הדוברים של המתים | 309 | |||||||||
|
הדוברים של המתים | 309 | |||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
מאמר מעניין מאוד. כמה הערות וכמה שאלות: ראשית, הייתי רוצה להזכי, באותו עניין, ספר נפלא בשם "הדברן" למריו ורגס יוסה, המספר את סיפורו של שבט המצ'יגנגים, תושבים מקוריים של אמריקה הדרומית, שאצלם חוזרים המתים גם כן ומתערבים בצורות שונות בחיי החיים, אולם שם חוזרות רק נשמות המתים הנאצלות, ואלו באות לסייע לעם במצוקתו, ורק אם העם ראוי לכך. והרי לכם מודל סימפטי יותר של התערבות מטאפיסית. הייתי גם רוצה להפנות אליך שאלה או שתיים, שמעון, שלא מצאתי להן מענה במאמר: פתחת מאמרך עם הויכוח בין נדיה מטר לשלי יחימוביץ' (גם לי יצא להאזין לו) אך התייחסת רק לחלק אחד מן התזה של מטר - לחלק של המתים. אמנם בזה עוסק המאמר, אך נדמה לי שעולה די בבירור כי אינך מקבל את עמדתה של מטר, כמו גם את עמדתו של ח"כ זאבי, ולפיכך - מהי תשובתך לחלק השני של רעיונה של מטר, החלק של הדורות הבאים. הלא תסכים כי עניינים פוליטיים ראשונים במעלה מונעים מנקודת המבט של דאגה לדורות העתיד (כגון המאבק על איכות-הסביבה), וכי במקרים אלו לא ניתן לשלול את לגיטימיות נקודת המבט הנ"ל. אם כן, מדוע אינך מקבל את עמדתה של מטר בעניין שיתוף הדורות הבאים במחלוקת על א"י? ושאלה נוספת: לא זר לך, בודאי, המונח "צוואת שכיב-מרע", היינו - בקשתו האחרונה של הנוטה למות. כידוע, אנשים מייחסים חשיבות עצומה למילוי רצונו האחרון של אדם, במיוחד קרוב להם. מכאן, ניתן לראות ולהבין את הדבקות הרבה המאפיינת לעתים אנשים ששכלו קרוביהם במלחמה (ולהרבה בחברה הישראלית זה קרה) באי-פשרנות פוליטית. מה יחסך לתופעה זו והיכן אתה משרטט את הגבול שבין רצון לגיטימי לקיום משאלה אחרונה לבין רצון בלתי-לגיטימי? |
|
||||
|
||||
אסף, א. אני ציטטתי ראיון עם דניאלה וייס, לא עם נדיה מטר, אם כי ככל הידוע לי שתי הגברות הנ"ל אינן רחוקות בדיעותיהן זו מזו. ב. מדוע איני מקבל את עמדת שיתוף הדורות הבאים במחלוקת על א"י? : לא משום שאני מתנגד עקרונית אלא משום שכשם שהמתים לא יקומו לתחייה הרי שצאצאי צאצאנו לא ייוולדו לפני השעה היעודה. במילים אחרות, התביעה של גב' וייס לקיים הצבעה רק כשכו-לם, המתים, החיים ואלה שלא נולדו יגיעו לקלפי יכולה להתממש רק בקץ הימים וההיסטוריה, עם תחיית המתים הכוללת, ואז כבר ממילא לא תהיה כל משמעות לסוגיות המדיניות המעסיקות אותנו, החיים. האמנם באמת מתחשבת גב' וייס בדעתם של צאצאנו העתידיים? הרי לשיטתה גם הם יצטרכו לחיות בדיוק לפי התכתיב שנקבע בתקופת אבות אבותינו (ולפי פרשנותה של וייס את התכתיב הזה?) מובן שבתור הורים טובים עלינו לדאוג לצאצאנו בנושא איכות הסביבה ולא להתחשב בדעתו של אברהם אבינו בסוגיה. ג. היכן אתה משרטט את הגבול שבין רצון לגיטימי לקיום משאלה אחרונה לבין רצון בלתי לגיטימי? קו הגבול הראשון עובר בדיוק היכן שעובר קו הגבול בין 'הפרטי'(האישי) ל'לאומי' (ציבורי). אם פלוני מרגיש שעליו לקיים את מצוותיו של משה רבינו או את ציוויו של ברל כצנלסון במאמריו האחרונים, שיעשה זאת, אני לא אפריע לו, ובלבד שלא ינסה לכפות עלי את הדברים בטענה שאלה ציוויים לאומיים שאי אפשר לשנותם לעולם. הנה דוגמא משבוע שעבר (10.9.00) שקוממה אותי: הרב אייכלר בבואו לטעון נגד המהפיכה האזרחית המיוחסת לראש הממשלה ציין שסבו של ברק היה יהודי ירא שמיים שנהרג בפוגרום על קידוש השם, ועכשיו, ממשיך אייכלר, אין ספק שהסבא שואל מקברו איך זה שאהוד ברק מוכן לפגוע בשבת ולהכריז על מלחמה אזרחית. "איפה האהבה לתרבות של הסבא?" שאל אייכלר. לדעתי זו התערבות גסה בין מה שבין ברק לבין הסבא שלו (או ליתר דיוק, בין ברק לבין עצמו), נסיון לנכס את הסבא של ברק ז"ל לצרכים פוליטיים. לדעתי, במישור הפרטי, יש להשתדל לכבד את בקשתו האחרונה של המת (בפרט אם הוא נוטה למות, כפי שציינת, אך עודו בחיים). אבל אם בקשתו תעמוד בניגוד מוחלט לאמונותיי הרי שלא אקיים אותה. בברכה, ג. שמעון |
|
||||
|
||||
Anothrt example (just to be fair) was when Barak said that Yoni Netanyahu would have been ashame of Bibi when he used the Tzeelim incident in the election procedure.
|
|
||||
|
||||
אני אישית מתעניינת בחיים שאחרי המוות וחושבת שזה מעניין מאוד.... ומכיוון שאנחנו לא היינו מתים וקמנו לתחייה אנחנו לא יודעים את רצון המתים ולא יכולים להכניס מילים לפיהם... |
|
||||
|
||||
ראשית, תודה לכותב על מאמר מעניין מאוד. אני *עדיין* לא בקיא בתחום החיים שלאחר המוות, והאם המתים יכולים לדבר, אז לא אביע דיעה בעניין. ;-) מה שדניאלה וייס אמרה הוא במילים אחרות דבר כזה - נושא "ארץ ישראל השלמה" הוא אידיאולוגיה. אידיאולוגיה זה משהו שלא מתווכחים עליו, ולא עושים בו פשרות. אידיאולוגיה זה "בעד שלום", "בעד מוות לערבים", בעד "ארץ ישראל השלמה", בעד "ציונות" (וכמובן שגם נגד כל אחד מאלה). אידיאולוגיה אינה עומדת למבחן הבוחר לצורך שינוי שלה. זה או שאתה בעדה או שאתה נגדה, והעובדה שהרוב הצביע נגד האידיאולוגיה, אין פירושו שאתה עוזב אותה ועובר ליישם משהו אחר. זה שהאידיאולוגיה של צד אחד לא "מנצחת" בבחירות עם, לא אומר שהצד המפסיד יקפל את הדגלים וילך להתמקח על גודל ההפסד. אז טוב, לא ארץ ישראל השלמה אלא ארץ ישראל השלמה פחות כך וכך. זה מגוחך. לכן יש דמוקרטיה - כדי שכל אחד ימשיך ויחזיק באידיאולוגיה שלו, גם אם היא מפסידה, וימשיך להיאבק עליה. אתה הרי לא מצפה שמי שהיה בעד היציאה מלבנון ינטוש את האידיאולוגיה רק בגלל ש-18 שנה לא היה לו עם מי לדבר. אתה לא מצפה שאלו שבעד החזרת שטחים ינטשו את האידיאולוגיה רק בגלל שרוב העם ליכודניק. כך אינך יכול לצפות מדניאלה וייס לנטוש את אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה רק בגלל שברגע זה ובנקודת זמן זו אין לה רוב. וכדי להחזיר אותנו לנושא המתים המדברים - מה דניאלה וייס אמרה - שזה שהיום אין רוב לאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה לא אומר שהיא צריכה לנטוש אותה ולהפסיק להיאבק עליה, *גם* משום שבכל מהלך ההיסטוריה של העם היהודי, מאות אלפי אנשים מתו על האידיאולוגיה הזו, והיא רואה את עצמה ממשיכת דרכם ונושאת דברם - כי הם מתו על מזבח האידיאולוגיה הנכונה והצודקת וכו'... האם אחרים לא עושים שימוש כזה במתים? האם זה לא חזר בכל לווייה של חייל שנהרג בלבנון- מה הבן המת היה אומר, כי הוא היה נגד הישיבה בלבנון. כל מי שדיבר בעד היציאה מלבנון, בעיקר אלו שעשו את זה סמוך מאוד לכניסה ללבנון ב-82 ועד 84 בערך - עשו שימוש במתים ובמה שהמתים היו אומרים לו רק היו שואלים אותם, ושהם, המוחים והמפגינים, מדברים במקום אלה שהלכו. חשבתי אז ואני חושב גם עכשיו ששימוש בדברי מתים הוא ציניות שאין לה מקום. אבל, אני מודע לכך שזה לא אפשרי למנוע את המניפולציות שכל אחד רשאי לעשות בדברי המת כל זמן שאין אסמכתה כתובה למה שהמת היה אומר לו שאלו אותו; וגם שזה נחוץ במקרים מסויימים כדי להעצים את הטענות ולהקנות להן חזות אותנטית. זה עובד על הרגש, ואי אפשר למנוע שימוש כזה במחשבות המתים. גם מדינת ישראל, מוסדותיה, ראשיה ומנהיגיה עשו ועושים שימוש בלתי פוסק בדברי המתים. השימוש הכי "ציני" הוא בהקשר של השואה - תנסה להיזכר כמה פעמים שמעת את המשפט "אני עומד כאן במקום הנורא הזה ואומר/וקורא בשם הנספים ... וכו"'. השואה זה עדיין טאבו, אז אף אחד לא מתקומם. הרבה יותר קל להתקומם נגד דניאלה וייס ו/או קיבוץ געש ששם לוח מספרים מתחלף עם מספר המתים בלבנון עד שגם הם הבינו את המעשה המכוער שלהם. |
|
||||
|
||||
השימוש במוות כמנוף למען החיים, מושרש ביהדות ממש מתחילתה. כשאשתו של אברהם אבינו מתה, והוא צריך לקברה, הוא עושה "שימוש ציני" באשתו המתה על מנת לקנות מייד עפרון את המערת המכפלה. אפרון אומר לו: "במבחר קברינו קבור את מתיך", לא עת להתמקחויות בשעה שמתך מוטל לפניך, אך אברהם בשלו: מכור לי את השדה והמערה. מי שרואה במוות כליון ואבדון, ממילא הביטוי "שימוש ציני במוות" אין לו שום משמעות עבורו, הוא מתכוון למעשה ב"שימוש ציני בחרדת המוות" שהיא אחד מהכוחות היותר דומיננטים אצלו הוא. תפיסה כזו מערבבת למין מיש-מש חסר פשר אגדות גויות טפלות המבטאות חרדות ויצרים מודחקים, יחד עם מושגים אל-מותים כגון נשמות. |
|
||||
|
||||
Many parts of the jewish world give more importance to the sayings of the (supposedly wiser) dead sages than to the opinions of the rabbis of today. This is the same attitude - saying that we are but dwarfs when compared to the (dead) giants of the past.
|
|
||||
|
||||
נכון, אבל הנקודה פה היא לא המוות של אותם חכמים אלא התקופה בה הם חיו. רב שמת שבוע שעבר לא מקבל את הייחס לו זוכה רבי עקיבא. |
|
||||
|
||||
משה, מדבריך מתקבל הרושם שאמיתות דבריהם של חכמים נקבעת לפי הוותק שהם צברו כמתים. תמהני. |
|
||||
|
||||
הא כיצד הבנת זאת מדברי? כל שטענתי הוא שהמשמעות שמייחסים לדבריהם מושפעת מאוד מהתקופה בה *חיו*. יתכן ובמקרה יוצא שקנה מידה זה חופף את הקנ"מ שציינת, אולם זה לא הכרח, כלומר יתכן שתקנות שחידושים של חכמים בדורות הבאים יקבלו תוקף יתר מאלו שבחלק מהדורות שעברו (למעשה זה קיים אולם אכמ"ל). יש להבחין בין הגורם לבין תופעה נגררת שאיננה מהווה סיבה. |
|
||||
|
||||
משה, א. הבנתי זאת מדבריך ע"ס הדוגמא שהבאת: "רב שמת בשבוע שעבר אינו מקבל את היחס לו זוכה רבי עקיבא" (ציטוט דבריך + תיקוני שיבושים קלים שנפלו בעברית שלך). מתוך הדוגמא הנ"ל לא בלתי סביר להבין שהפז"מ הוא הקובע. עם זאת שמתי לב גם לניסוח שלך שיש משקל לתקופה בה חיו החכמים ולכן לא התבטאתי בלשון נחרצת אלא כך: "מדבריך מתקבל הרושם ש.." היות שאיני בקי די הצורך בתרבותך איני מבין עדיין את הקשר בין 'אמיתותם של דברים' לבין התקופה שבה נאמרו. אודה לך על הסבר. ב. chen בתגובתו טוען שעצם השרדותם של דברי החכמים במשך הדורות מקנה להם ערך, אבל האמנם היא מקנה להם גם "ערך אמת"? אין להבין מדברי שאני מזלזל בטקסטים עתיקים, הפוך נהפוך הוא. דעתי היא שהקריאה בכתבי העבר היא מנוף בלעדי כמעט להיחלצות מ"הרודנות של ההווה". אנחנו, החיים, שקועים בחיי השעה עד כדי כך שמטבע הדברים אנחנו נוטים לראות את מה שקיים כאילו הוא מחוייב המציאות, "זה טבעו של עולם," אנחנו אומרים. ואילו הקריאה בכתבי העתיקים מראה לנו שיכול להיות אחרת, היא מעניקה לנו נקודת השקפה שונה על המציאות שלנו. למה הדבר דומה? למי שיוצא למסע לחו"ל וכשהוא חוזר לארץ הוא רואה אותה בעיניים חדשות. אבל אין זאת אומרת שאל לנו לקרוא בכתבי העתיקים בעיניים ביקורתיות. NO AUTHOR IS AN ABSOLUTE AUTHORITY (אף מחבר אינו סמכות מוחלטת). הבאתי כאן את המשפט באנגלית על מנת להמחיש איך אפילו בשפה כבר מוטמעת התפיסה שלטקסטים ולמחבריהם יש סמכות אפריורית (באנגלית המילה 'מחבר'='סופר' משולבת במילה 'סמכות'), ועל אחת כמה וכמה כשהמדובר בטקסטים קאנוניים. כאמור, בכוחם של טקסטים עתיקים לחלץ אותנו מהרודנות של ההווה, אבל אם לא נראה בהם טקסטים שעומדים לבחינה ביקורתית ככל טקסט, אם נתבטל בפניהם, הרי שאנחנו מזמינים לעצמנו את הרודנות של העבר. |
|
||||
|
||||
ראשית אני מתנצל על התגובה המאוחרת. מכיוון שהנושא סמכות החכמים בעבר לעומת סמכות הרבנים בהווה, הוא נושא קריטי המשיק שאלות השקפה בעלות משמעות מרחיקת לכת, בעבר (ע"ע צדוקים וקראים) ובהווה (ע"ע רפורמים), לא רציתי לשלוף תשובה מהשרוול אלא חיכיתי שיהיה לי זמן "להשקיע" בתשובה. מה היתרון של הדורות הקודמים? מקובל על היהודים שהדורות הקודמים עלו על הנוכחיים בגדלותם בתורה. גדולה זו באה לידי ביטוי בקשר ישיר יותר לנבואה ולנביאים ולפיכך גם דיוק רב יותר והבנה טובה יותר של ה'סיבות' לתורה ולמצוות הגוזרות רבות מהדינים וההלכות אותם חכמים תקנו ופירשו. בנוסף ככל שעובר זמן רב יותר מתלבנים ומתבררים השיטות הקודמות וממילא התהליך מנפה שגיאות. אם כן שני גורמים אלו עושים את דברי הקדמונים "נכונים יותר", בנוסף ישנו דבר הנקרא "קבלות" של כלל ישראל או "תקנת בית דין הגדול שבירושלים" המתייחסים ל"סייגים" של חכמים כלומר תקנות שסיבתם איננה מהותית אלא טכנית. תקנות אלו אף שבטל טעמם הם נשארות אך בתנאים מסויימים הן יכולות להתבטל. בבואנו "לשפוט" דברים אלו או במילותך: "לבקר" אנו יכולים לעשות זאת בשני אופנים. האופן הראשון הוא חיפוש היכן חכמים טעו, אך מכיוון שמעלתנו ואפילו במובן הפשוט של בקיאותנו ב"חומר" אינה כערכם, ממילא זו שרלתנות, מהסוג שמקובל פה על ידי מספר כותבים ותו לא. מאידך חובה להקשות על כל מה שלא מובן לנו בדבריהם כדי שנתרץ באופן אמיתי את קושיותינו. אבל יתכן והם טעו? המונח "טעות" הוא לא במקומו כאן. יתכן ואחרי כל החקירות עדיין נציב אנו מערכת שיקולים הנגזרת מהתורה, הגוררת הכרעה שונה מההכרעה בה הכריעו חכמים. אז תכלס אפשר לפסוק אחרת? כן, אולם הדבר מותנה בפסיקה על ידי גורם העולה על הגורם שאת פסיקתו רוצים לשנות. כל הנ"ל מתייחס לדברים הנלמדים ממידות התורה, אולם מה ש"מקובל" על ידי כלל ישראל כ"הלכה למשה מסיני" כלומר שמקורו ממשה רבינו גם אם לא נכתב בתורה, ובטח ובטח כזה שמקורו בתורה, אין בו מחלוקות ואין כל אפשרות ו-או דרך לשנותו. אם הנושא מעניין אותך עיין ב"יד החזקה לרמב"ם הלכות ממרים פרקים א'-ב' ובכוזרי (אני ממליץ לך על ההוצאה של הרב קפאח זצ"ל שהיא מדוייקת מהשאר, אם כי ומכיוון שכך, מובנת פחות) חלק ג' ל"ג-מ"ג. |
|
||||
|
||||
It remains unclear to me why you say that the wise men of today are lesser than the wise ones of the past. Does this claim rely on objective facts? What kind of wisdom are we talking about here?
Also, as far as I can see, the system you describe cannot change very quickly because great men are anyway rare in history and, it seems, the only way to reverse the opinion of a great man is through the opinion of an even greater man (which also becomes more difficult if wisdom just decreases from one generation to the next). So changes should become extremely rare over time. Is this a correct conclusion? |
|
||||
|
||||
מה, זה לא ברור? זה מה שהמדע אומר לנו... בראשית היו אדם וחווה, והם אכלו מעץ הדעת והיו חכמים. מאז ואילך היה רק Inbreeding שדירדר את רמת התבונה של המין האנושי, כך שכל דור טיפש יותר מקודמיו. לא מאמין? תנסה לראות פרק של פוקימון. |
|
||||
|
||||
שים לב שתליתי את ''הגדולה'' לקשר לנבואה ולנביאים. זה לא שאנשים נהיים פחות חכמים או בעלי כשרון אדרבה, יתכן מאוד שהמצב הפוך. מכיוון שעם ישראל עוד לא אמר את המילה האחרונה והשאיפה היא בהחלט לחזור למצב זה של נבואה, והתהליך שאכן היה לאורך הגלות היה תהליך של נביקה מתהפך בגאולה, בהחלט יכולים להיות בדורות הבאים ואפילו באלו הקרובים, כאלו שישנו הלכות שונות, אם כי הדבר כמובן מוביל לשאלה מה ולמה לשנות. |
|
||||
|
||||
הרי לפי שיטה זו לא ימצא פוסק גדול יותר שיחלוק על פסיקת קודמיו, שמעצם טבעם הם גדולים יותר... ? יתרון הנסיון של הפסיקות הקודמות (הפז"ם, הפז"ם...) הוא נקודה יפה. אך מה במיקרה שדווקא הנסיון מורה שהפסיקה רסת-טעם היא..? ומה בין פסיקות הלכה לסתם מנהגים, כמו למשל שטריימל בערבות המושלגות של באר-שבע? לי נראה שכל אלו הם נסיונות נאים לתרץ פחד וחוסר יכולת להבחין בין עיקר לתפל. אם המהות של הקונסרבטיביות היא להימנע משינויים ולשמר את המצב הקיים - ע'מ למנוע התבוללות (הסכנה שבניכר), מדוע היא עצמה מושתת על שינויים? |
|
||||
|
||||
תקרא את כל האשכול, הבהרתי וחזרתי והבהרתי שלא כל דור יראה את רבותיו כעולים עליו, ושאין כל קשר לפז''ם. שטריימל זו לא הלכה ולא מנהג זו אופנה. פנה למי שלובש שטריימל והוא יסביר לך למה אופנתי ללבוש כובעי קוז'אקים. |
|
||||
|
||||
So we do agree that in Judaism it makes a difference if something was said by rabby Akiva or by a rabby living today.
Hence, a saying is not judged just by its contents, but also by its author. This is an obstacle for critical discussion because a rabby has to be very "daring" in order to propose the reversal of a rule created, for example, in the Talmud era. As a possible alternative consider the Israeli law system. When the court applies a certain law to the case in hand, nobody asks which MKs supported that law when it was voted on in the Knesset. The law is simply there, and if enough people realise it has become inappropriate - it is changed. To summarize, respect for the wisdom of former generations is, in my opinion, irrational and damaging. We have to think for ourselves. |
|
||||
|
||||
Perhaps "respect for" is inappropriate and should be replaced by "giving superior importance to". Sorry for the lapse.
|
|
||||
|
||||
האנלוגיה שהבאת ממערכת המשפט הישראלית נראית לי מוטעית. רבי עקיבא, או כל רב אחר, מתקופתינו אנו או מימי המשנה והתלמוד, אינו המחוקק, שהרי החוק ניתן (לגירסת המאמינים) משמים. התנאים, אמוראים, רבי עקיבא, או הרב אלישיב, אינם מקבילים אם כן לחבר הכנסת אשר העלה את הצעת החוק, כי אם לשופט אשר פרש את החוק וקבע הלכה (=תקדים) לגביו, ובמקרים מסוימים אף לעו"ד המעלה טיעון המסתמך על החוק. במקרה זה, זהותו של אותו שופט (או עורך דין), מעמדו, הפורמלי והלא פורמלי, הם הקובעים את ההתיחסות לדבריו, לפעמים ללא קשר ישיר לתוכנם, ובדרך כלל ללא קשר לז"לותו של הפוסק. |
|
||||
|
||||
Ofcourse. We assume that if Rabby's sayings were so deep and profound that we still remember them after many hundreds of years - they are something that's worth listening to.
I think we can safely assume that many teachers were active in Akiva's time, but only his sayings and some selected few survived to this day. |
|
||||
|
||||
אמנם לא כל ''שימוש'' במתים הוא על טהרת האמת שבפיך, אך ישנם מקרים בהם, אכן יש לומר את דבריהם של המתים. אך הם אינם רבים. אידיאולוגיות חייבות לשרוד את השנים העוברות ולשם כך הן צריכות להתקדם בתפיסתן ולתקן טעויות פונדמנטליסטיות בשיטתן. כמו הקומוניזם, לדוגמא. אדם אינו יכול להמשיך להחזיק באידיאולוגיה זו כיום, באם הנו בר דעת, ללא מודיפיקציות קשות ומחמירות למדי. כך גם חזון ארץ ישראל השלמה. יש פה המוני ערבים. עם אידיאלוגיה. לא קרב דמוקרטי יהיה לנו פה, אלא קרב דמים. |
|
||||
|
||||
אין פלא שיש לנו כל כך הרבה ימי זכרון, כל אחד מוקדש לקהל מתים אחר. אנחנו כל כך מפוצלים כעם שאפילו מתינו אינם עשויים מקשה אחת, יש לנו קבוצות מתים שונות, וגם תביעותיהם מאיתנו שונות. הדוגמא המובהקת היא הבידול שמאפיין את קורבנות השואה. מספרם המיתולוגי קבוע, אין לשנותו ובפרט אין לגרוע ממנו - מעשה כזה נחשב להכחשת השואה. בעוד שמתינו הקדמונים תובעים מאיתנו לשמור על נחלתם המדומיינת מנהר מצרים ועד נהר פרת (או כל גרסה מקסימליסטית אחרת) ולהמשיך לעבוד את אלוהיהם, הרי שתובענותם של קורבנות השואה שקטה יותר, כמעט אילמת, עיקר רצונם הוא שנזכור אותם, שלא נשכח את זוועת מותם. אלמלא היו קורבנות השואה קבוצה נפרדת לעצמה לא היה הרב עובדיה ממהר לקבוע שהם היו גלגולי נשמות חוטאות. שהרי אם טענה זו היתה חלה על המון המתים היהודיים בכללותו היו נמנים עמם, חס וחלילה, גם מתים הקרובים ללבו וללב חסידיו. צריך לתת את הדעת על כך שבטענתו זו הקים מחיצה נוספת המבדילה את ששת המליונים מהמון מתינו האחרים. |
|
||||
|
||||
כפי שמארק טווין אמר(תסלחו לי אבל אני לא זוכר בדיוק איך זה נשמע באנגלית):כבד את הוריך כל עוד הם נמצאים ותקח את דבריהם בחשבון, אך בסוף היום הפעל את שיקול הדעת וההגיון הבריא ולך בדרכך!. זה דבר שכולנו צריכים להפנים וללמוד ממנו, ואני די משוכנע שהדברים הללו מסכמים פחות או יותר את הנושא המועלה במאמר(שהוא די מעניין) אלה אם כן... ישנם כאלה שרוצים להתווכח על דקויות שספק עד כמה הן חשובות. |
|
||||
|
||||
אל נא לזלזל בדקויות האלו... הן מה שעושות את החיים למעניינים יותר |
|
||||
|
||||
שמואל, א. הפילוסוף גרגורי בייטסון הגדיר את המידע באלה המילים, "ההבדל המבדיל". בניסוח אחר של אותו רעיון, המידע מצוי בהבחנות שאנו בוחרים לייחס להן חשיבות. ולעיתים קרובות הבחנותינו אלה אף מובילות אותנו לידע אמיתי. ב. איני חושב שדייקת בניסוח תזת המאמר. הוא עסק רובו ככולו בציוויים חברתיים ולאומיים, בהמונים ולא בפרט, בסמכותם של המתים ולא של החיים (יאריכון ימיהם עד 120) ובדוברי המתים (כולי תקווה שאינך מתקשר עם בני משפחתך באמצעות דוברים ופרשנים) - כל אלה 'הבדלים מבדילים'. עם זאת, המסקנה שהעלית בקשר לגישה כלפי ההורים אינה זרה לרוח הדברים (בעניין זה ראה תשובתי לאסף דרעי לעיל). בברכה, ג. שמעון |
|
||||
|
||||
By the way, does anybody know what is the origin of the custom of naming children after a dead grandparent?
|
|
||||
|
||||
צורך אנושי עז ואינטואיטיבי להנציח את המתים? |
|
||||
|
||||
הפחד הזה מהמתים שמוזכר במאמר לא מפיצים אותו רק דתות עתיקות גם כל מיני סרטים עושים את זה. בטלוויזיה למשל יש את הסדרה תיקים באפילה וכשנגמרים להם הסיפורים על חייזרים הם מתחילים עם מתים שקמים לתחייה שבשביל להמשיך לחיות הם צריכים לאכול רק כבדים או לבבות של אנשים, הם אף פעם לא אוכלים המבורגר במקדונלדס. וכל הזמן יוצאים סרטים על רוחות שמסתובבות בטירות ודרקולות שקופצים מארונות מתים ורוצים לנשוך בחורות יפות בצוואר. לדעתי ההנאה היחידה מהסרטים האלה זה כשהם נגמרים ומרגישים כאילו אחרי גירוש שדים. |
|
||||
|
||||
אהבתי את המאמר שלך . ועכשיו כמה תוספות הנוגעות להלכות בעינייני מתים שקמים לפתע לתחייה: בהלכה יש דיונים חשובים לגבי אנשים שקמים לפתע לתחייה מהו דינו של אדם שמת וקם לתחיה כמו בנה של השונמית שהוקם לתחיה בידי הנביא אלישע ? האם הוא בגדר "חי" או שמה אינו אלא " מת מהלך " דהיינו זומבי וממילא הוא מטמא טומאת מתים . . מסקנת החכמים היא שאין ה"מת החי מטמא . שאלה נוספת היא אם יהיה צורך להעביר טיהור למתים שקמו לתחיה שאחרי הכל היו טמאים במותם או שמה כיוון שגופם המת כלה וכעת הם לכאורה ב"גוף חדש" (מה שזה לא יהיה) ) אין להם צורך בטיהור? הההנחה השניה היא זאת שהתקבלה . ההלכה גם מעלה שאלות כמו מה קורה לאישה שבעלה נפטר והיא נישאת לאיש אחר , ולפתע פתאום בעלה המת קם לתחיה ? למי תשתייך? . המסקנה הייתה שהאשה עדיין שייכת לבעלה הראשון . ומובע בעניין סיפור ידוע מהתלמוד הירושלמי על אישה שקריבלה גט בתנאי שבעלה לא יחזור לביתו בתוך 12 חודשים מיום הוצאת הגט . בנתיים התברר שהבעל נפטר אבל החכם הרב יוסי עדיין סירב לתת לה גט מהחשש שמה הבעל יקום לתחייה ואז יתברר שאין הגט גט. המסקנה אישה צריכה להיות בטוחה שבעלה הוא מת בצורה סופית ומוחלטת ואולי גם לשרוף את גופתו (כדי שלא יחזור כזומבי או ערפד ואז היא עדיין נשואה לו ) לפני שהיא נישאת מחדש. עוד שאלה שהועלתה היא אם מתים שקמו לתחייה חלות עליהן המצוות המסקנה הייתה שצדיקים לפחות אם כי אינם חייבים במצוות בגן העדן הרי אם הם קמים לתחייה בעולם הזה עדיין הם חייבים במצוות . וכאן גם המקום להזכיר את העובדה הידועה לכל חובבי סרטי הערפדים שערפדים יהודיים אם כי אינם מושפעים מצלבים ושאר חפצים נוצריים הרי אפשר להשמידם באמצעות סמל מגן הדויד, מסקנה : לכישוף היהודי עדיין יש תוקף לגביהם גם לאחר המוות. |
|
||||
|
||||
אם אני זוכר נכון, כל ערפד מושפע מכל סמל קדוש - כך שזה לא בעייה. וגם ערפדים הם מיתוס נוצרי ביסודו, לא? |
|
||||
|
||||
אביב, א. הרי אלי כתב שערפדים יהודיים לא מושפעים מסמלים נוצריים, יש לך סיבה לפקפק בכך? (ובהזדמנות זו, תודה אלי על התוספות המאלפות.) ב. איני ערפדולוג מומחה אבל למיטב ידיעתי הדוקטורינה הנוצרית לא נזקקה לערפדים לביסוס סמכותה. ישוע אמנם היה רב-אמן בהחייאת מתים, אבל לא מסופר שהמתים שהקים גילו התנהגויות ערפדיות ויש להניח שהם המשיכו לאכול לחם ודגים כשאר חסידיו קשי היום. ערפדים פרימיטיביים מוזכרים בהרבה תרבויות אבל הם השתכללו במיוחד בפולקלור המזרח אירופי. מקור השראה לדמותו הדימיונית של דרקולה היה נסיך ולאכי בן המאה ה-15 (ולאכיה נמצאת דרומית לטרנסילבניה) שנשא כינוי זה והיה ידוע בשעתו כוולד ה-4 'המבתק'. מספרים ששיפד מאות אנשים למוות ושתה את דם אויביו. ולד הנ"ל שימש גם את ברם סטוקר, סופר אירי שטווה סביב דמותו את סיפורו המפורסם "דרקולה" (1897), סיפור זוועה במסורת הרומן הגותי שהעניק לערפד הנודע את עיצובו המודרני כפי שהוא מוכר לנו גם מסרטי הקולנוע. למעוניינים: את "דרקולה" מאת סטוקר ניתן לקרוא במלואו ב: |
|
||||
|
||||
Correction to link of Stalker's novel: אני מקווה שהלינק הזה עובד יותר טוב
http:/www.literature.org/authors/stalker-bram/dracula |
|
||||
|
||||
תודה לג.שמעון על הכתבה המעניינת. נהניתי מאד לקרוא בה. בכלל זו הפתעה משמחת לגלות אתר שנושבת בו רוח של דעת. במיוחד במציאות הוירטואלית העגומה למדי. רציתי לבקש מכם התיחסות לשאלת החיים אחרי המוות. רובנו,רוב בני האדם,חיים כיום במציאות שהיא פיזית בלבד. אברי החישה שלנו קולטים את העולם הפיזי בלבד. ולכן אנחנו בוחרים אחת מן הדרכים - או להאמין שמלבד אותו עולם פיזי לא קיים דבר. או להותיר את השאלה הזו פתוחה כשאלה שאין לנו כלים להתמודד איתה או להאמין שקיים עולם לא פיזי אבל שאינו שייך לרשות האדם ולכן אל לאדם לחקור לגביו ולתהות על קיומו וחוקיו (להלן המאמינים בדברי חכמי עבר..) ומה מקומכם? איפה אתם בוחרים להיות? כי זו הפכה להיות שאלה של בחירה בדיוק מאותו זמן שבו האמת, תהא אשר תהא, הפסיקה להיות נחלת העולם הזה ונותרה בעולם משלה. אבל האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להותיר את השאלה הזו פתוחה? שאלת הקיום של הנפש לאחר המוות או לפני הלידה הופכת להיות שאלה בוערת על סדר היום של המדע עצמו. תראו מה קורה בתחום האתיקה הביוטכנולוגית. קראתי מאמר אחד באתר הזה על הנדסת מזון, אבל מה עם הנדסת בני אדם? מה המשמעות המוסרית של יצירת תינוקות מוזמנים עד לרמה של צבע עיניים (כחול כמובן- אדולף מחייך מקיברו, הלא כן?) אם האדם הוא ערימת מולקולות בלבד, הרי שהשאלה הופכת באמת להיות שאלה של חומר ולכן יש להשביח את החומר הזה ולשמר אותו ככל שניתן )וכבר עומלים על ייצור איברים להחלפה כשאלה שברשותנו יתבלו( אבל מה אם זה לא ככה? מה בדבר האפשרות השניה? והיה וקיימת מציאות שהיא מוסתרת מעינינו כפי שאנחנו עיוורים לגלי אור מסויימים בספקטרום. האם נוכל לפעול אז בעולם כפי שאנחנו פועלים כיום? וזה כולל את הדתיים והמאמינים- האם אפשר להסתפק היום באמונה? אם אכן יש קיום לאותם אלה שנתנו את נפשם,מהו? הוא קיים מן הסתם בעולם שיש לו חוקים אחרים מחוקי העולם הזה. חוקים שיש לחקור אותם כפי שחקרו את עולם הנפש בתחילת המאה שעברה כדי למצוא את חוקיו שלו, חוקים שחוקריהם סבלו בתחילה מיחס של זלזול וביטול מצד החברה המדעית עד שכבר לא היה ניתן לזלזל בתוצאות המחקר שלהם. משום שהוא ענה על צורך אנושי חי. האם לא הגיע הזמן להפנות באותו אופן את הזרקור אל עולם הרוח ולשאול את השאלות הללו לגביו? כי אם אכן קיים עולם רוח, הוא בדיוק המקום שבו שולטים חוקי הרוח ולא הבשר ולא האדמה. אי אפשר להשליך את המציאות הפיזית שבה אני תופס חלל מסוים שרק אני יכול לעמוד בו ולכן אני נלחם עליו, למציאות רוחית.כמו שלא יכול להפריע לי ששנינו נחשוב את אותה מחשבה. או שננסה לחלק ביננו את האויר שאנחנו נושמים. מי שמדבר בשם המתים- צריך להתחיל להתייחס ברצינות לשאלות קיומם. ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו- לא את הקיים ולא את הנעלם. לא באתי לתת תשובות. באתי לשאול שאלות. ומי שמוכן להגיב אליהן ישמח אותי מאד. שבת שלום פורטונה |
|
||||
|
||||
השאלה שצריכה להשאל, כמובן, היא למה לעזאזל עלינו לחשוב שיש עולם רוח. נטל ההוכחה הוא על המחייבים, לא על השוללים. אני כשלעצמי לא רואה שום דבר בבני אדם שהוא מעבר לרמת החומרה. האופי של האדם, כידוע, יכול להשתנות הן בהשפעת כימיקלים והן בהשפעת פגיעה פיזית במוח, כנ''ל מבחינה רגשית. גם הזכרון מושפע על ידי שינויים פיזיולוגיים. אין שום סיבה שבעולם לחשוב שיש משהו מעבר לגוף - ולכן, כשהגוף מת, האדם חדל להתקיים. |
|
||||
|
||||
דבר אחד בטוח. גם אלה המאמינים בגלגול נשמות, חיים שלאחר המוות, אלוהים או פיזיקל אימורטליטי המציאו את אמונתם יש מאין. יתכן שיש חיים לאחר המוות, ויתכן שברגע זה ממש עומד מאחורי פיל ורוד. בינתיים אנהל את חיי עם מינימום האקסיומות הנדרש. כלומר: אניח שכל פריט מידע נטול הוכחה ונטול השלכות מעשיות אינו נכון. |
|
||||
|
||||
"בישראל הנקרופיליה היא הסטארט-אפ החדש". "תמיד תוכל למצוא פילוסוף צמרת שיסדר כל בעיה". |
|
||||
|
||||
אני כבר הצעתי את אלוהים. למרות שזה כבר סטרט-אפ וותיק של החרדים, לפני שהזכאי החליף אותו. |
|
||||
|
||||
שמעון - בתור איילית חדשה יחסית אני מנצלת את ההזדמנות לומר לך, א. שהמאמר מעניין ביותר. ב. שבזה אין הוא שונה ממאמריך האחרים שקראתי באייל. ג. שאני מקווה מאוד שפרישתך ממערכת האייל לא תמנע ממך לתרום מאמרים נוספים פרי מקלדתך, וכן שתשוב להגיב באתר זה. המון תודה. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |