלי על רקטביג'ה עצמו, כרתה את ראשו, הניפה את רגליו באוויר וינקה מצווארו הפעור את כל הדם שזרם בגופו. לעוזריה הורתה קאלי לשמור על מטליותיהם ולהמשיך להעלות לה קורבנות באותה צורה, אך הפעם לא שדים כי אם קורבנות אדם.
עוזריה אלה, מוסיפה ומספרת האגדה, היו יוצרי כת "התאגים", "החונקים", ששמם מעורר חלחלה עד עצם היום הזה. במשך שנות קיומם רצחו מאות אלפי הודים, ואולי אף מיליונים, כמנחת קורבן לאלתם הנוראה.
אלת המוות
רבבות ישראלים נוסעים מדי שנה להודו ובהם רבים המחפשים אחר "הארה רוחנית", שלדעתם, תימצא להם, משום מה, רק באותה ארץ ענקית, המלאה במיליוני קבצנים מזי רעב ו"טמאים" מנודים, ששאר ההודים מתייחסים אליהם כאל תתי־אדם. כשהם חוזרים לארץ מטיפים ישראלים אלה, לכל מי שמזדמן להם, על "עליונות" הדרך ההודית והאמונה ההינדית שוחרת השלום. אך לאמונה ההינדית יש גם צד אחר, פחות מסביר פנים. בהינדואיזם, ככל שזה ישמע מפתיע, אין התנגדות עקרונית להקרבת קורבנות אדם. התופעה היתה מקובלת באמונות פגאניות רבות לאורך השנים והיתה קיימת גם בהודו. ויותר מכל, היא נפוצה בקרב חסידי האלה קאלי.
קאלי היא אלת המוות וההרס באמונה ההינדואית. היא בת זוגו של אל החורבן שיווה, אולם היא מפחידה לאין ערוך מבן זוגה (שגם הוא לרוב אינו מסביר פנים, בלשון המעטה). תפקידה הוא להשמיד את השדים המאיימים על הסדר הקוסמי. אך תאוות הרצח וההרס שלה גדולה כל כך, שהיא בהחלט יכולה להוות איום עוד גדול מהם על הסדר הקוסמי. היא נחשבה לחזקה עוד יותר מבעלה, אחד משלושת האלים הראשיים במיתולוגיה ההינדית, וחסידיה הקנאים תפשוה כאלוהות העליונה. הם ראו בה את שליטת הזמן והאחראית לכל השינויים שחלים בעולם, וככזאת, כך האמינו, היא תביא להרס העולם. על פי האגדות היא איימה לעשות זאת כמה וכמה פעמים ורק בקושי רב הצליח בן זוגה שיווה להרגיעה. סביר להניח שהיא גלגול של האלה האם, ששלטה בדת הפרימיטיבית בהודו לפני בואם של השבטים האריים לשם, וייצגה את הצד האפל של האישה: יוצרת החיים כאם אך גם יכולה להשמידם.
לרוב היא מתוארת בציורים כיצור מעורר פלצות בעל ארבע ידיים (ולעתים גם עשר ואף שמונה עשרה), עיניה אדומות, שיערה פרוע, לשונה ארוכה ומושטת החוצה באיום, שפתיה מכוסות בדם, ציפורניה ארוכות ולרוב גופה עירום למחצה. היא עונדת מחרוזת של גולגלות אדם או ראשים שנכרתו זה מקרוב, וכל גולגולת מייצגת אות של האלף בית; חגורתה עשויה ידיים כרותות והיא עונדת עגילים שנוצרו מתינוקות מתים. בידה האחת היא אוחזת תמיד חרב שטופת דם, ובידה האחרת ראש כרות. לעיתים קרובות היא מצויירת כמי שרוקדת על גופתו נוטפת הדם של בעלה שיווה. בתמונות מתונות יותר, שבהן השניים עוסקים רק בפעילות מינית, קאלי היא הדומיננטית ותמיד נמצאת למעלה. אולם, את סיפוקה המלא היא מוצאת אך ורק בדם. המקומות החביבים עליה הם שדות הקרב – שם היא אוכלת את בשר יריביה ושותה את דמם – ובתי הקברות, שם אפשר למצוא אותה לעיתים קרובות ישובה על גופה וזוללת אותה לתיאבון, וסביבה משרתיה.
היה גם צד אחר לפולחן קאלי, שכמוהו אפשר למצוא גם בפולחנים אחרים: זנות מקודשת, שבה נשים מתמסרות מרצונן לכוהנים ולמאמינים במקדש כחלק מהפולחן. לרוב היו מקדשיה מרוחקים ממרכזי ישוב ונמצאים בשוליים, כמו האלה שאותה ייצגו. הוקרבו למענה קרבנות בעלי חיים, אולם בניגוד לפולחני אלים אחרים, הוקרבו לה גם קרבנות אדם, ונאמר שקורבן אדם אחד יכול לשכך את זעמה לאלף שנים. קאלי היא אפוא אלה המייצגת את התוהו ומאיימת על היציבות, והגם שהיא מגינה עליה במאבקיה כנגד שדים שונים, היא עלולה להיות מסוכנת ליציבות לא פחות מהם. קאלי עצמה היא מעין שדה מסוכנת, שברכתה העיקרית היא היעדרותה. שכן, תמיד היא קשורה לדם ולמוות. ועם זאת, חסידיה האמינו שהחיים אינם אפשריים בלי המוות, ולפיכך האנושות והאלים אינם יכולים להתקיים בלי קאלי, ומכאן שיש לעשות הכול למענה. תפיסות אלה הביאו לכך שיותר מכל ידוע פולחן קאלי במנהגיו האיומים, ובראשם אלה של "כת התאגים", החונקים.
החונקים
משמעות השם "התאגים" היא "הרמאים", והמילה חלחלה לאנגלית כמילה נרדפת ל"בריון" (thug). שמם האחר הוא ה"פאנסיגארים", שמשמעותו החונקים.
אין יודעים מתי וכיצד נוצרה כת החונקים. יש הגורסים כי הם היו קיימים עוד בימי קדם, והם מזהים רמזים לקיומם בכתבי ההיסטוריון הקדום הרודוטוס ובכתבים מימי הביניים. סביר להניח שהם היו קיימים כבר במאה ה-13, שכן יש עדות מתקופה זאת המתייחסת לשולטאן מוסלמי שעליו סופר כי הגלה אחת מקבוצותיהם לבנגל. היסטוריון מוסלמי מזכיר אותם בהקשר אחר. ייתכן שמוצאם מקבוצות מוסלמיות דווקא למרות אמונתם ההינדואיסטית. בכל אופן, נראה שהם החלו לשגשג בעיקר בתקופת הוואקום השלטוני בהודו במאה ה-17, כאשר מעצמות אירופיות שונות כמו אנגליה וצרפת התחילו להרחיב בה את השפעתם.
השלטונות הבריטיים והמערביים החלו להיות מודעים לקיומם בסוף המאה ה-18, כאשר בהודו שלטה למעשה "חברת הודו המזרחית" הבריטית. יש דיווחים על קיומם מ-1810, אך אז הם עדיין לא נתפסו כאיום רציני. ב-1816 כתב דוקטור ריצ'רד שרווד מאמר מקיף על התאגים, ובו הזהיר מפעילויותיהם, אך השלטונות התקשו להאמין לטענותיו שמדובר בארגון גדול של רוצחים. רק ב-1830 החלו הבריטים להיות מודעים באמת לחומרת פעילויותיהם של שליחי האלה קאלי.
התאגים היו יותר ממאמינים באלה קאלי, שנקראה בפיהם "בוואני", הם היו מעין כוהנים, והקריבו לאלה קרבנות האדם, שעל פי אמונתם היא זקוקה להם לשם המשך קיומו התקין של העולם. מעריכים כי בראשית המאה ה-19 הם מנו לפחות עשרת אלפים איש, והיו מבני כל המעמדות והקסטות (רובם היו כנראה בני הקסטות הנמוכות), והיו בהם אף אנשים ממוצא מוסלמי. מוצאם היה מכל אזורי הודו - וכמוהם קורבנותיהם.
חייהם התרכזו סביב עבודת האלה, ומצוות דתם הועברו בסודיות מאב לבן. על מנת להפוך לתאגי "מוסמך" היה על המאמין הצעיר ללמוד איך בוחרים קרבנות ואיך הורגים אותם כהלכה בחבל חניקה, אך נאסר עליו להרוג בטרם עבר תקופת הכשרה ארוכה. המאמין הצעיר היה יוצא בחברת המבוגרים ולומד מהם כיצד לכרוך את חבל החניקה סביב צווארו של הקורבן בלי שהלה יספיק להשמיע קול אנחה, צעקה או יללה. חבל החניקה והחרב היו כלים קדושים באמונת התאגים. לאחר שנים של הכשרה היה מקבל התאגי הצעיר את תואר "קובולה", שוליה, ומצטרף לקבוצות החונקים הגדולות. שם היה יכול לעלות לדרגת "שומשיה", "מחזיק הידיים", וגם להגיע לבסוף לדרגה העליונה: "בורקה". הבורקות הם החונקים, ורק להם מותר היה לחנוק אדם בצווארו. נערים יכלו להיחשב כתאגים במלוא מובן המילה כבר בגיל 16, ולהמשיך בכך עד גיל 70 ויותר. כפי הנראה היו בהם גם נשים, אם כי מעטות בלבד. הם מעולם לא שפכו דם, והרגו את קורבנותיהם אך ורק בעזרת חבל החניקה. קשה להעריך במדויק את מספר קורבנות התאגים, אך הוא היה גדול מאוד.
נוודים מסוכנים
התאגים נדדו ברחבי הודו בקבוצות של עשרה עד 250 איש. לרוב היו מחופשים לסוחרים (ולעיתים אף סחרו בפועל), לעולי רגל למקומות הקדושים, לחיילים או לפקידי ממשלה. באותם ימים נהגו הנוסעים להתנהל בחבורות כהגנה מפני שודדי דרכים. התאגים נדדו בדרכים, ובמקביל תרו שליחיהם אחר שיירות, בדקו את גודלן ורכושן והתיידדו עם אנשיהן. כשנפגשו הקבוצות הציעו התאגים לאנשי השיירה שנבחרה כקורבן להתלוות אליה כדי להקטין את סכנת הפגיעה משודדים. אנשי השיירה היו מקבלים את ההצעה בשמחה, מבלי שהעלו על דעתם לאיזו מלכודת הכניסו את עצמם. הקבוצה התאגית הייתה תמיד גדולה יותר מהקבוצה שאליה הצטרפה. למעשה, רוב שיירות הנוסעים בהודו באותה עת היו קטנות, להבדיל מהתאגים, שבדרך כלל נעו בקבוצות גדולות.
התאגים נהגו להתקדם עם אנשי השיירה שאליה חברו במשך ימים אחדים ואפילו שבועות. הם חלקו עימם את מזונם, התחלפו עימם בשמירות וכיו"ב, ויצרו רושם ידידותי ביותר. אך בינתיים, אחדים מהתאגים היו נשלחים קדימה כדי למצוא מקום מבודד, לרוב בסמוך לג'ונגל, ושם החלו לחפור קברים מראש... ואז, בבוא הלילה המיועד, נתנו מנהיגי התאגים את האות, שיכול היה להיות הערה תמימה לכאורה, קריאה רמה או סיסמה בראמאסית, הלשון הסודית של התאגים שבה הזדהו זה בפני זה, והבורקות והקובולות היו קופצים על רגליהם ונכנסים לפעולה. השומשיות היו מזנקים קדימה ותופסים את ידי הקרבנות כדי לשתק את התנגדותם. מאחורי כל קרבן היה צץ הבורקה כשהוא שולף חבל חניקה ומניח אותו על צוואר הקרבן, השומשיה החזיק את ידיו כדי שלא יוכל להתנגד, ותאגי שלישי תפס את רגליו. הקרבן היה נחנק למוות מבלי שיספיק להשמיע קול. בתוך זמן קצר הומתו בחניקה כל אנשי השיירה. לעיתים הומתו עשרות אנשים בו־זמנית בידי התאגים. הם לא הותירו שום מבוגר בחיים, אך לעיתים חסו על הילדים והכניסו אותם לאחוות התאגים או שמכרו אותם לעבדות. בתום הטבח היו הבורקות אוספים את השלל, רכושם של המתים (האלה היתה מעוניינת רק במתים עצמם). הם טמנו את גוויות הנרצחים בקברים שחפרו, והקפידו מאוד שלא יתגלו כל סימנים למעשיהם. אחרי כן, היו התאגים מתפללים לקאלי, ולעיתים לא השתהו, ותרו מיד אחר שיירה נוספת כדי להמשיך בביצוע מלאכת הקודש שלהם.
מכיוון שהרציחות אירעו לרוב באזורים מרוחקים מאוד מאזורי מגוריהם של הנרצחים, איש לא בדק ולא חקר מה עלה בגורלם, שכן, הכול ידעו על הסכנות האורבות לנוסע בהודו. התאגים מצידם שמרו תמיד על כללי זהירות חמורים: הם מעולם לא הרגו אדם ליד מקום מגוריו ומעולם לא נפטרו מהשלל קרוב למקום הרצח, מחשש שהדבר יעורר חשדות. ולכן, כאשר ניסו משפחות הקרבנות לברר מה עלה בגורל יקיריהם, נדמה היה שהם כמו התנדפו באוויר. לעיתים, אנשים בדרגות גבוהות ואף נסיכים שיתפו פעולה עם התאגים ועזרו להם ללכוד קורבנות תמורת חלק מהשלל, והדבר הקשה עוד יותר על השלטונות ללכוד את התאגים.
התאגים הרגו את כל מי ששמו עליו את ידיהם: עשירים ועניים, ברהמינים וטמאים. אסור היה לתאגים לרצוח אנשי קודש ופאקירים או נשים וילדים, והם האמינו כי הריגתם היא חטא שימיט עליהם "מזל רע"; אך כנראה שגם הטאבו הזה הופר לעיתים קרובות, שכן הם לא רצו להותיר בחיים עדים לרציחות שביצעו. אחד הדיווחים מספר כי הם הרגו אפילו ראג'ה במקרה מסוים, ועל פי דיווח אחר הם הרגו בכמה מקרים שומרי־פרות, בעל החיים שמקדשים כל ההודים, לרבות התאגים. אך דומה כי צימאון הדם היה חזק אצלם מכול. מאוחר יותר, כשהבריטים החלו להילחם בהם ולחסלם, טענו אחדים מהתאגים כי זהו עונש משמים בשל רציחות שביצעו אשר הפרו את הקודים שלהם עצמם.
נוסף לתאגים שפעלו בדרכים היו גם תאגים שפעלו בנהרות ונקראו ה"פונגווס". הם שייטו בספינות בנהרות הודו כשהם מתחזים לנוסעים או לעולי רגל, כמו עמיתיהם מהיבשה. הם נהגו לפתות אנשים לעלות לספינותיהם, ושם היו הקפטן התאגי ואנשיו מבדרים את נוסעים עד ששניתן האות: כל הנוסעים נחנקו, גופותיהם הושלכו לנהר, והספינה התאגית היתה ממשיכה במסע הציד שלה.
מלחמתם של הבריטים בתאגים
וכך זה נמשך במשך מאות (ואולי אלפי?) שנים. הממשלה הבריטית פעלה נגד התאגים בין השנים 1808 ו-1826 אך ללא הצלחה רבה, הן משום שלא ידעה עליהם הרבה והן משום שפעילותם לא כוונה נגד הבריטים דווקא, בניגוד לזאת של קבוצות אחרות באוכלוסייה. אולם היות שהם הרגו מפעם לפעם גם אירופאים אחדים הוסבה אליהם בסופו של דבר תשומת ליבם של הבריטים.
ב-1826 החל לפעול נגד התאגים הקצין הבריטי ויליאם הנרי סלימן, שניהל נגדם מלחמה של ממש בשנים 1837-1828. ההישג הגדול ביותר במלחמתו היה לכידתו של מנהיג תאגי חשוב בשם פארינגאה ב-1830. בפני פארינגאה הועמדה הברירה: עונש מוות או מסירת מידע על אנשי תנועתו. הוא החליט לשתף פעולה וגילה לבריטים מקומות שונים שבהם קברו אנשיו נוסעים שאותם רצחו. בין השאר חשף בפני סלימן 13 גופות שהיו קבורות תחת אוהלו, וטען שכמעט בכל פינה בסביבה המיידית הוא יכול לחפור גופות נוספות שאותן הטמינו התאגים. רק אז החלה הממשלה הבריטית להאמין כי אכן קיימת כת של מאות ואלפי אנשים רצחניים, שרוצחים אלפי אנשים אחרים בשם אמונתם. הבריטים בראשות סלימן יצאו למלחמת־שמד נגד התאגים.
תמורת הבטחה שישחררוהו סייע פארינגאה לבריטים ללכוד את אנשיו לשעבר. כאמור, קשה היה ללוכדם בגלל יכולתם להתמזג באוכלוסייה ולהעמיד פני "אנשים מהישוב", וגם בגלל העזרה שקיבלו מגורמים חשובים בממשלות ההודיות. סלימן גייס תאגים רבים לעבוד בשירותו בלכידת אחיהם לשעבר, ובהצלחה מרובה. התאגים נרדפו וניצודו בכל פינה בהודו.
סלימן חיסל מאות תאגים בקרבות ולכד לא פחות מ-3,266 מהם, שמתוכם 412 נתלו, 483 שימשו עדי מדינה והשאר הוגלו או נדונו למאסר עולם. הממשלה חילצה מהם את כל סודות התנועה ורשמה את שמות כל חבריה עם פירוט תאריכי לידתם ומקומות מגוריהם בספרים מיוחדים. מאז, מי שנחשדו כחברים בתנועת התאגים, לרבות בני משפחותיהם, הועמדו תחת פיקוח משטרתי הדוק. ארגון התאגים חוסל למעשה בשנים הללו. אולם, התפרצויות שונות של פעילויות פשע בהודו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 יוחסו מפעם לפעם לתאגים, ככל הנראה ללא ביסוס מוצק. סביר להניח שגם הופעת כלי תחבורה מודרניים כמו הרכבת פגעה אנושות בשיטות הפעולה הישנות שלהם ללכידת ורציחת בני אדם.
פולחן האלה קאלי נפוץ היום בהודו כפי שהיה תמיד, אך ככל הידוע שוב אין מקריבים לה קורבנות אדם, והתאגים כארגון אינם קיימים עוד כפי הנראה. עם זאת, עדיין צצות כל העת עדויות על הקרבת קרבנות אדם לאלה קאלי גם בהודו המודרנית; והיות שכתות קדומות רבות כל כך קמו לתחייה בשנים האחרונות בגרסה פוסט מודרנית, כותב שורות אלה לא יופתע אם יתברר שגם החונקים חיים קיימים ופועלים מחדש בסמטאות האפלות של הודו.
ברוח הפוסטמודרניזם והניסיון להציג באופן שוויוני יותר תרבויות זרות, שבעבר (ובהווה) נראו לכל בר דעת מעוותות, יש כיום נטייה ב"חוגים אקדמיים מתקדמים" מסוימים ל"העריך מחדש" את פעילותם של התאגים. חוקרים פוסטמודרניים מנסים להסביר את מעשי התאגים כמעין פעולה "אנטי־אימפריאליסטית ואנטי־קולוניאליסטית" של המעמדות הנמוכים ושל נציגי הדת הקדומה נגד המעמדות הגבוהים הברהמינים המנצלים. מועלות טענות כגון: הם מעולם לא פגעו בנשים (ואין זה נכון); הם היו "דמות מראה" של השלטון הבריטי המנצל ו"הוא שיצר אותם"; התאגים, כפי שתוארו בידי הבריטים, מעולם לא היו קיימים באמת וכיו"ב. אך טענות אלה אינן משכנעות. התאגים היו מה שהם היו: שליחי האלה קאלי, שהקריבו קרבנות למענה, וזה מגוחך ליחס להם מניעים מודרניים בניסיון להצדיק את פעולותיהם.
התאגים בתרבות הפופולארית
התאגים שרדו ביצירות של הספרות הפופולארית והקולנוע. הם הותירו רושם עמוק על הדמיון הוויקטוריאני והמערבי. סופרים בריטיים יצרו רומני מתח שהתבססו על פעילויות כת החונקים, על עורמתם השטנית וחמקמקותם ועל יכולתם לבצע מעשי טבח המוניים מבלי להשאיר עקבות. הם זכו לאזכורים בספרו של ז'ול ורן "מסביב לעולם בשמונים יום" ובסיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל.
סופר ההרפתקאות האיטלקי הידוע אמיליו סלגרי העמיד אותם כיריבים הראשיים והמסוכנים ביותר של גיבוריו הקבועים, ההודי האמיץ טרמאל נאיק והפירט המלאי הנועז סנדוקאן, וחיזק את המיתוס שלהם כחברי ארגון כל יכול, הנמצאים בכל מקום. שלושה מספרים אלה "מסתרי הג'ונגל השחור" (1895) "נקמת ההודי" ו "שני הנמרים" (1897) התפרסמו גם בתרגום עברי.
הם הופיעו גם בספרי אימה מודרניים ובסרטי קולנוע כהתגלמות האולטימטיבית של "הסכנה ההודית". בין הסרטים הרבים על אודותיהם: "גונגה דין" משנות ה-30, על פי פואמה של רודיארד קיפלינג, ובו מתואר מאבקם של החיילים הבריטיים בתאגים; עיבודים קולנועיים איטלקיים מ-1952 לספריו של אמיליו סלגרי בכיכובו של לקס בארקר; סיפור לכידתם תואר בסרט האימה "החונקים של בומבי" מ-1959, שבו מוצג המאבק בין התאגים כנציגי הרשע השטניים לבריטים כנציגי החוק והסדר; סיפור דומה הוצג בסרט "The Deceivers" מ-1988 (על פי רומן של ג'ון מסטרס מ-1952) בכיכובו של פירס ברוסנן, אלא שבסרט זה מהתקופה הפוסט־קולוניאלית כבר יש רמזים לרגשות אמביוולנטיים יותר כלפי התאגים והתרבות שהם מייצגים, והם כבר אינם מתוארים בו רק כנציגי הרשע והתוהו.
התיאור המפורסם ביותר שלהם בתרבות הפופולארית בת זמננו מופיע בסרטו של סטיבן ספילברג "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" מ-1989, ובו נאבק הארכיאולוג הבלתי מנוצח, בגילומו של האריסון פורד, בכת תאגים רצחנית שחידשה את פעילותה במאה העשרים במטרה להשיג שלטון עולמי לאלה קאלי. כל הסרטים והספרים הרבים שיוצאים לאור בשנים האחרונות מחזקים את המיתוס על התאגים ועל אלת המוות השטנית שלהם, שאמנם נוצחה לבסוף בידי כוחות הסדר, אך שרידיה הקיימים בלתי נראים והם מאיימים לתקוף בכל רגע מחדש ולהמיט על העולם תוהו ובוהו.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש