 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חלוק על חלק מהנאמר במאמר (בחלקיו הלא-סקירתיים). הכותב מציין את העובדה שממכלול הנתונים שבו עוסק הפילוסוף כולל *גם* נתונים תלויי תרבות, ואת העובדה שהפילוסופיה באה לתאר גם את עולמו הפנימי של האדם. ומכאן הוא מבצע קפיצה לוגית ומסיק שהגותו של פילוסוף פלמוני היא למעשה מ"תפיסת המציאות של אדם מסוים, מערכת האינטואיציות שלו" וש"יש חשיבות רבה יותר לאישיותו של הפילוסוף, לאורח חייו ולסביבה הרוחנית שבה הוא פועל" מאשר להיגיון ולניתוח שהוא מפעיל. ובכן, כל שיטה פילוסופית רצינית מנסה הן הצהרתית והן מעשית לתת תאור שלם לעולמם הפנימי של *כלל* בני האדם *בכל מקום*. אי לכך, האינטואציה הפרטית של הפילוסוף שהגה אותה היא לא רלבנטית לעניין. את השיטה הפילוסופיות שלהם יש לתקף דוקא לפי השיטתיות שלה והכלליות שלה, ולא לפי התאמתה לחווית החיים האישית של הקורא (ובטח שלא לפי "יושרו של ההוגה"). ובכלל, הטענה ש"מאחורי השקפת עולמו של כל פילוסוף מסתתרים גם הרקע התרבותי שלו, חינוכו, ניסיון חייו ואישיותו הפרטית" היא טריביאלית ונכונה לכל תחום עיסוק אנושי, כולל המדע (כפי שהראה קון). עניין שני הוא במה בדיוק עוסקת פילוסופיה1. בהקשר לכך, לדעתי יש לשפוט את הפילוסופיה בעיקר לפי תחום העיסוק שהתגבש בעת החדשה - בדיוק כפי שנשפוט את המדע. הרי כפי שאסטרולוגיה ואלכימיה לא נחשבים היום לעיסוק מדעי, כך גם רוב הפילוסופים הרציניים (ודתיים בכללם) לא יחשיבו את הטיעון האונטולוגי לגבי קיומו של האל כטיעון רציני (אם כי יש מה ללמוד ממנו). ואם לשפוט לפי הפילוסופיה כפי שהתגבשה בעת החדשה, הרי שיחודה הוא לא רק בשיטתיות; לא מדובר בתיאור העולם באותו מובן שהמדע או אך הדת מתארים אותו. מדובר בתיאור העולם *ברמת הפשטה גבוהה יותר*: מהי ידיעה מדעית ומה רמת הוודאות שלה, ממה נובע המוסר (בניגוד ל"מה בדיוק מוסרי בסיטואציה מסויימת"), מה הקשר בין השפה שלנו לתפיסת העולם שלנו, ואף שאלות מטא-פילסופיות כגון במה עוסקת פילוסופיה.... למעשה אם הייתי צריך לשים את המאמר הזה במדף בספריה, הייתי שם אותו תחת פילוסופיה (לא רק מפני שהוא מפרש את הפילוסופיה אלא משום שעצם הפירוש הזה הוא פילוסופיה ממש). ואחרון חביב, באשר לערכם של הכלים הפילוסופיים. אני מסכים אם כל הנאמר בפיסקה האחרונה. עם זאת, אני רוצה לציין שבעיני השאלה "למה ענף אקדמי X מועיל" נראית ארכאית משהוא. לדעתי העיסוק בפילוסופיה הוא קונקרטי ומועיל לא פחות מהעיסוק באנתרופולוגיה, מתמטיקה (טוב, רוב המתמטיקה), אסטרונומיה וקולונוע. 1 ברור שפיסקה זו תלקה בהכללות גסות, פזרו דיסקליימרים לנוחיותכם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הטענות שלך, אני מסכים אתך שהפילוסופיה אכן שואפת- או לפחות פעם היא שאפה- לתת תיאור שלם וממצה של עולמם הפנימי של כל בני האדם בכל מקום. הטענה שלי הייתה שזאת יומרה בלתי אפשרית ובלתי נכונה, מפני ש: 1. עולמו הפנימי של כל אדם שונה משל חברו ולא ניתן לנסח תיאוריה שתקיף את כל מה שמתחולל בעולמות הפנימיים של כל האנשים בכל הזמנים. 2. בניגוד לעולם הפיסי שהוא מורכב מעובדות קשיחות, מדידות ומוסכמות על הכול, העולם הפנימי- ולצורך העניין עולם פנימי הוא כל מה שחורג ממדעי הטבע- בנוי מדברים הרבה יותר אמורפיים, יחסיים ומשתנים (כמו רגשות, השקפות, ערכים, מטרות וכד'). לכן, לדעתי לפחות, אי אפשר לתאר עולם שכזה באמצעות תיאוריה אחת או מערכת אחת של מושגים. אפשר לכל היותר לנסות להאיר אותו מזוויות שונות ומהיבטים שונים- כמו שעושה למשל הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית, או הספרות. מסיבות אלה יש הבדל גדול בין פילוסופיה למדע. כמובן שגם התיאוריות המדעיות מקורן בעולם התרבותי וברקע האישי של המדען. אבל בכל זאת, הנתונים שלו ניתנים למדידה ומוסכמים על הכול והתוצאות שלו נראות בעין. לעומת זאת הנתונים של הפילוסוף יכולים להיות שנויים במחלוקת והתוצאות שלו סובייקיביות. תחשוב למשל על אמירתו של ניטשה שאלוהים מת ובעקבות זה מסקנתו שכעת היגיע זמנו של האדם העליון, האדם החופשי ויוצר הערכים. ראייה זו מבוססת על הצורה שבה הוא אישית תפס את מושג האלוהים, את הדת, את המוסר ואת האדם. אדם אחר יכול להזדהות עם רעיונות אלו, אך לעומת זאת הוא עשוי גם להחליט שאין לזה דבר עם עולמו ושמבחינתו אלוהים חי ובועט. לעומת זאת, אדם יכול לא להזדהות עם תפיסת הזמן של איינשטין למשל, אבל הוא לא יוכל להתווכח עם תוצאות הניסויים שלו והוא לא ירצה להזדמן למקום פגיעתה של פצצה גרעינית. בנוגע להערה השנייה שלך, אני מסכים אתך שכיום הפילוסופיה כבר לא עוסקת במטאפיסיקה וכבר לא מנסה לדון באלוהים או במשמעות החיים. אבל זה מפני שהיא מחד עדיין ממשיכה להשתמש באותם כלים לוגיים ישנים- אבל מאידך היא כבר לא מאמינה שניתן באמצעות כלים אלה לדון בנושאים עקרוניים. כתוצאה מכך גם הפילוסופים של ימינו כבר לא ממש מאמינים בערך של מה שהם עושים. כתוצאה מכך הפילוסופיה האקדמית של ימינו התנוונה לכדי עיסוק בניתוח של טקסטים נושנים או להתחבטות בסוגיות הרות גורל כגון האם פגאסוס קיים, או האם המלך הנוכחי של צרפת אכן קירח. (קשה להאמין, אבל ברצינות שבזה מתעסקים בחוג לפילוסופיה). לגבי ההערה השלישית, אני מסכים אתך באופן עקרוני. אבל השאלה היא פחות לגבי עצם קיומו של אותו תחום אקדמי ויותר לגבי עצם חיוניותו של סוג חשיבה שכזה. ברור שאם מטרתה של הפילוסופיה הנה לפתח כלי חשיבה שיטתיים וביקורתיים- ואם אומנם כלי חשיבה שכאלה הנם חיוניים למעשה לכל עיסוק אינטלקטואלי אנושי- ממילא גם לימוד הפילוסופיה צריך להיראות אחרת לגמרי. ממילא גם ברור שהחשיבות שלו היא הרבה מעבר לעיסוק צדדי בכמה טקסטים אזוטריים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התשובה המפורטת. - שתי הסיבות שלך לגבי מדוע תאוריה שלמה על עולמם הפנימי של בני-אדם כמובן שאינן תקפות. גם פתיתי שלג שונים זה מזה וגם הכלכלה עוסקת בדברים מאוד אמורפיים ובכל זאת יש לנו תאוריות לא רעות לתאר את אלו ואת אלו. אתה אולי יכול *לצפות* (אבל לא להיות בטוח) שתאוריה העוסקת בכך אמורה להראות כך או אחרת ("להאיר מזוויות שונות") אבל בטח שלציפיה כזו אין שום חלות על התאוריות הפילוסופיות שבעבר. אין חולק עך כך שתאוריה פילוסופית אינה ניתנת לאישוש אמפירי. וצפוי שבמצבים כאלו יהיו מספר פרשנויות (=תאוריות) שונות לאותו עניין. אבל המילה "סובייקטיבי" בכלל לא מתאימה כאן. זה לא עניין של איך ניטשה אישית תפס מושגים מסויימים - זה בכלל לא מעניין אם היה אדם כזה - אלא זה עניין של עד כמה הפרשנות שלו שלמה, אלגנטית, ומאפשרת לנו להסיק מסקנות מעניינות. האם התאוריות השונות המפרשות את מכניקת הקוונטים הן עניין סובייקטיבי של הממציא? הרי אנחנו לא יודעים איך לאששן אמפירית, וככל הידוע לנו זה יכול להיות בלתי אפשרי מבחינה עקרונית. לגבי הפיסקה השניה, היא קצת דמגוגית. על בסיס מה אתה אומר שהאקדמיה "לא מאמינה שניתן באמצעות כלים אלה לדון בנושאים עקרוניים"? וזו באמת לדעתך הסיבה שמנתחים טקסטים נושנים? וה"סוגיות הרות גורל" שהבאת, אתה באמת חושב שזה מה שעוסקים בו? כי אני קיבלתי את הרושם שהעיסוק האמיתי הוא במבנה ובמשמעות השפה, ואלו הן רק דוגמאות. ולגבי הפיסקה האחרונה: אני דוקא מוצא את הכלים שקיבלתי מהפילוסופיה כמועילים ביותר. למשל, הם אלו שאיפשרו לי להעלות השגות לטיעונים שלך (במובן הלוגי, לא במובן של עולם תוכן משותף... :) ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "הפילוסופיה האקדמית של ימינו התנוונה לכדי עיסוק בניתוח של טקסטים נושנים או להתחבטות בסוגיות הרות גורל כגון האם פגאסוס קיים, או האם המלך הנוכחי של צרפת אכן קירח. (קשה להאמין, אבל ברצינות שבזה מתעסקים בחוג לפילוסופיה)". העיסוק של "הפילוסופיה האקדמית" כפי שאתה מכנה אותה, ואני מניח שאתה מתכוון ללימוד הפילוסופיה באקדמיה בניתוח של משפט כמו "המלך הנוכחי של צרפת קירח" לא דן, כמו שעשוי להתשמע מדבריך, בשאלה מטופשת כמו האם המלך הנוכחי, הבלתי קיים, של צרפת הוא קירח, שלה כמובן אין כל משמעות, אלא בבעיות "כבדות" של משמעות, שפה, ערך אמת ועוד, שלהן חשיבות רבה לדידם של העוסקים בפילוסופיה. כנ"ל לגבי הפגאסוס, או הר הזהב וכיו"ב. פילוסופיה לא נועדה להיות כלי שימושי, השפעתה על חיינו, מתבטאת בכך שהיא מאפשרת לנו לחשוב, לתהות, לפקפק על אותם דברים כמעט מובנים מאליהם בחיי היום יום. אכן, ניתן לחיות חיים ארוכים (ואולי גם) טובים ומלאים ללא בדל של ידיעה פילוסופית, ממש כמו שניתן לחיות חיים שלמים ללא מתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה או כלכלה. פרות וסוסים עושים זאת ובד"כ לא מתלוננים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה שישתמע כאילו לדעתי לימודי הפילוסופיה באקדמיה כיום הם סתם אוסף של שטויות. בכל זאת, ביליתי שם אי-אלו שנים מחיי ואפילו הצלחתי ללמוד שם איזה דבר או שניים. אבל- וזה אבל גדול-קשה לי להשתחרר מהרושם שהפילוסופיה באקדמיה הפכה במקרים רבים ללא יותר משעשוע חביב. הדיונים באקדמיה הם במקרים רבים מעין משחקי חברה סופר-מתוחכמים שמתכתבים בעיקר עם עצמם ומעניינים רק את מי שמשתתף בהם- וגם זה רק אם אין לו בדיוק משהו חשוב יותר בראש. הפילוסופים- או יותר נכון המרצים לפילוסופיה- הם חבורה של ברנשים חביבים, חלקם אפילו אינטלגנטים, שמשתעשעים בוויכוחים לא מזיקים. אין שם שום להט, מהפכנות או יצירתיות סוחפת. אין שום דם ואש ותמרות עשן. לי לפחות, לא נראה שמהאנשים האלה תצא איזו בשורה חדשה. אתה תאמר אולי שזה איננה תפקידה של הפילוסופיה. אבל, מה שניסיתי לטעון במאמר שפעם זה כן נתפס בתור תפקידה של הפילוסופיה. פעם הפילוסופים כן שאפו לגלות איזו דרך חיים חדשה, או איזו אמת גדולה. תחשוב למשל על דמויות כמו ניטשה, היידגר, סארטר ואפילו בובר ולייבוביץ'. האנשים האלה כן התיימרו להציג איזו בשורה. התורות שלהם כן התיימרו להיות מין דרך חיים, משהו ששווה לחיות ולמות למענו. נכון שכיום כבר אי-אפשר לעשות את אותם דברים באותם כלים. לכן, מה שניסיתי לטעון במאמר, זה שכיום יש לפילוסופיה שתי דרכים להפוך ליותר רלבנטית: הדרך האחת זה כן להתעסק באותם נושאים גדולים ונוראים, אך לעשות את זה מהכיוון האקזיסטנציאליסטי יותר. להתמקד פחות בשאלה מהי האמת ויותר בשאלה היכן אני עומד כרגע ולאן ממשיכים מכאן. (שאלות כאלה נשאלות גם בדת, בפסיכולוגיה ובתחומי הניו-אייג' למיניהם, אבל שם הפרספקטיבות צרות יותר והדיונים פחות שיטתיים וביקורתיים). הדרך השניה זה להתמקד יותר בפיתוח של כלי חשיבה ביקורתיים ושיטתיים כחלק מיכולתו של אדם להסתכל בעולם. אם תרצה, יש כאן מעין חזרה לתפיסה היוונית-רומית של חינוך פילוסופי כאמצעי חיוני לפיתוחו של אדם חושב. כרגע לפחות, הפילוסופיה האקדמית איננה הולכת לשום כיוון מוגדר. כרגע היא יותר אוסף של דיסציפלינות שלא תמיד קשורות זו לזו ושמאחורי החיבור שלהן לא עומדת איזו השקפה קוהרנטית על מהותה של הפילוסופיה ותפקידה בחברה. אולי זו אחת הסיבות שהיא הולכת ומאבדת את הרלבנטיות שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך שהיום כבר אין פילוסופים גדולים שמנסים להציג תפיסת עולם שלמה, אלא בעיקר "טכנאי פילוסופיה" (ככה כינית אותם?) שעוסקים בתחומים שלרוב אינם נוגעים שלהם לקהל הרחב. נראה לי שזה תופס לגבי כל דיסציפלינה אקדמית, וככל שהיקף הידע מתרחב, כך תחומי העיסוק של חוקר (יהיה זה פילוסוף, פיזיקאי, חוקר ספרות או חוקר בכל תחום אחר) מצטמצמים, ואני לא רואה את זה לשלילה. בקריאה של פילוסופים גדולים מהעבר, שויט' הוא לדעתי האחרון שבהם (עד כה?), ניתן לחוש שהם מנסים לפתור את כל בעיות הפילוסופיה, ואילו לפילוסוף העכשווי קשה מאד לשלוט ברמה מספקת בכל תחומי הפילוסופיה, ולכן גם קשה יותר להציע תיאוריה שתפתור את כל בעיותיה. (שחלקן הגדול, כמעט מיותר לציין, אינו נוגע לציבור הרחב- מה לעשות, רוב האנשים לא תוהים תהיות אפיסטמולוגיות ולא נדרשים לניתוחים לוגיים של משפטים על בסיס יום יומי). אני תוהה אם הצעתך לפניה של הפילוסופיה האקדמית (ולמען האמת אני לא מכיר פילוסופיה "לא אקדמית") לתחומים פופולארים יותר, כמו האקזיסטנציאליזם, אין השטחה של העיסוק הפילוסופי לצרכי רייטינג. אני אישית מעדיף לעסוק כל היום בבעיות הנשירה של המלך הנוכחי של צרפת, ולא במיני בחילה ואימה. ואולי אם ידע פילוסופי בסיסי היה נחלתם של רבים יותר, החלקים הטכניים יותר היו נדמים פחות לעיסוק סרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה לגבי פוקו? בורדייה? דרידה? בודריאר? ז'יז'ק? כולם פילוסופים בעלי קתדרה שמנסים לומר דברים חדשים על המצב של היום, וספריהם יוצאים ומשפיעים על התרבות המשכילה ואף הפופולרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שהעלה אותה אצלי היה אלן בלום בספרו "דלדולה של הרוח באמריקה". כפי שהוא תיאר, כיום האוניברסיטה הפסיקה להאמין כי הרעיונות הפילוסופיים הם בעלי משמעות לחיים ועברה לחיות חיים של השתעשעות בוויכוחים לא מזיקים. אלן בלום היה תלמידו של ליאו שטראוס שיצר את רוב הרעיונות שנמצאים בספר של אלן בלום. במובן מסויים כפי שעלה בשני מאמרים בNEW YORK REVIEW OF BOOKS ליאו שטראוס היה אבי הזרם המחשבתי הנאו קונסרבטיבי השולט היום במפלגה הרפובליקאית. באופן מפתיע מסתבר שליאו שטראוס היה הפילוסוף החשוב של אמריקה לאחר המלחמה אשר פעילותו התרחשה במקביל לפוקו אבי הזרם הפוסט- מודרני. בניגוד לפילוסופים של ימי קדם שקבלו את השם פילוסוף, לליאו שטראוס כמו לפוקו וכמו לרב קוק העולם לא קרא פילוסופים למרות שכנראה הם היו בין הוגי הדעות החשובים במאה ה20, אשר יצרו אחריהם תנועות מחשבתיות שלמות אשר שינו את פני העולם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |