 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם, באילו תנאים, ובאיזו מידה, ניתן לומר שפסיכולוגיה היא בעצם פילוסופיה? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות ההתחלה של התשובה היא קלה: במידה שהפסיכולוגיה מתבססת, או מתיימרת להתבסס, על תצפיות וניסויים, אז היא "מדע קשה" ולא פילוסופיה. במידה שהיא מתבססת על הגיגים מהכורסה, אז ניתן לומר שהיא יותר פילוסופיה - אם כי (וכאן העניין מתחיל להיות מעניין) ההגיגים האלו יכולים להיות אינטרוספקציה של החוקר, שהיא גם תצפית (ולא בהכרח מופרך לנסות להסיק, בגבולות מסוימים, מסקנות על כלל האנשים מתוך עצמך). אבל אם אינטרוספקציה היא תצפית, אז נדמה לי שהרבה מהללא-ספק-פילוסופיה מתבססת על תצפיות כאלו. כך שאולי קו ההבחנה בין מדע לפילוסופיה צריך במפורש להשאיר אינטרוספקציה-גרידא בצד של הפילו'. בטח אפשר עוד לדון כאן, אבל אני עוזב בשלב זה. אני מניח שרוב האנשים בחוגים לפסיכולוגיה באקדמיה רואים עצמם מדענים ולא הוגי-דעות, בהתאם להבחנה למעלה. באשר לאבות המייסדים של התחום, אני פחות בטוח. פרויד בוודאי ראה עצמו מדען, וגם עבד כמדען - הצלחותיו הטיפוליות היוו ראיה אמפירית לכאורה לנכונות התיאוריות שלו. אבל מהזווית של היום די ברור שמבחינה אמפירית-ניסויית אין הרבה הצדקה לתיאוריות שלו; יכול להיות שהקסם שנשאר להן הוא יותר פילוסופי באופיו. ומה באשר ליונג? הוא מצטייר לי עוד פחות אמפירי מפרויד, אבל אין לי ה רבה מושג. ופוקו? בקיצור, השאלה שלך נראית לי כמו פתיחה של דיון פילוסופי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או פסיכולוגי. אני מניח שאדם שהשקיע שנות חיים וקריירה בתחום שהוא מאמין שהוא ממש עוזר לאנשים יראה זאת בפגיעה באגו שלו אם נקרא לכל מה שהוא עשה הגיגי כורסה. ובכל זאת הייתי רוצה לשמוע פסיכולוגים ופילוסופים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שבמהרה-בימינו גומר תואר שני בהגיגי כורסה, חלילה לי מלראות בזה עלבון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שנכון אולי לכנות את הפסיכואנליזה כסוג של פילוסופיה של ההתנהגות. אך בתחומים אחרים בפסיכולוגיה דווקא משתמשים בתצפיות וניסויים בדרך מדעית. משפט כמו '' מספר הנשים הסובלות מחרדה גבוה ממספר הגברים'' למשל יהיה חסר ערך אם לא יהיה מגובה במחקרים שמאששים אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תפתח כל ספר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה תגלה שהיא רואה את עצמה כיורשת של הפילוסופיה. בעצם, אם תקרא מאמרים בפסיכולוגיה - קוגנטיבית, התפתחותית, לשונית, התנהגותית, ניורופסיכולוגיה וכיוב' - תראה המון התייחסויות לכתבים פילוסופיים מאפלטון דרך יום וויוט' ועד דנט, צ'רצ'לנד ופודור. קאנט אפילו כתב ספר פסיכולוגיה, שבזמנו עוד נקראה אנתרופולוגיה. ז"א, כל התחום של חקר טבע באדם, התנהגות, חשיבה, חלומות ודת (לא רק תאולוגיה) עבר מתחום הבלעדיות של הפיל' לפסיכ' ולסוציולוגיה (והיום לחקר המוח של שלוחותיו). דוגמא נוספת הם ספריו של מנתח וחוקר המוח דמאסיו (אותו הזכרתי כמה פעמים במאמרים על התודעה) שכתב ספרים כמו "טעותו של דקארט" או "מחפשים את שפינוזה," זה אומר משהו. הפסיכולוגים הראשונים במאה, לפחות אלא שראו את עצמם כמדענים בגרמניה של המאה ה19, באו מתחומי הרפואה והפילוסופיה. השם הכי מפורסם הוא וויליאם ג'יימס, פילוסוף שכתב ספרי יסוד בפסיכולוגיה (אותה למד מהגרמנים) שנקראים עד היום, ובסוף חזר לפילוסופיה. האימרה שאולי מבטאת הכי טוב את המעבר מפיל' לפסיכ' היא של ווטסון, אבי הביהייויוריזם (ששמה התפרסם ויצא לשמצא בעקבות סקינר) שאמר "הגיע הזמן שהיפלוסופים יקומו מהכורסא, יקצצו מחלפותיהם ויפשילו שרוולים ויתחילו לעבוד," כשהמטרה כמובן היתה להפוך את החשיבה התיאורטית למדע אמפירי-סטטיסטי. אני חושב שגם פרויד (כמו ששמעון הבהיר למעלה) או יונג חשבו את עצמם לפילוסופים במידה מסוימת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |