 |
אני אתייחס בעיקר לנקודות שדיברו אלי.
הבית הראשון - הנחות יסוד. מעין אקספוזיציה. תיאור הגופות המתנועעים מלווה בשני קודים שונים - אחד הוא "חיים אפשריים בתוך חלל" והשני "מונחים ביולוגיים מודרניים". כך שהתוצאה היא, שאני רואה מול עיני (התמונה המצוירת נפלאה, כי היא זורקת אסוציאציות ולא מתארת פיזית פרט לפרט) שני דברים שמתחברים לאחד:
1. חיים מיקרוסקופיים בתוך מבחנה
2. חיים ותנועה בחלל (כוכבים? ישויות מסתוריות?)
"תנועה המושכת מתנועעים לעשות את זה יחד" - כאן כבר יש אפשרות של דיאלוג, אבל לא ברור בין מי למי. רק קונוטציה מינית, או ביולוגית. בכל אופן, ברור שמדובר במעין מושבה שמסתכלים בה, רק שהגודל שלה יכול להיות עצום ויכול להיות מיקרוסקופי.
"האפשר הוא שי לחוגגים אותו" - כאן אפשר להעלות על הדעת אפשרויות מדעיות, הנחות תיאורטיות, וגם עולם של פנטזיה (לא מדעית כלל), שבו הכל אפשרי.
אז בא האיזכור מטא-טקסטואלי לגבי קבוצות המילים. זה גם יחזור בסוף השיר, וכנראה שזה הנושא האמיתי. אבל אני מעדיפה להתרכז בתמונות הביולוגיות המוחשיות :-)
הוהו = ??? אולי אלוהים שקשה לתת לו שם (הוא ממילא מגמגם, ויש פה שוב איזכור של המילולי). אולי "הוהו" הוא ההתפעלות הפשוטה ממראות היקום. אולי משהו אחר. בכל אופן, הוא "דבר באלוהית". מה אומר אלוהים? הוא אומר, והיקום נוצר. הוא יצר. יצר באמירה, לא ב"קשר הולדה", כלומר לא ילד מתוך עצמו. הוא אמר, וזה נעשה.
מצד שני, חוזרים למוחשי - "כפתורי הבזקים קריסטליים". והצירוף "קיטועי המילים" מאחד סוף סוף את שני העולמות - המוחשי (חיים) והמילולי (טקסט).
החריזה-למחצה כאן נהדרת:
הָיָה מְרַחֵף בֵּין קִטּוּעֵי הַמִּלִּים וְנִמְלָא פְּלִיאָה
בְּעֹמֶק חֲלָלִים יָפִים בֵּין רִקְמָה לְרִקְמָה
חללים יפים = יש פער בין שני העולמות האלה, של המילה והעולם. החללים האלה הם גם עולמות בפני עצמם, כל אחד מהם הוא גם קוסמוס שלם וגם מולקולה או אטום בודד (החומרים המילוליים "מתפרדים לאותיות" = פרודות)
"פליאה היתה לרצף היחיד שהניע" - שוב הפליאה, שוב חוסר היכולת להסביר כיצד ולמה דברים קורים. אני מדלגת כאן, לא את הכל הבנתי. אבל הסוף חוזר ל" בְּרִיאָה הִיא מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי" - גם בריאה של טקסט היא מעין יצירה אלוהית.
ואחרי הצלילה לעולמות שונים, זעירים וענקים, ולעולמות של מילים - חוזרים למציאות. לאני, העצמי, שעומדת מול מאווררי ענק. למה "מתקררת אבסורדית"? לא ברור. אולי מפני שהדוברת רוצה דווקא להתחמם? בכל אופן, "אנשים מדברים אלי" היא חוויה פשוטה ויומיומית, שהופכת למעשה נסים ממש אחרי שהתפלאנו על היכולת ליצור טקסט. לדבר, ליצור במילים, הרי זה כמו יצירה אלוהית. וכאן אני עומדת והמון אנשים מדברים, כל אחד אומר משהו אחר, המון עולמות שלפעמים מתחברים ולפעמים לא, ופלא שהם ממשיכים להתקיים זה לצד זה, לפעמים בדיסהרמוניה. ואולי בעצם מי שמדבר אליה הם המילים? הכוכבים בחלל? המולקולות? :-)
שיר יפהפה ומלא עומק.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש