 |
|
 |
||
|
||||
 |
מאמר מעניין מאוד. כמה הערות וכמה שאלות: ראשית, הייתי רוצה להזכי, באותו עניין, ספר נפלא בשם "הדברן" למריו ורגס יוסה, המספר את סיפורו של שבט המצ'יגנגים, תושבים מקוריים של אמריקה הדרומית, שאצלם חוזרים המתים גם כן ומתערבים בצורות שונות בחיי החיים, אולם שם חוזרות רק נשמות המתים הנאצלות, ואלו באות לסייע לעם במצוקתו, ורק אם העם ראוי לכך. והרי לכם מודל סימפטי יותר של התערבות מטאפיסית. הייתי גם רוצה להפנות אליך שאלה או שתיים, שמעון, שלא מצאתי להן מענה במאמר: פתחת מאמרך עם הויכוח בין נדיה מטר לשלי יחימוביץ' (גם לי יצא להאזין לו) אך התייחסת רק לחלק אחד מן התזה של מטר - לחלק של המתים. אמנם בזה עוסק המאמר, אך נדמה לי שעולה די בבירור כי אינך מקבל את עמדתה של מטר, כמו גם את עמדתו של ח"כ זאבי, ולפיכך - מהי תשובתך לחלק השני של רעיונה של מטר, החלק של הדורות הבאים. הלא תסכים כי עניינים פוליטיים ראשונים במעלה מונעים מנקודת המבט של דאגה לדורות העתיד (כגון המאבק על איכות-הסביבה), וכי במקרים אלו לא ניתן לשלול את לגיטימיות נקודת המבט הנ"ל. אם כן, מדוע אינך מקבל את עמדתה של מטר בעניין שיתוף הדורות הבאים במחלוקת על א"י? ושאלה נוספת: לא זר לך, בודאי, המונח "צוואת שכיב-מרע", היינו - בקשתו האחרונה של הנוטה למות. כידוע, אנשים מייחסים חשיבות עצומה למילוי רצונו האחרון של אדם, במיוחד קרוב להם. מכאן, ניתן לראות ולהבין את הדבקות הרבה המאפיינת לעתים אנשים ששכלו קרוביהם במלחמה (ולהרבה בחברה הישראלית זה קרה) באי-פשרנות פוליטית. מה יחסך לתופעה זו והיכן אתה משרטט את הגבול שבין רצון לגיטימי לקיום משאלה אחרונה לבין רצון בלתי-לגיטימי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אסף, א. אני ציטטתי ראיון עם דניאלה וייס, לא עם נדיה מטר, אם כי ככל הידוע לי שתי הגברות הנ"ל אינן רחוקות בדיעותיהן זו מזו. ב. מדוע איני מקבל את עמדת שיתוף הדורות הבאים במחלוקת על א"י? : לא משום שאני מתנגד עקרונית אלא משום שכשם שהמתים לא יקומו לתחייה הרי שצאצאי צאצאנו לא ייוולדו לפני השעה היעודה. במילים אחרות, התביעה של גב' וייס לקיים הצבעה רק כשכו-לם, המתים, החיים ואלה שלא נולדו יגיעו לקלפי יכולה להתממש רק בקץ הימים וההיסטוריה, עם תחיית המתים הכוללת, ואז כבר ממילא לא תהיה כל משמעות לסוגיות המדיניות המעסיקות אותנו, החיים. האמנם באמת מתחשבת גב' וייס בדעתם של צאצאנו העתידיים? הרי לשיטתה גם הם יצטרכו לחיות בדיוק לפי התכתיב שנקבע בתקופת אבות אבותינו (ולפי פרשנותה של וייס את התכתיב הזה?) מובן שבתור הורים טובים עלינו לדאוג לצאצאנו בנושא איכות הסביבה ולא להתחשב בדעתו של אברהם אבינו בסוגיה. ג. היכן אתה משרטט את הגבול שבין רצון לגיטימי לקיום משאלה אחרונה לבין רצון בלתי לגיטימי? קו הגבול הראשון עובר בדיוק היכן שעובר קו הגבול בין 'הפרטי'(האישי) ל'לאומי' (ציבורי). אם פלוני מרגיש שעליו לקיים את מצוותיו של משה רבינו או את ציוויו של ברל כצנלסון במאמריו האחרונים, שיעשה זאת, אני לא אפריע לו, ובלבד שלא ינסה לכפות עלי את הדברים בטענה שאלה ציוויים לאומיים שאי אפשר לשנותם לעולם. הנה דוגמא משבוע שעבר (10.9.00) שקוממה אותי: הרב אייכלר בבואו לטעון נגד המהפיכה האזרחית המיוחסת לראש הממשלה ציין שסבו של ברק היה יהודי ירא שמיים שנהרג בפוגרום על קידוש השם, ועכשיו, ממשיך אייכלר, אין ספק שהסבא שואל מקברו איך זה שאהוד ברק מוכן לפגוע בשבת ולהכריז על מלחמה אזרחית. "איפה האהבה לתרבות של הסבא?" שאל אייכלר. לדעתי זו התערבות גסה בין מה שבין ברק לבין הסבא שלו (או ליתר דיוק, בין ברק לבין עצמו), נסיון לנכס את הסבא של ברק ז"ל לצרכים פוליטיים. לדעתי, במישור הפרטי, יש להשתדל לכבד את בקשתו האחרונה של המת (בפרט אם הוא נוטה למות, כפי שציינת, אך עודו בחיים). אבל אם בקשתו תעמוד בניגוד מוחלט לאמונותיי הרי שלא אקיים אותה. בברכה, ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Anothrt example (just to be fair) was when Barak said that Yoni Netanyahu would have been ashame of Bibi when he used the Tzeelim incident in the election procedure.
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |