 |
בעבר נתפסו הפילוסופים כחכמי השבט המורים את הדרך. היום מקובל לחשוב שהפילוסופיה אינה משקפת התבוננות אובייקטיבית במציאות, אלא תלוית תרבות, נסיבות ואישיות. אם כך, מה שווים כל כתבי הפילוסופיה הישנים?
|
|
| פילוסופיה ומוסר • אהוד פירר • יום ה', 30/12/2004, 2:17 |
|
| |
"מה אתה לומד? אה...פילוסופיה. זה כל מיני אנשים שיושבים באוניברסיטה ומקשקשים, לא?"
"יש בזה בכלל עבודה? כמה מרוויח היום פילוסוף?"
"עכשיו ברצינות, במה אתם מתעסקים שם בדיוק?"
"אתה רוצה להבין את משמעות החיים? תשאל אנשים שראו דברים, שעברו חוויות. אבל פרופסור שכל החיים שלו רק יושב מול הספרים, מה הוא יודע על החיים?"
סביר להניח שכל מי שהיה אי־פעם סטודנט בחוג לפילוסופיה נקלע לשיחות מעין אלו. מתסכל מאוד לנסות להסביר לאנשים שאתה פוגש, במילואים למשל, את ערכה ומשמעותה של הפילוסופיה. זה מתסכל, בין השאר, בגלל הידיעה שהשאלות שלהם לא לגמרי מופרכות. אם פעם, בתקופות או בתרבויות אחרות, הפילוסופיה נהנתה מהילה של "מלכת החוכמות", הרי שכיום מעמדה די בשפל. עקב כך ניתן לשאול היום, בחריפות יתירה, שאלות כמו: מהו תחום העיסוק של הפילוסופיה? האם עדיין יש לה ערך? ויותר מכל, מהי בעצם הפילוסופיה?
סור מרע ועשה טוב
'פילוסופיה', בתרגום מילולי, היא 'אהבת החוכמה' - במובן של בקשת החוכמה וכמיהה אליה. פיתגורס, הראשון שמיוחס לו השימוש במונח זה, הגדיר את עצמו כפילוסוף, אך התכוון בעצם לומר "אינני מתיימר להיות חכם. עדיין לא השגתי את החוכמה, אולם אני משתוקק לה ומבקש אחריה".
אך מהי אותה החוכמה, מושא תשוקתם של הפילוסופים? במבט על ראשיתה של הפילוסופיה ביוון, אנו יכולים להבחין במספר סוגים של חוכמה אותם חיפשו ראשוני הפילוסופים. סוקרטס - כפי שמוצגת דמותו בדיאלוגים האפלטוניים המוקדמים - מחפש אחר המידה הטובה (arête). במונח 'מידה טובה' התכוונו היוונים למכלול התכונות העושות אדם לאדם טוב: מתינות, אומץ לב, חוכמה, צדק וכדומה. מטרת החיפוש, אם כך, היא ידיעת הסגולות הטובות ורכישתן.
ההנחה היתה כי מי שיידע מהי המידה הטובה, בהכרח גם יחיה על פיה, וכי האדם שחי על פי המידה הטובה, חי נכון. כל מעשיו יהיו נכונים והוא ישלב באורח חייו שלמות מוסרית, הצטיינות ואושר. במובן זה, החוכמה שאנו מבקשים - גם אם היא מנוסחת במונחים תיאורטיים - היא בראש וראשונה חוכמה מעשית: הידע כיצד יש לחיות, כיצד יש לפעול בעולם, מהו אורח החיים האידיאלי וכיצד ניתן להשיג את האושר.
אולם ראשוני הפילוסופים היוונים ביקשו גם סוג אחר של חוכמה. אריסטו, שסקר את תולדות הפילוסופיה עד זמנו, תיאר את הפילוסופים כאנשים העוסקים ב"סיבות הראשונות ובהתחלות". הפילוסופים עליהם מדבר אריסטו (וכמובן גם אריסטו עצמו) שאפו להבנת העקרונות הכלליים ביותר של המציאות. הם שאפו לאותו סוג של ידיעות שהיום נחשב לנחלתם של מדעי הטבע: כיצד נוצר העולם, ממה הוא מורכב ומהם הכוחות המניעים אותו.
כפי שאומר אריסטו: "בניגוד לאנשי המעשה, אשר בקיאים בפרטים ולכן יודעים את ה'איך', החכמים מכירים את הכללים ולכן הם בקיאים ב'למה"'. החוכמה המבוקשת כאן אפוא היא חוכמת הבנת המציאות, הכרת העולם. מטרת החיפוש אינה בהכרח מעשית - ולעתים, בתחום המעשה אף לא יהיה לחכם שום יתרון. מטרת החיפוש אחר החוכמה היא עצם הידיעה, ההנאה הנגרמת לאדם מכוח הבנתו את היקום ואת חוקיו.
סוקרטס
קיים סוג שלישי של חוכמה אותה ביקשו הפילוסופים הקדמונים. אפלטון, בספר השישי של "הפוליטיאה", מדבר על האידיאה של הטוב כמושא החקירה העליון. לדבריו, אותו טוב עליון הוא המקור להוויה, המקור לאמת, לידיעה וליופי. הטוב נמצא מעבר לכל אלה, אך הם כלולים בו. אחד מתפקידיה של מערכת החינוך במדינה האידיאלית, על פי אפלטון, יהיה הכשרת קבוצה של אנשים שיוכלו להפנות את תבונתם להתבוננות אל אותו טוב עליון. אותם אנשים, הפילוסופים, יוכלו לאחר מכן, מכוח השגתם העליונה, להורות לחברה כולה את הדרך הנכונה.
על פי גישה זו, ידיעת הטוב העליון אינה ידיעה מעשית ואף לא ידיעה של עובדות כלשהן. יהיה נכון יותר לתארה כמעין השגה מיסטית, כידיעה שלא ניתן לתמצת במילים; עצם השגתה משנה את האדם ואת תפיסת עולמו. ואכן, בעולם היווני־רומי, בעקבות אפלטון, התפתח זרם נרחב של שיטות פילוסופיות ופילוסופיות־למחצה, אשר ראו בעיסוק הפילוסופי אמצעי להשגת חוכמה מיסטית - מעין הארה, התגלות של הטוב העליון או של האחד המוחלט.
מילים כדרך חיים
הפילוסופיה אינה נבדלת במובן זה מיתר השיטות הדתיות, המיתיות או המדעיות. למעשה, כל אדם חושב מנסה להבין את העולם שסביבו ומנסה למצוא את דרך החיים הנכונה. ישנן אינספור שיטות מיסטיות ודתיות, כמעט בכל התרבויות, ששאפו להשיג ידיעה בלתי אמצעית של הרובד העליון של החיים.
ואכן, אם פעם המונח 'פילוסופיה' שימש רק לציון מסורת החשיבה המערבית, הרי שכיום נהוג לדבר גם על פילוסופיה הודית, פילוסופיה סינית, פילוסופיה של בני הזולו וכדומה. אם במונח 'פילוסופיה' אנו מתכוונים לכל תיאור שיטתי של המציאות באמצעות מילים, הרי ששימוש זה במושג יהיה נכון. ולמרות זאת, ישנו הבדל משמעותי בין המסורת הפילוסופית המערבית לבין יתר השיטות שעסקו בבקשת החוכמה. הבדל זה טמון לא בחיפוש עצמו או במטרת החיפוש, כי אם באופן החיפוש. כדי לנסות לעמוד עליו, יש לשוב לרגע אל סוקרטס.
כיצד מחפש סוקרטס אחר החוכמה? הוא אינו עוסק במדיטציה, הוא אינו עוקב אחר דרך חייהם של אנשי מופת, הוא אינו מתפלל להתגלות אלוהית וגם אינו עורך תצפיות וניסויים. סוקרטס מתווכח; הוא מנהל דיונים. בדיונים אלו הוא מנתח בצורה ביקורתית את המושגים השגורים באשר למידה הטובה, ומנסה להגיע להגדרות חד־משמעיות. הוא מנסה לחשוף את העמימות וכפל המשמעות בדעות המקובלות, וכן מנסה לבחון את ההשקפות המוסריות השונות בכלים לוגיים. לכאורה יש מקום לתמוה: מדוע חושב סוקרטס שבאמצעות ויכוחים וניתוח מושגים ישיג את החוכמה? כיצד ניתן, בעזרת דיבורים בלבד, לגלות מהי דרך החיים הנכונה?
התשובה היא, שמאחורי גישה זו מסתתרות מספר הנחות יסוד. הנחה אחת אומרת כי החוכמה היא פשוטה והגיונית, אין בה סתירות והיא נגישה לכל אדם. יתר על כן, במובן מסוים כל אדם כבר יודע את החכמה, אולם היא מוסתרת ממנו על ידי שכבות של דעות מקובלות, סיסמאות חסרות משמעות, אמונות מוטעות ומושגים עמומים. תפקידו של הפילוסוף הוא להסיר את השכבה הזאת ממוחו של הזולת - וכמובן גם ממוחו שלו עצמו. בעזרת חשיבה שיטתית וניתוח ביקורתי של המושגים, יוכל הפילוסוף לחשוף את הסתירות שבדעות המקובלות, לגלות את הנחות היסוד המוטעות שעומדות בתשתיתן ולהחליף את המושגים העמומים במערכת של מושגים ברורים וחד־משמעיים. כך, באמצעות סילוקה של הטעות, החוכמה תאיר מעצמה. ובאופן זה, כל אדם, לאחר שמבטו יוסב לכיוון הנכון, יוכל לראות בקלות מהי המידה הטובה וכיצד יש לחיות.
בין המבחנה לרגש
הפילוסופים שלאחר התקופה הקלאסית זנחו על פי רוב את השאיפה להגיע אל חוויית המוחלט באמצעות ניתוח שכלי. אולם בכל הנוגע למטרות האחרות - הבנת העולם ומציאת דרך החיים הנכונה - הם המשיכו לצעוד בדרך שסללו קודמיהם היוונים.
כמובן שמטרות אלה לא היו ייחודיות לפילוסופיה, גם לא במסגרת המסורת המערבית, שכן עסקו בהן גם הדת, האמנות והמדע. אך בניגוד לדת, לספרות ולאמנות, הפילוסופיה שאפה לכונן שיטה. הפילוסופים לא הסתפקו בתיאור העולם אלא חתרו לתיאור שיהיה שיטתי, קוהרנטי ואחיד מבחינה לוגית. לכאורה, לכך חותרים גם מדעי הטבע השונים; אך מטרותיה של הפילוסופיה גם נבדלות באופן מהותי מן המטרות שהציבו לעצמם מדעי הטבע במהלך מאתיים השנים האחרונות.
מאז נפרדו דרכיהם, אי־שם במאה השמונה עשרה, שאפו גם המדע וגם הפילוסופיה להסביר את העולם, להציג מודל תיאורטי שיטתי של המציאות. אבל המציאות בה עסק המדע הצטמצמה לעולם החומרי (או לעתים לעולם החברתי) והורכבה מאוסף של עובדות קונקרטיות; ואילו המציאות שבה עסקה הפילוסופיה כללה גם רבדים נוספים: חיי הנפש, הרצון, הידיעה, ההוויה, הרגש, התכלית, התודעה, האל והאדם. מושגים אלה הם מצד אחד מופשטים יותר, ומצד שני כלליים ויסודיים יותר. בניגוד לתופעות בעולם החומר, הדורשות עריכת תצפיות וניסויים, הרי שבתחומים שפורטו לעיל מתנסה כל אדם, כמעט בכל רגע בחייו. בניגוד לעובדות בהן עוסקים מדעי הטבע, שהינן מוגדרות, מדידות ומוסכמות על הכול, המושגים בהם עוסקת הפילוסופיה הם מופשטים ומעורפלים בהרבה, ולכן גם דורשים ניתוח יסודי וחד־משמעי יותר.
בנוסף, בניגוד למדעי הטבע אשר על פי רוב מגבילים עצמם לתחום או לתופעה מסוימים, הפילוסופים שאפו לעסוק בדברים הבסיסיים והכוללים ביותר: "בהתחלות ובסיבות הראשונות". הם התמודדו עם השאלות היסודיות ביותר של הקיום: מהו האדם, מהי תכליתו בחיים, מיהו האל, מהי הידיעה ועוד. השיטות הפילוסופיות הגדולות אינן תיאוריות אלא 'השקפות עולם' - תורות שבאות לבאר את המציאות כולה באמצעות מספר עקרונות בסיסיים.
כמובן שהשקפת עולם איננה דבר ייחודי לפילוסופים. למעשה לכל אדם יש, במודע או שלא במודע, רעיונות כלליים כלשהם לגבי מהות העולם, תכלית החיים ומהות הטוב והרע. אך אצל מרבית האנשים השקפות אלו הנן עמומות, לא מפותחות ומן הסתם גם מכילות סתירות פנימיות למכביר; ואילו הפילוסופים ביקשו ליצור תיאוריות ברורות, הגיוניות ומפורטות, שיסבירו את המציאות על כל חלקיה ורבדיה. לכן הדיון הפילוסופי נתפס כקודם למדעים השונים, והוא כולל אותם בתוכו ומהווה את הבסיס להם. זו גם הסיבה שעד ראשית המאה העשרים, הפילוסופיה נתפסה כמלכת המדעים וכגולת הכותרת של הרוח האנושית.
לך לאן שתלך
כאמור, הפילוסופים לא עסקו רק בתיאור של העולם ובניסיונות להבינו אלא גם באתיקה - בניסיון לשרטט מהי הדרך שבה ראוי לאדם לילך. מקובל להבחין בין עובדות לבין ערכים, בין משפטים המתארים את העולם לבין כאלה האומרים מה יש לעשות. אולם החלוקה הזאת אינה מדויקת לגמרי.
כל תורת חיים מכילה שלושה מרכיבים: אידיאל שאליו יש לחתור, תמונת עולם מסוימת, והדרך שבה יש ללכת על מנת להגיע אל אותו אידיאל. למעט מקרים בודדים, הפילוסופים לא עסקו ביצירת ערכים או בהצבתם של אידיאלים חדשים לפני האדם. בדרך כלל הם פעלו במסגרת מערכות ערכים קיימות: הפילוסופים של ימי הביניים פעלו במסגרת מערכת הערכים הדתית של זמנם, הפילוסופים של העת החדשה פעלו במסגרת מערכת הערכים של הנאורות, של הרומנטיקה, של הליברליזם וכן הלאה. אולם מאחר שעסקו בשרטוט תמונת העולם, הרי שנודעה לתמונה זו השפעה על הדרך שבה צריך האדם לצעוד כדי להגשים את אותם ערכים קיימים.
כאשר מרקס, לדוגמה, הציב אידיאל של חברה שוויונית, חופשית והרמונית, הוא לא חידש דבר. החידוש שלו התבטא בשרטוט אותה תמונת עולם של מלחמת מעמדות תמידית ושל היסטוריה המונעת אך ורק בידי כוחות כלכליים. לאור תמונת העולם הזו, הסיק מרקס שישנה רק דרך אחת להגשים את אידיאל השוויון - דרך המהפכה הפרולטארית. לכן, גם אם תיאור העובדות לא יצר ערכים חדשים, הוא יצר דרך חדשה.
כמו כן, גם אם הפילוסופים לא שאפו לשנות את ערכי זמנם, הם שאפו להסביר אותם, להפוך אותם לשיטה. עקב כך נוספו גוונים ומובנים חדשים לאותם ערכים מקובלים. קאנט, למשל, כלל לא "המציא" את ערכי התבונה והחירות - אלה היו הערכים שנישאו בימיו בפי כל. אולם הצורה שבה שילב את הערכים הללו לכלל שיטה והדרך שבה פירש אותם, יצרו להם מובן חדש ובסופו של דבר גם שינו אותם מן היסוד. מסיבות אלו, הפילוסופים נתפסו בתקופות מסוימות לא רק כאנשים היכולים להסביר את העולם, כי אם גם כמתווי דרך וכמורי הלכה בתחום המוסרי (זאת, גם אם באופן אישי הם לא תמיד נתפסו כדמויות מופת).
קארל מרקס
אך באלו כלים השתמשו הפילוסופים כדי להשיג את מטרותיהם? ובכן, גם בנושא זה הם הלכו בעקבות סוקרטס ויתר קודמיהם היוונים. כאמור, הפילוסופים לא נזקקו לתצפיות ולניסויים מאחר שהם עסקו בנושאים שכל אדם פוגש, מעצם היותו אדם חושב. במקום זאת היה שדה הפעולה שלהם עולם המושגים, המילים. הם פעלו בשני כיוונים: האחד, ניתוח שיטתי וביקורתי של רעיונות ומושגים; ניתוח שמנסה לעמוד על ההיבטים השונים של המושג, על המשמעויות החבויות בו ולעתים גם על הסתירות, הכשלים והחלקים העמומים שבו. השני, בניין של שיטות ושל מערכות מושגים, מערכות שיהיו בהירות ועקביות, ויוכלו לתאר את המציאות בצורה האופטימאלית.
כמובן שמאחורי שיטת עבודה זו עמדו מספר הנחות באשר למציאות. ראשית, אותם פילוסופים האמינו שלקטגוריות החשיבה האנושית אכן יש קיום במציאות, באופן כזה או אחר. הם האמינו שהמציאות היא הגיונית, שהיא מצייתת לאותם חוקים כמו התבונה האנושית, ושבאמצעות חקירה דיאלקטית, ניתוח והסקת מסקנות, ניתן לגלות את חוקי היסוד שלה. הם האמינו גם כי המציאות - בין זו הפיסית ובין המטאפיסית - היא אחידה ומשותפת לכל בני האדם בעלי התבונה, וכי ניתן לתאר אותה באמצעות מערכת מושגים אחת, מושלמת וקוהרנטית.
לוגיקה וקוץ בה
מאחורי העיסוק הפילוסופי עמדו מספר הנחות בנוגע לטיבו של עיסוק זה עצמו. נראה שהפילוסופים בתקופות שעברו האמינו באמת ובתמים שהם עוסקים במחקר אובייקטיבי, נקי מדעות קדומות, מחקר המתבסס אך ורק על היגיון חמור והסקת מסקנות רציונאלית. הם סברו שאינם יוצרים תמונת עולם חדשה, מושגים או קטגוריות חשיבה, כי אם רק מתארים את מה שהם רואים, את מה שקיים באופן אובייקטיבי בלא תלות בהם ובשיטותיהם. כאשר אנסלמוס הוכיח את מציאות האל, או כאשר שפינוזה הוכיח שיש בנמצא רק עצם אחד שהוא אלוהים או הטבע, הם סברו ככל הנראה שמדובר בהוכחות לוגיות תקפות. לדידם, הם הגיעו למסקנות אלו בכוח ההיגיון בלבד - או לכל היותר, נעזרו בהשראה בכדי לגלות את המהלך ההגיוני.
לפי תפיסה זו, חילוקי הדעות בין ההשקפות הפילוסופיות השונות נבעו מן העובדה שלא כולם הסיקו את המסקנות הנכונות, או שלא כולם עשו שימוש בכלים הגיוניים מדויקים די הצורך; ומי שיחשוב על אותן סוגיות בכלים הנכונים וברצינות, בהכרח יגיע לאותן המסקנות, בדיוק כמו בתחום הלוגיקה הפורמאלית.
לאור זאת, ניתן לומר כי הפילוסוף האידיאלי אינו צריך להיות בעל אישיות יוצאת דופן או להתנסות בחוויות לא רגילות. במידה מסוימת אפילו להיפך - אם כל תורתו תהיה מבוססת אך ורק על חוויותיו האישיות, היא לא תהיה נגישה ליתר האנשים. הפילוסוף נדרש בעיקר להיגיון חד, ליכולת ניתוח ולהסתכלות אובייקטיבית. ככל שיהיה מרוחק יותר, מיומן יותר בשימוש בכלים אלה ובעל כושר התבוננות מעמיק יותר, כך גדול יותר הסיכוי שהפילוסוף יגיע לאמת. אבל מהי אותה אמת?
לפי תפיסה זו, השיטה הפילוסופית היא תמונה של המציאות האובייקטיבית - הפיסית והמטאפיסית. זוהי תמונה שצוירה בעזרת מחקר מדוקדק והיגיון קר, ולכן עליה להיות מדויקת ככל האפשר. ככל שתהיה מפורטת יותר, ברורה יותר ומבוטאת בעזרת מערכת משוכללת יותר של מושגים, כך יגדל ערכה. בה במידה, יגדל גם הסיכוי שהיא אכן תשקף את המציאות האמיתית.
לאור האמור לעיל, הפילוסופיה אין פירושה רק ניסיון ליצור תמונת עולם שיטתית, וגם לא ניסיון ליצור תמונת עולם שיטתית המנוסחת באמצעות מילים. הפילוסופיה היא הניסיון לגלות את תמונת העולם באמצעות השימוש במילים.
ללא מלאכים וראשי סיכה
מאחר שהפילוסופים תפסו את עצמם - ונתפסו על ידי סביבתם - כמי שתפקידם לשרטט את תמונת העולם האחת והמקיפה, היחס במסורת המערבית אל הפילוסופים היה כאל חכמי השבט, כאל אלו שיודעים את התשובות וביכולתם להורות את הדרך. היום המצב שונה.
העיסוק הפילוסופי כבר איבד את מעמד העבר שלו. בימינו, רק אנשים מעטים מאמינים עדיין שניתן לגלות את תמונת העולם האמיתית אך ורק באמצעות שימוש במילים. הניסיונות שעשו אנשי ימי הביניים להוכיח את מציאות האל או לגלות את סדרי הטבע באמצעות פלפולים לוגיים, נראים לנו היום מגוחכים למדי. גם הניסיון לגלות את דרך החיים הנכונה באמצעות דיון תיאורטי עשוי להיראות מוזר. ראשית, לא רבים יסכימו שישנה דרך חיים אחת נכונה. ואפילו נניח שדרך כזאת קיימת, סביר להניח שהאמצעים לגלותה יהיו קשורים בהתנסויות, בחוויות חיים, בתצפיות ובהתבוננות עצמית - ולא בניתוח מושגים מופשטים.
מדוע בעצם? סיבה אחת היא שכיום אנו הרבה יותר חשדנים ביחס למציאות. כלל לא ברור לנו שהמציאות היא אכן הגיונית וכי למושגים ולקטגוריות החשיבה שלנו יש קיום באיזשהו מקום, מלבד בראשנו. במאתיים השנים האחרונות התנהל אומנם תהליך מתמשך של צמצום תחומו של ההיגיון במסגרת הדיון הפילוסופי. זה התחיל בקאנט, שהגביל את ההיגיון רק לעולם התופעות הנראות והוציא מתחום הדיון את המושגים "העולם", "אלוהים" ו"האני", וזה הגיע עד ויטגנשטיין, שהראה שהוכחות, טיעונים ומסקנות, קיימים רק בתחום הלוגיקה הפורמאלית ולא במציאות.
גם התקדמות המדעים שכנעה את מרבית האנשים כי הדרך היחידה לבסס השקפות על המציאות היא באמצעות ניסוי וטעייה, ובודאי שלא בעזרת ניתוח מושגי בלבד.
סיבה נוספת, ולא פחות חשובה, היא העובדה שכיום אנו הרבה יותר חשדנים ביחס לעיסוק הפילוסופי עצמו. נראה שיש משהו נאיבי באמונתם של הפילוסופים הישנים, לפיה הגיעו למסקנותיהם אך ורק בכוח ההיגיון החמור. בעקבות ניטשה, מרקס, פרויד ופוקו, אנו יודעים היום שישנם אינספור גורמים אחרים, מודעים ובלתי מודעים, החוברים ליצירת תמונת עולמו של אדם. מוסכם כי על פי רוב אנשים אינם משנים את תפיסת עולמם בגלל אי־אלו פלפולים לוגיים; בדרך כלל מעורבים בשינוי גם גורמים אחרים, עמוקים ונסתרים יותר.
ובהתאם, מאחורי השקפת עולמו של כל פילוסוף מסתתרים גם הרקע התרבותי שלו, חינוכו, ניסיון חייו ואישיותו הפרטית. השקפת עולם פילוסופית נוצרת, בין השאר, בעזרת דמיון, השראה, אינטואיציה וחוויה חד פעמית. להיגיון הקר יש, ככל הנראה, חלק שולי בלבד בשינוי תפיסת העולם. ובהתאם, כאשר אנו מסתכלים על תולדות הפילוסופיה, קשה לנו להאמין שלפנינו אוסף של חוקרים אובייקטיביים ומרוחקים. נראה כי אותם פילוסופים רק עטפו בפלפולים לוגיים את השקפות העולם שאליהן הגיעו בדרך אחרת לגמרי ושאותן גיבשו ממקורות שונים לחלוטין.
אם אכן לא נקבל את ההנחה האומרת כי שיטה פילוסופית היא תמונה אובייקטיבית של המציאות שהוסקה באורח לוגי, נתקל במספר שאלות.
ראשית, נאלץ לבחון מהי כן שיטה פילוסופית ולברר האם בכלל יש לשיטות כאלו מקום בעולמנו הספקני והמפוכח. שנית, במידה שהתשובה לשאלה זו תהיה חיובית, נצטרך לברר כיצד ניתן להגיע לשיטה כזאת ומהם הקריטריונים על פיהם נבחנים השיטה וההוגה שיצר אותה. כמו כן, יהיה צורך לבחון מחדש את יחסנו אל הפילוסופים של דורות עברו. כיצד עלינו להתייחס אל אותו שפע אדיר של כתבים, של שיטות ושל רעיונות שאלה הותירו אחריהם? האומנם כל אלו הם רק אוסף של הזיות, השערות פרועות שהופרחו לאוויר בלא שום בסיס?
תיאוריה בהתאמה אישית
לא בהכרח. שיטה פילוסופית, כמו כל מערכת תיאורטית, היא מודל של המציאות שנבנה על סמך נתונים. אך בניגוד לנתונים הפיסיים והאובייקטיביים שעל פיהם בנויה תיאוריה מדעית, נתוניה של השיטה הפילוסופית כוללים גם מחשבות, רגשות, רצונות והלכי רוח. מכלול הנתונים שבו עוסק הפילוסוף כולל, בצד נתוני החושים ונתונים המשותפים לכל בני האדם, גם נתונים ייחודיים לתרבות מסוימת, לתקופה מסוימת או אפילו לאדם מסוים.
ניקח, למשל, את שיטתו של שפינוזה, לפיה ישנו רק עצם אחד הכולל הכול ושכולנו בטלים בו; ולעומתה נניח את השקפת לייבניץ, הגורסת כי כל אחד מאיתנו הוא מונאדה נפרדת, יחידה סגורה ומסוגרת ללא חלונות. מול שתי אלו נציב את שיטתו של הגל, לפיה כל פרטי המציאות הינם רק חלקיו השונים של אורגניזם אחד, ההולך ומתפתח לקראת השלמות; או את שיטת שופנהואר, הגורס שהמציאות כולה היא התגלותו של רצון עיוור, חסר תכלית, שלעולם לא יבוא על סיפוקו. לא קשה לראות שבבסיסה של כל אחת מן השיטות הללו ניצבת הסתכלות אחרת על המציאות - אינטואיציה שונה, חוויית חיים אחרת.
שיטה פילוסופית, אם כך, נובעת מהצורה שבה אדם תופס את עצמו ואת העולם. זהו מודל המקיף הן את העולם החיצוני והן את העולם הפנימי. היא איננה רק ידע אינפורמטיבי או תמונה של המציאות. נכון יותר להגדיר אותה כתפיסת המציאות של אדם מסוים, כמערכת האינטואיציות שלו, כשהן מנוסחות באופן שיטתי ומעובדות לכלל מערכת מושגים קוהרנטית.
ברוך שפינוזה
וכמו כל תיאוריה, שיטה פילוסופית נבחנת בעיקר בשני פרמטרים: התבססות על מרב הנתונים ומידת היעילות שבה (כלומר, יכולתה של התיאוריה לאפשר לאדם להתמצא בעולם ולפעול בו). יעילותה של התיאוריה הפילוסופית נעוצה במידה בה היא משקפת נאמנה את מצבו של האדם במציאות ואת עולמו הפנימי; וכן באופן בו היא מאפשרת לאדם מרחב פעולה בתוך אותו עולם פנימי, ביכולתה לסייע לאדם לשנות את עולמו ובאפשרות שהיא פותחת בפניו להתקדם אל מצבים עדיפים יותר.
מכאן ניתן להסיק שלא כל שיטה פילוסופית תהיה בעלת ערך עבור כל אדם. יש צורות הסתכלות, אינטואיציות והלכי רוח שלעולם יישארו בלתי מובנים לאדם שלא חווה אותם. לכן, ככל שעולמו הפנימי של יוצר השיטה יהיה קרוב יותר לעולמי שלי, כך תהיה השיטה יעילה יותר בשבילי. ומאותה סיבה, ייתכנו שיטות פילוסופיות שתהיינה בעלות ערך רק עבור אנשים בודדים, או אפילו רק עבור האדם שהגה אותן.
מכאן ניתן גם להסיק ששיטה פילוסופית אינה בהכרח מערכת ידיעות סטטית, אלא עשויה לשנות את צורתה ולהתפתח ללא הרף. היא יכולה להיות מושפעת מכל הגורמים בחייו של אדם ולהשפיע עליהם בחזרה. לכן, בחלוף הזמן אדם עשוי לשנות את השיטה בה הוא דוגל בהתאם לשינויים בחייו, בסביבתו ובאישיותו. ואומנם, כאשר אנו מסתכלים על תולדות חייהם של רבים מן הפילוסופים הגדולים, ניתן להבחין בנקל שהגותם לא הייתה דבר קבוע ועומד. לכל אורך חייהם הם שיכללו את שיטתם ופיתחו אותה, העבירו את נקודת הכובד ממקום למקום וחידדו נקודות מסוימות.
כבר הסכמנו כי הפילוסוף אינו יוצר את שיטתו מתוך הסתכלות אובייקטיבית ובעזרת היגיון חמור. על סמך זאת, נניח חשיבות פחותה להגיונו, ליכולת הניתוח שלו ולמערכת המושגים שבה הוא עושה שימוש. יש חשיבות רבה יותר לאישיותו של הפילוסוף, לאורח חייו ולסביבה הרוחנית שבה הוא פועל. מאחר שכל הוגה יוצר את שיטתו מתוך עולמו הפנימי, עליו להיות בעל עולם פנימי עמוק ועשיר, שגם יהיה נגיש בעבורי. ההוגה אינו חייב להשתמש במערכות מושגים משוכללות ובמבנים לוגיים מתוחכמים. עליו להיות מסוגל לבטא נאמנה את עולמו הפנימי, לשקף אותו ולהציג אותו בבהירות בפני כל מי שחי בעולם דומה לשלו.
אבל מעל הכול, יש חשיבות עליונה ליושרו של ההוגה, ליכולתו להציג את תמונת עולמו האמיתית. שיטה פילוסופית הבנויה על נתונים שקריים היא חסרת ערך. ובדומה, הוגה שיוצר שיטה המבוססת על חוויות אותן מעולם לא חווה, שיטה המתארת חלקים של המציאות בהם מעולם לא פגש - יוצר תיאוריה שקרית. תיאוריה כזו לא תוכל להסביר לי, הקורא, את העולם שבו אני חי.
מה שווים הכלים?
כאן כמובן עולה במלוא החריפות השאלה באשר לערכם של הכלים שפיתחה הפילוסופיה המערבית, לאורך אלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. נזכיר כי ההוגה הפילוסופי עוסק בהתבוננות פנימה והחוצה, בניסיון לתת לעצמו דין וחשבון על העולם כפי שהוא חווה אותו; ובניסיון לנסח את העולם הזה במושגים ולצייר אותו באופן שיוכל להיות לעזר עבור אנשים אחרים, החווים גם הם את העולם באותו אופן.
אבל אם כך, האם לכלי נשקה הישנים של הפילוסופיה - יכולת הניתוח, היגיון הברזל ומערכת המושגים המשוכללת - יש עדיין ערך כלשהו לצורך התבוננות במציאות? אדם שירצה להתמודד באופן רציני ומעמיק עם שאלות היסוד של הקיום האנושי, האם הוא בכלל יזדקק היום לצורת החשיבה הפילוסופית במובנה הקלאסי?
התשובה היא כן, מכמה טעמים. ראשית, עדיין שמור לפילוסופיה תפקידה ההרסני. בתפיסת עולמם של כל אדם וחברה משוקעים גם אינספור הנחות יסוד בלתי מודעות, קיבעונות מחשבתיים, נקודות אפלות וכשלים לוגיים. לעתים קרובות הנחות אלו כובלות את האדם ואת החברה, מונעות מהם להתפתח ומקבעות אותם בתפיסות צרות. הפילוסופיה - במובן שהיה לה בימיו של סוקרטס - היתה ונשארה האמצעי היעיל ביותר כנגד קיבעונות כאלו. באמצעות ניתוח ביקורתי שיטתי ניתן לחשוף אותן, לעמוד על המשמעויות הנגזרות מהן, להשתחרר מן התלות בסיסמאות נבובות ולהעמיד בספק את נקודות המבט הישנות שלנו. ייתכן שאז אולי לא תזהיר לעינינו האמת האחת והיחידה; אך ללא ספק ייפתח בפנינו פתח לנקודות מבט חדשות ולתפיסות מעמיקות יותר.
התפקיד השני של הפילוסופיה הוא תפקיד קונסטרוקטיבי. בבסיסה של כל שיטה פילוסופית מונחת אינטואיציה מסוימת, אולם מטבע הדברים, אינטואיציות כאלו דרכן להתפוגג אם לא מעגנים אותן בתוך שפה. כך, כאשר סארטר וקאמי דיברו על "חוויית האבסורד", הם דיברו על מצב המוכר לאנשים רבים. אולם רק לאחר שחוויה זו תוארה, הוגדרה והומשגה, היא הפכה לנושא לדיון. אם כן, ברגע שאינטואיציה כלשהי מוכללת בתוך מערכת מושגים, היא מקבלת מימד של מוצקות והופכת לחלק מן השיח.
באותה מידה, לפילוסופיה יש חלק ביצירתם של מרחבי דיון חדשים. כאשר דקארט תיאר את העולם כמערכת מכאנית ומתמטית, הוא יצר את התשתית לכל הגילויים של מדעי הטבע בעת החדשה, גם לאלו שלא היה להם שום קשר עם שיטתו. כאשר רוסו דיבר על הרצון הכללי של האומה ועל האמנה החברתית, הוא יצר את התשתית הרעיונית לחלק ניכר מן התפיסות הפוליטיות של מאתיים השנים הבאות.
מערכת המושגים בה אנו משתמשים ובאמצעותה אנו חושבים, קובעת את הנושאים בהם אנו יכולים לעסוק, את השאלות שיכולות להישאל ואת גבולות הדיון. ולצורך זה, כל שפה פילוסופית חדשה פותחת אופקים חדשים, מעלה נושאים חדשים לדיון, מאפשרת את יצירתן של תפיסות חדשות וגילויים של תחומי מחשבה חדשים. ייתכן שגם אנו חולפים על פני תחומי מחשבה רבים ועולמות שלמים של חוויות מבלי להבחין בהם, מאחר שאין בידינו השפה המתאימה כדי לעסוק בהם.
הפילוסופיה במובנה הישן, כיכולת של ניתוח והמשגה, היא עדיין כלי שימושי ורב עוצמה. לא ניתן לחשוב ברצינות על שאלות היסוד של החיים - ואולי על כל נושא שהוא - מבלי לעשות שימוש בכלים אלה. נכון, אין טעם לצפות כי נוכל בעזרת הדיון הפילוסופי לגלות את משמעות החיים, ליצור ערכים חדשים או לגלות את המוסר האמיתי. אך ערכם של כלי הניתוח הפילוסופי טמון בידיעה למה הם מסוגלים ולמה אינם מסוגלים.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש