לפני כשנתיים פרסמתי ב"אייל הקורא" מאמר תחת הכותרת "הזדמנות אחרונה". המאמר עסק בהזדמנות האחרונה, כפי שראיתי זאת אז, ליצירה מחדש של תהליך הידברות עם הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית בדמותה של "הרשות הפלסטינית", אש"ף או פת"ח. בחירתי אז במילים "הזדמנות אחרונה" לא באה לומר כי הייתה אז הזדמנות טובה, אלא פשוט כי לאחריה לא תהיה עוד הזדמנות דומה בעתיד הקרוב: תנועת הפת"ח התפוררה והלכה לנגד עיני כל, בעוד שמתחרתה העיקרית, החמאס, נושפת בעורפה.
העליתי באותה הזדמנות גם את ההצעה לשחרר את מרואן ברגותי, יחד עם אסירי פת"ח אחרים. הצעה זו נשענה על תפיסתי כי צעדים קטנים ומהוססים מועדים יותר לכישלון מאשר מהלכים דרמטיים ורחבים. לו היה מתקיים משא ומתן אמיתי לשלום עם מחמוד עבאס, הייתה ישראל צריכה לנסות לפצות על חולשתו ברחוב הפלסטיני, חולשתם הנצחית של הפרגמטים לעומת הפופוליזם הדוגמטי של הקיצונים.
מחמוד עבאס (באדיבות ממשלת ארה"ב)
כעת אותו חלון הזדמנויות נסגר, ולפרשנותי אנו בפתחו של עידן חדש בסכסוך הישראלי־פלסטיני בפרט, והמציאות המזרח תיכונית בכלל. העידן הזה הוא עידן ההתמודדות בין החמאס לפת"ח, בין הלאומיות הפלסטינית הממומשת למחצה לבין התפיסות הלאומיות־איסלאמיות של החמאס. התמודדות זו הופכת כל ניסיון לקדם מהלך של משא ומתן עם הפלסטינים למיותר לחלוטין ואף מסוכן מתמיד. זאת, מאחר שכל ניסיון כזה של ישראל יוביל גם להעמקת השסעים בין התנועות היריבות, ולהקצנת עמדות החמאס נגד ישראל. יתר על כן, מהלך כזה צפוי להעצים את המוטיבציה לטרור, ובתגובה גם את הצורך בהעמקה נוספת של המעורבות הצבאית ישראלית בשטחים; ומכאן סלולה הדרך לחיסולה המוחלט של התנועה הלאומית הפלסטינית (אף כי ממילא תבוסתה בידי החמאס היא בלתי נמנעת, לדעתי).
ישראל נתונה כעת בעיצומה של התלבטות מדומה: קריצותיו של אולמרט לגבי האפשרות לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים אינן ריאליות. אלה נועדו, לדעתי, רק כדי להסיט ממנו את הלחץ להיענות לקריאותיו של אסד למשא ומתן דומה עם סוריה. צה"ל, מנגד, משתוקק להנחית מכה מאסיבית בעזה. גם כדי לנסות לעשות לטרור הקסאמים בנגב המערבי את מה שעשה בהצלחה לפיגועי ההתאבדות במרכזי הערים במבצע "חומת מגן", וגם כדי לפצות את עצמו על מחדלי מלחמת לבנון השנייה, ולשקם את ביטחונו העצמי הפגוע ואת יכולת ההרתעה שנפגעה.
אני לא יודע מה סיכוייו של מבצע כזה, אבל חלון ההזדמנויות לשלום, יהיו סיכוייו אשר יהיו, נסגר כבר ממזמן. העתיד הקרוב יהיה רק גרוע יותר.
השכן מלמעלה
האיום האיראני, לדעתי, אינו חמור כפי שהוא מצטייר בתקשורת. לישראל (על פי פרסומים זרים, חלקם של ראשי ממשלה בישראל) יכולת גרעינית לא מבוטלת, כולל יכולת מכה שנייה. איראן אינה מעוניינת בהתאבדות קולקטיבית, אלא רק בשיפור מעמדה האסטרטגי בזירה האזורית ובבינלאומית, והיא צודקת. איראן המגורענת תסבול מסנקציות ונידויים במשך שנה־שנתיים, אך בעיניה ההגמוניה האמריקנית (שאפשר שמעולם לא התקיימה) ממילא מתפוגגת, ואיראן מעוניינת למלא את החלל שייווצר במפרץ ובמזרח התיכון כשארה"ב תתכנס שוב לתנוחת העובר.
עם זאת, כרגע איראן זקוקה, מעל לכל, לסוריה. סוריה היא הצינור העיקרי והחשוב ביותר של איראן ללבנון, ולבנון היא נכס אסטרטגי בהתמודדות של איראן נגד ישראל (כפי שראינו כולנו במלחמה האחרונה), ובהתמודדות על ההנהגה העתידית של העולם המוסלמי. ניתוק הקשר הישיר עם לבנון ייפגע קשה בהשפעה של איראן על השיעים בלבנון ובאמצעותם גם על הפלסטינים (הסונים), ואזור ההשפעה הפוטנציאלי של איראן יצטמצם באופן משמעותי. עדיין יהיו לאיראן השיעים בעיראק, אך השפעתה על אלה עדיין אינה עמוקה כמו על חיזבאללה בלבנון.
וכאן אנו מגיעים לעצם העניין - הידברות עם סוריה. סוריה היא החוליה המקשרת בין לבנון לאיראן, ובמידה רבה גם בין איראן לחמאס. היא גם החוליה החלשה: זוהי מדינה ערבית מהדגם הישן, הלאומי, החילוני בבסיסו. היא בנויה על ערב רב של מיעוטים מדוכאים, הנשלטים על ידי רודנות של מיעוט קטן במיוחד. משטרו של בשאר אסד אינו מהיציבים בעולם, בלשון המעטה, אך המלחמה האחרונה של ישראל בלבנון, החולשה האמריקנית בעיראק, והדבקות שהציג במי שנראו עד לא מזמן כצדדים החלשים בעימות הקרב בין מזרח למערב, מחזקות אותו באופן זמני בתוך סוריה ובעולם הערבי. מתוך כל זאת, הוא מנופף לעבר ישראל באגרופו האחד, בעודו מושיט לעברה עלה של זית בידו השנייה. אסד מנסה לממש את הרווחים שלו לפני שיהיה מאוחר מדי.
אחמדינג'אד (באדיבות ממשלת רוסיה, www.kremlin.ru)
דיבורי המלחמה של אסד נגד ישראל נועדו לשמור על כוחו בעולם הערבי ובזירה הפנימית, אך דיבורי השלום הם המסר החשוב יותר. הוא רוצה לממש את רווחיו מההתפתחויות האחרונות, לזכות ברמת הגולן ובעוצמה הפוליטית הפנימית שזו תקנה לו, לקבל ולתת שלום עם ישראל המאיימת (שלא היססה בשנים האחרונות לשלוח אליו מדי פעם איומים מרומזים או לא מרומזים), ולייצב את כסאו המתנודד.
שלום בין ישראל לסוריה הוא חלום הבלהות של אחמדינג'אד. אך האינטרסים של דמשק אינם חופפים לאינטרסים של טהראן, רק משיקים להם. אסד מעוניין באינטרסים של סוריה, ולא באלה של איראן. בלית ברירה, תחת הלחץ האמריקני והבידוד הבינלאומי הוא נדחק לזרועותיה, לחיבוק הדוב, של איראן, אך הוא יודע שכמנהיג מדינה ערבית מהדור הישן, העתיד שמציגה איראן משמעותו קריסת שלטונו.
נכון, השלום עם סוריה כואב. רמת הגולן היא אזור מושך מאדו, ואסד לא יסתפק בפחות מכולה (למעט, אולי, חלקים מרצועת חוף הכנרת השנויה במחלוקת). אך זוהי המשמעות של משא ומתן: מוותרים על משהו אחד (שאנחנו רוצים), כדי לקבל משהו אחר (שגם אותו רוצים). אם רמת הגולן לא הייתה יפה כל כך, מי היה מדבר עליה במשך כמעט ארבעים שנה?
וישראל?
אולמרט עומד בראש קואליציה חלשה. הוא לא יכול להרשות לעצמו משא ומתן אמיתי לשלום, הכרוך בוויתורים אמיתיים. מופעל עליו גם לחץ אמריקני, לחץ של נשיא בדעיכה המייצג דוקטרינה ניאו־קולוניאליסטית שנכשלה. לגיטימציה ישראלית לסוריה תשים ללעג את מאמציו הכושלים של הנשיא בוש לבודד את "ציר הרשע", והנשיא אינו מוכן לכך. תפיסת העולם שלו היא דוגמטית, מדברת במונחים של שחור ולבן. אך סוריה אינה התגלמות הרשע עלי אדמות, וארה"ב של האדמיניסטרציה הבאה ממילא תחדש איתה את היחסים. אלא שאז כמובן יספיק להיסגר גם חלון ההזדמנויות הזה: או שהשפעת המלחמה על מעמדו הפנימי של אסד תתפוגג, או שהמתיחות הגואה בין ישראל לסוריה תתלקח (בסיוע חיזבאללה ואיראן, כמובן) ותגיע לכדי מלחמה נוספת בלא מנצחים.
חלון ההזדמנויות הזה אינו גדול, אך הוא קיים. אלא שקל מדי לפספס אותו. קל עד כאב.
|
קישורים
הזדמנות אחרונה מאמרו של ישראל הירש ב"אייל הקורא"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש