בתשובה לאסתי, 04/03/03 19:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא מזמן סיימתי משחק מחשב בשם "מאפיה". רוב סיפור המסגרת של המשחק מתאר איש מאפיה שמדבר בבית קפה עם איש משטרה, ומספר לו על כל מעלליו (שהם הם המשחק), במטרה להפוך לעד מדינה. בסוף המשחק, הגיבור אכן הופך לעד מדינה ומקבל זהות חדשה, אבל (זהירות, ספוילר!) שליחים של המאפיונרים שהוא הכניס לכלא מוצאים אותו והורגים אותו. אזי המצלמה (הוירטואלית) עולה מעלה מעלה בעת שהיא משקיפה על הגופה המתה, וברקע מדבר הגיבור - נואם נאום מוסרני ("רצינו לחיות את החיים הטובים, אבל בסופו של דבר קיבלנו הרבה פחות מכל אדם ממוצע"). האם רק בגלל הנאום הזה בסוף המשחק הופך למשחק ניו-אייג'י עם אלמנטים על-טבעיים? ראיתי כל-כך הרבה ספרים שנכתבים "אחרי המוות" של הגיבור-המספר, אפילו כתבתי סיפור או שניים או שלושה כאלו. אני מבטיח לך שאין נים ניו-אייג'י בגופי. למה לא לקבל כלי רטורי כבדיוק זה - כלי רטורי? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי במשחק זה היה סתם כלי רטורי. בסרט- לא. זה היה סרט טוב, מהסוג שבו עובדים קשה על התסריט, העריכה, וכל מה שבאמצע. זה סרט מהסוג של "אקדח שתלוי על הקיר במערכה א, יורה במערכה ג"- כלומר, אין שם "סתם". זה שהזווית הגבוהה, והמת המדבר, הפכו לטריק רגיל עד כדי ניתוק מכל משמעות ניו אייג'ית רק מראה שאלמנטים ניו-אייג'ים חדרו מאוד למיין סטרים, עד כדי כך שאנשים כבר לא שמים לב להקשר המקורי, ולכן השימוש חסר המשמעות באלמנטים אלה במשחקי מחשב. זה לא אומר שבסרט עשוי היטב זה גם כן תלוש מההקשר המקורי. והעיקר: לאורך הסרט כולו הגיבור עובר /תהליך/ שהסך הכול שלו מביא אצל הצופה לתחושת ניחומים, שאני מסכימה עם שי כהן שקרא לה ניו-אייג'ית. התהליך הזה הוא עיקר הסרט, והוא כנראה זה שיוצר את התחושה הזו. את פרטי התהליך שבסרט אני לא זוכרת. אני זוכרת רק את האפקט הכללי. כשהלכתי אחורה (בעקבות זה שברקת גאלה את המאמר מהארכיון, לא קראתי אותו לפני כן) וניסיתי להיזכר מה יצר את התחושה הזאת, עלה עניין הפתיחה והסוף, וכמה פרורי-פרטים מהתהליך. אצטרך לראות שוב את הסרט כדי לגלות ממה בדיוק התחושה הזאת עשויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט (שהוקרן לפני יומיים ב"יס" במסגרת שבוע האוסקר) מעמיד כמה שאלות סתומות מבחינת פתרונן. שאלה אחת היא למה היא ירתה בו, ומה זה אומר. שאלה אחרת היא למה, בעצם, הוא היה צריך למות. גם האמירות התמוהות שלו על המוות, בסוף העניין, אמירות של שביעות רצון כאילו, הן תמוהות. האם הוא שבע רצון כאילו מכך שהוא מצא גאולה מעולם המלכודת הזה שחי בו, מלכודת הפרברים עם אשתו המטומטמת (לדעתי. לא הצלחתי לחוש אמפתיה לדמות הזאת, אליו כן), בתו המתנכרת ושכניו המאיימים כל אחד עפ"י דרכו (כוונתי להומו החבוי עם הצלחת הנאצית, ובנו סוחר הסמים, אולי הדמות הכי מעניינת בסרט הזה)? משהו בסגנון: "תאמינו לי, הכי טוב זה למות"? האם באמת הסרט רוצה לומר שהמוות בשביל הגיבור ה"נורמלי" (כן, הוא הכי נורמלי, לפחות במונחים שלפני הפוסט מודרניזם) בעולם כזה הוא האופציה הכי טובה? הוא מת, כי הוא לא היה יכול יותר לחיות בעולם מסובך כמו שהוא נכנס אליו, עולם בו שום דבר הוא לא כמו שנראה, ואין לו סיכוי יותר למצוא את מה שהוא באמת רוצה. אם היתה כוונה ניואייג'ית בסרט הזה, היא היתה מתמקדת במה שקרה לו לאחר שעזב את העבודה, מצא ג'וב פשוט כהופך המבורגרים, קנה אוטו כמו שרצה, התחיל לשמוע מוסיקת רוק: הרי זה יופי, הבן אדם בדרך למציאת ה*אני* שלו! החיפוש העצמי המתחיל, יוביל אותו בוודאי לאיזה מציאת האושר בכת של צמחונים/ מדיטציה הודית או משהו כזה, או סתם לנירוואנה, אבל בתוך החיים עצמם, לא לאחר שהוצמד לרקתו האקדח. לא, אין בריחה בעולם הזה מדברים שנעשו בעבר, וכל ההתפרצות של "האני" שלו לא היתה אלא התפרצות סרק, שהסתיימה כשניסה לכבוש את חברתה של בתו והבין שהוא כבול במוסכמותיו הישנות, באני הרגיל שלו, ואולי בעצם בנורמליות שלו, ולנורמליות כבר אמרתי, אין מקום בעולם המתחפש לנורמלי. זה לא עולם ההולך לקראת עתיד טוב יותר, אפילו לא לנירוונה והשאנטי המוצעות לנו בשפע ע"י הניואייג' לסוגיו. גם אחרים, לא נראה שהם יפיקו ממותו איזה שלווה. גם לא אשתו שבנקודה שלא פותחה מספיק, רואה דווקא בהיפטרות ממנו "הפסקת הפיכתה לקורבן" כמו במנטרה שהיא כל הזמן אומרת לעצמה במכונית, כשהיא נושאת את האקדח בדרך להרוג אותו. בנקודה הזאת יש אפילו גישה סרקסטית כלפי הניואייג', וכשהיא תשב בבית סוהר יהיה לה הרבה זמן להרהר בשאנטי ובאחלה על החירות שלה, ועל זה שהיא לא קורבן. מובן שהיא כן קורבן. כולם קורבנות לאיזה חזיון תעתועים של הפרבר השקט, ובעצם היו קורבנות כל החיים. הדרך היחידה לצאת מזה היא במוות, ואם כי לא ירדתי לעומק דבריו בסיום, המשמעות איננה "מוות זה אחלה" שאז היה כאן רעיון ניו אייג'י מסויים, אלא, שלאדם הנורמלי בעולמינו אין כנראה פתרון מרגיע אחר. החיים הם סיוט, טוב שזה נגמר פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשתו ירתה בו? משום מה זכור לי ש- אומנם המון אנשים מתים להרוג אותו, אבל בתכל'ס, השכן הנאצי הוא זה שלוחץ על ההדק. אבל [כמו שציינתי כבר כעשרים ושבע פעמים] ראיתי את הסרט רק פעם אחת, וגם זה מזמן.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט אמנם בנוי מההתחלה, שאומרים בה את הסוף, על החידה: "מי יירה בו?" והמועמדים המובילים לאורך רוב הדרך הם השכן הנאצי ובנו, שמציע את זה במפורש לחברתו, בת הגיבור. אך עד כמה שאני זוכר, האחרונה שנראתה מחזיקה אקדח ומתקרבת אל הבית היא אשתו, כשהיא במצב אקסטטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני זוכרת היא התקרבה לבית כדי להרוג אותו, ואז במקום לירות בו היא עלתה למעלה והתיישבה ליד הבגדים בארון, וישבה שם מקופלת ובוכה כשהיריה נשמעה מלמטה. ואני זוכרת את השכן חוזר לביתו ומסיר מעצמן טי שירט מוכתם בדם... ברקת! דובי! מישהו!! מי ירה בגיבור?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם לפי זיכרוני ההומופוביה התגלתה כמניע הרצח החזק ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הרגשה שרעיון הניו-אייג' קשור לפסקה האחרונה בביקורת הזאת (בדרך כלל יש להם ביקורות קולנוע מחכימות. הפעם התבלבלתי). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |