 |
|
 |
||
|
||||
 |
שיר נהדר ועמוס (כמו שאני אוהב). נהניתי במיוחד ממישורי הפירוש השונים, מהשפה העשירה ומהמקורות השונים אליהם הגעתי בעקבותיו. להלן האסוציאציות שחוויתי בעקבות שורות השיר. EXCOMMUNICATIO I הַנָּחוֹת יְסוֹד:המבנה הכללי דומה ל"הוכחה מטאפיזית", כאלה מצויות הרבה בכתבי אפלטון, ואצלנו- אצל שפינוזה, למשל. קודם כל זקוקים להנחות יסוד. גּוּפוֹת מִתְנוֹעֲעִים רוֹמְזִים עַל חֲיִּים אֶפְשָׁרִיִּים בְּתוֹךְ חָלָל "בריאה מדעית"- התנועה היא תכונה אינהרנטית של קיום, ולכן צריכה לעמוד בבסיסו, ולשמש לו סיבה. התחלה זו מזכירה את אחת ההוכחות בדיאלוג "פאידרוס", שם "מוכיח" אפלטון את תכונת האלמוות של הנפש. גם שם מוזכרים "מתנועעים" ו"תנועה" בתור סיבות לקיום. מָלֵא יַחֲסִית בְּכָּאוֹס שֶׁל מוּנָחִים בִּיּוֹלוֹגִיִים מוֹדֶרְנִיִים אינו מלא עד כלות- רמז לחלק שאינו מלא... (ה"צמצום" הקַבָּלִי). הקורא נזרק מנקודת ההתחלה של הקיום לנקודה עכשווית, של חיים המוגדרים ע"י אינסוף מונחים מדעיים. תְּנוּעָה הַמּוֹשֶׁכֶת מִתְנוֹעֲעִים לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה יַחַד – כאן מתפצל מישור השיר לשניים- האחד ממשיך בתיאור ה"בריאה המדעית"- הצטרפות תת-יחידות בעלות היכולת לנוע לגופים שלמים יותר. המישור השני- " לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה יַחַד"- קונטציה של יחסים זוגיים. "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד-אז שיהיה בתנועה". צַמָּה מְרַצֶּדֶת שֶׁל אֶפְשָׁרֻיּוֹת קִרְבָה הדו-גדיל של סיבי ה DNA אכן מתאים כתמונה. הריצוד הוא אינסוף מצבים, המשתנים כל מליונית השניה. מפליא, בלתי ניתן להבנה, לניסוח. תמונת הגדיל ורוח הדברים מזכירה לי מתוך הגמרא: "מטרוניתא (גברת נכבדה) שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה לששת ימים דכתיב (שמות לא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו'. אמרה לו ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? אמר לה מזווג זיווגים, אשתו של פלוני לפלוני בתו של פלוני לפלוני ממונו של פלוני לפלוני..." 'הָאֶפְשָׁר' הוּא שַׁי לַחוֹגְגִים אוֹתוֹ, לַחָגִים סְבִיבוֹ בִּקְבוּצוֹת, מתוך האינסוף נבחרים הדברים שהם אפשר. הנקודות האפשריות, שחלים עליהם החוקים אותם אנחנו מכירים, שהם אינם אַיִן, הם הפליאה, הן הנקודות להם אפשר להתקרב, הזיווגים הנכונים, המכנים המשותפים. כל מה שאפשרי מגרה את הדמיון, וגם נוצר ממנו. ברגע שהדמיון יוצר אותו, הוא אפשרי והופך למשאת נפש- זהו מנוע בריאה, תגובה של רדיקלים חופשיים. קְבוּצָה הִיא צֵרוּף מִלִּים מְקֻשָּׁר, רָצִיף . כאן חל הפיצול המשמעותי במשמעויות- הכוון החדש הוא ארספואטי. מתוך עשרים ושתיים אותיות (או עשרים חומצות ואמיניות, אבני הבניין של החלבונים- חומרים הבונים חלק חשוב בעולם החי) נוצרים מילים, שהופכות משפטים שהם משמעות חדשה ופלאית. הוֹהוֹ הַמְּגַמְגֵם דִּבֵּר בֵּאלֹהִית. אקט הבריאה. הבל פה שהוא מפץ גדול. לֹא הָיָה קֶשֶׁר הוֹלָדָה עִם אֱלֹהִים אין קשר של סיבה ומסובב, כי לפי הגיון זה, למסובב יש גם סיבה. לכן הולדה איננה באה בחשבון. רמז ארספואטי- על המקור החבוי בנפש ממנו נובעת השירה. וְלֹא הָיָה פִּעֲנוּחַ דַּקֻּיּוֹת אֱלֹהִיּוֹת אולי הכוונה כאן למושג הזמן- פעולת הבריאה לא היתה מעשה של אחד אחרי השני, אלא הכל במקביל- כל הפרטים בבת אחת. במישור הארספואטי- אולי מדובר כאן על הדברים שמגלים בדיעבד אחרי כתיבת השיר, דקויות שנכתבו ע"י הבלתי מודע. הָיָה הַכֹּל מִתְנוֹעֵעַ לְלֹא קָצֶה מצד אחד- המצב שלפני הבריאה היה אינסופי מְרֻסָּן בְּכַפְתּוֹרֵי הֵבְזְקִים קְרִיסְטָלִיִּים והפך פתאום מרוסן, כלומר מוגבל, שיש לו סוף. המראה הניבט מבמילים מזכיר את הריצוד שהוזכר קודם. דִּיסְהַרְמוֹנְיָה שְׁלֵמָה לְהַפְלִיא שלמות שאינה מאופיינת בהרמוניה, בשווי משקל וסימטריה- אלא במצב מופלא ששום דבר אינו מאוזן, ולמרות זאת הכל שלם- פלא. הָיָה מְרַחֵף בֵּין קִטּוּעֵי הַמִּלִּים וְנִמְלָא פְּלִיאָה כאן ישנה חזרה למישור הארספואטי. "בין השורות" הוא ההנאה מן השיר, הלך הרוח שהוא משאיר (ולא ניתוח של כל מילה כמו שאני עושה כאן, ומפחית מן ההנאה). בְּעֹמֶק חֲלָלִים יָפִים בֵּין רִקְמָה לְרִקְמָה חזרה אל הגוף- התמונה המצטיירת אצלי היא של חתכים של רקמות(חתכים היסטולוגיים). בין המילים, כמו בין התאים הבונים את הגוף, בהם אין חומר- יש את המשמעות האמיתית, הלא ארצית. עַל חֳמָרִים מִלּוּלִיִּים הַמִּתְפָּרְדִים לְאוֹתִיּוֹת הַנִּזְרָקוֹת פְּרַקְדָן מתוך הרווחים בין הרקמות, החלק הנסתר, הנפשי, נזרקות האותיות וכבר מגיעות למצב של פרקדן- הן מוטחות בעוצמה רבה על הדף, דבר המעיד על עוצמתם של החללים. אֶל רִצְפָּה מֻשְׁחֶרֶת מֵהֲמֻּלָּה טֶקְסְטוּאָלִית הכתיבה המהירה, הלא עוצרת, שיוצרת בלא ניתן לעצור בהמלכה, המושכת, היוצרת המולה על הדף (ייתכן גם שהדף שחור כבר, ויש פירוש פסימי- המילה הנכתבת מצטרפת ל"מָלֵא יַחֲסִית בְּכָּאוֹס שֶׁל מוּנָחִים בִּיּוֹלוֹגִיִים מוֹדֶרְנִיִים". נִמְלָא פְּלִיאָה עַל הוֹהוֹ הַהוֹפֵךְ לְהוֹ הוֹ הוֹ הוֹ התהליך של הכתיבה נערץ, מהמהם. פְּלִיאָה הָיְתָה לָרֶצֶף הַיָּחִיד שֶׁהֵנִיעַ ההתקדמות קדימה, שהיא היחידה שקיימת, מונעת ע"י הפליאה, היא הטעם להכל ובלעדיה הכל יפסיק, הֵדִים שֶׁל הַבָרוֹת שְׁבוּרוֹת מה שנכתב הופך להברות, שהן הדים- עדים לא ישירים של כוונת המילים. לא רק שהמילים שבורות להברות, גם ההברות שבורות, אולי לאותיות- כך הן מגיעות לקורא. שֶׁעָטְפוּ אֶת הֶהָמוֹן הַהַרְמוֹנִי המון הרמוני- בניגוד לדיסרמוניה המושלמת שהיתה בבריאה. הקורא איננו מבין (צריך להפוך את האותיות לתובנה אצלו), ומצד שני אפשר לפרש הפוך- ההברות עוטפות את המילים, והופכות אותן לקבוצה, ליחידה אחת שלמה וּבָרְאוּ אוֹתוֹ לִכְדֵי קְבוּצָה מְקֻשֶּׁרֶת- ההדים הם גם בוראים, בוראים שעוטפים (כאן יש הולדה). שְׁלֵמָה הַנָּעָה לְבַדָּה. הבריאה הסתיימה- התקבלה ישות אחת, שלמה, בעלת יכולת לנוע ולפיכך חיה, אך היא לבדה- ויש לה עוד דרך. בְּרִיאָה הִיא מַעֲשֶׂה אֱלֹהִי EXCOMMUNICATIO II אֲנִי מִתְקָרֶרֶת אַבְּסוּרְדִּית בְּעֶזְרַת מְאַוְרְרֵי עֲנָקמעבר חד מאוד מתאורי בריאה, שהם "מְרַחֵף בֵּין קִטּוּעֵי הַמִּלִּים וְנִמְלָא פְּלִיאָה", לרוח מטרידה וחזקה, מעיפה, הקיימת מאוד מול הכותבת. כאן פתאום יש גוף ראשון שמדבר על חוויה שאפשר ליגוע בה, שמתרחשת בהווה, שאיננה תאורטית. רַק בַּהֲדִיפָה חֲזָקָה אֶת הָאֲוִיר אֵלַי יֵשׁ מַמָּשׁ בחוויה הקיומית יש את ההרגשה, יש את חוק הפעולה והתגובה- אם דבר מזיז אותי, סימן שאני קיימת. יציאה מהלך הרוח של החלק הראשון, גם הכותבת נמצאת בבריאה הזו. הַמֵּעִיף אוֹתי רָחוֹק אֶל הֶעָמוֹק הַצּוֹנֵן שָׁם אבל הקיום הזה, החזרה אל הממשות, מקררת מהחום שקדח קודם את האותיות לדף, אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים אֵלַי וההדים שהיו קודם – הופכים להמהום חיצוני המבקש תשומת לב. המוזה ברחה לה המימה. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |