 |
"כיכר המדינה", ימי שישי בלילה, החל מה-29/6, ערוץ 2, שידורי קשת.
|
|
| תקשורת • דובי קננגיסר • יום א', 24/6/2001, 18:49 |
|
 |
|
באגף החדש, ההולך ונבנה, של משרדי קשת בתל־אביב, המעליות מדברות. הרעיון שאפילו המעליות מדברות אליך שם - אבל לא מקשיבות לך - נראה לי מאוד מתאים. טלוויזיה, בסופו של דבר, היא כמו מעלית מדברת: תקשורת חד כיוונית, מנוכרת, מנותקת, במסווה של אינטראקציה. הניסוי החדש של שידורי קשת ינסה לשנות את התמונה הזו במקצת.
"כיכר המדינה" היא תוכנית הלייט־לייט נייט החדשה של קשת, בליל שישי אחרי חצות. התוכנית נותנת במה ליוצרים שאינם אנשי טלוויזיה מקצועיים, וכוללת קטעי וידאו ואנימציה, וידאו־ארט וקליפים דלי־תקציב. בסדר־גודל ארצי, מדובר בדבר הקרוב ביותר שיש לנו ל-Public Access. זוכרים את ווין וגארת'? את התוכנית של ישו בסאות' פארק? זו נגישות ציבורית. מה שקשת מציעים לנו היא הגרסא המדוללת: בין שעה לשעה וחצי של קטעים בני חצי דקה עד עשר דקות האחד, בשעה שאנשים ישנים או מבלים בחוץ. אך לאור רמת השיתוף של הציבור במה שמתרחש על המסך - הרי גם על המעט הזה יש לברך. מי יודע, אולי זה הקטן עוד גדול יהיה.
"אני אוהבת טלוויזיה של העם", אומרת עתר ארזי, מפיקת "כיכר המדינה", וממשיכה לספק דוגמאות: ריקי לייק, ורדה רזיאל ז'קונט, ותוכניות הגמר של פספוסים. "אני מחפשת תחושה של פשטות. יכול להיות שאני אקבל משהו סופר־אינטליגנטי, ונשדר אותו, אבל קשה לי להאמין שזה מה שישלחו לי," היא אומרת. "אני רוצה משהו שילך לרחוב". מגוון סוגי הקטעים שיופיעו בתוכנית הוא רחב: מערכונים, שירים, קטעים אמנותיים, אנימציות פלאש, וידאו־ארט, קטעים חברתיים ופוליטיים - הכל תוך ניסיון להיות קומוניקטיביים ולשעשע לעיתים קרובות. בכלל, מידת השעשוע היא אלמנט חשוב בבחירת הקטעים שימצאו את דרכם אל השידור המיוחל. "חשוב מאוד שלא ישעמם", מסבירה עתר את הקריטריונים לבחינת הקטעים, "כדאי מאוד שיזיז איזה רגש - חיוך, עצב, כעס, השתאות, צחוק מתגלגל". גם מקצוענות בתחום מסוים, אפילו אם אינה גורמת לריגוש, יכולה לקנות כרטיס ל"כיכר המדינה". "המוטו הסמוי ב'כיכר' הוא שלכל אחד יש זכות קיום, והוא בהחלט נר לרגלינו".
אבל מה שעתר באמת מחפשת, זאת האותנטיות. קשת, להזכירכם, זו אותה זכיינית שהעומד בראשה המציא את מסעודה משדרות. אך בעוד שבתחילת דרכה הצטיינה קשת בעיקר בשעשועונים רדודים במיוחד ("יותר מזל משכל" הייתה מהברקותיה הגדולות), הרי שעכשיו עברה אותה תורה עידון ותחכום - כיום היא נקראת "אותנטיות". "עיקר הקטעים שזורמים אלינו זה קליפים, וידאו־ארטים, קטעים ארטיסטיים למיניהם. אנחנו דווקא מקווים שזה יהיה יותר עממי וקומוניקטיבי". כדוגמא לקטע אותנטי היא מספרת לי על תוכנית האירוח המאולתרת של הצמד נחמינה - שתי בחורות שמבקשות מן האורחת שלהן לפתור את בעיית הרווקות הכרונית שלהן. היא נרתעת מדברים שבאו מן המוכן, דברים סגורים וקפואים. כשציינתי שחלק מהקטעים בפיילוט הם בעלי דמיון מפתיע לקומדי סטור, היא מסכימה: "נורא אכזב אותי לקבל חיקויים של דברים קיימים, אני מחפשת את ה-real people, ומקווה לברק ומקוריות." אבל מצד שני גם חשוב לה שלא להפוך לתוכנית קאלט - מה שנקרא "הסרוטים של קיציס".
במנהטן פועל ערוץ שמוקדש כל כולו לשידורים ציבוריים - בלי שום צנזורה. התוצאה היא רצף של "פריק שואוז", קטעים פורנוגרפיים, וסתם דברים תמוהים לחלוטין. עתר תשמח לקבל קטעים פרועים לגמרי, אך בעיקר חשוב לה לשמור על האיזון בין סוגי הקטעים: גם דאחקות, גם התפרעויות, אבל גם קטעים אמנותיים וגם אמירות פוליטיות. המפתח להצלחת הרצועה, היא חושבת, הוא במגוון ובאיזון.
התוכנית נהגתה על־ידי אורי גרוס, מנהל פיתוח בשידורי קשת, שעבד בעבר עם ארז טל ב"רק בישראל" ובפיתוח הפורמט של "הכספת". אך בניגוד לשתי התוכניות הללו, מ"כיכר המדינה" אין ציפיות לרייטינג גבוה. יום השידור הקשה ושעת השידור המאוחרת מציבים את התוכנית בעמדת נחיתות, עוד לפני שהחשבנו את הירידה הכללית בצפייה בערוץ 2 בתקופה האחרונה. שתי התוכניות הראשונות, תקודמנה לשעה 12:15, כדי לתת את הדחיפה הראשונית לפני שתחזור למקומה הטבעי בסביבות השעה אחת בלילה. "אנחנו מקווים לתפוס את אלו שנשארו לראות את סוף הסרט של יום שישי," אומרת עתר, בעלת ותק באזורי הספר של הרייטינג. היא הפיקה את תוכנית הלייט־נייט "יחסים מסוכנים" עם דנה מודן, וכיום היא מפיקה את התוכנית "החדר" ביום שישי בבוקר.
"מבחינת הפרסום, המצב קשה. ליחסי הציבור אין את מי לראיין, והפרומו נדחק בגלל 'העונה החמה"'. אם לא שמעתם עד כה על "כיכר המדינה", זה בגלל שאף אחד לא ממש טרח לספר לכם. החיפוש אחר קטעים לשדר בתוכניות הראשונות התרכז בבתי־ספר לתקשורת ולקולנוע, במגמות תקשורת ובכל מקום עם פוטנציאל. זאת, בנוסף לפרסום נמרץ בפורומים הרלוונטיים ברשת, פרסום שהביא למספר קטעים מוצלחים, אבל גם להרבה עצבים מצד גולשים שלא אוהבים תאגידים מסחריים שנדחפים להם לאזור הפרטי שלהם. חלק מהקטעים שישודרו בתוכניות הראשונות הם קטעים שצולמו על־ידי ההפקה עצמה, גם כדי למלא חסרים, וגם כדי לסמן ליוצרים הפוטנציאליים מה בדיוק מקווה ההפקה לקבל מהם. "אין לי כוונה להמשיך עם יצור הקטעים," מדגישה עתר. היא מאמינה כי הפרסום הטוב ביותר יבוא כשהתוכנית תעלה לאוויר - אז יחלו לזרום הקלטות מהצופים, והתוכנית תוכל להחזיק את עצמה.
קל להאשים את יוצרי התוכנית במניפולציה. תוכנית כמו "כיכר המדינה" תחשב לזכיינית כשעה וחצי של תוכנית מקור. המלכוד של תוכניות מקור הוא בכך שהן בדרך־כלל יקרות, הרבה יותר מאשר רכישת סדרה אמריקאית, למשל. מכיוון שכך, יצירת תוכנית מקור לשעות הספר יכולה להיות בעייתית מבחינה תקציבית - הפרסומות הזולות יחסית פשוט לא מכסות על ההוצאות. "כיכר המדינה" היא תוכנית בהוצאה אפסית. אבל עתר חושבת שטענה כזו היא קנטרנית: "הרי אם לא היו משדרים את זה, היו משדרים משהו זול אחר - איזה ג'אז בים האדום או משהו כזה. היינו יכולים לתקוע מנחה בין הקטעים, ואז איש לא היה בא אלינו בתלונות. אבל זה נוגד את כל החזון של הדבר. כל הרעיון הוא שמדובר במשהו של הצופים." מאותה הסיבה היא גם מתנגדת להצגת כל אינפורמציה על גבי הקטעים המשודרים. "בהתחלה חשבנו להציג את הקטעים בתוך מסגרת שחורה, כאילו הם לא יכלו לעמוד בפני עצמם אלא אם נסמן אותם מראש בצורה מיוחדת. אבל החלטנו להוריד את המסגרות ולתת לקטעים את מלוא הכבוד. צריך פשוט לשדר את החומרים, לא להעלות עליהם אינפורמציות". התוספת היחידה לקטעים תהיה שקופית בתחילת כל קטע, בה יצוינו שם הקטע, שם היוצרים, אורך הקטע, ושם הקטע הבא אחריו.
"כיכר המדינה" רחוקה מלהיות החלום של הטלוויזיה ההשתתפותית - האינטרס המסחרי חי וקיים לכל אורך הדרך. מצד שני, לאור הצלחתה המפוקפקת של הטלוויזיה הקהילתית בכבלים, יש מקום לתהות אם החלום ההשתתפותי הוא באמת כזה רעיון טוב. שני דברים הם המפתח להפיכת התוכנית להצלחה אמיתית כפורום תרבותי, מעבר להצלחתה כמוצר מסחרי: הראשון הוא השתתפות פעילה אמיתית של הצופים - גם בדרך של הצעת חומרים, וגם דרך אתר התוכנית (שיעלה במקביל לשידור התוכנית הראשונה), בהצעת משוב וביצירת אינטראקציה מלאה. השני הוא אומץ ואחריות ציבורית מצד שידורי קשת בכלל וצוות ההפקה של התוכנית בפרט. אם הם ידעו לבחור את החומרים שישודרו על פי אינטרסים ציבוריים - של חשיבות התכנים ותרומתם לדיון ציבורי - ולא על פי אינטרסים מסחריים של רייטינג ובידור נמוך, התוכנית תוכל להפוך לשם דבר בישראל.
כששאלתי את עתר כמה כבר אפשר להגיד בזמן המוקצב לכל קטע, היא סיפרה לי על תוכנית הרדיו "במה מרכזית", ב"רדיו ללא הפסקה", שם מקבלים המאזינים דקה אחת לומר כל שברצונם לומר בלי הפרעות. "אנשים מספיקים עולם ומלואו, מתלהטים, מרתיחים את עצמם," היא אומרת. אם בדקה אחת אפשר להגיד עולם ומלואו, הרי שמן הסתם בעשר דקות תמימות אפשר להגיד את כל היקום.
בדקה אחת אפשר לומר הרבה סיסמאות, אבל אי־אפשר לומר משהו בעל משמעות. בעשר דקות אפשר לומר משהו בעל משמעות. השאלה היא אם "כיכר המדינה" תמצא לנכון לשדר את זה, או שניוותר עם עוד מעלית מדברת - הפעם בקולה של מסעודה משדרות.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש