אמריקן ביוטי - נחמה בדרך הניו-אייג' | 142 | ||||||||||
|
אמריקן ביוטי - נחמה בדרך הניו-אייג' | 142 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
מה הקשר בין הסרט לניו-אייג!? |
|
||||
|
||||
מישהו אולי מוכן בבקשה להסביר לי מה זה לעזזל NEW AGE? תודה |
|
||||
|
||||
New age, "העידן החדש", הוא הזרם המאוד פופולרי בעשור האחרון, של נהייה אחר אמונות, השקפות עולם ושיטות פרקטיות (לכל מיני מטרות) שבסיסן הוא אחר מהרציונליזם המדעי הישן והמאובן, וגם מהדתות שהכרנו, התרגלנו אליהן ומעלות כבר עובש. אין לניו-אייג' בעיה עם דתות, אבל כדאי שיהיה בהן משהו זר, מרדני ואופנתי: בודהיזם וקבלה הולכים חזק, ולאחרונה התבשרנו על סגידה לרחם, או משהו כזה (כנראה לנשים בלבד). מה עוד הולך בניו-אייג'? רפואה אלטרנטיבית על כל סוגיה, אסטרולוגיה (מאוד מיושן, אמנם, הרי כבר שנים יש טורי אסטרולוגיה בעיתונים), טארוט, חייזרים, קסמים באמצעות כוחות על-טבעיים, גורואים מהודו, ועוד. הטעם לתת מושג אחד שיכלול את כולם הוא, שעבור רבים מאוד הכל הוא אכן מכלול אחד - האנשים המאמינים באחד מהנ"ל נוטים, כך נראה, להאמין בכולם, או לפחות לקבל את כולם במידה זו או אחרת - מכל מקום, לא לדחות שום דבר בנחרצות. לא תראה תגרות סוערות בין חסידי ההומאופטיה למאמיני הרייקי. למעלה בדף הראשי של האייל, תמצא קטגוריה של "עידן חדש". זה זה. וגם הסקר הראשון, "האם אתם מאמינים במיסטיקה?". אלא מה, רוב די מכריע של המתדיינים כאן הם רציונליסטים בלתי נלאים, ומבין השאר, עוד כמה הם דתיים במובן הישן והטוב, כך שהדיונים כאן הם חד-צדדיים משהו. לא שאני אישית יכולתי לעשות הרבה, כרציונליסט מאובן בעצמי. לפחות אנו נחלקים, האם מדובר בשעשוע בלתי מזיק או שמא בסכנה איומה לאנושות. הגישה השנייה נגועה בהיסטריה, הראשונה בהתנשאות. חיים קשים. אשר לחסידי הניו-אייג', להם אין בעיה. רובם לא נגד הרציונליזם. מבחינתם, גם זו שיטה, די נחמדה אולי, ומי שזה טוב לו, למה לא? רק קצת מעצבנת בשבילם הנטייה שלנו לשלול כל דבר שלא עובד לפי השיטה שלנו. טייק איט איזי! ואל תהיה מודאג. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
i wish i knew how to make my comp write hebrew. in english i just want to tell you that american beauty is such a success because it deals with what is exactly on the neshema of the americans. they feel that they work very hard to maintain their good life without any appreciation from their children or spouses. they are desparate.
|
|
||||
|
||||
חבל שה"ביקורת" על הסרט הבלתי מזיק הזה לא כללה בתוכה התייחסות לסרט מעבר ל'מסריו' . אני מצאתי שבדומה לסרטים אמריקאיים מהזמן האחרון המנסים להתוות אלטרנטיבה לתרבות הבורגנות האמירקאית )וביניהם בולט "מועדון קרב " וגם "רוצחים מלידה" הוותיק יותר אך המניפולטיבי לא פחות( גם לסרט זה לא היה האומץ הדרוש כדי ללכת עד הסוף עם ה'מסר' .למעשה המסר הפך לבלתי חשוב בדרך אל השלמות הצורנית של הסרט ,הן ברמת התסריט והן ברמת הטכנית )עריכה,צילום וכד '( וכך קיבלנו סרטים מאוד נחמדים שמעבירים שעתיים )או יותר בעקבות הנטייה המדאיגה של הוליווד לייצר אפוסים רחבי יריעה( בצורה מהנה, אבל להגיד משהו? נדמה שכמו בטרגדיה קלאסית , סרטים אלה רק מאשרים את תחושת הבטחון של הבורגני בכך שלא תיתכן אלטרנטיבה )או שאלטרנטיבה כזאת סופה לכלות את עצמה ( ובצדקתם של הערכים שעליה מושתת החברה שבה הוא חי. ומכאן אני יוצא לכך שההתייחסות לערכים אין בה עניין לדיון אמיתי בהקשר של סרט זה , קסמו של סרט זה אם כך טמון במשתנים טכניים : בחוש ההומור הבריא שהביאו הבמאי והתסריטאי אליו ,בדמיון הויזואלי - בין אם זה בשימוש בתאורה ובצבע בסצינות חלום ובקיצוניות נגדית השימוש במצלמה ביתית , משחק חינני ) בעיקר של קווין ספייסי( המגדיר קונסטלציה חדשה של פרוטוטיפים "גבר" , "אישה" וכדומה, ונותן להם צורה והקשר מקוריים ויפים.כל אלה ביחד מביאים למצב שסרט זה אכן הינו בעל ערך אבל מעט נבוב מערכים |
|
||||
|
||||
this movie put a huge ? on the american way of life. tere is nothing in the movie to say that it is working.
|
|
||||
|
||||
אולי במשפט הזה מתוך הביקורת, שמעיד יותר מכל עד כמה הסרט נותר בלתי מפוענח עבור הכותב: "הסרט רובו ככולו עשוי מחומרים שנדושו זה מכבר". כן, הקביעה הזו נכונה בהחלט. אמריקן ביוטי נשען על דימויים מוכרים, על קלישאות ועל מיתוסים. אבל הוא משתמש בהם במטרה להראות, עד כמה הגיבור שלו לכוד בתוכם. עד כמה אין לו מוצא, ועד כמה גם כשהוא מכיר בעובדות הללו, קשה לו להיחלץ. זה מפני שהוא סרט פוסט-מודרני. לא רק הגיבור - כל גיבורי אמריקן ביוטי לכודים בתוך החלום האמריקאי, בעולם של בורגנות שמנסה לתפוס הכל. הפרבר, הבית, האוטו, כולם סמלים של מעמד ריק. מעין ברירת מחדל שאין מאחוריה כלום. ברגע שהם מבינים זאת (אשתו למשל), ניסיונות הבריחה שלהם הופכים נואשים יותר ויותר, עד כדי כיליון. אבל כיוון שהם נולדו לתוך השיטה הזו, אין להם אלא למות בתוכה. המרד של הצעירים במקרה זה הוא לא לארגן מרוץ אופנועים מסוכן (כמו ב"מרד הנעורים" עם ג'יימס דין), אלא ההפך מפעולה - לנסות לשקוע בשלווה. להתבונן בכלום, בשקית נילון מתעופפת ברוח. די אירוני לראות, שאם הצעירים יצליחו במרד שלהם, הם יישבו ויביטו בשקית ניילון (וזה בניגוד לניסיונות הבריחה בסרטים לא חתרניים, שתמיד כוללים אמירות כמו "בואי איתי ללוס-אנג'לס, נעשה שם המון כסף"). התפוררות הגבריות מרכזית למדי בסרט הזה: הגיבור, לסטר, כבר אינו אב, אינו בעל, מתקשה לפרנס, ולקראת הסוף השכן גם מאיים על זהותו המינית. כבר בתחילת הסרט ידוע שהגיבור הולך להפסיד במאבק, שאין לו סיכוי. אותה נערה שקוסמת לו, אותה שושנה אמריקאית (זן ששמו כשם הסרט), היא גם זו שתוביל אותו אל מותו. היא החלום הממית. זה לא חדש אומנם - ניצנים של "הגבר האמריקאי המתקשה לשרוד" נראו כבר בסרטים קלאסיים כמו "מותו של סוכן" משנות החמישים. אבל בשנות התשעים, מול הפריחה המאוחרת של אשתו והבריחה של בתו, ומול בת השכן המפתה, לסטר עומד המום. מבולבל. לב הסרט הוא בלבול - מול ניסיונות נואשים של הדמויות לתקן את הבלבול ולהחזיר את הדברים על כנם. כך, האב העריץ (השכן), שהוא הומו לטנטי (=מבולבל), מנסה לשלוט בבנו באמצעים פיזיים. אבל משבר הזהות הגברית הוא רק ציר אחד - הסרט מציג התמסמסות של כל זהות שהיא. ומבחינה זו, אמריקן ביוטי הוא סרט אולטרא פוסט-מודרני. אגב, הוא יצא לאקרנים באותה תקופה של "מועדון קרב" ושל "להיות ג'ון מלקוביץ"' - שני סרטי משבר-זהות נוספים, מוצלחים עד מאוד. |
|
||||
|
||||
אפשר להתחיל מהמשפט שבחרת, על החומרים הנדושים. ולהמשיך ולומר, שהחומרים הנדושים האלה מקבלים משמעות אחרת, לא נדושה כ"כ, בגלל הפתיחה, והסיום. בפתיחה לסטר אומר משהו כמו: הנה אני, כאן אני גר, ובעוד פחות משנה אהיה מת. (ובתמונה רואים צילום של השכונה מהאוויר, כיאה למצבו המיוחד...) בסיום (לאחר שנורה ונהרג, ויש תנועת מצלמה הדרגתית כלפי מעלה, שוב אל הזווית הגבוהה) הוא אומר משהו כמו, שאושר אדיר שוטף אותו, ואהבה גדולה לכל רגע בחיים הקטנים והטפשיים האלה. והוא מוסיף: אתם לא מבינים אותי עכשיו, אבל יום אחד תבינו. לא, אני מצטרפת פה לשי- ניו אייג'. |
|
||||
|
||||
רק כדי לחדד. האם גם הסרט הזה קשור לניו אייג'? (ומה, בעצם, עושה הניו-אייג' האומלל בפרבר אמריקאי, בתוך נפשו של אנטי-גיבור בורגני וחומרני שמעולם לא ישב במדיטציה?) |
|
||||
|
||||
אח, סרט נפלא. (וכמובן, זה גם הסרט האהוב ביותר על דייויד ליסטר מ"ננס אדום"). ולגופה של שאלתך המצויינת, נראה לי שלמרות שאלמנטים על-טבעיים היו קיימים בספרות ובקולנוע גם לפני עידן הניו-אייג', ואולי אין בין סרטו של קפרא לבין זה של מנדס הבדל משמעותי, הראשון אינו ניו-אייג' מפני שאינו נופל בעידן הניו אייג' מבחינת הזמן, זה הכול. אילו היה נוצר היום, יתכן בהחלט שהיה אפשר לקרוא לו ניו-אייג'. שימי לב, אני מדברת פה לגמרי off hand ולא ממש מוכנה לחתום על מה שאני אומרת פה, בטח לא לפני שאעבור על שני הסרטים, או התסריטים, מחדש, ואשווה ביניהם. אז לסיכום הנקודה הזאת: כן, לא נעים, אבל אלמנטים על טבעיים ביצירות של ימינו הם ניו-אייג'. אלמנטים כנ"ל מלפני 50 שנה- לא. אבל שאלת ההבדל בסיווגם של שני הסרטים האלה מטה לטעמי את הדיון ממה שחשוב יותר- למה אמריקן ביוטי הוא לא "פוסט מודרניזם" אלא "ניו אייג"'. ושוב- למרות החומרים הנדושים, ההרגשה שבה יוצאים מהסרט (הרגשה שהיא חלק ממה שעשה את הסרט להצלחה קופתית, לעומת סרטים טובים אך "מדכדכים" על חיי היומיום חסרי הפשר...) היא הרגשה של... ניחומים, אקרא לזה. ולמה? בדיוק בגלל המסר הניו-אייג'י של להאט, להסתכל בפרטים, למצוא בהם את היופי, וגם- שיש קיום אחרי המוות, ושמהזווית הזאת גם מה שנראה לנו כחיים חסרי טעם, הם בעצם משהו טוב ומלא. המגמה הזאת (של שילוב ערכים כלליים ביותר של ניו-אייג' במיין-סטרים האמריקני) הולכת ומתפשטת, נדמה לי. לדוגמה, רק עכשיו גמרתי לקרוא את אחד הספרים מתוך רשימת רבי המכר של הני"ט ל-2002, ספר שנקרא The Lovely Bones; ולמרות שזה ספר שמספר על אונס ורצח של ילדה בת 14, גם הוא יוצר הרגשת-ניחומים בדרך דומה- הוא מסופר בגוף ראשון, ע"י הנרצחת, שממשיכה לעקוב אחרי משפחתה וחבריה בעולם החיים, ומגיעה דרך זה לתובנות לגבי משמעות החיים, והשלמה הדרגתית עם גורלה. והרי ברור שהזווית שממנה בוחר היוצר לספר את הסיפור היא בעלת משמעות קריטית, בכל יצירה. וזווית של מספר בגוף ראשון שהוא מת, ושמגיע לאחר מותו לתובנות על החיים, ולמציאת משמעות בהם, יכולה בהחלט להכריע לכיוון סיווג היצירה כ"ניו-אייג"'. |
|
||||
|
||||
עבר המון זמן מאז שראיתי את הסרט לאחרונה. אבל לא זכורה לי ממנו שום תחושה של ניחומים או נחמה. הסרט הזה מכוון להיות מטריד, לא להתיישב במקום, להציק. הוא מעלה שאלות, יותר מאשר מספק תשובות. טוב, אז הגיבור המת אומר שהחיים נהדרים. אבל עינינו הרואות, במשך שעתיים ויותר, שהחיים - שלו ושל כל שאר גיבורי הסרט - מחורבנים לגמרי. כולם תקועים בנסיבות, כולם שואפים לשינוי וכולם מתוסכלים בגלל חוסר הצלחתם לבצע שינוי. ההשלמה שאת מדברת עליה היא יותר אדישות מאשר השלמה. ואם כבר לצטט יצירות קרובות: אמריקן ביוטי מצטט חזק מאוד מ"צפייה משפחתית" של אטום אגויאן (יוצר "אקזוטיקה" ו"המסע האחרון של פליסיה") . עוד יצירה שבה לכאורה הכל בסדר, אבל העיוותים מחלחלים מתחת לפני השטח. גם ב"צפייה משפחתית" יש נער צעיר, בלתי מרוצה, שמעביר את זמנו בתיעוד של הכל, בין היתר שקיות ניילון מתעופפות. יש בעיסוק הזה משהו נוגה, אבל יש בו גם אלמנט הומוריסטי חזק - שקיות ניילון מהסופר, למען השם. לא מספיק שאדם יקבל תובנות על החיים ומשמעותם כדי לסווג את היצירה כ"ניו-אייג"'. גם אם הוא מת. הדיון הזה עשוי להסתבך, ולכן אולי כדאי שתגדירי מה זה לטעמך ניו-אייג'. נראה לי שאת כוללת בו כל הלך רוח "רוחני" או "פילוסופי", שהוא הרחבה מוגזמת של המושג. הגיבור הראשי מת בתחילת הסרט - זו תחבולה עלילתית בעיני, ותו לא. צריך ללכת רחוק מאוד כדי לטעון שבסרט יש "אלמנטים על טבעיים" ומשם לחפש משמעות רוחנית. יש יותר מדי תחבולות כאלה בסרטים, וראי "מועדון קרב" שכבר הזכרתי. איך תפרשי את פיצול דמות הגיבור שם? ודאי לא ניו-אייג'. כאמור, הבעיה המרכזית שבה עוסקים שני הסרטים האלה היא בעיית הזהות המפוצלת (וליתר דיוק, הזהות הגברית המפוצלת). זה הפצע המגרד של הפוסט-מודרניזם, וכמו שגיבורים אקזיסטנציאליסטיים חירפו את נפשם על בעיות מוסריות, כך גיבורים פוסט-מודרנים מחרפים את נפשם על השאלה איך לאחות את שברי הזהות 1. בעידן שבו הכל הוא דימוי, הכל הוא השתקפות, המילים מאבדות את משמעותן וכל חוויה היא סובייקטיבית - איפה ה"אני"? כמובן, העיסוק בזה בסרט הוליוודי נדון לשטחיות מסוימת, ובכל זאת, מדובר בתמה מרכזית בסרטי שנות התשעים. ראי גם "המאטריקס", שמציג מציאות שאינה מציאות. "ג'ון מלקוביץ"' מציג שברי תודעה, שבירה של אישיות וחלוקתה כשלל. גם בכל אלה יש "אלמנטים על טבעיים", ובכל זאת הם רחוקים מלהציע נחמה כלשהי. העולם שלהם או שאינו קיים, או שהוא מפוצל כשברי מראה. אם הסרט נקרא על ידך כסרט עם הפי-אנד, זה אולי בגלל העובדה שהוא השאיל כל כך הרבה מסרטי הפי-אנד. אבל שום דבר בו לא מגיע לכדי רזולוציה, מלבד כיליונו של הגיבור. ולכן הטענה שלי היא, שראייה של הסרט כמניפסט "רוחני" מעקרת אותו למרי מהמשמעות החריפה שלו, שהיא חברתית. קריאה של הסרט כפשוטו, כ"סרט פרבר אמריקאי" שמציע נחמה, דווקא היא הרחוקה מרוח הזמן. בדיוק כמו שמאז "טווין פיקס" העיירה האמריקאית אינה מה שהיתה, כלומר כבר אי אפשר לקרוא אותה בפרשנות הנאיבית שלה. 1 זה התחיל כבר, פה ושם, בסרטים של פרנסואה טריפו (אבל אני באמת מרחיקה מדי). |
|
||||
|
||||
את אומרת שלא זכורה לך שום תחושת ניחומים מהסרט. ובכן, זה בדיוק מה שכן זכור לי.. [כמוך, גם אני ראיתי את הסרט מזמן, תיכף כשהוא יצא, והיה אולי ראוי ששתינו נראה אותו שוב כדי להבהיר דברים]. אני עדיין טוענת שנקודת המספר (המחוזקת ע"י זוויות הצילום כפי שתיארתי לפני שתי תגובות)- משמעותית. הלוא אפשר היה לספר בדיוק את אותו סיפור לא מפי הדמות המתה! (בניגוד לסרטו של קפרא, ששם האלמנט העל-טבעי הוא חלק אינטגרלי ביותר מהעלילה, ואי אפשר היה לשנות זאת בקלות, אם בכלל.) אז למה בעצם /לא/ לספר מזווית אחרת כלשהי על לסטר שחי בפרבר עם אשתו ובתו, והשכנים למיניהם, עד שבסוף הוא נורה ע"י השכן? למה הכניסו את הפתיחה והסיום הספציפיים האלה, של המספר המת ? לדעתי, לולא הפתיחה והסיום האלה את כנראה היית צודקת בדברייך על הסרט. אבל הם שם, והם-הם אלה שמשנים את כל ההרגשה של הסרט. ובאופן כללי יותר, אפשר ללכת לסרט, ולהתחיל להקביל אותו ליצירות אחרות, ולסווג לפי זה. אבל בסופו של דבר, סרט הוא קודם כל דבר בפני עצמו, ורק אח"כ שייך לז'אנר כזה או אחר, אם בכלל. ולכן אפשר ומותר פשוט לצפות בסרט, ואז לחשוב עליו עצמו, ולראות מה נשאר לך ממנו כשאת יוצאת החוצה, ולאחר עוד זמן מה. ומה שנשאר לי, הוא כאמור- תחושת ניחומים, של מציאת משמעות בחיים. וכאשר מציאת הניחומים הזאת קורית לא במהלך החיים אלא רק אחריהם, בלי שמשהו השתנה בנסיבות חיים, ובלי שתובנה כלשהי הושגה במהלכם- זה נראה לי משמעותי. |
|
||||
|
||||
כל יצירה אמורה לעמוד בפני עצמה. אבל גם לנתח אותה רק לכשעצמה יכול לעשות לו עוול. עובדה, מי שייגש לסרט הזה כסרט פרברים טיפוסי ולא יותר, ימצא את עצמו מבולבל מעט, שהרי האלמנטים הטיפוסיים של "חיי משפחה", "אהבת נעורים תמימה", "מסירות לעבודה" וכן הלאה, עוברים פה בלבול ועיוות - במקומם יש לנו השתמטות מעבודה, דיכוי אלים של ילדים, בגידות של בני הזוג, ניסיונות רצח, הומוסקסואליות לטנטית ועוד. ראייה שלו בהקשר תרבותי ותקופתי רחב יותר מסייעת להבין אותו. ואת יודעת מה? נסי לחשוב על סרט אחר של "גבר אמריקאי מתפרק". נאמר, מותו של סוכן (המבוסס על המחזה בשם זה). "סוכן" נגמר בסוף לא טוב, ועיקרו - ההכרה הכואבת של הבורגני הקטן לפני מותו בכשלון שלו מכל הבחינות: אישי, רגשי, עסקי, משפחתי, חברתי... ב"אמריקן" הגיבור מוצא את עצמו מרוצה, ממש אופטימי, למרות שהוא נתקל בכל הכשלים האלה ועוד רבים. אולי ההבדל בין השניים הוא, שב"אמריקן" הגיבור פשוט לא שם **ן 1 . החלום האמריקאי מתנפץ לנגד עיניו, והוא מנגן בנבל. אני לפחות לא מצאתי פה משמעות לחיים שמומלץ לאמץ. 1 הכנס פה כינוי עממי לאיבר הזכרי. |
|
||||
|
||||
[הערת פתיחה שולית: גם לגשת אל הסרט כאל "סרט פרברים טיפוסי" זה לסווג.. אולי אם לא מסווגים, לפחות לא בהתחלה, גם לא מתבלבלים?] אנסה להבהיר את עצמי: כשאני אומרת שהסרט הוא ניו-אייג' זה לא אומר שהסרט הוא "מניפסט רוחני" (ביטוי שלך איפשהו למעלה). זה אומר שהמסר ה/רגשי/ הכללי שנושב ממנו הוא ניו אייג'י. בתחילת הסרט לסטר אכן לכוד באותו אורח חיים פרברי, ובהרגשת חוסר המשמעות של החיים האלה, שהזכרת. אבל אז הוא בועט, ומתפטר מהעבודה. הוא ממשיך לבעוט, באותה ארוחת ערב שבה הוא מנפץ את הצלחת אל הקיר. הוא ממשיך ובועט בהתחילו לעשן גראס, ובהצטרפו לשכנים ההומואים שעושים ג'וגינג. מה שיש לנו עד כאן, לפחות בצד של לסטר, הוא מרד שמתוך יאוש, ולא "הארה". אבל בו-בזמן יש לנו הצופים חיזוק של גישת ה"אנטי", באהבה שמתפתחת בין בן-השכן וג'ני(?) בתו של לסטר. הוא מתאהב דווקא בה, ולא בחברתה בעלת היופי היותר נוצץ, כי הוא רואה בה איכויות אחרות, פנימיות. והוא גם אומר אח"כ לחברה שהיא סתם משעממת. אני לא זוכרת כרגע מה עוד היה שם אבל נראה לי שבסה"כ יש בסרט בניה איטית של מסר "אנטי", ששזור מהחוט של לסטר, ומחוטים אחרים, שאינם נגישים ללסטר, אך נראים לנו, הצופים. לכן- קורה לנו משהו מעבר למה שקורה ללסטר. [זו חצי תגובה למשהו שאמרת קודם, שאף אחד בסרט לא עושה מדיטציה. אבל הרי ה"ניו אייג"' לא חייב להיות באורח החיים או בתובנות של הדמויות בסרט, הוא יכול להתרחש רק אצל הצופים] איך שלא יהיה, לקראת הסוף, לסטר מסתכל באהבה בתמונות בתו כשהיתה קטנה, ומתחיל להבין ש- כן, יש בזה חשיבות, זה לא סתם כך. ובדיוק אז הוא נורה למוות. וכשמוסיפים לאנטי הכללי, ולתחילת ההבנה הזאת של לסטר, את הפתיחה והסיום, שאת זוויות הצילום המשמעותיות שלהם אני זוכרת טוב למרות הזמן שחלף, (ושעדיין לא אמרת לי מה /לדעתך/ הם עושים בסרט הזה..) ה"אנטי" מקבל איכות ניו אייג'ית. דבר אחד שברור לי- אני, ואחרים שאני מכירה, ושי כהן, שכתב את המאמר המקורי כאן- כולנו יצאנו מ"אמריקן ביוטי" בהרגשה /טובה/. וכשאני מנסה לקרוא לזה בשם, אני מוצאת ש-כן, שי צודק, זו הרגשה טובה מהסג הניו אייג'י. [לא טרחתי להגדיר זאת קודם לכן. בכלל אני לא חושבת שזה הסרט הכי טוב מהתקופה ההיא (לדעתי אין על "מגנוליה"...), ולא ממש נעצרתי להתעמק בעניין בזמנו]. לסיכום: לא מניפסט רוחני, אלא /הרגשה/ ניו-אייג'ית. זהו בערך :) נ.ב. חשד: היתכן שסם מנדס הבריטי התכוון לעשות סרט מהסוג שעליו את מדברת, אבל האולפן ההוליוודי, שיודע את נפש צופיו, התעקש להוסיף לזה את האלמנטים ה"ניחומיים", שהטו את הסרט לכיוון שקראתי לו פה ניו-אייג', ובהזדמנות זו גם הפכו את הסרט לשובר קופות? הממ... |
|
||||
|
||||
1. את וחברייך אולי עוד מהווים איזו קבוצת מיקוד. ההתייחסות של שי כהן לוקה חמורות לדעתי, חלקית ושטחית. וממילא, לא אמרת מה לדעתך "קרה ללסטר". אחרי כל כך הרבה קטסטרופות משפחתיות, מה הביא אותו בעצם לחשוב שהחיים יפים? תמונת בתו? זה לא ממש מספיק, כי בתו ישבה מולו, בשר ודם, משך רוב הסרט (והוא דווקא בחר להסתכל ולפנטז על החברה שלה). האם לא ייתכן שהמעבר קרה אצלך ולא אצלו - שהתאמצת להלביש את האופטימיות שלך על הסרט? 2. באמת, אקח אותו שוב בהזדמנות ואשים לב לסצינות הפתיחה והסיום שדיברת עליהן. 3. בהחלט ייתכן שהוליווד ריככה את המסר. למעשה, "אמריקן" הוא סרט שיש בו מן החתרנות, אבל לא חתרני עד הסוף. |
|
||||
|
||||
שוב: ראיתי את הסרט רק פעם אחת, וגם זה לפני כשלוש שנים, וכל מה שכתבתי פה הוא מזיכרון בלבד. כדי לענות לך טוב יותר "מה קרה ללסטר" אצטרך לראות את הסרט שוב. לכן- ההתבוננות בתמונות וכו' זה לא כל מה שיש שם, זה רק כל מה שאני זוכרת כרגע... אבל אני יכולה בהחלט להבטיח לך שלא "התאמצתי להלביש" משהו על הסרט, הסרט התלבש לבד. (אולי דווקא את היא שמלבישה על הסרט קטגוריות ותיאוריות, עד שמרוב יער את לא רואה את העץ הבודד?..) |
|
||||
|
||||
לא מזמן סיימתי משחק מחשב בשם "מאפיה". רוב סיפור המסגרת של המשחק מתאר איש מאפיה שמדבר בבית קפה עם איש משטרה, ומספר לו על כל מעלליו (שהם הם המשחק), במטרה להפוך לעד מדינה. בסוף המשחק, הגיבור אכן הופך לעד מדינה ומקבל זהות חדשה, אבל (זהירות, ספוילר!) שליחים של המאפיונרים שהוא הכניס לכלא מוצאים אותו והורגים אותו. אזי המצלמה (הוירטואלית) עולה מעלה מעלה בעת שהיא משקיפה על הגופה המתה, וברקע מדבר הגיבור - נואם נאום מוסרני ("רצינו לחיות את החיים הטובים, אבל בסופו של דבר קיבלנו הרבה פחות מכל אדם ממוצע"). האם רק בגלל הנאום הזה בסוף המשחק הופך למשחק ניו-אייג'י עם אלמנטים על-טבעיים? ראיתי כל-כך הרבה ספרים שנכתבים "אחרי המוות" של הגיבור-המספר, אפילו כתבתי סיפור או שניים או שלושה כאלו. אני מבטיח לך שאין נים ניו-אייג'י בגופי. למה לא לקבל כלי רטורי כבדיוק זה - כלי רטורי? |
|
||||
|
||||
אולי במשחק זה היה סתם כלי רטורי. בסרט- לא. זה היה סרט טוב, מהסוג שבו עובדים קשה על התסריט, העריכה, וכל מה שבאמצע. זה סרט מהסוג של "אקדח שתלוי על הקיר במערכה א, יורה במערכה ג"- כלומר, אין שם "סתם". זה שהזווית הגבוהה, והמת המדבר, הפכו לטריק רגיל עד כדי ניתוק מכל משמעות ניו אייג'ית רק מראה שאלמנטים ניו-אייג'ים חדרו מאוד למיין סטרים, עד כדי כך שאנשים כבר לא שמים לב להקשר המקורי, ולכן השימוש חסר המשמעות באלמנטים אלה במשחקי מחשב. זה לא אומר שבסרט עשוי היטב זה גם כן תלוש מההקשר המקורי. והעיקר: לאורך הסרט כולו הגיבור עובר /תהליך/ שהסך הכול שלו מביא אצל הצופה לתחושת ניחומים, שאני מסכימה עם שי כהן שקרא לה ניו-אייג'ית. התהליך הזה הוא עיקר הסרט, והוא כנראה זה שיוצר את התחושה הזו. את פרטי התהליך שבסרט אני לא זוכרת. אני זוכרת רק את האפקט הכללי. כשהלכתי אחורה (בעקבות זה שברקת גאלה את המאמר מהארכיון, לא קראתי אותו לפני כן) וניסיתי להיזכר מה יצר את התחושה הזאת, עלה עניין הפתיחה והסוף, וכמה פרורי-פרטים מהתהליך. אצטרך לראות שוב את הסרט כדי לגלות ממה בדיוק התחושה הזאת עשויה. |
|
||||
|
||||
הסרט (שהוקרן לפני יומיים ב"יס" במסגרת שבוע האוסקר) מעמיד כמה שאלות סתומות מבחינת פתרונן. שאלה אחת היא למה היא ירתה בו, ומה זה אומר. שאלה אחרת היא למה, בעצם, הוא היה צריך למות. גם האמירות התמוהות שלו על המוות, בסוף העניין, אמירות של שביעות רצון כאילו, הן תמוהות. האם הוא שבע רצון כאילו מכך שהוא מצא גאולה מעולם המלכודת הזה שחי בו, מלכודת הפרברים עם אשתו המטומטמת (לדעתי. לא הצלחתי לחוש אמפתיה לדמות הזאת, אליו כן), בתו המתנכרת ושכניו המאיימים כל אחד עפ"י דרכו (כוונתי להומו החבוי עם הצלחת הנאצית, ובנו סוחר הסמים, אולי הדמות הכי מעניינת בסרט הזה)? משהו בסגנון: "תאמינו לי, הכי טוב זה למות"? האם באמת הסרט רוצה לומר שהמוות בשביל הגיבור ה"נורמלי" (כן, הוא הכי נורמלי, לפחות במונחים שלפני הפוסט מודרניזם) בעולם כזה הוא האופציה הכי טובה? הוא מת, כי הוא לא היה יכול יותר לחיות בעולם מסובך כמו שהוא נכנס אליו, עולם בו שום דבר הוא לא כמו שנראה, ואין לו סיכוי יותר למצוא את מה שהוא באמת רוצה. אם היתה כוונה ניואייג'ית בסרט הזה, היא היתה מתמקדת במה שקרה לו לאחר שעזב את העבודה, מצא ג'וב פשוט כהופך המבורגרים, קנה אוטו כמו שרצה, התחיל לשמוע מוסיקת רוק: הרי זה יופי, הבן אדם בדרך למציאת ה*אני* שלו! החיפוש העצמי המתחיל, יוביל אותו בוודאי לאיזה מציאת האושר בכת של צמחונים/ מדיטציה הודית או משהו כזה, או סתם לנירוואנה, אבל בתוך החיים עצמם, לא לאחר שהוצמד לרקתו האקדח. לא, אין בריחה בעולם הזה מדברים שנעשו בעבר, וכל ההתפרצות של "האני" שלו לא היתה אלא התפרצות סרק, שהסתיימה כשניסה לכבוש את חברתה של בתו והבין שהוא כבול במוסכמותיו הישנות, באני הרגיל שלו, ואולי בעצם בנורמליות שלו, ולנורמליות כבר אמרתי, אין מקום בעולם המתחפש לנורמלי. זה לא עולם ההולך לקראת עתיד טוב יותר, אפילו לא לנירוונה והשאנטי המוצעות לנו בשפע ע"י הניואייג' לסוגיו. גם אחרים, לא נראה שהם יפיקו ממותו איזה שלווה. גם לא אשתו שבנקודה שלא פותחה מספיק, רואה דווקא בהיפטרות ממנו "הפסקת הפיכתה לקורבן" כמו במנטרה שהיא כל הזמן אומרת לעצמה במכונית, כשהיא נושאת את האקדח בדרך להרוג אותו. בנקודה הזאת יש אפילו גישה סרקסטית כלפי הניואייג', וכשהיא תשב בבית סוהר יהיה לה הרבה זמן להרהר בשאנטי ובאחלה על החירות שלה, ועל זה שהיא לא קורבן. מובן שהיא כן קורבן. כולם קורבנות לאיזה חזיון תעתועים של הפרבר השקט, ובעצם היו קורבנות כל החיים. הדרך היחידה לצאת מזה היא במוות, ואם כי לא ירדתי לעומק דבריו בסיום, המשמעות איננה "מוות זה אחלה" שאז היה כאן רעיון ניו אייג'י מסויים, אלא, שלאדם הנורמלי בעולמינו אין כנראה פתרון מרגיע אחר. החיים הם סיוט, טוב שזה נגמר פעם. |
|
||||
|
||||
אשתו ירתה בו? משום מה זכור לי ש- אומנם המון אנשים מתים להרוג אותו, אבל בתכל'ס, השכן הנאצי הוא זה שלוחץ על ההדק. אבל [כמו שציינתי כבר כעשרים ושבע פעמים] ראיתי את הסרט רק פעם אחת, וגם זה מזמן.. |
|
||||
|
||||
הסרט אמנם בנוי מההתחלה, שאומרים בה את הסוף, על החידה: "מי יירה בו?" והמועמדים המובילים לאורך רוב הדרך הם השכן הנאצי ובנו, שמציע את זה במפורש לחברתו, בת הגיבור. אך עד כמה שאני זוכר, האחרונה שנראתה מחזיקה אקדח ומתקרבת אל הבית היא אשתו, כשהיא במצב אקסטטי. |
|
||||
|
||||
עד כמה שאני זוכרת היא התקרבה לבית כדי להרוג אותו, ואז במקום לירות בו היא עלתה למעלה והתיישבה ליד הבגדים בארון, וישבה שם מקופלת ובוכה כשהיריה נשמעה מלמטה. ואני זוכרת את השכן חוזר לביתו ומסיר מעצמן טי שירט מוכתם בדם... ברקת! דובי! מישהו!! מי ירה בגיבור?! |
|
||||
|
||||
כן, גם לפי זיכרוני ההומופוביה התגלתה כמניע הרצח החזק ביותר. |
|
||||
|
||||
יש לי הרגשה שרעיון הניו-אייג' קשור לפסקה האחרונה בביקורת הזאת (בדרך כלל יש להם ביקורות קולנוע מחכימות. הפעם התבלבלתי). |
|
||||
|
||||
כאחד שלא מרבה לצפות בסרטים בכלל, אני מוצא את עצמי מרוגש מהסרט הזה בכל פעם מחדש. במיוחד נוגעות לליבי הסצינות הבאות: 1. הסצינה בא ביתו של לסטר והחבר שלה (שכחתי את שמו) צופים בשקית הנייר המרחפת 2. הסצינה בה השכן מנסה את מזלו עם לסטר 3. סצינת הסיום שבה לסטר חווה את הרגעים המרכזיים בחייו 4. הסצינה שבה הנערה האמריקאית מודה בעובדה שהיא בתולה הסצינות נאלו מרגשות אותי לא בשך ה- "תהליך הנפשי" שעובר על הדמויות שבהן אלא בגלל שהן הסצינות היחידות שבסרט שיש בהן אינטימיות אמיתית בין הדמויות. בחסותה של האינטימיות הזו מצליחות הדמויות לחדור מבעד לכמה שכבות של שקרים מקובלים ולהגיע לאמת פשוטה ולא טעונה. המתח בין האמיתות הללו והשקרים שהדמויות הללו מוכרות לעצמן ולסביבה הוא זה שמניע את העלילה אל הכיוון הסופי שלה. |
|
||||
|
||||
4. הווידי הזה לקוח ישירות מהסרט של בוגדנוביץ "הצגת הקולנוע האחרונה". ההבדל הגדול הוא ברמת הרדידות שמעורבת במודעות עצמית גבוהה (ולכן שלילית) בה אמריקן ביוטי מטפל בנושא. להזכיר את המעמד מ"הצגת הקולנוע האחרונה", סיביל שפארד הי"בתניקית מגיעה למטבח באמצע מסיבה בלילה ומוצאת שם בחור אחד מכין לו סנדוויץ. יש איזה משהו ארוטי מזמין בצורה בה היא מעקמת מעט את הפה או מכווצת את העיניים והבחור (אותו היא רק מכירה ברפרוף) שולח מיד יד לחלציה. היא לא נרתעת והוא שואל אותה אם היא בתולה. כשהיא עונה בתערבות של ביישנות וישירות שהיא בתולה הוא אומר לה לחזור אליו אחרי שתאבד את בתוליה. הסצנה הזו מובילה לאחד המוטיבים המרכזיים של הסרט. בכלל, "אמריקן ביוטי" נראה לי כמיחזור מתוקשר ונפוח מחשיבות עצמית של "הצגת הקולנוע האחרונה" ועוד כמה סרטים אחרים. בעיקר כל נושא ה"בפעם הראשונה שהוליווד מעיזה לטפל בנושא X". |
|
||||
|
||||
מעניין לשמוע על ציטוטים מסרטים אחרים- האם יש לך דוגמאות ספציפיות של ציטוטים, או כמו שאתה קורא לו "מיחזור" של סרטים אחרים? אשמח לשמוע על כך. ודרך- אגב: כחלק מהיותו סרט פוסט מודרניסטי מן הראוי, ( את הביקורת על הפוסטמודרניזם עצמו יש לעשות בנפרד ) שיהיו בסרט ציטוטים.. ( ראה "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר"- של ג'יימסון, המוצג באתר זה ) תודה מראש. |
|
||||
|
||||
סצינה 1 שואבת השראה חזקה מסרט מוקדם של אטום אגויאן: http://www.imdb.com/title/tt0093006/ . |
|
||||
|
||||
אולי מישהו יכול להסביר לי מה היה הרעיון בסצינה הזו? אני, ציניקן שכמותי, חשבתי "אני לא מאמין שהיא קנתה את זה כל כך בקלות" (ואז חיכיתי לקאץ' עד סוף הסרט). |
|
||||
|
||||
גם אני לא רואה הרבה פיוט בצילום שקית ניילון מתעופפת ברוח. אבל אני מניחה שלו הייתי בת 16 מאוהבת מהפרברים, וזו היתה יצירה של החבר החדש שלי, הייתי כבר מוצאת שם פיוט איפשהו :-) |
|
||||
|
||||
זהו, שלכאורה זו הסצינה שבה היא הופכת מבת 16 גותית ששונאת את כולם וחושבת "מי זה הדפוק הזה" לבת 16 מאוהבת מהפרברים. נו טוב. |
|
||||
|
||||
איפה הסתירה? |
|
||||
|
||||
אי אפשר להצדיק התנהגות בסצינה מסויימת על בסיס אופי שעדיין אין לדמות בסצינה הזו. פחות משיש כאן סתירה, יש כאן פשוט התנהגות לא אמינה (לא שרוב הסרט אמין ממילא). |
|
||||
|
||||
אכן, סרט היפר ראליסטי זה לא. אבל זו גם לא הדוגמא הראשונה לדמות שהיא בת נעורים הנוקטת בגישה מרדנית או סרקסטית כלפי סביבתה הקרובה והעולם בכללו, ומצד שני מתגוררת בפרוורים ומתאהבת מעל לקצות האזניים באיזה אנטי גיבור. וכל זאת בעת ובעונה אחת. |
|
||||
|
||||
לא אמרתי שהשינוי לא אמין, אלא שהטריגר לשינוי לא אמין. כמובן שאפשר לחלוק גם על זה. |
|
||||
|
||||
אפשר, אבל לצורך העניין אאלץ לבלות מספר ימים בבהייה מרוכזת בסרטים שבהם מככבות שקיות פלסטיק מעופפות. אז אולי עדיף שלא. |
|
||||
|
||||
מה דעתך1 לתת חוות דעת מנומקת על Mulholland Drive במקום? הסרט הזה עיצבן אותי במידה שלא האמנתי שסרט יכול לעצבן, והעלה אצלי פנטזיות על הפעלת שם המשפחה של הבמאי עליו. ספוילר: אם לפתיל הזה יהיה המשך, הוא ודאי יגלה פרטים שאסור לגלות למי שלא ראה אבל מתעתד להשלים את החסר. _____________ 1- הפניה מנוסחת בגוף שני יחיד מטעמי נוחות גרידא. |
|
||||
|
||||
למה? שתף אותנו. אני חשבתי שהסוף שלו היה מטופש ותמוה (כמה דקות אחרונות). מעבר לזה, ככל הזכור לי, הסרט היה חידת חלום מסויטת, מהסוג שלינץ' מתמחה בהם. למה עצבן אותך? |
|
||||
|
||||
הזהרתי אתכם עוד קודם. לכו מכאן! כי הסיפורים האלה שנגמרים ב"ברגע זה העירה אותי אמא ואמרה לי שאני אאחר לבי"ס" מיצו את עצמם ב"מעריב לנוער" של שנות הששים. אז נכון, כאן יש חידוש מהמם והסרט לא נגמר בזה אלא נמשך למשך עוד כשליש מאורכו, אבל אני מרגיש מרומה במצבים האלה. כדי שאף אחד לא יחשוד בי בתחכום יתר, כל העניין עם החלום הובהר לי רק כשקראתי על הסרט, לא במהלכו. זה היה הרגע בו נדרתי לא לראות עוד שום דבר של האדון לינץ' אפילו אם ישלמו לי בשביל זה (למעשה זאת רק חזרה על החלטה שקיבלתי כאשר Twin Peaks עשה את התפנית מסידרת מתח טובה לבולשיט האבראקדבראי המחונטרש. סאקרים לא מתים, ובמקרה שלי הם גם לא מתחלפים). |
|
||||
|
||||
היה סרט אחר בשנים האחרונות שהשתמש באותו שטיק בדיוק. הוא עשה את זה *הרבה* יותר נוראי. כמו השטיקים הללו לא מתים בדיוק כמו הסאקרים. והיו גם שני סרטים נחמדים שראיתי שהשתמשו בשטיק של "הכל היה חלום ועכשיו הזמן להתעורר", כשההתעוררות היא בערך שני שליש מהסרט, אז העסק לא עובד לגמרי (כל עוד לא יוצרים סרטי המשך נוראיים שגורמים לך לקוות שהכל עד לסוף הסרט השני היה חלום). |
|
||||
|
||||
איזה סרט? |
|
||||
|
||||
יקס הלינו. |
|
||||
|
||||
אה. לא ראיתי (גם לא אראה כנראה, ולא בגלל הספוילר שלך). |
|
||||
|
||||
אני ממליץ דוקא כן לראות, אפילו אם מודעים לספויילר. הסרט מעוצב בצורה כל כך יפה שאפילו אם את לא סובלת את השחקנים, חושבת שהעלילה מטומטמת, צפויה ומשעממת ושהבמאי צריך לעבור לביים פרסומות וקליפים שלא נמשכים יותר מדקה, עדיין הוא שווה צפייה. |
|
||||
|
||||
בסוף כן ראיתי. הא! |
|
||||
|
||||
סנל"ל? אולי תתחילו לדבר כמו בני אדם?! |
|
||||
|
||||
ספוילר! נא לא לקרוא. ? |
|
||||
|
||||
אה, לא ראיתי. |
|
||||
|
||||
מה זה סנל"ל? |
|
||||
|
||||
ספוילר נוראי לא לקרוא. |
|
||||
|
||||
אגב, חיפוש בגוגל מעלה את הקישור הזה במקום הראשון. אל תגידו לא ידענו. |
|
||||
|
||||
אגב, אם כבר מעלים את זה, כתוב של על לונג ג'ון שהיא לא כל כך תמימה כמו שהיא נראית. מישהו יודע איך היא נראית? |
|
||||
|
||||
נראה לי שכל מי שהולך למפגשים (קונים). |
|
||||
|
||||
אהה, מתחמקים כאן מלענות תשובות ישירות על שאלות, אה? איך נראית לונג ג'ון? |
|
||||
|
||||
אני לא הולך למפגשים. |
|
||||
|
||||
כנראה הימנית בגופיה התכולה. |
|
||||
|
||||
סנל"ל? ווס איז דוס? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
(:הדות |
|
||||
|
||||
מעניין שהתחושה שלי לגבי גבעתיים היתה הפוכה לגמרי- הרגשתי תחושת רווחה כשעניין ''תעלומת'' הרצח הסתיים, ונשארנו עם מה שמצא חן בעיני באמת- האינטראקציה בין הדמויות וההתנהלות הבוקית של אייג'נט קופר הפלצני. |
|
||||
|
||||
האם תקליט של דייויד לינץ' ישבור את הנדר? |
|
||||
|
||||
שווה להפר את הנדר עבור "סיפור פשוט". הוא אמנם של דיוויד לינץ', אבל הוא כ"כ אחר מכל מה שראיתי שלו (גם אני שנאתי את מלהולנד דרייב, וגם עוד לינצ'י אחד ששכחתי את שמו), שכמעט לא האמנתי שזה באמת שלו. מומלץ בחום! |
|
||||
|
||||
אני נרדמתי וישנתי משך רוב הסרט. למרות שזה על פניו סרט מקסים ומלא אהבת אדם, או ככה כולם כתבו עליו. אגב, אחרי שנים קראתי סיפור של אני פרו (מחברת "הר ברוקבק" ו"חדשות הספנות") ומצאתי גרסה מטרידה לאותו סיפור ממש, עם סוף רע. בכל אופן, לעניין מצוקתו של השוטה מלפני 5 שנים, גם אני מזמן נואשתי מלינץ', ועל משבצת הקולנוע הקינקי אני מעדיפה את דיוויד קרוננברג. |
|
||||
|
||||
כן, האמת שזה קרה לי כבר יותר מפעם, שדיברתי על הסרט הזה בעיניים נוצצות ובן שיחי טען שהוא פשוט נרדם. ובכן, הסרט אכן איטי (מתנהל בקצב נסיעה של מכסחת דשא) והאוירה לארכו היא רוגעת ושלוה ללא שיאי מתח או זעזועים רגשיים (למרות שהגעתי לכדי דמעות יותר מפעם אחת, אבל אני זה לא חכמה, הצלחתי להזיל דמעה אפילו ב"חברים"...), והסיפור בעצם כמעט לא מסופר באופן ישיר אלא נרמז ומתהווה משברי תמונות ושיחות של הדמות הראשית עם אנשים שהוא פוגש בדרך. אך על אף (ואולי בזכות) כל זה אני עומדת על המלצתי ביתר שאת. הסרט הוא באמת מקסים ונהדר, מלא אהבת אדם, מלא תמונות טבע ונוף שמרחיבות את הנשימה, ופניו של השחקן הראשי (שלבושתי שכחתי את שמו) כל כך מלאות הבעה ויופי (במובן הכי רחוק מבראד פיט) שמצדי להסתכל רק עליו מתנהל לו לאיטו לאורך 100 ומשהו דקות, ואני מבטיחה לא להרדם. |
|
||||
|
||||
שכחתי להוסיף שאת הסיפור של אני פרו לא קראתי וזה נשמע מעניין. אחפש אותו, תודה! |
|
||||
|
||||
הוא מופיע בקובץ שלה שנקרא ''סיפורי ויומינג''. |
|
||||
|
||||
לטעמי זה סרט נהדר, למרות שאכן היה קצת קשה לראות אותו בפעם הראשונה בקולנוע בלי איזה פיהוק באמצע. אבל מה אני יודע, אני חושב ש'מלהולנד דרייב' הוא סרט אדיר. (ולמה רק עכשיו הגעתי לכאן דוקא - שאלה טובה, למה לא?) |
|
||||
|
||||
כמו בבדיחה הידועה על הסטודנט למשפטים, פעם כתבתי סיכום של הסרט באורך עשרה עמודים. אחרי זה שכתבתי אותו, תמצתתי אותי, וקיבלתי סיכום של חמישה עמודים. אחרי הסרת כמה נקודות לא רלוונטיות, הגעתי לשלושה עמודים. אז התמקדתי בנקודות העיקריות ונשארתי עם עמוד אחד. עוד קצת הורדת שומן ונשארתי עם חצי עמוד. אחרי שזיהיתי את הפואנטה המרכזית נשארתי עם שלוש שורות. חיסול של התפייטות מיותרת השאיר אותי עם שורה אחת, ואחרי שקראתי אותה כמה פעמים מצאתי את המילה האחת בה שהיא לב לבו של המשפט, ושל הסרט. |
|
||||
|
||||
אתה ארז לנדוור? |
|
||||
|
||||
לא נראה לי שאני ראוי לכבוד שכזה. אגב, לא ראיתי שארז התייחס לסרט הזה, בפרט לא ברשימת סרטי המופת שלו. |
|
||||
|
||||
לא, אבל גם הוא עושה רדוקציות נאראטיביות לסרטים ופוסל אותן על סמך זאת ("התנ"ך? פחחחח. זוג נשוי מגורש מגן עדן ואח"כ כל הילדים שלהם סובלים"). |
|
||||
|
||||
מה שיפה במלהולנד דרייב זה שבמקרה שלו זה באמת אפשרי. |
|
||||
|
||||
נשוי? (מצד שני את צודקת, לנדוור לא נותן לפרטים קטנים להפריע לו) |
|
||||
|
||||
בטח נשוי! לא ראית את אדם מחליק טבעת על אצבעה של חווה ביציאה מג"ע ולוחש לה "הרי את מקודשת לי"? אם לא, אולי הקטע הזה צונזר... |
|
||||
|
||||
אדם קידש את חווה בביאה, ולראיה - קין והבל. |
|
||||
|
||||
את קין והבל הביאה החסידה. |
|
||||
|
||||
עכש''י חייבים להיות שני עדים, ואת אלה היה קשה למצוא באותם ימים. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שלקידוש באופן זה אין הכרח בשני עדים ואפשר להסתפק בסדין מוכתם. |
|
||||
|
||||
ומי רואה את הסדין ומאשר את הביאה? הנחש? |
|
||||
|
||||
כזכור, לאדם וחוה היו לפחות שלושה ילדים (קין, הבל ושת), וכששת נולד לקין כבר היה ילד בוגר (חנוך). ככה ששני עדים היו. חוץ מזה, כתוב ''ויידע אדם עוד, את-אשתו''. |
|
||||
|
||||
חוששני שכאשר שת נולד הסדין כבר לא היה אדום, אבל אולי אפשר היה להוציא ממנו קצת dna כך שההתנגדות שלי מבוטלת. |
|
||||
|
||||
אשא נולדת מתוך צלע, מולידה הרבה אחרי הבלות, בעלה חי 930 שנה, היא מדבר עם נחשים, הילדים שלה מתרבים עם נשים שלא נולדו מעולם, ומה שנראה לך לא סביר הוא קרום בתולין שהצליח להשתחזר? |
|
||||
|
||||
"מולידה הרבה אחרי הבלות"? אחרי *הבלים*, בבקשה! |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
כפי שיודע כל חובב מד"ב, גם בעולם מטורף1 שומה עלינו לגלח כל זקן אפשרי בעזרתו של מר אוקהם. לא נשואים. ___________ 1- יוצאים מכלל זה עולמותיו של האדון לינץ', בהם כל המוסיף חידות חסרות פשר הרי זה משובח. |
|
||||
|
||||
אבל, כתוב שהיא אישתו. |
|
||||
|
||||
זה רק מפני שהביטוי ''חברתו לחיים'' עוד לא היה מקובל אז. |
|
||||
|
||||
מה זה רדוקציות נאראטיביות ומי עושה את זה מתי? (חוץ מלנדוור) |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
הסיכום של ''מלחמה ושלום'' די מדוייק. |
|
||||
|
||||
תגובה 320055 (למטה, בסוגריים השניים). |
|
||||
|
||||
תודה. למה לא אמרו לי בתקופה שלמדתי? זה סידור כל כך נוח. |
|
||||
|
||||
האבא של מולהולנד דרייב, (וחלק מ"ברזיל"). מומלץ. |
|
||||
|
||||
נסה את התגובה הזו: http://www.fisheye.co.il/story_836#54691 |
|
||||
|
||||
הסרט יצא לאקרנים לפני בערך 7 שנים עכשיו נזכרים לכתוב ביקורת? |
|
||||
|
||||
זהו באמת מאמר ישן מתחילת שנת 2000. תאריך פרסום המאמר מופיע, כרגיל, ממש מתחת לשמו: 29.1.2000. מסיבה כלשהי שכבר אינני זוכרת אותה, חזרו הקוראים אל הדיון הזה, ולכן הוא חזר להופיע ברשימת ה"צועדים בראש" שבעמוד הראשי. |
|
||||
|
||||
רק עכשיו התפכחנו והבנו שזה סרט מחורבן. |
|
||||
|
||||
(ועל זה יענה לי ערן: החילזון מהשפן) |
|
||||
|
||||
אני עושה עבודת גמר למגמה בבי''ס על הסרט. אני חושבת שהמאמר משקף באופן מוחלט את עיקרו אל הסרט וכוונותיו של הבמאי. במילה אחת - מדהים. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |