 |
אם תפתח כל ספר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה תגלה שהיא רואה את עצמה כיורשת של הפילוסופיה. בעצם, אם תקרא מאמרים בפסיכולוגיה - קוגנטיבית, התפתחותית, לשונית, התנהגותית, ניורופסיכולוגיה וכיוב' - תראה המון התייחסויות לכתבים פילוסופיים מאפלטון דרך יום וויוט' ועד דנט, צ'רצ'לנד ופודור. קאנט אפילו כתב ספר פסיכולוגיה, שבזמנו עוד נקראה אנתרופולוגיה. ז"א, כל התחום של חקר טבע באדם, התנהגות, חשיבה, חלומות ודת (לא רק תאולוגיה) עבר מתחום הבלעדיות של הפיל' לפסיכ' ולסוציולוגיה (והיום לחקר המוח של שלוחותיו). דוגמא נוספת הם ספריו של מנתח וחוקר המוח דמאסיו (אותו הזכרתי כמה פעמים במאמרים על התודעה) שכתב ספרים כמו "טעותו של דקארט" או "מחפשים את שפינוזה," זה אומר משהו.
הפסיכולוגים הראשונים במאה, לפחות אלא שראו את עצמם כמדענים בגרמניה של המאה ה19, באו מתחומי הרפואה והפילוסופיה. השם הכי מפורסם הוא וויליאם ג'יימס, פילוסוף שכתב ספרי יסוד בפסיכולוגיה (אותה למד מהגרמנים) שנקראים עד היום, ובסוף חזר לפילוסופיה.
האימרה שאולי מבטאת הכי טוב את המעבר מפיל' לפסיכ' היא של ווטסון, אבי הביהייויוריזם (ששמה התפרסם ויצא לשמצא בעקבות סקינר) שאמר "הגיע הזמן שהיפלוסופים יקומו מהכורסא, יקצצו מחלפותיהם ויפשילו שרוולים ויתחילו לעבוד," כשהמטרה כמובן היתה להפוך את החשיבה התיאורטית למדע אמפירי-סטטיסטי.
אני חושב שגם פרויד (כמו ששמעון הבהיר למעלה) או יונג חשבו את עצמם לפילוסופים במידה מסוימת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש