EXCOMMUNICATIO | 1270 | ||||||||||
|
EXCOMMUNICATIO | 1270 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
החיים כטקסט, המלחמה כטקסט, הביולוגיה כטקסט, המוות כטקסט. הבוקר סיפרה לי מישהי שהיעלמותה של הילדה הודיה מאוד מטרידה אותה, גם בשנתה. בלילה חלמה שהיא משתתפת בקבוצות חיפוש אחריה, ולבסוף, בחלום, נמצאה הילדה בריאה ושלמה - מסתתרת בין השיטין (ואפשר גם בלשון השיר לעיל, חבויה ''בין קיטועי מילים''). |
|
||||
|
||||
השם מעניין- המובן הרגיל של אקסקומוניקציה הוא חרם או נידוי, במובן הדתי או החברתי. כאן המשמעות שונה כנראה, ואולי השם אומר משהו כמו "מחוץ לקומוניקציה"? משהו שקשה לבטאו? אם זה כך זה מתקשר טוב לתוכן, שהוא על כתיבה, בריאת טקסט כתוב מתוך כאוס של תנועה. כמו שאלוהים ברא את העולם מתוהו ובוהו. מבין שלושת הקטעים האמצעי מוצא חן בעיניי במיוחד- יש בו צירופי מלים מעוררי מחשבה, ורגש, בלי שברור לי כרגע מה ואיך. "הוהו המגמגם דיבר באלוהית" פשוט יפה בעיניי. וגם "היה מרחף בין קיטועי המלים ונמלא פליאה", ו- "נמלא פליאה על הוהו ההופך להו, הו הו הו" בקיצור, זה יפה ואני עוד לא יודעת למה. ואם אור לא יבוא ויסביר, אני אצטרך לפענח לבד... אור!! |
|
||||
|
||||
ואולי המדובר על הלורד הו-הו (William Joyce)... |
|
||||
|
||||
קראו לו האו-האו! לא, דווקא "הו הו הו" מזכיר לי את סנטה קלאוס, וקצת גם את "יוהוהו, ובקבוק של רום" מ"אי המטמון". אבל איכשהו, אני לא חושבת שלכך התכוונה המשוררת... |
|
||||
|
||||
תגיד תודה שתיקנתי את שמו של הלורד לפני שאנשלוביץ' עבר פה... |
|
||||
|
||||
תגובה 72095 |
|
||||
|
||||
הרעיונות המובעים בקטע הנ''ל יפים במידה מסויימת אם כי קשים להבנה. איני יודע אם ניתן להגדיר זאת כשיר בכלל. הדבק הפואטי ההופך שיר לשיר חסר מאוד. אולי הכותב הוא איש מדע או סטודנט לתולדות הרעיונות. בכל אופן השיר זקוק לליטוש ולעריכה נוספים ואלו אולי יחשפו את היופי האצור בו. |
|
||||
|
||||
אני אתייחס בעיקר לנקודות שדיברו אלי. הבית הראשון - הנחות יסוד. מעין אקספוזיציה. תיאור הגופות המתנועעים מלווה בשני קודים שונים - אחד הוא "חיים אפשריים בתוך חלל" והשני "מונחים ביולוגיים מודרניים". כך שהתוצאה היא, שאני רואה מול עיני (התמונה המצוירת נפלאה, כי היא זורקת אסוציאציות ולא מתארת פיזית פרט לפרט) שני דברים שמתחברים לאחד: 1. חיים מיקרוסקופיים בתוך מבחנה 2. חיים ותנועה בחלל (כוכבים? ישויות מסתוריות?) "תנועה המושכת מתנועעים לעשות את זה יחד" - כאן כבר יש אפשרות של דיאלוג, אבל לא ברור בין מי למי. רק קונוטציה מינית, או ביולוגית. בכל אופן, ברור שמדובר במעין מושבה שמסתכלים בה, רק שהגודל שלה יכול להיות עצום ויכול להיות מיקרוסקופי. "האפשר הוא שי לחוגגים אותו" - כאן אפשר להעלות על הדעת אפשרויות מדעיות, הנחות תיאורטיות, וגם עולם של פנטזיה (לא מדעית כלל), שבו הכל אפשרי. אז בא האיזכור מטא-טקסטואלי לגבי קבוצות המילים. זה גם יחזור בסוף השיר, וכנראה שזה הנושא האמיתי. אבל אני מעדיפה להתרכז בתמונות הביולוגיות המוחשיות :-) הוהו = ??? אולי אלוהים שקשה לתת לו שם (הוא ממילא מגמגם, ויש פה שוב איזכור של המילולי). אולי "הוהו" הוא ההתפעלות הפשוטה ממראות היקום. אולי משהו אחר. בכל אופן, הוא "דבר באלוהית". מה אומר אלוהים? הוא אומר, והיקום נוצר. הוא יצר. יצר באמירה, לא ב"קשר הולדה", כלומר לא ילד מתוך עצמו. הוא אמר, וזה נעשה. מצד שני, חוזרים למוחשי - "כפתורי הבזקים קריסטליים". והצירוף "קיטועי המילים" מאחד סוף סוף את שני העולמות - המוחשי (חיים) והמילולי (טקסט). החריזה-למחצה כאן נהדרת: הָיָה מְרַחֵף בֵּין קִטּוּעֵי הַמִּלִּים וְנִמְלָא פְּלִיאָה בְּעֹמֶק חֲלָלִים יָפִים בֵּין רִקְמָה לְרִקְמָה חללים יפים = יש פער בין שני העולמות האלה, של המילה והעולם. החללים האלה הם גם עולמות בפני עצמם, כל אחד מהם הוא גם קוסמוס שלם וגם מולקולה או אטום בודד (החומרים המילוליים "מתפרדים לאותיות" = פרודות) "פליאה היתה לרצף היחיד שהניע" - שוב הפליאה, שוב חוסר היכולת להסביר כיצד ולמה דברים קורים. אני מדלגת כאן, לא את הכל הבנתי. אבל הסוף חוזר ל" בְּרִיאָה הִיא מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי" - גם בריאה של טקסט היא מעין יצירה אלוהית. ואחרי הצלילה לעולמות שונים, זעירים וענקים, ולעולמות של מילים - חוזרים למציאות. לאני, העצמי, שעומדת מול מאווררי ענק. למה "מתקררת אבסורדית"? לא ברור. אולי מפני שהדוברת רוצה דווקא להתחמם? בכל אופן, "אנשים מדברים אלי" היא חוויה פשוטה ויומיומית, שהופכת למעשה נסים ממש אחרי שהתפלאנו על היכולת ליצור טקסט. לדבר, ליצור במילים, הרי זה כמו יצירה אלוהית. וכאן אני עומדת והמון אנשים מדברים, כל אחד אומר משהו אחר, המון עולמות שלפעמים מתחברים ולפעמים לא, ופלא שהם ממשיכים להתקיים זה לצד זה, לפעמים בדיסהרמוניה. ואולי בעצם מי שמדבר אליה הם המילים? הכוכבים בחלל? המולקולות? :-) שיר יפהפה ומלא עומק. |
|
||||
|
||||
לגבי ההתבוננות במיקרוסקופ, "צמה מרצדת של אפרויות קרבה" הזכיר לי את ה- double helix (פתיל כפול?) של הד.נ.א. |
|
||||
|
||||
"הוהו" הוא שם (דמות ושמה...). אכן עולה בעייתיות אם המשמעות הראשונית (והשניה והשלישית....) שנזרקת היא- התפעלות, אך איני יודעת ואשמח לדעת אם ישנה איזושהיא אפשרות להבהיר את זה טכנית מעבר לתחושה שמתקבלת מקריאת השיר כולו. כמובן שהשם עצמו נושא את משמעות הפליאה ואף הכיסופים אך כאמור בראש ובראשונה זהו-שם/כינוי. |
|
||||
|
||||
בלשנים וחוקרי המקרא מייגעים את עצמם בחיפוש אחר המובן של "תוהו ובוהו" והנה בא השיר ומטיח בפנינו: בוהו? מה פתאום, הוהו... ועוד לא דיברנו על יהוה - ההוא בספר בראשית. |
|
||||
|
||||
(ראה הפיסקה: The Rishon-Model) |
|
||||
|
||||
זוהי מלכודת להו-הואים ואני מחכה לנפול בה ואז אני אגיד שוב פעם הו הו. |
|
||||
|
||||
המון פעמים ביקשתי ממשוררים שמפרסמים פה שירה הן באימיל והן באייל לשלוח לי א ת השירים שלהם אבל רובם הגדול חוץ מ2 לא עשו את זה אני לא יכול ליקרוא את השירים כפי שהם מתפרסמים באייל אולי בגלל הניקוד ואולי בגלל איזה פונט אבל זה הניקוד בכול אופן טל אפשר לעשות משהוא אולי לפני שלב העריכה או שהמשוררת הנכבדה תועיל בטובה לשלוח לי את הטקסט באימיל כמו שביקשתי והתחננתי באימיל ששלחתי לה גידי ________________ אני לא כזה זועם בדרך כלל רק היום אולי אני אלך ליקרוא יונב וולך |
|
||||
|
||||
היי גידי, ניסיתי להעלים את כל סימני הניקוד, הטעמים וכו' בעיצוב ברייל. השיר אמור להיות קריא כרגע עבורך. |
|
||||
|
||||
טל זה עובד מדהים זה עובד על הצד הטוב ביותר אין לי מילים איך אני שוב מודה לך? גידי |
|
||||
|
||||
אתייחס כרגע רק לבית הראשון : 1. מה פרוש שם השיר ? 2. האם גופות במובן של גופה או במובן של גופים, או שבכוונה השארת את זה דו משמעי ? |
|
||||
|
||||
בקישור "הטקסט כתמונה" מסומנת אחת המילים בקו אדום גלי, המזכיר באופן חשוד את סימון השגיאות של Word. זו רשלנות שאין כדוגמתה: תודגש המילה גם בפורמט הטקסטואלי לאלתר! |
|
||||
|
||||
למערכת האתר אין מושג על מה אתה מדבר. (מסתכל הצידה ושורק בתמימות). |
|
||||
|
||||
אני יודע שיש עוד יום, אבל מחר לא בטוח שאהיה כאן ולכן כבר עכשיו אני מאחל לכולם שנה אזרחית טובה. ולמען הענין החזותי: ועם המשוררת הנכבדה הסליחה על ההתפרצות לתחומה. |
|
||||
|
||||
שיר נהדר ועמוס (כמו שאני אוהב). נהניתי במיוחד ממישורי הפירוש השונים, מהשפה העשירה ומהמקורות השונים אליהם הגעתי בעקבותיו. להלן האסוציאציות שחוויתי בעקבות שורות השיר. EXCOMMUNICATIO I הַנָּחוֹת יְסוֹד:המבנה הכללי דומה ל"הוכחה מטאפיזית", כאלה מצויות הרבה בכתבי אפלטון, ואצלנו- אצל שפינוזה, למשל. קודם כל זקוקים להנחות יסוד. גּוּפוֹת מִתְנוֹעֲעִים רוֹמְזִים עַל חֲיִּים אֶפְשָׁרִיִּים בְּתוֹךְ חָלָל "בריאה מדעית"- התנועה היא תכונה אינהרנטית של קיום, ולכן צריכה לעמוד בבסיסו, ולשמש לו סיבה. התחלה זו מזכירה את אחת ההוכחות בדיאלוג "פאידרוס", שם "מוכיח" אפלטון את תכונת האלמוות של הנפש. גם שם מוזכרים "מתנועעים" ו"תנועה" בתור סיבות לקיום. מָלֵא יַחֲסִית בְּכָּאוֹס שֶׁל מוּנָחִים בִּיּוֹלוֹגִיִים מוֹדֶרְנִיִים אינו מלא עד כלות- רמז לחלק שאינו מלא... (ה"צמצום" הקַבָּלִי). הקורא נזרק מנקודת ההתחלה של הקיום לנקודה עכשווית, של חיים המוגדרים ע"י אינסוף מונחים מדעיים. תְּנוּעָה הַמּוֹשֶׁכֶת מִתְנוֹעֲעִים לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה יַחַד – כאן מתפצל מישור השיר לשניים- האחד ממשיך בתיאור ה"בריאה המדעית"- הצטרפות תת-יחידות בעלות היכולת לנוע לגופים שלמים יותר. המישור השני- " לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה יַחַד"- קונטציה של יחסים זוגיים. "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד-אז שיהיה בתנועה". צַמָּה מְרַצֶּדֶת שֶׁל אֶפְשָׁרֻיּוֹת קִרְבָה הדו-גדיל של סיבי ה DNA אכן מתאים כתמונה. הריצוד הוא אינסוף מצבים, המשתנים כל מליונית השניה. מפליא, בלתי ניתן להבנה, לניסוח. תמונת הגדיל ורוח הדברים מזכירה לי מתוך הגמרא: "מטרוניתא (גברת נכבדה) שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה לששת ימים דכתיב (שמות לא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו'. אמרה לו ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? אמר לה מזווג זיווגים, אשתו של פלוני לפלוני בתו של פלוני לפלוני ממונו של פלוני לפלוני..." 'הָאֶפְשָׁר' הוּא שַׁי לַחוֹגְגִים אוֹתוֹ, לַחָגִים סְבִיבוֹ בִּקְבוּצוֹת, מתוך האינסוף נבחרים הדברים שהם אפשר. הנקודות האפשריות, שחלים עליהם החוקים אותם אנחנו מכירים, שהם אינם אַיִן, הם הפליאה, הן הנקודות להם אפשר להתקרב, הזיווגים הנכונים, המכנים המשותפים. כל מה שאפשרי מגרה את הדמיון, וגם נוצר ממנו. ברגע שהדמיון יוצר אותו, הוא אפשרי והופך למשאת נפש- זהו מנוע בריאה, תגובה של רדיקלים חופשיים. קְבוּצָה הִיא צֵרוּף מִלִּים מְקֻשָּׁר, רָצִיף . כאן חל הפיצול המשמעותי במשמעויות- הכוון החדש הוא ארספואטי. מתוך עשרים ושתיים אותיות (או עשרים חומצות ואמיניות, אבני הבניין של החלבונים- חומרים הבונים חלק חשוב בעולם החי) נוצרים מילים, שהופכות משפטים שהם משמעות חדשה ופלאית. הוֹהוֹ הַמְּגַמְגֵם דִּבֵּר בֵּאלֹהִית. אקט הבריאה. הבל פה שהוא מפץ גדול. לֹא הָיָה קֶשֶׁר הוֹלָדָה עִם אֱלֹהִים אין קשר של סיבה ומסובב, כי לפי הגיון זה, למסובב יש גם סיבה. לכן הולדה איננה באה בחשבון. רמז ארספואטי- על המקור החבוי בנפש ממנו נובעת השירה. וְלֹא הָיָה פִּעֲנוּחַ דַּקֻּיּוֹת אֱלֹהִיּוֹת אולי הכוונה כאן למושג הזמן- פעולת הבריאה לא היתה מעשה של אחד אחרי השני, אלא הכל במקביל- כל הפרטים בבת אחת. במישור הארספואטי- אולי מדובר כאן על הדברים שמגלים בדיעבד אחרי כתיבת השיר, דקויות שנכתבו ע"י הבלתי מודע. הָיָה הַכֹּל מִתְנוֹעֵעַ לְלֹא קָצֶה מצד אחד- המצב שלפני הבריאה היה אינסופי מְרֻסָּן בְּכַפְתּוֹרֵי הֵבְזְקִים קְרִיסְטָלִיִּים והפך פתאום מרוסן, כלומר מוגבל, שיש לו סוף. המראה הניבט מבמילים מזכיר את הריצוד שהוזכר קודם. דִּיסְהַרְמוֹנְיָה שְׁלֵמָה לְהַפְלִיא שלמות שאינה מאופיינת בהרמוניה, בשווי משקל וסימטריה- אלא במצב מופלא ששום דבר אינו מאוזן, ולמרות זאת הכל שלם- פלא. הָיָה מְרַחֵף בֵּין קִטּוּעֵי הַמִּלִּים וְנִמְלָא פְּלִיאָה כאן ישנה חזרה למישור הארספואטי. "בין השורות" הוא ההנאה מן השיר, הלך הרוח שהוא משאיר (ולא ניתוח של כל מילה כמו שאני עושה כאן, ומפחית מן ההנאה). בְּעֹמֶק חֲלָלִים יָפִים בֵּין רִקְמָה לְרִקְמָה חזרה אל הגוף- התמונה המצטיירת אצלי היא של חתכים של רקמות(חתכים היסטולוגיים). בין המילים, כמו בין התאים הבונים את הגוף, בהם אין חומר- יש את המשמעות האמיתית, הלא ארצית. עַל חֳמָרִים מִלּוּלִיִּים הַמִּתְפָּרְדִים לְאוֹתִיּוֹת הַנִּזְרָקוֹת פְּרַקְדָן מתוך הרווחים בין הרקמות, החלק הנסתר, הנפשי, נזרקות האותיות וכבר מגיעות למצב של פרקדן- הן מוטחות בעוצמה רבה על הדף, דבר המעיד על עוצמתם של החללים. אֶל רִצְפָּה מֻשְׁחֶרֶת מֵהֲמֻּלָּה טֶקְסְטוּאָלִית הכתיבה המהירה, הלא עוצרת, שיוצרת בלא ניתן לעצור בהמלכה, המושכת, היוצרת המולה על הדף (ייתכן גם שהדף שחור כבר, ויש פירוש פסימי- המילה הנכתבת מצטרפת ל"מָלֵא יַחֲסִית בְּכָּאוֹס שֶׁל מוּנָחִים בִּיּוֹלוֹגִיִים מוֹדֶרְנִיִים". נִמְלָא פְּלִיאָה עַל הוֹהוֹ הַהוֹפֵךְ לְהוֹ הוֹ הוֹ הוֹ התהליך של הכתיבה נערץ, מהמהם. פְּלִיאָה הָיְתָה לָרֶצֶף הַיָּחִיד שֶׁהֵנִיעַ ההתקדמות קדימה, שהיא היחידה שקיימת, מונעת ע"י הפליאה, היא הטעם להכל ובלעדיה הכל יפסיק, הֵדִים שֶׁל הַבָרוֹת שְׁבוּרוֹת מה שנכתב הופך להברות, שהן הדים- עדים לא ישירים של כוונת המילים. לא רק שהמילים שבורות להברות, גם ההברות שבורות, אולי לאותיות- כך הן מגיעות לקורא. שֶׁעָטְפוּ אֶת הֶהָמוֹן הַהַרְמוֹנִי המון הרמוני- בניגוד לדיסרמוניה המושלמת שהיתה בבריאה. הקורא איננו מבין (צריך להפוך את האותיות לתובנה אצלו), ומצד שני אפשר לפרש הפוך- ההברות עוטפות את המילים, והופכות אותן לקבוצה, ליחידה אחת שלמה וּבָרְאוּ אוֹתוֹ לִכְדֵי קְבוּצָה מְקֻשֶּׁרֶת- ההדים הם גם בוראים, בוראים שעוטפים (כאן יש הולדה). שְׁלֵמָה הַנָּעָה לְבַדָּה. הבריאה הסתיימה- התקבלה ישות אחת, שלמה, בעלת יכולת לנוע ולפיכך חיה, אך היא לבדה- ויש לה עוד דרך. בְּרִיאָה הִיא מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי EXCOMMUNICATIO II אֲנִי מִתְקָרֶרֶת אַבְּסוּרְדִּית בְּעֶזְרַת מְאַוְרְרֵי עֲנָקמעבר חד מאוד מתאורי בריאה, שהם "מְרַחֵף בֵּין קִטּוּעֵי הַמִּלִּים וְנִמְלָא פְּלִיאָה", לרוח מטרידה וחזקה, מעיפה, הקיימת מאוד מול הכותבת. כאן פתאום יש גוף ראשון שמדבר על חוויה שאפשר ליגוע בה, שמתרחשת בהווה, שאיננה תאורטית. רַק בַּהֲדִיפָה חֲזָקָה אֶת הָאֲוִיר אֵלַי יֵשׁ מַמָּשׁ בחוויה הקיומית יש את ההרגשה, יש את חוק הפעולה והתגובה- אם דבר מזיז אותי, סימן שאני קיימת. יציאה מהלך הרוח של החלק הראשון, גם הכותבת נמצאת בבריאה הזו. הַמֵּעִיף אוֹתי רָחוֹק אֶל הֶעָמוֹק הַצּוֹנֵן שָׁם אבל הקיום הזה, החזרה אל הממשות, מקררת מהחום שקדח קודם את האותיות לדף, אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים אֵלַי וההדים שהיו קודם – הופכים להמהום חיצוני המבקש תשומת לב. המוזה ברחה לה המימה. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |